אור ברסלב
שות מהראש סימן ז

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן ז

סימן ו

אשר השבתי לחכם אחד בדבר הנשאל ממנו ורוצה לדעת דעתי בזה ע"ד סוחר אחד שעשה גמר מקח עם אדון נכרי על חפץ אחד בפיסוק דמים ובהכאת כף והנכרי אמר להקונה שהקנין הוא בטח אך אין בידו למסור להקונה החפץ רק בשבת אז יבא היהודי אליו וימסור לידו החפץ בלי שום עיכוב ועתה שאל השואל אם יש בזה חשש קונה קנין בשבת והקונה היהודי חושש שלא יבא אחר ויוסיף דמים ויקלקל המקח ועי"ז יהי' הפסד גדול אצל הקונה. ותו נפשו בשאלתו אם עכ"פ רשאי היהודי הקונה לפקוד על נכרי בע"ש שילך בשבת להמוכר נכרי ויקבל החפץ:

א תשובה. בש"ס עירובין (ס"א:) אמר ר"ג מעשה בצדוקי אחד כו' ואמר לנו אבא מהרו והוציאו כליכם למבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם ושם בגמ' (ס"ח:) מהרו והוציאו כו' למימרא דכי מפקו אינהו והדר מפיק איהו לא אסר כו' ע"ש. ופרש"י והוציאו והחזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור בו וכשקידש היום עסקינן כו' ע"ש. ובפי' רבינו יהונתן כ' ז"ל מהרו והוציאו והחזיקו בו כיון שקידש היום כו' דבכל מקום חזקה מועילה ואעפ"י שאין זו חזקה כשאר חזקות שקרקע ניקנית בהן כו' ע"ש. ובר"ן פ"ק דמס' קדושין הביא מה דאי' בירושלמי המוכר בית לחברו כיון שצבר לתוכו פירות קנאו וכ"כ בעל העיטור וכ"כ הרמב"ם. וא"כ קשה איך אמר להם מהרו והוציאו כליכם למבוי והחזיקו בו הא מקני רשותא בשבתא אסור. ויתכן בעיני לתרץ דשאני הכא כיון שהצדוקי כבר ביטל רשותו מבעוד יום וביטול רשות לא בעי קנין כמבואר בפ' הדר (ס"ט:). א"כ מיד שהצדוקי ביטל רשותו אנשי המבוי זכו להשתמש בחלקו של הצדוקי נהי דהמבטל רשות יכול לחזור בו ואם יוציא טרם יחזיקו במבוי יאסור עליהם מיהא כל זמן שלא חזר בו רשות הצדוקי קנוי לאנשי המבוי וכי הכניסו כליהם למבוי בשלהם משתמשין. ובפ' משילין (ל"ז:) הלוקח בהמה מעיו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט ה"ה כרגלי הלוקח וכ' בש"מ אעפ"י דברשות המוכר קאי דאי בעי למיהדר הדר בי' מ"מ כיון שהסכימו על המקח כו' ע"ש:

ב ובפ' הדר (סט. בגמ' עד שלא נתן רשותו הוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשוגג יכול לבטל במזיד אינו יכול לבטל ובתוס' שם ד"ה הוציא כו' דלמה לי' למנקט הוציא הוי לי' למימר שחילל שבת כו' ומפרש ר"י דהכא לאו מטעם מומר קאמר כו' אלא שבמקרה בעלמא כו' ואם בשבת שעברה עשה כן אפי' במזיד אפילו לר' יהודה לאו מומר הוא אלא דוקא בשבת זו שהחזיק ברשותו אינו יכול לבטל כמו החזיק אחר ביטול דאינו יכול לבטל ודברי התוספו' סתומים דמה נ"מ אם החזיק בשבת זו ואטו קודם שהוחזק לא הי' שלו ואף על פי כן יכול לבטל רשותו וכבר העיר המהרש"א ע"ש והנ"ל דהנה שם בגמרא (ס"ט:) איתא אומר לו רשותי קנוי' לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות פרש"י לזכות בקנין סודר מבואר מזה דסילוק רשות א"צ קנין וזה סותר גמרא מפורשת בפרק חזקת הבתים (מ"ב) שותפין מעידין לזה ומקשה הגמרא אמאי הא נוגעין בעדותן הן ומשני בכתב לי' דין ודברים אין לי על שדה זו ופריך והתניא האומר כו' וידי מסולקת לא אמר כלום ומשני בשקנו מידו:

ובפ' המוכר את הספינה (פ"ה:) כתבו התוס' ד"ה כגון כו' נהי דנותן לה רשות ומשאילה הא בעי חזקה כדאיתא בפרק השואל כשם שהקרקע נקנה בכסף שטר וחזקה כך שכירת קרקע וע' שם ברא"ש. ואתבונן בטעם של שמועה זו מדוע ביטול רשותא בשבת א"צ קנין. והנ"ל על פי מה דאיתא במסכת עירובין (צ"ט:.) בור ברה"ר וחוליתו גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת וכתב הריטב"א וז"ל ומיהא הא קשה לי כיון שהבור הזה ברה"ר ויש בו זכות לרבים איך מותר זה לדלות הימנו דהא בני רה"ר אוסרין עליו כו'. וי"ל דבור ברשות הרבים אסור לבני רה"ר לדלות ממנו בשבת כו' סלוקי נפשייהו לגמרי לכלהו שבתות ומחלו לגבי האי שהוא רגיל בו וראוי למלא ממנו דרך חלון עכ"ל. ולכאורה דבריו אינם מובנים דכבר השריש לנו המוהרי"ק בתשו' (צ"ד ג') דלא מהני מחילה בדבר שהוא בעין. והנ"ל על פי מה דאיתא בפרק קמא דב"ב (י"ב.) פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות וכ' הרא"ש ע"ז ז"ל משום דהנך ד' אמות אין קנוין לו להיות לגמרי שלו כשאר ממונו שאין יוצא מתחת ידו עד שימכרנה או יתננה לאחר אלא לתשמיש בעלמא הם קנויות לו כשהוא צריך להן וכיון שגילה דעתו שאין צריך להם פקע זכותו מינייהו ע"ש:

ובפ' מי שמת (קמג:

במשנה הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן וכ' הרשב"ם ואם אמרו הגדולים לקטנים בפני עדים או לב"ד כו' ונתעצלו כו' ובתוס' שם ד"ה ואם כו' דשבח שהשביח מכל הנכסים הוי שלו ולא דמיא ליורד לתוך שדה חברו שלא ברשות כו' או שותף כו' דיכולים להרויח זה כמו זה אבל הכא אם הגדולים לא ירויחו הקטנים לא ירויחו בהן ע"ש. ועפי"ז נהירין דברי הריטב"א בחי' עירובין דגבי בור ברה"ר כיון דכל אנשי רה"ר אין להם קנין ממון בבור אלא מה שהם יכולין לדלות מים ממנו וכיון דבשבת אסורין לדלות מים ממנו א"כ לא ירויחו בזה מאומה מה שיהי' אסור גם על הרגיל לדלות דרך חלון שיש לו וכל כה"ג אמרינן כיון דאין צריך לזה מן הסתם מחל והרי אפי' יתמי דלאו בני מחילה נינהו היכי דלא ירויחו בזה מהני מחילה שלהם כתוס' ב"ב שם. וממילא במבוי שאנשי המבוי כל זכותם להשתמש במבוי במאני דחצרות שלהם וכיון דהוא לא עירב עמהם ואסור להוציא מהני הביטול מה שמסלק רשותו וא"צ קנין. ובתוספתא דמס' עירובין (פ"ה) מצו' לבטל רשות ע"ש. ובמס' בכורות (יח:) ר"ש סבר אקנויי קא מקני לי' בחצרו וניחא לי' דליתעביד מצו' כו' ורע"ק סבר כיון דאית לי' פסידא לא מקני לי' ובתוס' שם ד"ה אקנוי' מקני לי' מקום בחצרו ואפי' בלא קנין קני דגמר ומשעבד נפשי' ע"ש. וכיון דאמרו חכמים מצוה לבטל רשות ואין בזה שום הפסד להמבטל שפיר אמרינן דאפילו לרע"ק אקנויי מקני לי' אפי' בלא קנין דניחא לי' למיעבד מצוה. וזה נכון בישראל כשר השומע לדברי חכמים שאסרו לטלטל מחצר למבוי בשבת בלא עירוב א"כ לית לי' זכות כלל ומהני סילוק רשותו בלי קנין משא"כ אם הוציא הצדוקי במזיד שפיר כ' התוס' דאפי' היכי דלא חשיב מומר לחלל שבת מיהא כיון דהחזיק במבוי הרי אנו רואין שגילה דעתו שאינו שומע לדברי חכמים שוב הדר דינא דסילוק רשות נמי בעי קנין ולהכי אחר שהחזיק הצדוקי שוב אינו יכול לבטל. מיהא כל זמן שלא החזיק במבוי מהני הביטול שלו ומותרין אנשי המבוי להוציא כליהם מחצר למבוי דאמרינן בשלהם משתמשי ומהני הקנין דידהו דשוב אין הצדוקי יכול לחזור בו. ובסוף פ' האורג (קו:) הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו והרשב"א בחי' שם כ' דמבואר בירושלמי דכיון דמכוין לנעול ביתו לשמור החפצים שבתוכו אפי' אם מתכוין גם לזה שיהי' הצבי שמור בתוכו מותר והר"ן השיגו דמודה ר"ש בפסיק רישא ע"ש וע"כ לא השיג הר"ן על הרשב"א אלא בנועל ביתו והצבי שמור שם דהרי הוא עושה מלאכת צידה בפסיק רישא משא"כ במכניס כליו מחצר למבוי נהי דקי"ל כהירושלמי דמכניס כלים הוי חזקה והוי קנין זה רק במכוין לקנות או בדעת אחרת מקנה אבל אין זה דבר ברור דנימא דהוי פסיק רישא ואם המכניס כלים מחצר למבוי מכוין שלא לקנות הדבר פשוט דלא הוי קנין א"כ המעשה הוי בהיתר ואין אנו דנין רק על המחשבה וכיון דמכוין להשתמש בשלו אחר שהצדוקי ביטל רשותו שפיר אמרינן בהיתרא קא עביד ודו"ק:

ג ובמס' ב"ב (קכג:) כ' הפוס' ד"ה הכא כו' בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק כו' ואעפ"י שאם רצה יכול לחזור בו מיהא כל זמן דלא הדר בי' הוי כמוחזק ע"ש. ובמס' גיטין (נב) יהבו זוזי דיתמי כו' וכ' הר"ן שם וא"ת כו' י"ל משעה ראשונה קנו אלא שאם חזרו בהם המקח בטל כו' ע"ש:

ובפ' מרובה (ע.) ואמרו נהרדעי האי אורכתא דלא כתיב בי' דון וזכי ואפיק לנפשך לית בי' מששא דא"ל לאו בע"ד דידי את וכ' הרמב"ן במלחמות ואנו אין לנו אלא כו' דבעינן נמי ואפיק לנפשך כו' וכיון שנתנה במתנה ואמר לי' ואפיק לנפשך אף על פי שהוא מטבע או גזלה שאינו יכול להקנותו ואם בא לחזור חוזר מיהא כיון שעדיין לא חזר בע"ד דידי' הוא ע"ש:

ולפי"ז ה"נ בנכרי שמכר החפץ אף שבידו לחזור ולבטל המקח מיהא היהודי רשאי לקבל החפץ בשבת דשלו הוא לוקח דכל זמן שהנכרי המוכר לא חזר בו המקח קיים והחפץ הוא של הקונה היהודי ואף די"ל שאני ישראל דאוקמי אחזקה שארית ישראל לא יעשו עולה וניחא לי' דליקום בהימנותא כמ"ש התוס' ב"מ (סו:) ד"ה התם כו' ע"ש. וכן הצדוקי שביטל רשותו יכולין בני המבוי להכניס הכלים ולא הוי כקונה קנין רשותא בשבת דסמכינן על זה שביטל רשותו ובשלהם משתמשין ה"ט משום דסמכיני' ע"ז דהביטול שלו מהני כ"ז שלא ראינו שהוא מחלל שבת והצדוקים מתיראין מן הפרושים כדאי' פ' בנות כותים (לג:) אבל בנכרי אין לנו להשען על הבטחתו וכתוס' פסחים (צ"א.) ד"ה ל"ש כו' ע"ש. שאני התם שאין נ"מ להנכרי אבל במוכר החפץ כשם שהלוקח רוצה לקנות גם המוכר רוצה למכור ולקבל דמי החפץ דבזביני מציעתא איכא הנאת לוקח ומוכר כש"ס נדרים (ל"א.) ע"ש בר"ן ד"ה שאני כו'. ועוד בשלמא אם אנו דנין אם יש לסמוך על דברי הנכרי והבטחתו י"ל שעשוי להשתנות אבל בנידון שאלתינו אין אנו דנין אם לסמוך על הבטחת המוכר לאוקמי אחזקה שאחת דיבר וארשת שפתיו לא ישנה, אלא אנו דנין כעת עכשיו שהקונה מקבל החפץ ואנו רואין שהמוכר לא ביטל המקח שפיר אמרינן דכל זמן שלא חזר בו ממילא החפץ הוא משעה ראשונה של הקונה היהודי ושלו הוא לוקח ואין זה קונה קנין בשבת:

ד אכן ידע ידידי דמקח וממכר בשבת, יש בזה תרי איסורין ושניהם מדברי קבלה האחד הוא מקח וממכר ממש בפסיקת הדמים וקונה החפץ מאת המוכר וזה מבואר האזהרה (נחמי' י"ג) וכש"ס ביצה (כ"ז:) וע"ש בפרש"י אכן מלבד זה האזהרה מפי הנביא ישעיה (נ"ח) ממצוא חפצך ובגמ' פ' בכל מערבין (ל"ח:) עירב ברגליו יום ראשון מערב ברגליו יום שני כו' הא מכין יו"ט לשבת מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק כו' אי הוי שמיע לי' הא דתניא לא יהלך אדם לסוף. שדהו לידע מה היא צריכ' כו' ולא הוא שמיע לי' ולא הדר כו' התם מוכחא מלתא הכא לא מוכחא מלתא כו' ע"ש ובפרש"י ואסור משום ממצוא חפצך ע"ש. וה"נ בנידון שאלתינו אין לך מוכחא מלתא יותר מזה שהולך אצל הנכרי ומקבל ממנו החפץ בשבת:

ה ובפ' הזורק (ע"ז:) האי ש"מ דכתב לה גיט' לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתבי' לה למחר תקף לי' עלמא אתא לקמי' דרבא אמר להו זילו אמרו לי' לקני' נהלה להאי דוכתא דיתיב בי' גיטה ותיזל איהי ותיחד ותפתח ותחזיק בי' כו' ע"ש ובפרש"י ד"ה תקיף לי' עלמא והי' ירא פן ימות ותזקק ליבם ואסור לטלטל גט בשבת ולמוסרו לה והנה לישנא דרש"י קשאי לי במה שכ' ולמסרו לה נראה כשפת יתר דמדוע לא הספיק רש"י במ"ש שהגט אסור לטלטלו שהוא מוקצה ולכן הוצרכו לעשות תקנה ע"י הקנאת המקום והנלענ"ד דרש"י כוון בזה לתרץ קו' הקדמונים דהר"ן והרא"ש הקשו מה"ט שהקילו בש"מ להקנות לה מקום, אף דמקני רשות בשבת אסור כן ה"נ הי' להם להתיר איסור מוקצה לטלטל הגט במקום ש"מ. ולהכי פרש"י ואסור לטלטל גט בשבת ולמסרו לה והכוונה בזה דלא רצו להתיר שהבעל ימסור הגט מידו לידה דאז יעבור על שני שבותין הבעל והאשה שיהיו צריכין לטלטל הגט שהוא מוקצה וגם איסור קונה קנין בשבת שהרי מזכה לה הגט בשעה שימסור הגט ליד האשה ולכן עשו תקנה ע"י הקנאת המקום ובזה לא התירו רק שבות של קונה רשות בשבת:

ו ובירושלמי מס' גיטין (פ"ו ה"א) האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזיר כו' ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"ל תמן התורה זיכה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה ושארי הפ"מ כ' לפרש שאני הגט דהתורה זכתה בגיטה שיכולה לעשות שליח כדדרשינן מושלחה אבל במתנה אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ודברי' אינם מובנים ולשון הירושלמי אינו סובל פירושו והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בפ' שום היתומים (כ"ד.) דאין ההקדש גובה מבגדי אשתו ואפי' קנה לה מנעלים חדשים דכל מה שקנה הבעל לשם אשתו נעשה שלה ובמס' כתובות (נ"ד.) גבי אלמנה פליגי רב ושמואל אי שמין בגדים שעלי' ומסיק בגמ' הלכתא כרב דשמין דכי כתב לה אדעתא למשקל ולא אדעתא למיפק ע"ש. ולפי"ז בגט דבעי כתיבה לשמה והגט ע"כ כתב על דעת כן למיפק א"כ כי נתגרשה איגלי מלתא דהגט שלה היא ושפיר יכולה לעשות שליח לקבל גיטה וזה מכוון בלשון הירושלמי תמן התורה זיכה אותה בגיטה שכיון שהגט נכתב ונחתם לשמה זכתה בו האשה ואין לומר א"כ הוי שלה ולא מהני הגט דהא בעינן ספר המקנה ז"א דאי נימא דאם לא תתגרש בגט א"כ אינו שלה דמה"ט דבאלמנה שמין בגדים שעלי' דכי כתב לה אדעתא למשקל ולא אדעתא למיפק ממילא בגט הוא להיפך דהוא לא כתב לה אלא אדעתא למיפק. מבואר מזה שהגט חשיב דבר שהוא שלה אלא דעד שלא מסר הבעל הגט ליד האשה או ליד שלוחה יכול לחזור בו וממילא אין הגט שלה שהוא לא כתב לה רק אדעתא למיפק מיהא אם מסר הבעל הגט ליד האשה בשבת לא חשיב קונה קנין בשבת שהרי בשלה זכתה דמה"ט יכולה לעשות שליח לקבלה דהגט חשיב דבר שהוא שלה כדכתיב וכתב לה לשמה ובמה שנתן הבעל הגט ליד האשה לא הועיל בקנינו אלא שאין בידו להחזיר ואפ"ה לא רצו להתיר למסור הגט מיד הבעל ליד האשה כיון דמוכחא מלתא דבזה נגמר הקנין והגט קנוי לה ולכן התירו דתיזל ותפתח דלא מוכחא מלתא כמ"ש הר"ן שם שבזה לא הי' נראה כמקנה שהרי דרך הוא לפתוח ולסגור ביתו ולא הי' יודעין הרואין שהי' כדי להקנות וגם זאת לא התירו אלא שהקילו בש"מ כמ"ש התוס' שם והא דאמרו במס' עירובין (ל"ח.) דבסוף התחום מותר כיון דלא מוכחא מלתא זה רק בעירוב דכיון דאין מערבין אלא לדבר מצו' הוי לי' חפצי שמים כמ"ש דודי ביד אפרים או"ח (ש"ז סקי"ג) ע"ש במג"א. ודו"ק:

ז ובפ' הדר (ע"א.) ב"ש סברי ביטול רשות מיקני רשותא הוא ומיקני רשותא בשבתא אסור וב"ה סברי אסתלוקי רשותא בעלמא הוא ואסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי ואמרתי להתבונן טעם פלוגתתן והנ"ל עפ"י מ"ש הר"ן ריש פ' השותפין (מ"ה.) דלמ"ד יש ברירה אמרינן שהשותפין בשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחוה שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כלו שלו לתשמיש ע"ש. ובפ' הדר (סח.) מבואר דב"ש ס"ל אין ברירה וב"ה ס"ל יש ברירה ע"ש. ולפי"ז א"ש דב"ש ס"ל דביטול רשות מבעוד יום אבל משתחשך אסור דנהי דהביטול רשות הוא רק אסתלוקי רשותא מיהא כיון דבני המבוי ואנשי החצר מכניסין כליהם מחצר למבוי הוי כמכניס כליו לתוך חצר שקנה מחברו והוי קנין חזקה בשבת ומקני רשותא בשבתא אסור משא"כ לב"ה דס"ל יש ברירה א"כ כי מכניס כליו למבוי אין זה קנין כלל דבשלו הוא משתמש ונהי דבלא עירבו אוסרין זה על זה מתקנת חכמים מפני שנראה כרה"ר מיהא כי ביטל רשותו וסילק זכותו מהני לגבי בני המבוי שעירבו ונעשו כאחד רשאים להוציא כליהם מחצר למבוי וכי מכניס כליו אמרינן יש ברירה דעל דעת כן נעשו שותפין דבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כלה שלו ובדנפשי' עייל. וכבר חדית לן השג"א דבדרבנן אמרינן יש ברירה לקולא ואם יש קולא לומר אין ברירה סמכינן ע"ז ואמרינן אין ברירה ומה"ט כ' להתיר חמץ של שותפים נכרי וישראל שעבר עליו הפסח דחלק אחד מותר מטעם דאמרינן בדרבנן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שחלק זה הוא של הנכרי וחלק השני מותר מטעם דאמרינן אין ברירה ואולי חלק זה של נכרי הוא וספק דרבנן לקולא. ולפי"ז אנשי החצר שפיר יכולין להכניס כליהם למבוי מטעם דאמרינן יש ברירה ובשלו הוא משתמש ואינו עושה שום קנין והביטול פשיטא דשרי דלא הוי אלא סילוק רשותא מיהא אם המבטל רוצה לחזור בו שוב אינו יכול לחזור בו דלקולא אמרינן אין ברירה וסמכינן על זה דמה שאנשי החצר הכניסו כליהם למבוי הוי כמכניס כליו לתוך חצר שקנה מחברו דחשיב קנין ול"מ לשי' הירושלמי והרמב"ם שהבאתי לעיל (סק"א) אלא להפוסקים דס"ל דמכניס כלי' לתוך חצר שקנה מחברו לא חשיב קנין מיהא במבוי שאינו עשוי רק לשמש לחצר לכ"ע חשיב קנין חזקה כש"ס פ' המוכר פירות (ק'.) מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך ופי' הרשב"ם דדרך הנאתו קונין אותו ובתוס' כ' בד"ה בשביל כו' דוקא בשביל של כרמים שאינו עשוי כלל אלא להילוך כו' ע"ש. ולפי"ז שפיר אמר להו ר"ג מעשה כו' ואמר לנו אבא מהרו והוציאו כליכם כו' וכדמפרש בגמ' דכי מפקו אינהו והדר מפיק איהו לא אסר ודו"ק:

ח ובהג"ה ש"ע או"ח (רנ"ב ס"ד) אינו יהודי שעושה מנעלים על המקח מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח ע"ש. והנה החכם השואל רצה להורות עפי"ז להתיר בנידן שאלתינו מטעם דכל שאינו קוצץ עמו הדמים בשבת שרי. וכפי דעתו הי' לו להביא גמ' מפורשת סוף פ' אין צדין (כ"ט:) ת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד כו' ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח ובתוס' שם ד"ה אצל חנוני הרגיל אצלו בין הוא עכו"ם בין הוא ישראל כו' ע"ש. אבל ידע כבודו שלענ"ד אין הנידן דומה לראי' דכל הנך שהתירו ביו"ט ובשבת לא מיירי אלא בדברים שבעל הבית לוקח לצרכו מידי דאכילה ובהג"ה ש"ע דייק כלישנא שכ' ולנועלם והענין מוכיח שאינו קונה לצורך מסחר וקנין משא"כ בנידן שאלתינו אדרב' הענין מוכיח וכל עין תשור שהולך אצל הנכרי ומקבל אצלו חפץ בתורת מסחר וקנין ואף דאינו מוכיח אסור משום ממצוא חפצך כנ"ל:

ט ובמס' דמאי (פ"ד מ"ד) מי שקרא שם לתרומת מעשר כו' לא יטלם בשבת ואם הי' כהן או עני למודים לאכול אצלו יבאו ויאכלו כו' ע"ש ובארו בגמ' בירושלמי כיני מתני' לא יתנם בשבת וכ"כ הרמב"ם להלכה בה' שבת (פכ"ג הט"ז). והנ"ל דלהכי דייק התנא במשנה ותני לא יטלם ולא נקט לא יתנם משום דנתינת תרומה בשבת לכהן אין האיסור מחמת הישראל הנותן כי הנותן התרומה מקיים מ"ע בנתינתו לכהן והוי חפצי שמים והתרומה לאו דידי' הוי ואין להישראל בתרומה אלא טובת הנאה אבל הכהן המקבל התרומה הוא קונה קנין בשבת דנהי דהתרומה הוי ממון כהן מ"מ אינו מבורר מי מהכהנים יזכה בתרומה זו ועכשיו זוכה הכהן ונעשה ממונו ובזה א"ש דהיכי דלמודים לאכול אצלו יבאו ויאכלו משום דל"ש בזה איסור קונה קנין בשבת דכיון דלמודים המה לאכול אצלו הוי כמכירי כהונה והוי כמוחזקים כמבואר בכ"ד בש"ס וכיון דהמה אוכלים אצלו הרי זה צורך שבת וחשיב חפצי שמים דעונג שבת הוא מצו' מדברי קבלה ודו"ק:

י ושי' הר"מ הובא ברא"ש פ' הדר (ס"ח) דישראל שלא רצה לבטל רשותו אלא להשכיר אין שוכרין ממנו ולא ביאר הטעם ובמג"א סימן (ש"פ) כ' דהר"מ מודה דבחול שרי אלא דבשבת אסור לשכור דהוי כמקח וממכר ומקני רשותא בשבת אסור ובס' א"ר הקשה עליו מהא דכ' התוס' פ' הדר (ס"ו.) ד"ה יפה עשיתם ששכרתם לא דמי למקח וממכר כו' שאין עושין אלא להתיר הטלטול ושם באגודה כ' וז"ל ולא דמי למקח וממכר אך מבטל רשותו עבור השכר ע"ש ואינו מובן מה ענין מבטל רשות למשכיר והנלענ"ד בכונתו עפ"י מה דאי' בגמ' שם (ע"א.) גר שמת והחזיק אחר בנכסיו אוסר מת הגר משחשיכה והחזיק אינו אוסר וכ' הט"ז סימן שע"א) וכן מבואר בהג"א דמיירי שהגר עירב עמהם אבל בלא עירב אוסר אכן הריטב"א בחי' שם אנהיר לן דאפי' בלא עירב הגר עמהם שרי דהגר שמת ואין לו יורשין הוי כמבטל רשותו לבני החצר ע"ש. ובמס' ב"ב (נ"ד.) אר"י א"ש נכסי עכו"ם כו' מכי מטי זוזי לידי' אסתלק ישראל לא קני עד דמטי שטרא כו' וכל המחזיק בהם זכה בהם ושם ברשב"ם כ' דכיון שקדם ישראל אחר והחזיק בה קנה כאלו הם נכסי הגר שמת ע"ש. ולפי"ז א"ש דהיכי דשוכר מנכרי ל"ש בזה מקח וממכר דמיד דמטו המעות מהשכירות לנכרי איסתלק הנכרי ונעשה חלק הנכרי כנכסי הגר והוי כביטל רשותו לכל בני החצר כמ"ש הריטב"א גבי גר שמת משחשיכה. ושי' הט"ז חו"מ (קצ"ד) דשכירת קרקע מנכרי דינ' כמכירה דכי מטו זוזי לנכרי כל הקודם בו זוכה בו ואפי' לשי' הרמ"א שכ' דשכירת קרקע אינו הפקר זה רק היכי דהישראל שוכר מהנכרי אדעת' דנפשי' לו לבדו אבל היכי דאינו מכוין רק להתיר הטלטול בשבת אדרבא ברצון השוכר שלא יועיל בקנינו רק שהנכרי יסתלק מרשותו בזה שפיר אמרינן דשכירת הקרקע כדין קנין קרקע דאמרינן מכי מטי זוזי לנכרי איסתלק ואנשי המבוי לא קני עד דמטי שטרא לידיהו וכ"ז שלא קבלו שטר קנין הוי חלק הנכרי כנכסי הגר וכאלו ביטל רשותו לכל בני החצר וזה מכוון היטב בלשון הגמ' שוכר כמבטל רשות ומכוון בלשון האגודה שכ' ולא דמי למקח וממכר אך מבטל רשותו עבור השכר דע"י שנותנין להנכרי דמי שכירות איסתלק רשותו ונפקע זכותו ונעשה כנכסי הגר. וזה נכון, אצל נכרי אבל לשכור מישראל שפיר מסתבר לי' להר"מ דאסור דדמי למקח וממכר דבשלמא בביטול רשות ל"ש לומר דדמי למקח וממכר דממ"נ אי מצד אנשי החצר המשמשים במבוי פשוט דאין זה קונה קנין בשבת דכי משתמשי במבוי אמרינן יש ברירה ובדידי' משתמש כמו שבארתי לעיל (סק"ז) ואי מפאת המבטל ג"כ ל"ש בזה איסור מקנה רשותא בשבת דהרי ביטול רשות א"צ קנין וע"כ ה"ט כיון דמצי' לבטל רשות. והוא אינו מפסיד כלל בזה דבלא"ה אסור להשתמש במבוי ממילא מהני גילוי דעתו שהוא מסלק רשותו ודי בזה להפקיע זכותו אכן הישראל שאינו רוצה לבטל רשותו אלא להשכיר בעד בצע כסף א"כ אדרבא גילה דעתו להיפך דלא ניחא ליי למיעבד מצו' ואינו שומע לדברי חכמים בכה"ג הדרינן לדינא דסילוק רשות נמי בעי קנין וכמו שבארתי לעיל (סק"ב) וע"כ דהקנין הוא בכסף השכירות ומקני רשותא בשבתא לכ"ע אסור ודו"ק.

יא ובנידן שאלתו אי יאות לשלוח שליח נכרי בחריקאו ויצוה על הנכרי בע"ש שילך בשבת אל הנכרי המוכר ויקבל ממנו החפץ בזה יראה לי דשרי ובפרט במקום הפסד והרי הוא קוצץ שכר לנכרי בעד זה אמרינן נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד ואין בזה משום ודבר דבר שהרי היהודי אומר לנכרי בע"ש ולא משום ממצוא חפצך דהרי הישראל לא קא עביד מידי בשבת ואין לומר דהנכרי הוא שליח ישראל דאין שליחות לנכרי ואף אי נימא לחומרא יש שליחות כש"ס ב"מ (ע"א:) ותוס' שם ד"ה כגון כו' ע"ש מיהא בנידן שאלתינו ממ"נ שרי אי נימא דכל זמן שהמוכר לא חזר בו החפץ הוא של היהודי הלוקח א"כ פשיט' דשרי דשלו היא לוקח ואי נימא דהיהודי לא קנה החפץ עד שבא לידו א"כ ל"ש שליח כלל בזה דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו כהירושלמי מס' גיטין (פ"ו ה"א) הבאתי לעיל (סק"ו). ובפ' מרובה (ע"ט.) גנב ברשות הבעלים כו' נתנו לבכורות בנו או לבע"ח חייב והתוס' ד"ה נתנו כו' הקשו וא"ת ואמאי מחייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה כו' ע"ש ולענ"ד לק"מ והדבר ברור בעיני שהגנב לא זכה ע"י משיכת שלוחו דמלבד דאין שליח לדבר עבירה הרי מבואר בירושלמי דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וקי"ל דתופס לב"ח במקום שחב לאחריני לא מהני אפי' בעשאו שליח. ואפי' נימא דמהני דיכול לזכות בשביל הבע"ח אבל בתורת שליחות ודאי לא מהני ומכ"ש דלא מהני שהגנב יקנה במשיכה של השליח ואפי' במציאה כ' הנמ"י פ"ק דב"מ (י"א.) ראה אותן רצין כו' וגם לא מטעם שליחות כדפי' הרנב"ר ז"ל שא"א לזכות לחברו מתורת שליחות אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון כו' ע"ש. והא דמבואר במשנה שהגנב חייב ע"י משיכת הכהן או הבע"ח אין הטעם שהגנב קנאו בזה אלא הטעם שהכהן והבע"ח קנאו במשיכתם וממילא עי"ז חייב הגנב בתשלומי כפל וד' וה' כמבואר בגמ' פ' מרובה שם בבריתא גנב והקדיש כו' גנב ופרע חובו כו' משלם תשלומי דו"ה ע"ש. וה"ט דמה לי מכרו ולקח מעות ומה לי שנתנו לכהן בה' סלעים של פדיון הבן או שנתנו לבע"ח אחר כיון שמשכו הכהן או הב"ח וקנאו נתקיים המכר וכן כי משכו השומר חינם נתחייב השומר בשמירתו והשואל אם משכו אין הגנב יכול לחזור בו ומהני המשיכה שיהי' קנין גמור להמושך כמ"ש התוס' שם וממילא נתחייב הגנב בדו"ה עי"ז דהוי כמכרו שהוא הוציאו מרשות הבעלים לרשות אחרים וז"ב בעזה"י. וזה נכון לענין חיוב ממון אבל לענין איסור שבת מה לנו בזה שהנכרי המקבל החפץ מוציאו מרשות הנכרי המוכר נהי דעי"ז איתעבד שליחותא דישראל מיהא לא אסרו חכמים אלא שבות במעשה או עכ"פ באמירה לנכרי אבל בנידן שאלתינו לא עביד כלום לא מעשה ולא דיבור וגוף המעשה של הנכרי הלוקח החפץ בשבת מידי מששא דאיסור אית בזה ודו"ק:

הנלענ"ד כתבתי. אלכסנדר שמואל היילפרין

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה