שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן ד
ב"ה. שפעת שלומים לכבוד הרב הגדול שפיר יוחסין מהר"ר אלטר שפירא ני' אבד"ק אקנא באקווינא:
מכתבו קבלתי לנכון וע"ד שאלתו באחד שהניח חנות לטובת עניים הינו שהשכירות שיהי' הכנסה מהחנות יחלק לעניים בכל יא"צ שלו והניח בת יחידה וכעת הזמן בגד בה ודחיקא לה שעתא טובא ורצונה למכור החנות להשיא בתה שהגיעה לפרק הנשואין וכבודו שאל דעתי בזה:
א תשובה. לימוד ערוך הוא בידנו האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי יכול לשנותה כדאי' בפ"ק דמס' ערכין ושי' הרבה פוסקים דאפי' לצדקה אחרת יכול לשנותה ושי' הרי"ף בפ"ק דמס' ב"ק ואתו צבא הקדמונים דבצדק' לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וכבר הרחיב בזה הדבור ז' הרמ"א ז"ל בתשו' סימן (מח) בשאלה השלישית ושרשן של דברים דרק בהקדש אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמירה גופא חשיב קנין אבל האומר סלע זה לצדקה האמירה לא חשיב קנין אלא דמחויב ליתן הסלע מחמת הנדר ומיהא כשמת הנודר פקע נדרו והיורשין אינם מחוייבין לקיים נדר אביהם. האמנם מרהיטת השאלה נראה שגם הבת היורשת הסכימה בתחילה ונתנה השכירות של החנות לעניים ביא"צ של אבי' אלא שבמשך הזמן נולד חדשות ובגד בה הזמן ולכן רצונה למכור החנות ובזה יש לחוש דהוי נדרי עצמה ושי' הר"ת דבצדקה היכי דגמר בלבו מחויב ליתן וכמ"ש הרא"ש בש"ס פ"ק דתענית וע' טו"ז או"ח סימן (תקסב) אכן גם בנודר עצמו יש לדון בזה ממה דאיתא במרדכי פ"ק דמס' ב"ב סימן (תצד) שהביא מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו ולימים ירדו קרוביו מנכסיהן והי' גדולים אומרים שיש ליתן אותה לצדקה לקרוביו מדתניא בפ' יש נוחלין הרי שהלך למה"י ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו כו' אין מתנתו מתנה בידוע שאלו הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותב לאחרים וה"נ אמדינן דעתו שאלו הי' יודע שקרוביו ירדו מנכסיהן לא הי' מניח הקרובים ונותן נכסיו לאחרים ע"ש ולענ"ד ראי' זו איני מכיר דבשלמא גבי הלך למה"י ושמע שמת בנו וכ' נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו שפיר אמרו אין מתנתו מתנה שהרי זה קנין בטעות בשעת המתנה וזה הוי כמו זבינא בטעות דאיגלאי מלתא דארבא בעקולי הוי קיימו כדאי' במס' כתובות (צז.) ע"ש בפרש"י ואין זה ענין לסיבה ושינוי הנולד לאחר זמן ולאחר המעשה וע' תשו' רשד"ם חלק יו"ד סימן (ק"מ). ועוד יש לחלק דש"ה אף דכתב כל נכסיו לאחרים מיהא עדיין לא נתן אותם להמקבל מתנה ובחזקת הבעלים קיימו אבל בהך מעשה שהביא המרדכי באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה משמע שכבר באו ליד הגזבר וזכה בהם לצדקה בזה י"ל אומדנא להוציא לא אמרינן כמ"ש התוס' כתובות (נה:) דרב ס"ל דאמרינן אומדנא להוציא ושמואל פליג וס"ל דלא אמרינן אומדנא להוציא ע"ש בתוס' ד"ה שאם. ויתכן בעיני שדעת הגדולים הי' דלא חשיב אומדנא להוציא אלא היכי דאנו באין לבטל המתנה והקנין או היכי שאנו באין לחייב ממון מכח אומדנא אבל בהך מעשה של המרדכי אין אנו דנין לבטל המתנה שנתן הנודר לצדקה אלא שאנו דנין על החלוקה ובזה שפיר אזלינן בתר אומדנא שאלו הי' יודע שקרוביו ירדו מטה לא הי' מניח הקרובים ונותן לאחרים ובין אם ינתן לאחרים ובין אם ינתן אותה צדקה לקרוביו צדקתו עומדת לעד וע' במ"ל ה' ערכין (פ"ו י"ב) ודו"ק:
ב ובש"ס ב"ק (ק"י:) פסקא נתן את הכסף כו' אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הא מיהדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב ומקשה הגמ' אלא מעתה חטאת שמתה בעלי' תיפק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה ומשני חטאת שמחה בעלי' הלכתא גמיר' לה דלמיתה אזלא ומקשה תו אשם שמתה בעלי' תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשי' כו' יבמה שנפלה לפני מ"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה והתוס' שם ד"ה אדעתא דהכי לא קדשה עצמה הקשו א"כ אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה ע"ש ושארי הפני יהושע התעורר מדוע לא הקשו התוס' מן המוקדם בהא דאמר מ"ט אדעתא דהכא לא יהיב ע"ש. והנ"ל דהנה קשאי לי בזה ממה דאי' במס' ב"ב (קמח:) דמבעיא לן התם ש"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקנה או כל לגבי נפשי' לא גמיר ומקנה ובפי' רשב"ם ד"ה ש"מ שהקדיש כו' מי חמיר ממתנת הדיוט דנימא גמיר והקדיש הכל בין יחי' בין ימות כו' ע"ש א"כ קשה מה מדמה הגמ' חטאת שמתו בעלי' לגזל הגר בשלמא בגזל הגר שנתן המעות לכהן שהוא מתנת הדיוט שפיר קאמר דאי אינו מכפר בעי מיהדר ליורשין דאדעתא דהכי לא יהיב לי' משא"כ בחטאת שמתו בעלי' ל"ש לומר דתיפוק לחולין משום דאדעתא דהכי לא אפרשה דכיון שהקדיש הבהמה לגבוה שיהי' לקרבן חטאת בודאי גמר ומקנה ולא אזלינן בתר אומדנא לבטל ההקדש. והרא"ש במס' ב"ב שם כתב כיון דסלקא בתיקו מספקא לן אי שייך הכא אומדנא יראה שאין מבטלין ההקדש כו' והק' הב"י דהכא ודאי איכא אומדנא ברור' דלא עביד אינש דיהיב כל נכסים אלא משום דלדבר מצו' מספקא לן דלמא גמר ומקנה הלכך מספקא אין מוציאין מידו והדרישה כתב דשאני הקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואינו יכול להוציאו ע"ש. ומכ"ש בקרבן לה' דקדוש קדושת הגוף יש לנו לומר דגמר ומקנה ולא אזלינן בתר אומדנא לבטל ההקדש. והנ"ל כיון שחטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא ולא קרינן בי' קדשי ה' כמ"ש התוס' במס' מעילה (י:) ד"ה לא כו' ע"ש ובפרש"י מס' מעיל (נ.) א"כ ל"ש בזה דמכח אומדנא אין מוציאין מיד הקדש דבלא"ה אינו בכלל קדשי ה' ולאבוד אזלא ואם מוציאין מיד הכהן שהוא מוחזק מכ' בחטאת שמתו בעלי' די"ל אדעתא דהכי לא הפרישה דאין זה אומדנא להוציא. אכן במה דמקשה הגמ' אשם שמתו בעלי' תיפק לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשי' בזה ודאי קשה נימא דבהקדש קדושת הגוף לא אזלינן בתר אומדנא להוציא מיד הקדש דכל לגבי הקדש גמר ומקנה ול"מ לשי' הרא"ש דס"ל דלא מהני אומדנא להוציא מרשות הקדש אלא אפי' לשי' הרמב"ם דס"ל דנכסים בחזקת הבעלים קיימו מסתבר דזה רק בקדושת דמים דאית לי' פדיון ובזה י"ל כיון דלפדיון קיימ' ממ"נ אין לבדק הבית אלא דמים אבל גוף הנכסים בחזקת הבעלים קיימו וכש"ס ב"מ (ק"י:) כיון דלמיקץ קאי כו' ע"ש בפרש"י אבל בקדושת מזבח דקדוש קה"ג ומותר האשם עולה ושי' התוס' במס' פסחים (עג.) דמה"ת הוא גופי' קרוב עולה ובחזקת הקדש קיימי ושפיר י"ל כל לגבי הקדש גמיר ומקנה ואומדנא להוציא מהקדש לא אמרינן והקל"ד מה מדמה הש"ס הקדש להדיוט. והנ"ל עפ"י מ"ש התוס' במס' קדושין (כח) ד"ה משכו כו' שהקשו תיפוק לי' משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש וכ' הריטב"א לתרץ דשאני הכא דלא נחית אדעתא דהכי ע"ש וביאור דבריו דבשלמא במקדיש דעתו לעשות מצו' בנדבת הלב קרבן לה' בזה שייך אמירתו לגבוה שאמירה זו לה' היא משא"כ היכי דעשה מקח עם הגזבר של הקדש הקנין הזה אינו עושה לטובת הקדש ולא נחית לעשות מצו' רק לטובת עצמו אין זה אמירה לה' לצורך גבוה ואך דורש דמים הוא ככל מקח וממכר. ובפ' המוכר פירות (צח.) א"ר האי מאן דקבל חמרא מחברי' אדעתא דממטי לי' לפרוותא דזול שפט ואדמטי התם זול דינא הוא דמקבל ע"ש ושם בש"מ המקבל כו' אבל הלוקח כו' ואעפ"י שאמרו המוכר ע"ד לעלות לא"י ולא יכול לעלות מכרו בטל במוכר בלבד אמרו כיון שהמוכר מתוך אונס הוא מוכר והרי נודע הדבר שלא מכר זה אלא מפני שעלה בדעתו שאינו צריך ע"ש ודודי בתשו', ב"א ביאר הדברים עפ"י מה דאי' במס' ב"ב (מז:) תלוי' וזבין זביני' זבינא מ"ט כל דמזבן אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבן ע"ש:
ולפי"ז מבואר החילוק בין ש"מ שהקדיש כל נכסים שזה האיש מכוין לעשות הטוב בעיני ה' לטובת הקדש בתורת נדבה לה' בזה שפיר אמדינן דעתו דכל לגבי הקדש גמר ומקנה בין אם יחי' בין אם ימות משא"כ המפריש בהמה לחטאתו או לאשמו או כי יהיב גזל הגר להכהן לא עשה זאת מדעתו ומרצונו ולא מנדבת הלב וכל אשר הוא עושה אך מפני החוב שנתחייב עפ"י התורה ושיעבודא דאו' וחובת הגוף עליו להביא קרבן חטאת ואשם וליתן גזל הגר לכהן לכפר עלי' וזה דומה לזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל בש"ס קדושין (נ) וכן בהאי דזבין ולא איצטרך לי' זוזי במס' כתובות (צז.) וה"נ הרי נודע שלא הקדיש חטאת ואשם אלא לכפרה והיכי דלא איצטרך לי' ואינו בא לכפרה שפיר אמרינן אדעתא דהכי לא אקדשי' ול"ש לומר כל לגבי הקדש גמר ומקנה כיון דלא נחית אדעתא דהכי לטובת הקדש לעשות נדבה מרצונו ומדעתו ודו"ק:
ג ובפ"ק דמס' ב"מ (ו.) תקפו כהן מוציאין מידו ובש"ע יו"ד סימן (שט"ו) בהגה ואפי' אם נתנו לו הישראל בטעות שהי' סבור שצריך לתנו ואח"כ נודע לו צריך הכהן להחזיר והש"ך בספר תקפו כהן הקשה על הרמ"א ממ"ש הרמב"ן בהלכותיו פ"ק דמס' בכורות (י"ב.) רחל שילדה מין עז דהיינו נדמה בעיא ולא איפשטא הלכך אין פודין בו ואם פדה כו' אם אחר שנותנו ליד כהן מת פ"ח יקבר והטלה של כהן דלא אמרינן תקפו כהן מוציאין מידו אלא כשתקפו אבל אם נתנוהו בעלים הדר הוי הכהן בעלים והישראל הוי מוציא מחברו ועליו הראי' כו' ע"ש. ובתוס' מס' בכורות (מ"ח:.) ד"ה אם כו' כשנתן להוי כתקפו כהן וי"ל כיון דמתחילה נותן לו כו' ע"ש. מבואר מזה שדעת התוס' כהרמב"ן ז"ל ולענ"ד נראה להצדיק דברי זקני הרמ"א ז"ל דשאני הפודה בנדמה שנתן הטלה הנדמה מדעתו ומרצונו להכהן בתורת פדיון פ"ח בלי שום הכרח ואין שם סיבה להכריח אותו לפדות בנדמה והלא בידו הי' לפדו' בשה שאין בו ספק ויהי' הפדיון בודאי וכן הפודה את בנו תוך שלשים יום המעשה הלז הי' מרצונו הטוב ומדעתא דנפשי' נתן הפדיון לכהן כי מה הכריחו ליתן חמשה סלעים לכהן תוך זמנו טרם הגיע זמן הפדיון וכיון דעשה הנתינה מרצונו בלי שום הכרח ע"כ עשאו בעלים והישראל נעשה מוציא ועלי' להביא רא' מה שאין כן בספק בכור הנתינה לכהן הי' בהכרח מחמת טעותו דסבר שהוא מחויב ליתן הבכור לכהן אף על פי שהוא ספק וכיון שהנתינה הי' בהכרח ע"פ טעות אין זה בכלל נתינה מעצמו ומעולם לא עשה את הכהן בעלים והכהן חשיב מוציא. ולפ"ז א"ש בהא דאמר אביי ש"מ כסף מכפר כו' דאי לא מכפר בעי מיהדר ליורשיו דאדעתא דהכי לא יהיב ע"ז לא הקשו התוס' א"כ כל לוקח שקנה חפץ מחברו ונתקלקל החפץ יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה דזה ודאי אינו דמה ענין נותן דמים עפ"י פקודי התורה דמעולם לא נתן הכסף לכהן ע"ד קנין ואין כאן תורת הקנאה מדעת הישראל ולא מן המקבל הכהן ומה שנתן גזל הגר לכהן נתן רק על פי חוקי התורה שבאה הפקודה לעשות כן ושפיר הוכיח אביי דהכסף מכפר דאי לא מכפר בעי מיהדר ליורשיו כיון שלא נתן מרצונו הטוב אלא בהכרח התורה וכל שלא נעשה בזה כחק התורה אין לכהן שום זכות בזה לא כן האדם הקונה חפץ מחברו מרצונו הטוב בלי שום הכרח ומדעתי' דנפשי' עשה המקח וגמר הקנין והחפץ נעשה שלו בתורת קנין בזה ל"ש לומר אומדנא לבטל המקח ע"י סיבה הנולד אח"כ מיהא כיון דמקשה הגמ' אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מו"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה דבזה נעשה הקנין מרצונו הטוב ואיהי מרצונ' הטוב נתקדשה ואפ"ה מסתבר להש"ס דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה שפיר הקשו התוס' א"כ כל לוקח כו' ודו"ק:
ד ועפי"ז דן אנכי בנידן שאלתינו דל"מ לשי' הגדולים שהביא המרדכי שאמרו בהאי מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה ולימים ירדו קרוביו מנכסיהם ואמרו דאמדינן דעתו אלו הי' יודע שקרוביו ירדו מנכסיהם לא הי' מניח הקרובים ונותן נכסיו לאחרים א"כ פשיטא וכ"ש בנידן דידן שבתו יחידה יש לה בת שהגיע לפרק הנשואין ולרש אין כל אין לך אומדן דעת גדול מזה שאלו הי' יודע המוריש לא הי' מניח את בתו ונכדו לא הי' מניח אותם ונותן לאחרים אלא אפי' לשי' הגדולים שחלקו ואמרו שאין להקרובים זכות יותר מעניים אחרים ע"ש נראה דבנידן הלז כ"ע מודו דהבת קודמת כיון דעדיין לא בא ליד גזבר והחנות היא תחת יד בתו היורשת וכבר כתבתי מה דחדית לן הרמ"א בתשו' דאין היורש מחויב לקיים נדר של המוריש וכי מת המוריש פקע נדרו ולו יהיבנא שאחרי שהבת היורשת הסכימה בלבה לקיים נדר אבי' וגבי צדקה גמר בלבו אין צריך להוציא בשפתיו דצדקה הוי כהקדש מיהא אזלינן בתר אומדנא דכל לגבי נפשה לא גמר ומקנה ול"ש בזה לומר כל לגבי הקדש גמר ומקנה דבשלמא גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו י"ל כל לגבי הקדש גמר ומקנה כיון דהאי גברא לכפרה מכוין וצדקה נמי מכפרת ומקיים בנפשו וחטאך בצדקה פרוק ולהכי גמר ומקנה בין יחי' בין ימות ואולי בזכות הזה יחי' בעוה"ז וחי לעולם ונפשו תהי' צרורה בצרור החיים אכן זה רק במקדיש ונודר מרצונו ומדעתא דנפשי' לא כן בנידן שאלתינו האשה היורשת מה שהסכימה וגמרה בלבה לחלק מעות הכנסה של החנות לעניים ביא"צ של אבי' לא עשתה מנדבת הלב ולא מדעתה דנפשה ברצונה הטוב והכל הי' מצד החיוב לכבוד אבי' לקיים דברי המוריש ול"ש בזה לומר כל לגבי הקדש גמר ומקנה ואדרבא אמרינן כל לגבי נפשה לא גמר ומקנה ויכולה לשנותו לצדקה אחרת להשיא בתה ובין כך וב"כ צדקתו של המוריש עומד לעד כי אין לך מצו' גדולה מזו ולכן דעתי מסכמת שתקבל האשה הלואה על החנות להשיא את בתה ומן ההכנסה תשלם לאט לאט להמלוה ואח"כ כל מה שיהי' הכנסה יהי' על היא"צ לטובת עניים אחרים ובזה אין אנו מבטלין את דברי המוריש אבל למכור החנות ולבטל כל עיקר רצון המוריש שבדעתו הי' שיהי' החנות לקרן קיימת לטובת עניים בזה אין דעתי נוחה בכך כי יש בזה כמה עקולי ופשורי ואני רוצה לצאת גם שי' הפוסקים דס"ל גם בצדקה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אך ההכנסה מכמה שנים זאת יכולה לקבל ובזה אני סומך על שי' הגדולים שאמרו ליתן הצדקה לקרוביו.
ויספיקו דברי אלה דברי המדבר למען המצוה:
אלכסנדר שמואל היילפערן: