שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן ג
ב"ה. שוי"ר לכבוד הרב המאה"ג מוה' ישראל נ"י האבד"ק הערלוי במדינת רומעניען ד' עליו יחי':
מכתבו מיום ג' שבוע החלפה הגיע עדי עש"ק והיום באתי להשיב לו על שאלתו מאיש עני שהניחו לו אבותיו ירושה בית דירה שקנו מנכרי ובשם רוב הדרים נכרים המה וכאשר חפר לעשות מרתף מצא עצמות אדם קבורים באדמה וביקש ממני להורות לו הדרך אשר ילכו בו:
א תשובה. בירושלמי מס' שבת סוף פרק המצניע (ה"ה) מוקי מתני' דהמוציא מת במטה דמיירי במת עכו"ם והוציאו לכלבו ע"ש. והקדמונים הוכיחו מזה דמת נכרי מותר בהנא' ובתשו' הרשב"א ז"ל סימן (שס"ה) הקשה דבמס' ע"א (כ"ט.) יליף דתקרובת ע"א אסור בהנאה מדאיתקש למת דכתיב ויאכלו זבחי מתים ואי ס"ד דמת נכרי מותר בהנאה מנלן דתקרובת ע"א אסור בהנא' דלמא איתקש למת נכרי וכ' לתרץ דא"כ למאי הלכת' איתקש ע"ש. ולענ"ד דברי הרשב"א ז"ל נפלאים ממני הן הקושיא והן תירוצו דמה שהק' מנלן דתקרובת ע"א אסור בהנאה דלמא איתקש למת נכרי לא ידענא מה זו קושיא הא מבואר במס' יבמות (ח.) כל היכי דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וה"נ כיון דאיכא לאקושי למת נכרי לקולא דמותר בהנאה ואיכא לאקושי לחומרא למת ישראל דאסור בהנאה לחומרא מקשינן ואולי י"ל דס"ל להרשב"א דהך היקשא הוא רק מדרבנן ומבואר במס' שבת (פ"ג:) בדרבנן היכי דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לקולא מקשינן ע"ש ועיין תוס' פ' אין מעמידין (ל"ב:) ד"ה והיוצא שהתעוררו בזה אי תקרובת ע"א אסור בהנאה מה"ת או רק מדרבנן אך הא גופ' קשי' מהיכי תיתי נימא דהוי רק מדרבנן וע"ז קשיא לי' נימא דאיתקש לקולא למת נכרי ומזה בעי להוכיח דמת נכרי נמי אסור בהנאה אדרבא איפכא מסתברא לקיים שי' הירושלמי דמת נכרי מותר בהנאה ואיסור הנאה של תקרובת ע"א הוא מה"ת דבדאו' היכי דאיכא לאקושי לחומרא ולקולא לחומרא מקשינן וזה היא באמת שי' רוב הפוסקים דתקרובת ע"א אסור בהנאה מה"ת. ומה שכתב הרשב"א לתרץ דלא יתכן לומר דא"כ למאי הלכתא איתקש אינו מובן דהא עכ"פ בעי קרא למילף איסור אכילה וכמ"ש התוס' בפ' מרובה (ע"ב:) ד"ה דאי כו' וא"ל דאי אסור באכילה דאו' היינו על כרחך משום דהוקשו למת כו' וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקש ולא להנאה ע"ש ואולי מסתבר להרשב"א ז"ל דלאיסור אכילה לא בעי למילף מהיקשא מדברי קבלה הלא היא כתובה בספר התורה אשר חלב זבתימו יאכלו. אמנם לענ"ד גם בזה אכתי לא ניחא דאפשר דהיקש' מדברי קבלה איצטריך למילף איסור אכיל' אפי' היכי דלא חזי לאכילת אדם דתקרובת ע"א הקישו הכתוב לזבחי מתים מה מת אסור באכיל' אף דלא חזי לאכילת אדם כדאי' במס' כריתות (כ"א:) לאפוקי מת כו' דבטלה דעתו אצל כל אדם ואפי' מת נכרי בשרו אסור באכילה כמ"ש הפר"ח ביו"ד סימן ע"ט) ע"ש וה"נ תקרובת ע"א אפי' נימא דמותר בהנאה (מותר) באכילה אסור אפי' היכי דלא חזי לאכילת אדם ודו"ק:
ב אמנם אפי' להנך פוסקים דס"ל מת נכרי אסור בהנאה יתכן דמודי דקבר נכרי מותר בהנאה דבפ' נגמר הדין (מ"ז:) יליף דקבר אסור בהנאה מדאיתקש לע"א דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם ומדכתיב בני העם משמע דוקא קבר ישראל איתקש אבל לא של נכרי. איברא דלפמ"ש הרמב"ן בנימוקי החומש פ' תצא דהמלין מת נכרי בא"י עובר בל"ת ולא תטמא את אדמתך ולפ"ז י"ל דגם קבר נכרי אסור בהנאה משום דהוקצה למצותו ולשי' התוס' הוקצה למצותו אסור בהנאה מה"ת כמ"ש התוס' במס' שבת (כ"ב.) ד"ה סוכה כו' ע"ש וכ"ת א"כ למה לי היקשא לע"א דיליף בגמ' מדכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם תיפוק לי' דבישראל מצו' לקברו והרי הקבר הוקצה למצוה לאו קושי' היא די"ל דנ"מ לאחר שפינה את הקבר דאי משום הוקצה למצו' שרי כמ"ש התוס' במס' ביצה (ל:) ד"ה אבל כו' כשנפלו שרי ע"ש. ובר"ן פ' בני העיר כ' לענין קדושת בית הכנסת דבזמן מצו' יש בהם קדושה והיכי דנמלכו בני העיר למכרו אפי' לשתות בו שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושתו ממנו כסוכה ולולב לאחר זמן ע"ש אכן מהיקשא לע"א יליף דהקבר אפילו אחר שפינהו אסור בהנאה כדאי' בפ' נגמר הדין (מ"ח.) ע"ש ויתכן עוד דאיתקש לע"א לקולא מה ע"א במחובר לא מיתסר ה"נ בקבר במחובר לא מיתסר והכי דייק לישנא דגמ' בפ' נגמר הדין שם. ובקבר של מת נכרי בארץ ישראל יתכן דעכ"פ אסור בהנאה משום דהוקצה למצו' אבל בחוץ לארץ נהי דקוברין מתי עכו"ם עם מתי ישראל מפני דרכי שלום כדאי' במס' גיטין (ס"א.) מיהא אין הקבר אסור בהנאה דל"ש בזה הוקצה למצו' ועיין בפרש"י ובר"ן גיטין שם ודוק. מיהא אפי' נימא דמת נכרי וגם הקבר שלו אסור בהנאה זה רק בידוע שהוא קבור בקרקע שלו אבל אם אינו ידוע שהוא קבור בקרקע שלו י"ל סתם עכו"ם חשידי על הגזל ומן הסתם הוא קבור בקרקע גזולה כש"ס סוכה פ' לולב הגזול (ל:') סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו ופרש"י סתם עכו"ם גוזלי שדות הם מישראל ובתשו' הרשב"א סימן (תתנ"ב) כ' דמסתמא עכו"ם גוזלי שדות זה מזה ואפי' בזמן הזה ע"ש ושי' רש"י והתוס' דאין יאוש לקרקע וכן הוא בש"ע חו"מ סימן (שע"ח) ובכפת תמרים חי' סוכה שם האריך לבאר דאפי' בזה"ז ואפי' יש שופטים בארץ ונשתקע שם הבעלים לא מהני יאוש ושינוי רשות ע"ש. ובירושלמי מס' שביעית (ספ"ט) ר' יהושע בן לוי הוי מפקיד לתלמיד לא תזבן לי ירק אלא מן גנתא דסיסרא כו' ע"ש וכ' בתשו' מוהרי"ט (ח"א מ"ב) דחש לקנותו אצל סתם נכרי מפני חשש גזל ע"ש:
ובפ' חזקת (נ"ד:) דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא לקני ארעא אלא באיגרתא ובתשו' הרדב"ז סימן (תקי"ד) כ' ז"ל דע כי אין במחוז הזה לא בית ולא שדה שלא יהי' לו שטר קנין כו' כיון שיש בידו מכתב שהוא שלו דינא דמלכותא דינא ע"ש וזה נכון אצל בעלים ידועים בקנין ובשטר ראי' מקוים בערכאות עפ"י נמוסי המדינה אבל בנמצא מת קבור ברגבי האדמה ואין עד מוכיח שנקבר בקרקע שלו בזה הדין נותן לחלק דאם המת הנמצא קבור הוא בן ברית בזה אמרינן דמן הסתם נקבר בקרקע שלו וברשות הבעלים דלא נחשדו ישראל לקבור מתיהן בקרקע גזולה והמת קנה מקומו ואסור הקבר בהנאה כדין קבר הנמצא אבל בנמצא עכו"ם קבור במעבה האדמה אמרינן להיפך דמן הסתם הוא נקבר בקרקע גזולה דסתם עכו"ם גוזלי שדות זה מזה וכיון דאין כתב מוכיח להעיד שקבור בקרקע שלו יש לתלות שנקבר שלא ברשות הבעלים ולכ"ע הקבר שרי בהנאה משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ודו"ק:
ג ובתשו' הרשב"א (פ"ג) כ' ז"ל שאלת קבר שנמצא ולא נודע אם ישראל או עכו"ם אם ספקו טהור כו' אין הדבר תלוי אלא ברוב ע"ש. וכ"כ בש"ע יו"ד סימן (שע"ד) ולפי"ז ה"נ בנידן שאלתינו כיון דשם רוב נכרים אזלינן בתר רובא ותלינן עצמות שנמצאו משל נכרים המה ויכול לפנותן ומקום הקבר שרי בהנאה. אך יש לחלק דבשלמא בנידן שנשאל הרשב"א ז"ל לענין טומאת הכהנים דאין הדבר נוגע רק לאיסור שפיר כ' הרשב"א דאזלינן בתר רובא אבל אה אנו דנין לפנות הקבר ולהשתמש בו דבזה אנו דנין על עסקי ממון אם המקום הוא קנין של המת ובשלו הוא קבור או נימא דבקרקע גזולה הוא קבור בזה מסתבר דאי אפשר להוציאו מקברו שהרי הוא מוחזק לפנינו ואף דרוב נכרים המה וחשידי על הגזל בזה קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפי' למ"ד הולכין בממון אחר הרוב יכול המוחזק לומר אעפ"י שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט כמ"ש התוס' בפ' המניח (כז.) ד"ה ואיכא כו' ע"ש. ובתוס' יבמות (ס"ז:) ד"ה אין כו' כ' ומיהא צ"ע בריש המוכר דאזיל ר"י בתר רובא דזריעה להוציא ממנו ואייתי מינה ראי' לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב אלמא לא חייש ר"י למיעוט לענין ממון וכ"ש לענין איסור ולפימ"ש הר"ת א"ש דשאני לענין זריעה דאיכא טענת ברי להכי מהני הרוב אפי' לגבי ממון כו' ע"ש. ולפי"ז בנידן שאלתינו אי אפשר להוציא ממנו מחזקת הנמצא קבור ע"י ספק מה שאנו מסופקים דלמא נכרי הוא ובזה לא אזלינן בתר רובא ואדרבא יש לנו לומר דאין מוציאין מן המוחזק דאפשר אלו הי' חי הי' טוען קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט ויהודי אנכי וכל מה דמצי טעין איהו אנן טענינן לי' כמ"ש התוס' ריש מס' גיטין (ב.) ד"ה ואם כו' ע"ש. ובמס' קדושין (מה.) קטנה שנתקדשה לדעת אבי' והלך אבי' למה"י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אבי' וימחה כו' ומודה רב שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מרי' ופרש"י אע"ג דשרי לה בתרומה היינו משום דד"ת ארוסה אוכלת בתרומה וכ' הרא"ש ע"ז ולפי"ז אינו מטמא לה ואם היינו מפרשים לפי שרוב פעמים אין האב מוחה דמן הסתם ניחא לי' לאב בנשואי' כיון דכבר נתקדשה לדעתו הלכך אכלה בתרומה דאזלינן בתר רובא ובממונא הוא דלא אזלינן בתר רובא ואז הי' מות' אפי' לטמא לה אבל אי אפשר לומר כן דהא רב הוא דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש וקשה לי דהא שפיר י"ל הטעם דמודה רב שאינו יורשה הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואף דרב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב מיהא אין מוציאין ממון מן המוחזק היכי שהוא אומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט ושפיר יכול האב לומר דלא ניחא לי' בנשואי' ואפי' היכי דליתא לאב כל מידי דמצי טעין איהו אנן טענינן לי' כנ"ל. והנ"ל עפ"י מה דחדית לן הש"מ בסוף פ"ק דמס' כתובות (טו) גבי תינוק מושלך דהיכי דאיכא רוב נכרים ונגח תורא דידי' לתורא דידן משלם נזק שלם כדאי' בגמ' שם א"ש אפי' לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב דכיון דאזלינן בתר רוב נכרים א"כ אינו מוחזק דנכרי אין לו חזקת ממון ע"ש ובמס' ב"ב (קנח.) גבי נפל הבית עלי' ועל אשתו ב"ה ס"ל נכסים בחזקתן ומפרש ר' יוחנן בחזקת יורשי הבעל כו' הואיל ואלו באין לירש ואלו באין לירש יחלוקו ע"ש. ובריש פ' הכותב (פג.) אמר אביי נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפה מידה ע"ש ועיין במ"מ ה' נחלות ובאה"ע בב"ש סימן (צ') ולפי"ז שפיר כ' הרא"ש דהא דרב מודה דאינו יורשה דאוקי ממונא בחזקת מרי' ע"כ אין הטעם משום דאין הולכין בממון אחר הרוב דהא רב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב ואין לומר דהכא רב מודה שיכול האב לומר אעפ"י שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דאוקי ממונא בחזקת מרי' דז"א דאי אזלינן בתר רובא ואמרינן דמן הסתם ניחא לי' לאב בנשואי' ממילא הנכסים בחזקת הבעל קיימו דהרי בנשואה ידו עדיפא מידה ועכ"פ אינו בחזקת האב כלל ול"ש בזה לומר אוקי ממונא בחזקת מרי' ורק למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב א"כ יש לנו לומר דלא ניחא לי' לאבי' בנשואין וממילא הנכסים בחזקת האב ושפיר אמרו בגמ' אם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מרי' אבל לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אין הממון בחזקת האב כלל כנ"ל. ולפי"ז אני אומר כמו בנתקדשה לדעת אבי' והלך למה"י ועמדה ונשאת חזקת הנכסים מסובב על סברא דאי אזלינן בתר רובא דאין האב מוחה וניחא לי' בנשואי' ממילא הנכסים בחזקת הבעל ולמ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב אמרינן שמא ימחה האב בנשואי' הנכסים בחזקת האב ואוקי ממונא בחזקת מרי' כנ"ל והא דרב מודה שאינו יורשה ע"כ ס"ל דלא אמרינן רוב אנשים ניחא להו בנשואי בתו שנתקדשה לדעתו ואין כאן רוב כלל ולהכי אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי' ממילא בנידן שאלתינו מתהפך הדין כחומר חותם דאי אזלינן בתר רוב נכרים שוב אין לו חזקת ממון ואמרינן דקרקע גזולה היא ושלא ברשות נקבר אכן לפי מה דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואמרינן שמא ישראל הוא וממילא חשיב המת הקבור מוחזק בקרקע ואמרינן מן הסתם ברשות נקבר ושלו היא ושוב הדרינן לכללא אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון מחזקתו ומכ"ש היכי דיש לנו לומר אלו הי' חי הי' יכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט עברי אנכי וכל מה דמצי לטעון אנן טענינן לי' ואפי' להפוסקים דס"ל דלא טענינן מדיוק משום דהוי מלתא דלא שכיח מיהא בנידן שאלתינו הוא להפך דלא שכיח לקבור המת בגזל שלא מדעת הבעלים והמוציא עלי' להביא ראי' ודוק.
ד אמנם הנכון בעיני עפ"י מה דאי' במס' יבמות (סו:) גבי האי איתתא דעיילה לגברא איצטלא כו' ופרסוהו אמיתנא אמר רבא קניי' מיתנא ופרש"י תכריכי המת אסורין בהנאה כהקדש ואינו מובן מה בעי רש"י בזה ונראה לי הביאור עפ"י מ"ש הרי"ף סוף פרק קמא דמס' גיטין מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי המשלח דקי"ל אין קנין למת וכן הלכה וע"ש בר"ן ובתשו' הרשב"א סימן (שע"ה) כ' דיש זכי' למת מה שהוא לצורך המת אכן הרא"ש כ' בפ' ואלו מגלחין סימן (קכ"ו) ועוד תניא כו' וי"ל הא דקאמר כלים שהמת זוכה בהן כו' לאו דוקא זכה משום דזכיית המת לא נאסרו וגם ל"ש זכי' לגבי המת כו' ע"ש מבואר מזה דהרא"ש ס"ל דאף לצורך המת אין לו זכי' וקנין כלל וכ"כ בתשו' מחנה אפרים ה' זכי' סימן (לא) ע"ש וזה כונת רש"י ז"ל דקשיא לי' לישנא דגמ' דאמר רבא קניי' מיתנא והא קי"ל אין זכי' למת וגם משום זכיית המת אינו נאסר כלל ולהכי פרש"י תכריכי המת אסורין כהקדש והביאור בזה משום דהוקצה למצו' הוי כמקדיש. ובמס' כלאים (פ"ט) תכריכי המת אין בהם משום כלאים ובמס' נדה (סא:) הקשו התוס' ד"ה אבל כו' הא איכא לועג לרש כדאמר בפ' התכלת גבי ציצית האי שעתא ודאי רמינן לי' משום לועג לרש ופי' רשב"ם דאין בו איסור אפי' לחי כה"ג שאין המת נהנה ממנו והקשו התוס' דהא ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה ע"ש ותמוה לרבים הא מרי' דשמעתא דאמר האי שעתא ודאי רמינן לי' משום לועג לרש שמואל הוא דאמר הכי והוא ס"ל כלי קופסא חייב בציצית דחובת מנא הוא וחייב בה אפי' אינו לובשה א"כ איכא משום לועג לרש דבחי כה"ג חייב דכל שהבגד ראוי להתלבש בו וליהנות ממנו חייבת בציצית ולהנ"ל נכון היטב כיון דמת אין לו קנין ממילא אין זה טלית שלו ובכה"ג החי נמי אינו חייב בציצית כדאי' במס' שבת (קלא:) הואיל ובידו להפקירו ע"ש מיהא כיון דלובשה חייב אעפ"י שאינו שלו ולא דמי לטלית שאולה דנתמעט מדכתיב כסותך ולא של אחרים דהכא אין הטלית של אחרים ואין לזרים אתו וקרינן בי' כסותך שאתה מתכסה בו ולהכי כ' התוס' כיון דאין בו הנאת לבישה חי נמי פטור בכה"ג היכי דאין לו הנאה מן הלבישה וגם בבגד אין לו שום קנין הגוף: ולפי"ז הדבר ברור דהיכי דאיכא רוב נכרים מותר לפנותו והקבר מותר בהנאה להשתמש בו משום דאזלינן בתר רובא לענין איסור הנאה של הקבר ול"ש לומר בזה אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון מחזקת מרי' דאין כאן אפוקי ממונא כלל דהרי אין קנין למת ולרש אין כלל ואין אנו דנין אלא משום איסור הוקצה למצותו דחשיב כהקדש ובזה אזלינן בתר רובא ודו"ק:
ה עוד נראה בעיני דאפי' במצא קבור ישראל ויש ספק בדבר אם נקבר ברשות או לא יש לדון בזה מאחר דהמוכר מערער על גוף החזקה שאינו חזקה ובזה מצינו פלוגתא בגמ' ב"ב (לב:) גבי האי דאמר לחברי' מאי בעית בהאי ארעא כו' ע"ש ברשב"ם ובתשו' מוהרי"ט (ח"א סימן קלג) כתב להלכה דהיכי דהספק בגוף החזקה על המחזיק להביא ראיה ע"ש ודו"ק:
ו ובמס' סנהדרין (מז:) שלש קברות כו' קבר הידוע אסור לפנותו ואסור בהנאה ופרש"י קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה משמע דוקא בידוע ודאי שנקבר מדעת אך אז אסור לפנותו ואסור בהנאה אבל ספק שרי וקשה הא איסור הנאה מקבר הוא מה"ת כפרש"י שם וקי"ל בכל דוכתא ספק דאו' לחומרא. והנלענ"ד דהא דאמרינן ספק דאו' לחומרא זה רק דאין בזה אפוקי ממונא אבל איסור הנאה של קבר דאין איסור הנאה חל על הקבר אלא היכי דהבעלים מכרו או נתנו רשות מדעתם לקבור שמה את המת ואנו דנין אם מקום הקבר הוא של בעל השדה שהוא לפנינו או אפשר המקום קנוי להמת הקבור וכיון דקי"ל ספק ממון לקולא ואוקי ממונא בחזקת מרי' ממילא אמרינן דשלא ברשות נקבר ואין כאן איסור כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וסברא זו לא מלבי אני אומר כן אך מתורתן של הקדמונים למדתי דבמס' קדושין (סה) כ' הר"ן דעד אחד נאמן אפי' אינו בידו וכ"ת הא בפ' זה בורר אמרינן מי שבא ואמר ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום כו' והרמב"ן ז"ל תי' דמעשר שני נמי אפוקי ממונא שהוא מוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה וע"א לא מהימן אלא באיסור' גרידא ע"ש מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל דאעפ"י דמעשר שני יש בו איסור לא תוכל לאכול בשעריך ועד מעיד שזה הוא מעשר שני אעפי"כ כיון דתלוי באפוקי ממונא דין ממון אית בי' ולא אמרינן בזה ספק איסור לחומרא וה"נ לענין קבר כל שעפ"י דין ממון אין מוציאין מקום הקבר מרשות הבעלים אין לחוש בזה משום ספק איסור הנאה כיון שעי"ז יהי' אפוקי ממונא מספק וקי"ל דספק ממונא לקולא ונראה דרש"י ס"ל דהבעלים חשיב מוחזק כמהרי"ט כנ"ל ודו"ק:
ז ובפ' מי שמת (קמח:) גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו בעיא דלא איפשטא אם עמד חוזר או אינו חוזר ושי' הרמב"ם דאזלינן לקולא ואם עמד חוזר וקשה שהרי יש בזה ספק איסור מעילה ונימא דאזלינן לחומרא משום ספק דאו' לחומרא וכבר הרגיש בזה הנמ"י שם וכ' ז"ל וסלקא בתיקו כו' הלכך ודאי נכסים בחזקת הנותן קיימי ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשי' ע"ש ודבריו צל"ע דהא הגמ' סלקא בתיקו ואין רמז בגמ' לפשוט את הבעיא דנשיילי להאי גברא אם הי' בלבו תנאי שאם יעמוד יחזור. והנ"ל בביאור הענין עפ"י מ"ש הרשב"א ז"ל לבאר שי' הפוסקים דס"ל דש"מ שהקדיש כל נכסיו אם עמד אינו חוזר אע"ג דזה בעיא דלא איפשטא וקי"ל ספק ממונא לקולא מ"מ מספק אינו חוזר משום דההקדש הוי בבירור ומספק אין מוציאין מידי ודאי הקדש ולהסביר שי' הראשונים דס"ל להלכה אם עמד חוזר נלענ"ד דטעמם ונימוקם עפ"י מה דאמרינן במס' ב"ב (קמג.) גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו ושמעו אח"כ שמתה אשתו או שמת הבן מי שהחזיק בשני' קנה בראשונה לא קנה וקאמר התם רבא משום דארפויי מרפיי בידי' מבואר מזה דכל היכי דבשעת הקנין ספוקי מספקא לי' לא חשיב קנין משום דארפויי מרפיי בידי' ובפ"ק דב"מ (ח:) כתבו התוס' ד"ה א"ד כו' דאי אפי' לחודא לא קני סברא הוא דאפי' מוחזק לא הוי ע"ש. ולפי"ז בש"מ שהקדיש כל נכסיו הא בהא תלי' דאי נימ' דאם עמד חוז' ממיל' ל"ש לו' דההקדש הוי בבירור משום דכבר קנה הנכסים ומספק אין מוציאין מידי ודאי הקדש והנכסים בחזקת הקדש קיימי דז"א דנהי דיד גבוה שולטת בכל מקום ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מיהא במסירה להדיוט כה"ג לא חשיב קנין היכי דהקנין אינו בבירור וארפויי מרפיא בידו שההקדש אינו בטוח בקנין אולי יחזור בו וכיון דלא חשיב קנין ממילא לא חשיב מוחזק והנכסים בחזקת הבעלים קיימו מיהא יתכן נמי להיפך דנימא כיון דבגמ' הוא בעיא דלא איפשטא אמרינן מספק אינו יכול לחזור כיון דיש בזה ספק איסור מעילה וקי"ל ספק דאו' לחומרא וכיון דאינו יכול לחזור בו א"כ הקנין של ההקדש הי' בבירור וכבר קנה ההקדש את הנכסים ואין מוציאין מספק מיד ההקדש דהנכסים בחזקת ההקדש קיימו. אכן כיון דהנמ"י אנהיר לן דכיון דידע בנפשי' שהקדישו על מנת כן שאם יעמוד יחזור שפיר יכול לחזור בלי שום ספק לפי"ז נראה ברור דאפי' היכי דלא ידע בנפשי' ולא הי' בלבו שום תנאי נעי אזלינן לקולא ויכול לחזור בו דכיון דהיכי דידע בנפשי' שהקדישו ע"מ כן שאם יעמוד יחזור בודאי יכול לחזור בו א"כ מעולם לא הוי ההקדש בבירור וארפויי מרפיי ביד ההקדש דאפשר יש בלבו שאם יעמוד יחזור בו ובכה"ג דארפויי מרפיי אפי' במסירה להדיוט לא חשיב קנין ולא חשיב מוחזק כנ"ל וממילא אמרינן דהנכסים בחזקת הבעלי' קיימו וכיון דהאיסור תלוי באפוקי ממונא שאי אפשר שיחול איסור מעילה אלא אם יצאו הנכסים מרשות הבעלים לרשות ההקדש דכל איסור מעילה היא הוצאה מרשות ההקדש לרשות הדיוט וכיון דאכתי ברשות הדיוט קיימו ממילא ל"ש איסור מעילה וספק איסור לחומרא לא אמרינן היכי דאיכא בזה אפוקי ממונא ודו"ק:
ובפ' המפלת (כ"ה.) גבי שפיר ושליא דקאמר ר' יהושע ספוקי מספקא לי' גבי אשה דממונא היא ספק ממון לקולא גבי בהמה דאיסורא לחומרא וכ' התוס' ד"ה גבי בהמה לחומרא ואע"ג דקולא הוא שמוציאין ממון מרשות ישראל היינו משום דאי לא יהיב לכהן אתי למישרי בגיזה ועבודה מבואר מזה דע"י ספק איסור לחומרא מוציאין ממון. אמנם דברי התוס' מופלאים כאשר כבר עמד בזה זקני המהרש"א ז"ל דאמאי נימא דהא דקאמר גבי בהמה לחומרא דיהיב לי' לכהן אימא דיאכל במומו לבעלים ומשנה שלימה היא בפ' הלוקח (י"ט:) ואם ספק יאכל במומו לבעלים דהשתא שפיר ספק ממון לקולא ולגבי גיזה ועבודה ספק איסור לחומרא. ובתוס' פרק הלוקח בהמה (כ.) ד"ה ור"י ומיהא קצת תימה דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין לקרב ע"ג המזבח חשוב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק ע"ש. ויתכן בעיני עפ"י מה דאי' בפ"ק דמס' ב"ק (י"ב:) בכור מוכרין אותו תם חי כו' ופרש"י בכור בזה"ז כדמוקי לה לקמן מוכרין אותו לכהן וכ' הש"מ הביאור בשם הרא"ש דכוונת רש"י בזה משום דהכהן בקי בה' קדשים אבל ישראל אינו בקי בה' קדשים ואיכא למיחש לתקלה שיבא לידי גיזה ועבודה. ולפ"ז א"ש היטב דברי התוס' במס' נדה דפשיט להו דהא דתנן בפ' הלוקח דספק נאכל במומו לבעלים אמת כן היא היכי דכבר נפל בו מום אבל בכור תם שהספק בו אם הוא בכור או לא איך נימ' שירעה עד שיסתאב הא גבי ישראל איכא חשש תקלה בגיזה ועבודה שהישראל אינו בקי בה' קדשים וע"כ נתנו לכהן וכי תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא דעי"ז דאמרינן ספק איסור לחומרא ואסור בגיזה ועבודה מוציאין ממון מרשות ישראל משום דאי לא יהיב לי' לכהן אתי למשרי בגיזה ועבודה ודו"ק:
והרמב"ם כ' דספק בכור אם תקפו כהן אין מוציאין מידו והקשו עליו שזה נגד גמ' מפורשת בפ"ק דמס' ב"מ (ז:) אמר רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין מידו וכבר נשאל בזה הרשב"א ז"ל בתשו' סימן (שי"א) והשיב דהא דרבה דחי' בעלמא היא כו' וספק בכור ספק גמור הוא ולא איתחזיק בי' הישראל יותר מהכהן דאע"ג דאיתחזק הישראל באם בולד מיהא לא איתחזק ע"ש. ואני מוסיף על דבריו דזה תלוי בפלוגתא דמצינו בגמ' בכ"ד אי טובת הנאה ממון או לא ובארו המק"ח סימן (תל"א) דודאי כ"ע ס"ל טובת הנאה שוה ממון אלא דפליגי אי טובת הנאה הוי זכות בגוף מתנות כהונה או טובת הנאה אינו זכות בגוף המתנות כהונה ע"ש וכבר הארכתי בזה בספרי בעזה"י בחי' זבחים ע"ש ושי' רש"י במס' יבמות פ' החולץ (ל"ח.) דהיבם חשיב ודאי כיון שיש לו זכי' בודאי עכ"פ במקצת נכסים וע"ש בתוס' ד"ה הוי כו'. ולפי"ז בספק בכור דעכ"פ יש לבעלים ישראל ט"ה ולמ"ד טה"מ חשיב זכות בגוי' דבכור ממילא חשיב הישראל ודאי מוחזק והכהן בא בספק ואין ספק מוציא מידי ודאי להכי אם תקפו כהן מוציאין מידו אכן הרמב"ם דס"ל ט"ה אינו ממון כר' יהושע בפ"ג דפסחים (מ"ז:) שפיר כ' הרשב"א דלא איתחזק הישראל יתר מכהן דאף דיש לישראל ט"ה אין זה זכות בגוף הבהמה. ובתשו' הרשב"א (סימן ח"י) אנהיר לו דמת"כ אין מברכין על נתינת' דאין הישראל נותן משלו דשל רחמנא נינהו והכהנים משל גבוה זכי דכתיב ואני נתתי ע"ש. והמרדכי פ"ק דב"מ כ' דמ"כ לא חשיב דעת אחרת מקנה כיון דט"ה אינו ממון ע"ש:
עוד יתכן בעיני עפ"י מה דמצינו בגמ' בכ"ד פלוגתא עובר ירך אמו או עובר לאו ירך אמו ונ"ב דלמ"ד עובר לאו ירך אמו יחשב גוף בפני עצמו וכיון דהולד במעי אמו חולין הוא נמצא דכבר מוחזק בו הישראל טרם צאתו מרחם אמו משא"כ למ"ד עובר ירך אמו וחשיב גוף אחד כאבר מן האם שפיר כ' הרשב"א דנהי דאיתחזק הישראל באם בולד לא איתחזק:
ולפי"ז נתגלה לנו טעמא של שמועה זו דספק בכור אסור בגיזה ועבודה דממ"נ אי אמרינן תקפו כהן מוציאין מידו א"כ שפיר אמרינן ספק איסור לחומרא ואסור בגיזה ועבודה ואין כאן אפוקי ממונא מרשות הישראל לרשות הכהן דהא הספק בכור נאכל במומו לבעלים מכח ספק ממונא לקולא ואם תקפו כהן מוציאין אותו מידו ולמ"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו ע"כ דס"ל ט"ה אינו ממון וס"ל עובר ירך אמו הוא א"כ מעולם לא איתחזק הישראל יתר מכהן ושניהם שוין בו ואין כאן אפוקי ממונא. משא"כ במקדיש נכסיו שפיר אמרינן דהש"מ אם עמד חוזר דאוקי ממונא בחזקת מרי' וספק ממונ' לקולא וממילא אין כאן ספק איסור כלל. וכן בספק אם נקבר המת ברשות הבעלים או לא. אי נימא ספק איסור לחומרא הרי אתה מוציא ממון מספק דא"א שיחול איסור הנאה על הקבר אלא אם מכרו או נתנו הבעלים המקום מהקבר לצורך המת וכיון דהמת אין לו קנין ע"כ דהקרקע בחזקת בעלים עומדת וכיון דאוקי ממונא בחזקת מרי' תלינן דהמת נקבר שלא ברשות הבעלים או שנקבר בשאלה א"כ מעולם לא חל איסור הנאה על הקבר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודוק:
ובמס' סנהדרין שם דמקשה הגמ' אהא דקבר הנמצא מפנין אותו ודלמא מת מצו' הוא ומשני קלא אית לי' ובירושלמי משני מ"מ אינו מצוי משמע דאלו הי' מצוי הי' אסור אף בספק אין הדבר נכון דכל עיקר דאמרת דספק שרי הי' משום דאין איסור חל על הקבר אלא היכי דמכרו הבעלים מדעתם וזה הוא אפוקי ממונא משא"כ במ"מ דהוא מתקנת יהושע דאפי' שלא מדעת הבעלים מ"מ קנה מקומו שפיר אמרינן ס' איסור לחומרא ודוק:
ג ובירושלמי ס"פ השולח (ה"ט) קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב ראב"מ לר"א על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו. וכ' המ"ל בה' שמיטה (פ"א ה"א) נתבאר מזה דלר"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אין הלוקח משנה אותו משום דכתיב ושב לאחוזתו בעינו. וק' דבפ' יש נוחלין (קי"ב) בעי למילף דירושת הבעל דאו' מדכתיב ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין לפנחס שלא הי' לאלעזר ודחי דילמא פנחס זבן ומשני לא מצית אמרת דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו ואי אמרת דאינו יכול לשנותה תיפוק לי' דזבן פינחס לא מצית אמרת דלא מצי לקבור בו לאלעזר דאין לך שינוי גדול מזה דהא אינו יכול לפנותו. והנה על קושית המ"ל י"ל דאיסור פינוי המת אינו אלא מדרבנן כמ"ש הב"י יו"ד סימן (שס"ד) אבל יותר ק' דהרי הקבר אסור בהנאה מה"ת כפרש"י וכ' התוס' במס' שבת (נ"ח.) ד"ה אע"פ דכיון שנאסר בהנאה אין לך שינוי מעשה גדול מזה. ואי אמרת דאינו יכול לשנותה תיפוק לי' דזבן פנחס לא מצית אמרת דא"כ איך קבר בו לאלעזר הא אין לך שינוי גדול מזה.. ואף דבתשו' רשד"ם חיו"ד (סימן ר') דעתו דאפי' תלוש ולבסוף חברו בקבר בנין אינו אסור אלא מדרבנן דבריו מופלאים מזה נגד שי' רש"י ומכ"ש לשי' הריא"ז בהג"א דהקרקע שחופרין ומכסין הארון הוי קבר של בנין ואסור מה"ת. אך לענ"ד הקו' מעיקרא ליתא דכיון דחוזרת ביובל א"כ הו' קבר שאינו שלו ומותר לפנותו כדאי' בירושלמי מס' מ"ק סוף (פ"ג) והובא בש"ע יו"ד (שס"ג ס"א) דלמקום שלו זה כבודו ע"ש. ועוד דהוי כקוברו ע"ד לפנותו דהרי ידע שסופו לחזור ביובל ובכה"ג מותר לפנותו ושרי בהנאה ואף דמבואר בגמ' דאחר שפינהו הקבר אסור בהנאה וכ"כ בש"ע יו"ד (שס"ד) זה רק היכי דהקבר שלו הוא ואין לזרים אתו אבל בשאינו שלו רק לזמן ובזמן שהיובל נוהג ובעינן ושב לאחוזתו בעינו פשוט דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולהכי דייק לישנא דגמ' בפ' י"נ דקאמר נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו מבואר בזה דודאי טרם שהגיע היובל שלו ויכול להקדיש שדה מקנה מיהא בהגיע היובל דחוזרת לבעלי' נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו וממילא מותר לפנותו והקבר שרי בהנאה ואפי' לבר פדא דס"ל קדושה לא פקעה בכדי ואפי' במפרש נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת כדאי' במס' נדרים (כ"ט.) זה רק במקדיש דבר שהוא שלו אבל במקדיש דבר הקנוי לו לזמן בזה לכ"ע אמרינן דלא אלים כח הקדש מכח של המקדיש כמ"ש התוס' פ' החובל (צ.) ד"ה הקדש כו' ע"ש. ואף דקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד זה רק היכי דיכול לסלקו בזוזי אבל היכי דאינו יכול לסלקו בזוזי אין יכול להקדישו אפי' בקה"ג כתוס' גיטין פרק השולח (מ:) ד"ה הקדש כו' ע"ש. ומכ"ש היכי דהגוף הוא של אחרים רק שקנה לזמן וז"ב ונכון בעזה"י. ובנידון שאלתינו נ"ב דאפי' ברוב ישראל כיון דידוע דקרקע הבית מלפנים הי' של נכרים וכבר כ' הח"צ בתשו' סימן (נ') דמקרקע הנכרי לקברות ישראל עדיף משל אחרים לתוך שלו דשרינן אפי' ממכובד למבוזה ע"ש ממילא אף דעכשיו קנוי הבית לישראל מ"מ מתחילה כי קברוהו הוי כנקבר ע"מ לפנותו ובכה"ג שרי לפנותו כנ"ל. ולכן הדין פשוט וברור שרשאי לפנותו והעצמות יקברו בקברות ישראל אך מן הצד כי מי יודע מה טיבן וגם יבדוק עד מקום שידו מגעת לטהרו.
ונזכה לטהר לבבינו ולראות בזיו טוהר המזבח והמקדש במהרה בימינו א"ס:
אלכסנדר שמואל היילפרין