שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן ה
ב"ה. דרשה לחג השבועות
א אחת שתי הלחם ואחת לחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואין דוחות את השבת. ש"ס מנחות (צ"ה:) ובגמ' הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה כו' מאי קשיא דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלו בלינה כו' מאי בפנים במקום זריזין. ופרש"י ד"ה איפסלו בלינה קודם שיסדרנו על השלחן. ותמוה לרבים מה הוצרך רש"י לפרש קודם שיסדרנו על השלחן דקאי רק על לחה"פ וטפי נכון בפשיטות לפרש דהגמ' מקשה הא איפסלו בלינה קאי גם על שתי הלחם. ובד"ה במקום זריזין פרש"י שלא יחמיץ וזה נכון בלחה"פ ואכתי ק' מה יענה בשתי הלחם הבאות חמץ וכבר נשאל בזה שארי הנוב"י:
וחלקי אמרה נפשי עפ"י מה דאי' בירושלמי סוטה (פ"ב ה"ב) ר' פדת בשם ר' יוחנן מי סוטה נפסלין בלינה ר' אחא בשם ר' אבינא כל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו וכן הוא בירושלמי ס"פ לולב וערבה ושם הגי' ר' פדת בשם רבי הושעיא. ובמס' סוטה (טו) ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ר' יהודה אומר רביעית. ובמס' מנחות (פח.) חצי לוג מה הי' משמש חצי לוג מים לסוטה מבואר מזה דאף דמי סוטה נתקדשו בכלי שרת בחצי לוג או ברביעית דכלי הלח שבמקדש נתקדשו וגם המים קדושים מן הכיור אעפי"כ ס"ל לר' אבינא דלא נפסלו בלינה דכל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו ובש"ק על הירושלמי סוכה כ' וז"ל כ' הרמב"ם מי סוטה נפסלין בלינה וכ' הכ"מ ירושלמי כו' ופסק כר"י דהוא מארי דגמרא טפי וק' מאי דוחקא הא קי"ל מים קדושים שנתקדשו כו' ודאי דמיפסלה דהא תנן במנחות לחה"פ ושתי הלחם לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ומפורש התם בש"ס דלכך הי' מעשיהן בחול דלא ליפסלו בלינה ואלו הי' נעשין בכלי שרת היו נפסלין בלינה אע"ג דשתי הלחם ולחה"פ אין מהם למזבח וכן יש להוכיח ממי הכיור עצמן שנפסלין בלינה אע"ג שאין מהם למזבח וצ"ע. והנה מ"ש להוכיח ממי הכיור שנפסלין בלינה מבואר במס' זבחים (יט:) דפליגי תנאי בזה ר' אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים ראב"ש אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים ושם (כ:) מי כיור מהו שיפסלו בלינה כו' כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ופרש"י ד"ה ולא פשיט כו' ומר פשיט לראב"ש לא פסלה בלינה. ושם בגמ' לעולם לרבי ולינה דרבנן הוא ופרש"י לינה זו שתועיל בקידוש שאין המים בפנינו מדרבנן הוא מלשון זה משמע דמי כיור לרבי לינה פוסלת בו מה"ת אכן מתוס' שם (כא.) ד"ה כיור מוכח דאפי' לרבי אין המים נפסלין בלינה אלא מדרבנן והיכי דלא אפשר כגון בתרומת הדשן מודה ר' דאין המים נפסלין בלינה. ושם בתוס' ד"ה מאי כו' והאי דפסלה נמי לינה במים אינו אלא מדרבנן דכיון דלא פסול בקידש לא פסול במים דהכל אחד ע"ש. ומה שהק' דמבואר בפ' שתי הלחם דלמ"ד דתנור מקדש לחה"פ מיפסל בלינה לק"מ דהבזיכין הם הקומץ מלחה"פ כדאי' בפ"ק דמנחו' (ז:) קומץ מכלי כו', ופרש"י בד"ה שכן מצינו בסידור בזיכין שמסדר הלחם שהוא שירים ובזיכין שהם הקומץ. ובפ"ה דמנחות (נז:) ושתי הלחם ולחה"פ יש ממנו לאישים כו' ופרש"י ד"ה כל שממנו לאישים כו' ומשתי הלחם כבר עלו חלבי כבשי עצרת הבאין עמהם וכגופן דמי ומלחה"פ בזיכי לבונה:
ובפ' התכלת (מה:) הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם דברי רע"ק אר"ש בן ננס לא כן אלא הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים כו' ובגמ' שם אר"י הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה כו' ע"ש וברמב"ם התמ"ו (פ"ח הט"ו) שתי הלחם מעכבין את הכבשים כו' ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה ושם בכ"מ ויש לתמוה כו' וי"ל כו' דאע"ג דכשהלחם בא עם הכבשים הכבשים מתירין את הלחם כשהלחם בא לבדו הוא עצמו מתיר א"ע. ודברי הכ"מ מבואר בגמ' שם (מ"ו:) שתי הלחם הבאות בפני עצמן כו' לא הוי כבשים אינהו שריין נפשייהו. ושם (נ"ח.) העלה מבשר חטאת העוף ע"ג המזבח מהו כו' כתנאי ר"א אומר כל שממנו לאישים רע"ק אומר כל ששמו קרבן מאי בינייהו כו' לוג שמן של מצורע ופרש"י לוג אין ממנו לאישים אבל קרבן איקרי כו' ואי קשיא הרי קרב ממנו לאישים דאשם מצורע בא עמו כשתי הלחם משום כבשים הא לא קשיא דאשם לא שייך בהדי לוג לגמרי דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים כו'. ובתוס' שם ד"ה לוג כו' ותירץ בקונט' דהא לא קשיא דאשם ל"ש לגבי לוג דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים כו' ואע"ג דשתי הלחם נמי פעמים שאין כבשים עמהם למ"ד דכבשים אין מעכבין את הלחם כו' דהיכי דהוקבעו אינו יכול לשנות כו' ע"ש. וזה נכון לענין דשתי הלחם חשיבי שירים והם בכלל כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו דאחר שעלו חלבי הכבשים כבר הוקבעו יחד הלחם עם הכבשים בתנופה ובשחיטת הכבשים והוזקקו זה לזה ומעכבין זה את זה אבל לענין שיפסלו בלינה מחמת שנתקדשו בתנור דהוי טרם שהוקבעו יחד בתנופה וקי"ל כרע"ק דהכבשים אין מעכבין את הלחם והלחם הבאות בפני עצמן אינהו שריין לנפשייהו א"כ ל"ש לומר דיש מהם למזבח מחמת חלקי הכבשים דזה הוי כלוג שמן של מצורע דל"ש בהדי אשם ואף דמניפין את הלוג עם האשם מחיים ומכ"ש בשתי הלחם בשעת אפייתן דלא הוקבעו כלל עם הכבשים וחשיב אין ממנו למזבח ואין לינה פוסלת בו. אמנם זה רק בשתי הלחם דאין הכבשים מעכבין את הלחם. משא"כ לחה"פ והבזיכין דמעכבין זה את זה כדאי' בש"ס מנחות (כ"ז.) ודאי חשיבי כגוף אחד והבזיכין המה גופן של לחה"פ ושפיר מקשה הגמ' אמרת אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת הא איפסלו בלינה והקושיא הוא רק על לחה"פ דחשיבי יש מהם למזבח ע"י הבזיכין אבל על שתי הלחם אין קושיא כלל דאפי' אי נימא התנור מקדש קה"ג מ"מ לא מיפסלו בלינה לראב"ש דס"ל מי כיור אין נפסלין בלינה וכן לר' אבינא דס"ל אין מי סוטה נפסלין בלינה דכל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו ואפי' לר' פדת בשם ר"י דס"ל לינה פוסלת במי סוטה יתכן דזה רק מדרבנן אבל מה"ת גם לר"י אינו פוסלת כמו דס"ל לרבי במי כיור דלינה אין פוסלת בו רק מדרבנן והיכי דלא אפשר בענין אחר כגון בתרומת הדשן מודה רבי דלינה לא פסלה במי כיור, וה"נ כיון דאין אפיית שתי הלחם דוחה שבת ויו"ט א"כ לא אפשר בענין אחר ובכה"ג אין הלינה פוסלת ולהכי פרש"י דהא דמקשה הגמ' הא איפסלו בלינה קאי רק על לחה"פ. ואין זה סותר למה דאי' במס' מנחות (ע"ב:) ושתי הלחם לאפייה וקסבר רבי תנור מקדש אי אפו לה מאתמול איפסלו בלינה דיתכן דסוגי' דהתם אזלא למ"ד הכבשים מעכבין את הלחם ודו"ק:
ב ובתוס' ד"ה מאי קושיא דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש תימה אכתי קשה סיפא דקתני חביתי כה"ג לישתן ועריכתן בפנים ודוחו' את השבת אלמא מדת יבש נתקדשה. והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בפ' המזבח מקדש (פ"ח.) א"ש כלי שרת אין מקדשין אלא שלמין אלא מלאין ופרש"י כלומר שיהי' בהן שיעור שלם הצריך לדבר אם יבש הוא שיהי' שם עשרון שלם למנחה ואם מנחת נסכים הוא שניתנה בכלי יהא שם שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן שאינו ראוי לכלי. ושם בגמ' אר"י ל"ש אלא שאין דעתו להוסיף אבל אם דעתו להוסיף ראשון ראשון קודש והנכון בעיני דהא דקאמר אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קודש זה רק היכי דהוסיף בכלי זה ומילא את הכלי בשיעור הראוי אלא דאנו דנין בזה אם קדוש מתחלה טרם שמילא דבזה ס"ל לר' יוחנן דמהני מה שדעתו להוסיף דראשון ראשון קדוש ורב ס"ל דהפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף אינו קדוש כדאי' בפ"ק דמנחות (ח.) ע"ש. אבל היכי דהשיעור הוא שלשה עשרונים לפר או שני עשרונים לאיל והכלי אינו מחזיק רק עשרון אחד דבזה לא מהני מה שדעתו להוסיף דמדכתיב מלאין משמע להגמ' דבעינן שיהי' הכלי מחזיק שיעור הראוי לו ושיהי' שלמין ומלאין וכן הבין בס' טהרת הקודש על מס' מנחות שם ע"ש. אמנם אפי' נימא דגם היכי דאין הכלי מחזיק השיעור הראוי מהני דעתו להוסיף נלענ"ד דעכ"פ בעי שיכוין שהכלי יקדש המנחה ולא מבעיא לר' יוחנן דס"ל כלי שרת אין מקדש אלא מדעת כדאי' בפ"ק דמנחות (ז.) אלא אפי' למ"ד כלי שרת מקדש שלא מדעת כדאי' בגמ' שם (עה.) זה רק היכי דהכלי מחזיק שיעור הראוי אבל אם אינו מחזיק שיעור הראוי רק שדעתו להוסיף א"כ תלוי בדעת הכהן הדבר ברור בסברא דבעינן שיהי' דעתו לקדש המנחה בכלי שרת ואם מכוין שלא יהי' קדוש בקה"ג ל"ש בזה לומר ראשון ראשון קודש ולא קדושת כלי מקדש שלא מדעת כיון דאינו מחזיק שיעור הראוי לו. ולפי"ז א"ש היטב דמסיפא דקתני חביתי כה"ג לישתן ועריכתן בפנים ודוחות את השבת לא קשיא מידי משום די"ל מדת יבש נתקדשה וחביתי כה"ג לא בעו רק עשרון אחד ואיכא שיעור שלם ואי אפה לה מאתמול איפסלו בלינה אפי' אי מכוין שלא להקדיש די"ל כלי שרת מקדש שלא מדעת משא"כ בלחם הפנים דכתיב שני עשרונים יהי' החלה האחת ואין הכלי המחזיק עשרון מקדש שלא מדעת כיון דחסר שיעור הראוי. וזה מכוון בלשון הגמ' דמקשה אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה כו' מאי קושיא דלמא עשרון לא מקדש תנור מקדש ולפי שטחת לשון הגמ' הי' צריך לומר מאי קושיא דלמא מדת יבש לא נתקדשה ולהנ"ל א"ש דלא יתכן לומר דהתנא דמתני' סובר מדת יבש לא נתקדשה דא"כ קשיא סיפא דקתני חביתי כה"ג לישתן ועריכתן בפנים ולהכי קאמר דלמא עשרון לא מקדש והביאור בזה דלעולם מדת היבש נתקדשה ואפ"ה העשרון אינו מקדש את הלחם הפנים כיון דהכלי אינו מחזיק שיעור הראוי לו:
ובפ' כל המנחות באות (נ"ז:) אשר תקריבו לרבות לחה"פ לחמץ דברי רע"ק ומקשה הגמ' לחה"פ מדת יבש הוא ושמענא לי' לרע"ק דאמר מדת יבש לא נתקדשה ובתוס' שם ד"ה ושמענא כו' וא"ת דלמא ס"ל תנור מקדש דהינו משקרמו פני' בתנור ועדיין יכול לבא לידי חימוץ כו' דמשקרמו פני' תו לא אתי לידי חימוץ כו' וצ"ע דמשמע הכא דאי מדת יבש נתקדשה קדשי לחה"פ משנמדד בו סולת בעשרון ולא משתמיט בשום דוכתא דלקדוש אלא או בתנור או על השלחן ע"ש ולפימ"ש התוס' מעילה (ח.) ד"ה קרמו כו' וא"ת כו' למה לי קרמו פני' כו' כניסתו בתנור לקדשי' דהא כלי שרת מקדש וי"ל משום טבול יום נקטינן כו' ע"ש א"כ הדקל"ד דיכול לבא לידי חימוץ בתנור בכניסתו איברא דבגמ' מנחות שם מבואר לר' יונתן דס"ל מדת יבש לא נתקדשה דריש לה מדכתיב גבי שתי הלחם חמץ תאפינה בכורים לה' אימתי הן לה' לאחר שנאפו והנלענ"ד דלמ"ד מדת יבש נתקדשה גם התנור הוי כלי שרת וכדאי' במס' זבחים (צו.) וממילא מקדש הלחם בכניסתו כתוס' מעילה אבל למ"ד מדת יבש לא נתקדשה גם התנור אינו מקדש בכניסתו דלא הוי כלי שרת ואפי' למ"ד תנור מקדש אינו מקדש רק אחר אפי' דהיינו משקרמו פני'. ולפי"ז לא ק' מה שכ' התוס' צ"ע דהכא משמע דאי מדת יבש נתקדשה קדשיו לחה"פ משנמדד בו סלת בעשרון ולא משתמיט בשום דוכתא דלקדוש אלא או בתנור או בשלחן ולהנ"ל א"ש דודאי אפי' למ"ד מדת יבש נתקדשה לא קדשי לחה' סלת משנמדד בעשרון דאין כלי שרת מקדש אלא במחזיק שיעור הראוי לו מיהא בתנור המחזיק השיעור השלם וחשיב כלי שרת ומקדש בכניסתו הרי יכול לבא לידי חימוץ בתנור ולהכי מקשה הגמ' לחה"פ מדת יבש ושמענא לר"ע דס"ל מדת יבש לא נתקדשה א"כ אין התנור מקדש בכניסתו אלא אחר אפי' ותו אינו יכול לבא לידי חימוץ. ודע דבפרש"י מנחות שם יש לעיין שכ' בד"ה ושמעינן כו' וכיון דלאו קדושה עד שיסדרנה בשלחן אמאי עבר עלי' ע"ש. והוא פלאי למה הוצרך רש"י לפרש דלאו קדושה עד שיסדרנה בשלחן ולא די לו בפשיטות דהעשרון אינו מקדש ול"ש בי' ל"ת חמץ והנלענ"ד דרש"י קשיא לי' ק' התוס' דעכ"פ יכול לבא לידי חימוץ בתנור וניחא ליה דלמ"ד מדת יבש לא נתקדשה גם התנור אינו מקדש וכסוגי' דמנחות (צה:) דהוכיח המקשה מדאפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה:
ובפ' כל המנחות באות שם דר' יונתן ס"ל מדת יבש לא נתקדש' ודריש לה מדכתיב חמץ תאפנה בכורים לה' פרש"י ד"ה תדע דלא נמשחה שהרי אינה מקדשת מה שבתוכה עד לאחר שנאפו כו' ע"ש ומלשון זה ג"כ משמע דרק אי אמרינן דמדת יבש לא נתקדשה אינה מקודשת רק עד אחר שנאפו אבל למ"ד מדת היבש נתקדשה גם התנור מקדש בכניסתו ודו"ק:
ג והרמב"ם בה' תמ"ו (פ"ה ה"ז) גבי לחה"פ כ' לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואין אפיית לחה"פ דוחה לא את השבת ולא את היו"ט אלא בע"ש אופין כו' וכ"כ שם (פ"ז ה"ז ח') גבי שתי הלחם ותמהו עלי' דתיקו ק' הגמ' אמרת אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואינו דוחה את השבת א"כ איפסלו בלינה וכ' הלח"מ דהרמב"ם מפרש דהתנור מקדש קצת ואינו מקדש לגמרי אינו מקדש לפסול בלינה אבל מקדש שתהא אפייתו בפנים ע"ש. והדברים סתומים ואין מקור לזה ובס' בה"ז כ' בשם הג' ר"י דהסוגי' במנחות אזלא למ"ד כ"ש מקדש שלא מדעת אבל הרמב"ם כ' להלכה כמ"ד כ"ש אינו מקדש אלא מדעת ולא קשיא הא איפסלו בלינה כיון דרצון הכהן שלא יופסל בלינה ע"כ אין דעתו שהתנור יקדש ותמה עליו הבה"ז דהרי חביתי כה"ג דוחה שבת וכתב הרמב"ם הטעם דאם יהי' נאפה מע"ש יופסל בלינה ע"ש. והנלענ"ד בזה עפ"י מה שאמרתי בביאור דברי התוס' מנחות (פט.) ד"ה חצי לוג לכל נר שהק' תימה למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת. וכ' הצ"ק הביאור דקשיא להתוס' הא המנורה עצמה הוי כלי שרת א"כ למה צריך לקדש השמן במדה של חצי לוג. ולענ"ד אין זה ק' כלל דבמס' סוטה (יד:) מקשה הגמ' ונותנה בכ"ש למה לי הא קדשה חדא זימנא ומשני מידי דהוי אדם דם אע"ג דקדישי סכין בצואר בהמה הדר מקדש לי' בכ"ש ה"נ ל"ש ע"ש וה"ה ה"נ בשמן למנורה נהי דמנורה עצמה הוי כ"ש מ"מ בעי נמי קידוש מקודם. בכ"ש מידי דהוי אדם ובמנחה. והנ"ל בכונת התוס' עפ"י מה דאי' בפ' שתי מדות (פח:) נר שכבתה נדשן השמן נדשן הפתילה ושם בפרש"י כשם שהפתילה שכבתה אין לה אקנה שהרי היא נדשן כו' הואיל ונדשן הפתילה נדשן השמן. ובפ"ק דמנחות (ח.) אמר רב מנחה קדושה בלא שמן שכן מצינו בלחה"פ כו' ור"ח אומר לא זו קדושה בלא זו ולא זו קדושה בלא זו ע"ש. ולפי"ז נ"ל דהתוס' הכי קשיא להו כיון דהשמן תלוי בקדושת הפתילה ואין קה"ג זה בלא זה א"כ למה הי' צריך לקדש השמן בכלי שרת בחצי הלוג הא אינו מועיל כל זמן שהשמן הוא בלא הפתילה דכל ששניהם מעכבין זה את זה לא קדשו זה בלא זה. ובש"ס מעילה (ט.) שתי הלחם קרמו בתנור הוכשרו לפסול בטבול יום כו' לחה"פ כו' קרמו בתנור הוכשרו לפסול בטבול יום וכ' רש"י דלא מפסל בלינה ע"ש והתוס' הק' ע"ז כיון דמפסל בט"י ע"כ דקדוש קה"ג וא"כ מיפסל בלינה. ולענ"ד י"ל דנהי דקדוש קה"ג מיהא שאני לינה דלא פסלה בהו ממ"נ אי דיינינן לשתי הלחם כבאין בפני עצמו א"כ אין מהם למזבח ואין לינה פוסלת בהו ואפי' לר"י דפוסל במי סוטה וכן לרבי דס"ל לינה מועלת במי כיור זה רק מדרבנן. ובשבת ויו"ט דלא אפשר י"ל דלינה לא פסלה אפי' מדרבנן ואי דיינינן לשתי הלחם כבאין עם הכבשים א"כ לא קדשו זה בלא זה ומה"ט נמי גם לחה"פ אין לינה פוסלת בהו עד שיסדרנה על השלחן דכיון דהבזיכין מעכבין את הסדרין לא קדשו זה בלא זה והסוגי' דמנחות (צה:) אזלא לרב דס"ל מנחה קדושה בלא שמן אבל הרמב"ם שכ' להלכה כר"ח דלא קדשה זה בלא זה ממילא המשנה א"ש היטב להלכה כצורתה:
עוד יתכן בעיני כיון דהסדרין וכן שתי הלחם מעכבין זא"ז כש"ס מנחות (כז.) ומבואר בריש פ' שתי הלחם דשתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת ולחה"פ נאפות שתים שתים א"כ התנור אינו מקדש זה בלא זה ואין כאן שיעור שלם והוי כמנחה בלא שמן דלר"ח לא קדשה זה בל"ז אכן בחביתי כה"ג דאית בהו שיעור שלם התנור מקדש ולהכי דוחה שבת דאם יהי' נאפה מע"ש יופסל בלינה. וברמב"ם ה' מעה"ק (י"ג ה"ג) כ' וכיצד עשיית חביתי כ"ג כו' ואחת אחת הי' נעשות כו' וכ' המ"ל באפייתן אני מסתפק כו' ולפימ"ש י"ל דע"כ דקדם הרמב"ם בלשונו עשייתן אחת אחת אבל אפייתן ע"כ נאפו הכל בפעם אחת דאי נימא אפייתן אחת אחת א"כ אין התנור מקדש זה בלא זה ואפשר לאפותן מע"ש. מיהא יתכן כיון דהתורה הקפידה שיהי' נאפה רק אחת אחת תו הוי שיעור שלם ודו"ק:
ד ושארי הכו"פ (סימן ק"ח) הק' אמאי שתי הלחם אין דוחות את היו"ט יאפו שתים ושלש פת לצורך יו"ט ויאפו שתי הלחם עמו ומותר משום יו"ט כדי שיהי' הפת נאפה יפה כתוס' פסחים (מ"ו) ותי' כיון דהתנור אינו מקדש דא"כ לפסול בלינה וכיון דשתי הלחם לא קדשי קה"ג מהני פדיון והוי דבר שיש לו מתירין דאי בעי פריק להו וגם ע"י שאלה הוי דשיל"מ ואוסר במשהו וריחא מלתא הוא לענין משהו כשי' הרי"ף בפ' גיד הנשה. וק' לי מה יענה לשי' הרמב"ם דשתי הלחם אפייתן בפנים וע"כ דהתנור מקדש ואפ"ה אין דוחות את השבת ואת היו"ט ובמס' מעילה (ט.) לפרש"י לא מיפסל בלינה ומ"מ הוכשר לפסול בטבול יום וע"כ דהתנור מקדש קה"ג כמ"ש התוס' שם א"כ הקל"ד אמאי אין דוחות את היו"ט יאפו פת לצורך יו"ט ושתי הלחם עמהם בכדי שיהי' הפת נאפה יפה כקו' הכו"פ ולא מהני בהו פדיון כיון דקדוש קה"ג ולא הוי דבר שיש לו מתירין ע"י פדיון ואין לומר דאכתי הוי דשיל"מ ע"י שאלה דכבר חדית לן הטורי אבן בחי' ר"ה (כח.) דבקרבן ציבור א"א בשאלה כיון דתרומת הלשכה הוי של צבור ואין להם בעלים מיוחדין. מיהא י"ל דנהי דלא מהני שאלה על קדושת דמים דהוי משל ציבור מ"מ מהני שאלה על קה"ג שהקדיש הכהן בשעת הנחה בתוך כלי שרת ויכול לשאול על הקדש שהקדיש השתי הלחם בתנור לשם קדושת הגוף. וכיון דאיתא בשאלה על קה"ג שוב איתא בפדיון והוי דשיל"מ. איברא דחזינא בתשו' שואל ומשיב מה"ת (ח"ג תשו' ה') הביא מ"ש אליו גדול אחד דהא דכ' התוס' בכריתות דיכול לשאול על הקרבן אפי' אחר שחיטה וקבלת הדם זה רק למ"ד כלי שרת אינו מקדש אלא מדעת אבל למ"ד כלי שרת מקדש שלא מדעת לא מהני שאלה כמו לב"ש דס"ל הקדש טעות הוי הקדש וה"נ לא בעינן דעתו והג' כ' ע"ז שדבר גדול דיבר בזה והסכים עמו ולענ"ד ז"א דבשלמא לב"ש הקדש טעות הוי הקדש ולא מהני שאלה לעשות טעות בנדר דאפי' בטעות ג"כ הוי הקדש אכן להלכה דקי"ל דמהני שאלה בהקדש ותצא לחולין לא מהני בזה מה שנתנו בכלי שרת דאין כלי שרת מקדש את החולין כמ"ש התוס' מנחות (עט:) ד"ה וליתני כו' אעפ"י שכבר קדשו בכלי שרת אפי' כי ימא כ"ש מקדשין שלא מדעת ה"מ קודש אבל חולין לא מקדשי ע"ש. ובירושלמי ס"פ לולב וערבה מה המזבח אינו מקדש אלא מדעת אף הכלים לא יקדשו אלא מדעת ופי' הק"ע דכתיב ומשחת את מזבח העולה ואת כל כליו מקשינן כלים למזבח מה המזבח אינו מקדש אלא מדעת שאם העלו חולין ע"ג המזבח אינו קדוש כו'. והנ"ל דכ"ע ס"ל הך היקשא דאין הכ"ש מקדש חולין מיהא בהקדיש מתחילה קדושת הפה ואח"כ נותנו בכ"ש בזה ס"ל לחזקי' דהכ"ש מקדש קה"ג שלא מדעת הכהן כיון שכבר חל עליו קדושת הפה מדעת המקדיש מיהא אם נשאל על הנדר והחכם עוקר הנדר למפרע ונעשה ממילא חולין לכ"ע אין כ"ש מקדש את החולין ואין כאן לא קדושת הפה ולא קדושת כלים. וזה נכון בקרבן יחיד דמצי למיתשל על קדושת הפה ויצא לחולין וממילא לח מהני קדושת הכ"ש דאין כ"ש מקדש את החולין אבל בק"צ כגון בשתי הלחם דקה"ד ליתא בשאלה כיון דלית לי' בעלים מיוחדים ממילא לא מהני שאלה על קה"ג אחר שנתקדשו בכ"ש דכ"ש מקדש שלא מדעת היכי שכבר חלה עליו מתחלה קדושת הפה והקל"ד. איברא די"ל דאפילו למ"ד תנור מקדש קה"ג זה רק היכי דנאפו השתי הלחם לבדו אבל בנאפו עם עוד פת אין הכ"ש מקדש היכי דאיכא יותר מן השיעור כתוס' מנחות (מו.) ד"ה ואיזו כו' ע"ש מיהא לענ"ד ז"א דהא דמצינו בגמ' דאין כ"ש מקדש היכי דאיכא יותר מן השיעור זה רק היכי דאינו מבורר על מי יחול קה"ג איזו מהן השיעור הראוי להיות קודש ואיזו מהן המותר כגון ביש שיעור למים במס' סוכה (נ.) או שאופה ד' לחם דכלהו חזו ושוין בזה אבל באופה שתי הלחם בכונה שיהי' קדושין קה"ג והמותר הפת בכונה לצורך חול על יו"ט שפיר יתכן דקדשי שתי הלחם קה"ג. והנכון בעיני דאי נימא התנור מקדש ואפיית שתי הלחם בפנים אין מקום לאפות עם פת לצורך יו"ט בתנור של הקדש דנהי דלב ב"ד מתנה ובדבר הרגיל הוי כאלו הותנו וכתוס' כתובות (קו:) זה רק בק"ד כתוס' שבועות (י.) ד"ה קדושה כו' דש"ה דלא קדיש קה"ג ע"ש מיהא אפי' בקה"ג מהני לב ב"ד מתנה היכי דאיכא צורך קרבן כמ"ש המ"ל בה' כה"מ (פ"ח ה"ו) וכיון דא"א לאפות פת חול בתנור של מקדש רק משום צורך קרבן ממילא אסור משום יו"ט כתוס' שבת (כד:) ד"ה לפי כו' ודו"ק:
אמנם בעיקר מה דחדית לן הכו"פ דהריח מפת הקדש הוי דשיל"מ ע"י פדיון לענ"ד יתכן דריחא לאו מילתא אלא באיסור מגופו האסור בהנאה כקה"ג במס' פסחים (כו.) או בריח ורד והדס של ע"א בפ"ק דמס' ע"א (יב.) וע"ש בתוס' ד"ה אלא כו'. ובקה"ג מלבד שהוא ממון גבוה אית בי' איסור חפצא ואיסורא הוא דרכיב עליהו כש"ס ר"ה (כח.) בשופר של שלמים כו' ובפ' האיש מקדש (נז:) מה שלי בשלך אסור פרש"י אסור בהנאה דמי יתיר הנאה שנאסר מחיים כו' וע"ש בתוס' ובמהרמ"ל וכ"ז בקדושת הגוף אבל בקדושת דמים היכי דלא חזי לדמי אין שום מקום שיחול ע"ז שום קדושת דמים שהרי אין לו דמים ול"ש בזה לומר איסורא הוא דרכיב עלייהו. וזה מוכח מתוס' מעילה (ט"ו.) ד"ה ואפי' כו' תיפוק לי' דלא מעל משום דאמר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפי' בקדשי בדק הבית אמרינן בפרק כל שעה דליכא איסורא (כן הוא גי' צ"ק] מבואר מזה דמשמע להו להתוס' דכל דאין פודין ולא חזי לדמי איסורא נמי ליכא וע"כ הטעם כיון דגופו לא קדיש רק מחמת שהקדישו לדמים וכיון דאין שום שיווי בזה להקדש נפקע קדושתו לגמרי. ובירושלמי מסכת מעשר שני (פ"ב) הובא בר"ש שם תבשיל של חולין שנתבשל בתבשיל של מעשר אין לו תקנה בפדיון דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש. ומזה נלמוד דה"נ בקדושת דמים ריח שאין בו ממש ל"ש בו פדיון ולא חזי לדמים ואין בו מעילה ואיסורא נמי ליכא דכבר נפקע ממנו שם קדושת דמים וז"ב בעזה"י: