שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן ח
דרוש לשבת שובה
א בפ' אמרו לו (י"ג:) יש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב נותר מן המוקדשין ביוה"כ ר' מאיר אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם ובגמ' מקשה לימא אית לי' לר' מאיר איסור חל על איסור ומשני נהי דאיסור חל על איסור לית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף אית לי' כו' אקדשי' מגו דאיתוסף בי' איסור הנאה כו' ובפ' גיד הנשה (ק"א.) האוכל גיד הנשה של נבלה ר"מ מחייב שתים וחכ"א אינו חייב אלא אחת ומודים חכמים באוכל גיד הנשה של עולה של שור הנסקל שחייב שתים ומאן האי תנא דבאיסור כולל אחע"א לית לי' איסור כולל באיסור חמור אית לי' ר' יוסי הגלילי כו' וריה"ג נהי דאיסור כולל לית לי' באיסור קל יבא איסור חמור יחול על איסור קל והקשו התוס' שם ד"ה איסור כו' ודלמא לית לי' איסור כולל אפי' באיסור חמור ואיסור מוסיף אית לי' והגיד הזה מתחילה הי' אסור באכילה ומותר בהנאה וכשהקדיש חל עליו איסור הקדש לאוסרו בהנאה ע"ש בפרש"י. והתוס' שם כ' דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף אלא דנוסף בו חומרא של איסור הנאה עיי"ש:
ובפ' שבועות שתים (כ"ב:) במשנה שבועה שלא אוכל ואכל נבלות חייב ובגמ' שם פליגי אמוראי רב ור"י מוקי למתני' בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין ורשב"ל מוקי לה במפרש חצי שיעור כו' רשב"ל מ"ט לא אמר כר"י אמר לך כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו כגון יוה"כ הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו כגון איסור שבועה לא אמרינן והקשו התוס' שם ד"ה באיסור כו' דהא אי' בהדיא במשנה דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם אחד וחשיב מוקדשין אע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא ע"ש. וכ' בס' אבני מלואים בתשובה (י"ב) לתרץ קו' התוס' וז"ל לפי מה דא' במס' תמורה (י"א) דאם הקדיש דבר שהנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה וכיון דחייל ההקדש על הבשר ממילא פשטא קדושה בכולה גם על החלב אפי' אם לא הקדישו ואי משום דאין איסור חל על איסור לא מצי פשטא קדושה בכולה לחול על החלב ז"א כיון דמה דפשטא קדושה בכולה הוי ממילא ובאיסור הבא מאליו אמרינן כולל ומיגו דחייל ההקדש על הבשר חייל נמי על החלב דפשטא קדושה בכולה ואין ההקדש שעל החלב איסור הבא מעצמו אלא איסור הבא מאליו עד כאן לשונו ודברי ולא יתכנו כלל דאי פח"ח:
אכן לענ"ד דבריו צל"ע ולא יתכנו כלל דאי נימא דההקדש שחל על החלב חשיב איסו' הבא מאליו א"כ אין מועלין בו שאין מעילה אלא במה שהקדישו אדם מבני ישראל והמקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אין מועלין במה שבתוכו כש"ס ב"ב (עט.) כיצד הקדיש בור מלא מים כו' מועלין בהם ובמה שבתוכו אבל הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים כו' מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכו כו' אבל בור ושובך מודי לי' ע"ש. ואנהיר לן הרמב"ן בחי' שם שאין מועלין אלא בהקדש ע"י ישראל אבל אין מועלין בזכייתה שההקדש זוכה מעצמו ע"ש. ודברי הרמב"ן ז"ל מחוורין היטב ומבואר בגמ' זבחים (מ"ה.) קדשי נכרים לא נהנין ולא מועלין כו' ולא מועלין דגמר מעילה חטא חטא מתרומה דבתרומה כתיב בני ישראל וע"כ לא פליג שם ר' יוסי אלא בקדושת דמים דקסבר כי יליף מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדישא קדושת הגוף אבל קדושת בדק הבית דקדושת דמים לא ע"ש. ועיין קצה"ח (סימן ר') מבואר מזה דקדושת הגוף קדושת מזבח אפי' בקדשי נכרים אין בהם מעילה ואף שכבר בא לעזרה והובא אל הכהן וההקדש זוכה ומכ"ש אחרי שנתקדש בכלי שרת ואפ"ה אין בהם מעילה ומכ"ש במה שחל ההקדש מאליו שאין בו מעילה וכיון דקתני יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליו ד' חטאות ואשם אחד מבואר מזה דחייב אשם מעילות שמעל במוקדשין שאכל את החלב אימורי המזבח ע"כ מוכרחין אנו לומר דההקדש חל ע"י שהקדישו מעצמו ע"י דיבורו בקדושת הפה ולא בהקדש הבא מאליו. ושפיר הקשו התוס' לרשב"ל דס"ל דלא אמרינן כולל באיסור הבא מעצמו ע"י דיבורו א"כ איך חייל ההקדש על החלב ומתני' קתני דחייב ארבע חטאות ואין לומר דחל ע"י שפשטה קדושה בכולה וחשיב איסור הבא מאליו כמ"ש האבני מלואים דבהקדש הבא מאליו אין מועלין בו וע"כ דהא דפשטא קדושה בכולה נמי רק ע"י דיבורו שהקדיש הבשר שהיא דבר שהנשמה תלוי' בו וע"י דיבורו פשטא הקדושה בכולה ודוק:
אמנם לקיים דברי הגאון אבני מלואים ולתרץ מה שהקשו התוס' פרק גיד הנשה יגעתי ומצאתי לענ"ד נכון היטב עפ"י מ"ש הרמב"ם בפה"מ במס' כריתות בנקודה הנפלאה וז"ל וזה שידוע שבשר בחלב אסור בהנאה לכשיבושל החלב עם החלב למה לא חל איסור החלב על החלב שהרי נתוסף בו איסור הנאה והתשובה ע"ז שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב באכילה שכל שאסור באכילה אסור בהנאה כו' ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בשר בחלב על נבלה ע"ש. ותמצית דבריו דבבשר בחלב איסור הנאה תלוי באיסו' אכילה ואין ביכולת שיחול איסור הנאה בלעדי אם יחול מקודם איסור אכילה של בשר בחלב. לפי"ז אני אומר דאפי' נימא כשי' התוס' דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף אפי' במוקדשין ולמאן דלית לי' כולל לא חייל איסור מוקדשין על איסור חלב מיהו למאן דאית לי' איסור כולל עכ"פ באיסור הבא מאליו שפיר אמרינן דכיון שהקדיש הבהמה פשטא הקדושה בכולה מאלי' על החלב וחל בכולל מגו דחייל ההקדש על הבשר חייל נמי ההקדש על החלב דפשטה הקדושה בכולה מאלי' ובאיסור הבא מאליו אמרינן כולל וכיון דחל ההקדש על החלב בכולל ממילא אסור באכילה משום הקדש וכיון דעכ"פ חל ההקדש ממילא אסור בהנאה וכיון דאסור בהנאה ממילא נעשה איסור מוסיף וכיון דנעשה איסו' מוסיף שפיר חל ההקדש מכח עצמו של המקדיש ע"י דיבורו ושפיר מועלין בו:
אמנם זה נכון לרשב"ל דס"ל כולל עכ"פ באיסור הבא מאליו אבל לריה"ג שפיר מקשה הגמ' בפ' גיד הנשה נהי דאיסור כולל באיסור קל לית לי' יבא איסור חמור ויחול על איסור קל ולא קשה מה שהקשו התוס' ודלמא לית לי' כולל אפי' באיסור חמור ואיסור מוסיף אית לי' דז"א דאי לית כולל כלל א"כ לא חייל אכילה של מוקדשין וכיון דלא חייל איסור אכילה ממילא לא חייל איסור הנאה ותו ל"ש בזה לומר דאיסור הנאה חשיב איסור מוסיף דהא בהא תליא ודו"ק:
ב בתוס' ישנים ד"ה' ואשם אחד והא דמחייב אשם מעילה אנותר אע"ג דלא שוה מידי ואמרינן בפ' כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחית עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ולא נהנה מן ההקדש שוה פרוטה ודברי התוס' תמוה לרבים דהרי מבואר בכ"ד בש"ס דגם בקדושת הגוף אין מעילה פחות משוה פרוטה ואי משום דעכ"פ האוכל הנותר נהנה בשוה פרוטה א"כ בקדושת דמים נמי נימ' הכי ובפ' דם שחיטה (כ"ג.) מקשה הגמ' ולייתי נמי אשם ודאי ומשני דלית בי' פרוטה ומקשה תו והא יש אוכל אכילה אחת דקתני נותר וקתני מביא ד' חטאות ואשם אחד האי בגסה ופרש"י שאכל הרבה כו' ע"ש וכבר כתבתי בזה בספרי ראש המזבח ריש מס' זבחים אכן כעת נהיר לי עפ"י מה דאי' בפרק הגוזל קמא (צ"ז.) התוקף עבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור ואי ס"ד עבדא כמקרקע דמי אמאי פטור ברשותי' דמארי קאי כו' התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה רב אמר רצה שכרה נוטל כו' ושמואל אמר אין לו אלא פחתא אמר ר"פ לא פליגי הא בדקיימא לאגרא הא בדלא קיימ' לאגרא ובשיטה מקובצת הביא שהרשב"א הקשה אמאי אינו משלם כל מה שנהנה והרי אפי' בזה נהנה וזה לא חסר היכי דאיכא שחרורותא דאשייתא מגלגלין עליו את הכל כש"ס פ' כיצד הרגל (כא:) וכ' לחלק דע"כ לא אמרינן דמשלם כל מה שנהנה אלא בקרקע אבל לא במטלטלין דקרקע אינה נגזלת ובחזקת הבעלים עומדת והרי נהנה משל בעלים להכי משלם כל מה שנהנה משא"כ במטלטלין דנגזלין אינו משלם רק מה שגזל ממנו דקי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכי נהנה הגזלן מדידי' מתהני ולא משל נגזל. ובפ"ק דב"ק (י"א.) תוס' ד"ה אין שמין לא לגנב ולא לגזלן כו' וה"ט דגנב וגזלן קנו מיד שהוציאו מרשות הבעלים כו' ע"ש. ובתשו' הרא"ש כלל (צ"ה ס"א) כ' וז"ל יקבל החכם תשובתו מה שכ' הגוזל שדה ואכלו שאינו משלם פירות שאכל וראי' מהתוקף ספינה של חבירו דאינו נותן אלא פחתה אין הנידון דומה לראי' דודאי מטלטלין שהם נגזלין ועשה בהם שינוי קנאה כו' אבל קרקע בחזקת בעלים והפירות שגדלו על הקרקע של בעלים הם כו' וגזל ממון חברו מטלטלין משנטלן ומוציאן מרשות הבעלים ומביאן לרשותו נגמר הגזל ע"ש. ולפ"ז נבין היטב החילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים דגבי אוכל חמץ הקדש במועד ל"ש בי' מעילה דבקדושת דמים יש בו דין גזל וקנין הוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט כש"ס פ' הנהנה (י"ח:) ע"ש. וכי שוה ממון מעל ממ"נ אם מכוין לגזלו ולקנות החפץ של הקדש מעל מחמת שינוי רשות שהוציאו מרשות הקדש לרשות הדיוט ומעילה זו יליף התם בגמ' מע"א ואם אין דעתו לקנות החפץ והרי עודנו ברשות הקדש קיימ' כי נהנה הרי נהנה מן ההקדש ונהנה אף בלא פגם אית בי' מעילה דדמיא לסוטה ע"ש. אמנם זה רק היכי דאית בי' דין ממון ושוה פרוטה משא"כ בחמץ במועד אפי' נימא כשי' התוס' פסחים (כ"ט:) דעכ"פ יש בו שיווי פחות משוה פרוטה הואיל והנשרפין אפרן מותר מיהו אין מעילה פחות משוה פרוטה ול"ש בזה לומר מגלגלין עליו את הכל דז"א דכיון שהוציא החמץ מרשות הקדש לרשותו נעשה החמץ שלו וכל מה שנהנה מדידי' מתהני אכן זה רק בקדושת דמים אבל בקדושת מזבח דמבואר בכ"ד דל"ש בי' קנין הוצאה מרשות לרשות וכל היכא דאי' בי גזא דרחמנא איתא כש"ס חולין (קל"ט.) בזה אמרינן כל מה שנהנה מרשות ההקדש נהנה וקדושת בהמה למזבח לגבוה הוי כמקרקע להדיוט והרי אפי' לגבי כהנים בשעת אכילתן אמרינן דמשלחן גבוה אכלו ולא חשיב ממון כהן. ועיין תוס' קדושין (נ"ב:) ד"ה המקדש כו' ובתוס' שם (נ"ד:) ד"ה קרבן. ולהכי בנותר דחזי עכ"פ דאם עלה לא ירד וגם הרי הנשרפין אפרן מותר נהי דאין בו שוה פרוטה מגלגלין עליו את הכל וכל מה שנהנה מן המוקדשין נהנה ובהנאה הרי אית בה שוה פרוטה ויש בו דין מעילה וחייב אשם אחד ודו"ק:
ג בגמ' וניתני ה' חטאות ונוקמא כגון דאכל כזית פיגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה אלמה לא משכחת לה כו' אלא בכזית אחד מיירי בשני זיתים לא קמיירי ופרש"י בכזית אחד חלב מיירי בשני זיתים לא מיירי ומקשה הגמ' והא קתני יוה"כ וביוה"כ כותבת דמחייב וכותבת אית בי' שני זיתים א"ר זירא כגון שאכל כוליא בחלבה והתוס' ישנים ד"ה כגון שאכל כוליא בחלבה הקשו בתימה מ"ש משני זיתי חלב. ובמה דמשני הגמ' בחדא בהמה מיירי בשתי בהמות לא מיירי יש להתבונן מדוע לא מיירי בשתי בהמות. והנ"ל עפ"י מה דאי' בפ' אותו ואת בנו (פ"ב.) שחט ב' בני' ואח"כ שחטה כו' סומכוס אומר משום ר' מאיר סופגין שמונים ובפ' המצניע (צג:) אי' ת"ר המוציא אוכלין כשיעור כו' ואם הי' הכלי צריך לו חייב על הכלי ומקשה הגמ' שמעת מינה אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים ופרש"י על כל אחד כי היכי דמחייב לי' תרתי אתרתי הוצאות בהעלם אחד. ובחי' הרשב"א כ' ש"מ כו' כלומר שמעת מינה דאיכא תנא דס"ל הכי והיינו סומכוס דמספקא לן בפ' אותו את בנו נפשוט מהכא ותימה היכי מדמה לה לאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שהוא חייב תרתי אטו מי שבלע שני זיתי חלב בבת אחת מי איכא למימר שיהי' חייב שתים ותדע דהא אי' בפ' אמרו לו דר' אליעזר מחייב תרתי בקוצר כגרוגרות וחזר וקצר כגרוגרת בהעלם אחד ואפ"ה בקוצר כשני גרוגרת בבת אחת אינו חייב אלא אחת וי"ל כיון שהם שני שמות דהיינו אוכלין וכלי וגופן מחולקין אפי' בבת אחת חשבינן לי' כזה אחר זה וכדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בדלית המודלה ע"ג תאנה וקצצו בבת אחת כו' ואכתי קשיא אמאי לא אוקמא כר' אליעזר כו' וי"ל דפלוגתא היא התם דרב יוסף אמר דטעמא דר"א התם משום דאי אפשר לערבן כו' ואע"ג דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה הכא לא מעייל נפשי' בפלוגתא כו' ע"ש. איברא דבגמ' פ' אמרו לו דקאמר התם הכא במאי עסקינן בדלית המודלה ע"ג תאנה וקצצו בב"א דאיכא גופין חלוקין ושמות חלוקין פרש"י דעל התאנה הוי אב משום קוצר דצריך לפרי ועל זמורת הגפן הוי תולדה דקוצר דצריך לעצים אבל מחי' הרשב"א במס' שבת שם נראה דמפרש דשני שמות היינו תאנה וגפן וממילא איכא גופין חלוקין ושמות חלוקין משום דהוי שני מינין אבל משום קוצר מסתבר להרשב"א ז"ל דליכא משום שני שמות דאב ותולדה דידי' שם חד הוא דחייב משום קוצר ואפ"ה לרבה אליבא דר"א חייב שתים ולרב יוסף בכה"ג אינו חייב אלא אחת הואיל ויכול לערבן עיין היטב בחי' הרשב"א במס' שבת שם. ובמס' כריתות (טו:) אי' דר' יהושע ס"ל האוכל נותר מחמשה בהמות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כיון דהוי גופין מחולקין. ושם (טז.) היכי דמי חמש מעילות כו' כגון שאכל מחמשה אברים כו' ר' יוחנן אמר כגון דאכל בחמשה טעמים ולפי"ז בהא דמקשה הגמ' וניתני ה' חטאות ונוקמא כגון שאכל כזית פיגול שפיר משני בחדא בהמה קא מיירי בשתי בהמות לא קא מיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה וכיון דלא משכחת רק בשתי בהמות לא יתכן למתני חמש חטאות ונוקמא כגון דאכל כזות פיגול דהא בשתי בהמות ס"ל לר' יהושע דאפי' בשתי זיתי נותר חייב על כל אחת ואחת אפי' בבת אחת הואיל וגופין מחולקין הם חייב על כל כזית וכזית הן משום נותר והן משום מעילה ואין חילוק בין אם אכל שני זיתי נותר או אם אכל כזית נותר וכזית פיגול לר' יהושע כל שאכל כשני זיתים משתי בהמות חייב על כל אחת ואחת והתנא דמשנה לא מעייל נפשי' בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע כמ"ש הרשב"א בחי' במס' שבת שם כנ"ל. וע"ז מקשה הגמ' דמשכחת בחדא בהמה ובחד אבר ומסיק בכזית אחד מיירי ומקשה הגמ' דהא מיירי ביוה"כ דבעי כותבת ומשני הכא מיירי באכל כוליא בחלבה דחייב ד' חטאות על הכזית חלב דיוה"כ נמי בא על הכזית חלב שהשלים לשיעור ככותבת כפרש"י:
ולפי"ז מסולק קושית התוס' ישנים שהקשו מ"ש משני זיתי חלב דז"א דכי משני דמיירי באכל כוליא בחלבה א"כ איכא חילוק טעמים דתרבא ובשרא הוי מין בשאינו מינו בטעם כמבואר בש"ע יו"ד (סימן צח) וחילוק טעמים חשיב כשני גופין לר' יהושע ממילא חייב על כל כזית וכזית אפי' שתיהן נותר. וזה נכון בכוליא בחלבה אבל לא יתכן לאוקמי מתני' באכל חלב בשיעור שתי זיתים דא"כ הקל"ד ניתני ה' חטאות וכגון שאכל כזית פיגול ובחד אבר והכא ליכא למימר דבלא"ה חייב על כל אחת דז"א דאוכל חלב כשיעור שתי זיתים מאבר אחד ובטעם אחד ובב"א בהעלם אחד לכ"ע אינו חייב אלא על כזית אחד ודו"ק:
ד ובתוס' שם ד"ה אם הי' שבת והוציאו הקשו מה ענין זה לאכילה וניחא להו דהכי פי' והוציאו בפיו דכיון שהניחו בפיו ברה"י והוציאה ברה"ר חייב משום הוצאה דבליעתו היא הנחתו כו' ודבריהם אינם מובנים אטו האכילה גורמת חיוב ההוצאה ומה"ט אמרו לו לר"מ לא מן השם הוא זה ומה דעתי' דר"מ. וראיתי למי שכתב עפ"י מה דאי' במס' שבת (צא.) גבי זרק כזית תרומה לבית טמא דמוכח התם דאמרינן מיגו דהוי שיעור לאיסור אכילה הוי נמי שיעור לחיוב הוצאה והכא נמי שפיר קאמר ר"מ דנהי דבעלמא שיעור הוצאה כגרוגרת מיהא אם הוציא דרך אכילה חייב אפי' בשיעור כזית דמיגו דחשיב שיעור לאכילה חשיב שיעור לענין הוצאה. ולענ"ד דברים אלו אין להם שחר דהא מיירי ביוה"כ דשיעור אכילה הוא ככותבת ובזה איכא שיעור גדול יותר מכגרוגרת. והנ"ל בזה עפ"י מה דאי' במס' שבת (צ.) המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת וכ' התוס' ד"ה המוציא ור"י מצא בירושלמי כו' לא נצרכה אלא לר' אליעזר שלא תאמר מינין הרבה יעשו כהעלמות הרבה כו' דס"ד מינין מחלקין כדאמר ר' יהושע תמחויין מחלקין ומיהא הי' לו להזכיר ר' יהושע ובחי' הר"ן כ' שרבינו יהונתן פי' דאתא נמי אפי' כר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין שאם אכל כזית חלב מבושל וכזית חלב צלי אפי' בהעלם אחת חייב תרתי התם הוא חלוק בטעמים דהוי חשיב באכילה כל מין ומין בפני עצמו אבל הכא לענין הוצאה אין חשיבות בחילוק הטעמים ולא חשיב שני מינין [ולענ"ד דברים אלו מבוארין בגמ' פ' אמרו לו (טו:) מה ראי' לשוחט מאוכל מה לאוכל שכן נהנה ע"ש]. וזה נכון בהוצאה שלא בדרך אכילה אבל באוכל כוליא בחלבה ככותבת שהיא שיעור שני זיתים ובדרך אכילה הוציא מרה"י לרה"ר בזה י"ל דלר' יהושע חייב על הוצאה על כל כזית וכזית אפי' בהעלם אחת ובבת אחת כל שאוכל וטועם טעם שני מינין חשיב כשני מינין ושני גופין וכוליא בחלבה לר' יהושע כשני מינין דמי ומיגו דחייב משום אכילה בשיעור כזית וחייב על כל כזית וכזית חייב נמי על הוצאה בשיעור כזית והוי כהוציא שני מינין בשני גופין ויש בכל אחד שיעור כגרוגרת דהרי באכילתו עם הוצאתו נהנה מכל מין וטעם מיוחד וז"ב בעזה"י:
והתוס' במס' עירובין (כ.) ד"ה לא כו' כשבולעה מיד חשיבי כנחים כו' ר"מ אומר אם הי' שבת והוציא בפיו חייב והשתא היכי חשיב הוצאה בהדי' הא בעידנא דמחייב עליהו דהינו בשעת הנאת הגרון אכתי לא מחייב על ההוצאה עד שיניחו במעיו אלא על הוצאה נמי חייב משעת בליעה דחשיב כמונח ובירושלמי ריש מס' שבת מבואר דחכמים ור' מאיר פליגי בזה דר"מ ס"ל משעת בליעה חשיב כמונח ורבנן ס"ל מהלך כעומד ואתי חיוב הוצאה של שבת טרם חיוב אכילת האיסור הבא בשעת בליעה:
ולפי"ז לר"מ דחיוב הוצאה בא בב"א עם חיוב אכילה שחייב על הנאת הגרון ממילא גם לענין איסור הוצאה חילוק הטעמים כגופין חלוקין דמי דהוי דבר החשוב לכל מין וחייב על כל אחת ואחת וכוליא בחלבה יש בה חילוק טעמים ונמצא דחיוב הוצאה תלוי בחיוב איסור אכילה ומן השם הוא זה דאמרינן מיגו דשיעור כזית חשיב שיעור לגבי חיוב אכילת נותר חשיב נמי שיעור הוצאה וחייב משום הוצאה על כל כזית וכזית דתמחויין מחלקין משא"כ אי אמרינן דחיוב הוצאה בא טרם בליעתן כשי' הירושלמי דחשיב הנחה כשהיא בתוך פיו א"נ דלא חשיב הנחה עד שיניח בתוך מעיו א"כ הדרינן לסברא דלענין הוצאה לא שייך חילוק טעמים ועל הוצאה אינו מחויב על כל כזית וכזית ושפיר קאמרו רבנן לא מן השם הזה דאין חיוב הוצאה מתרבה בסיבת איסור אכילה ודו"ק: