שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן ב
שאלה. אם יכולים הגבאים דבהכנ"ס למכור טסים כסף ישנים שנתקלקלו והצורף יתיך הטסים ויעשה מהם כלי אכילה וכי"ב והגבאים רוצים לקנות עבור המעות כתר טוב חדש ונאה לכבוד הס"ת:
א תשובה. מראש צורים אראנו מקור ד"ז בפ' בני העיר (כ"ו.) אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו כו' אבל מכרו שבעה טובי העיר אפי' למשתי בי' שכרא שפיר דמי עי"ש. ושי' הרמב"ם וצבא הקדמונים דתשמישי קדושה ג"כ נפקע הקדושה ע"י דמים והרמב"ן יצא לחלק דהא דאמרי' בגמ' אפי' למשתי בי' שכרא זה רק בבית הכנסת אבל תשמיש קדושה לעולם בקדושתו קאי ולא פקעה קדושתו אפי' ע"י דמים וכבר הרחיב הר"ן שם לבאר דבריהם ועיין מג"א סימן (קנ"ג סקי"ד) ובפרי מגדים שם. וחלקי אמרה נפשי מה שיש להעיר בזה. תנן התם במס' כלים (פכ"ח מ"ה) כיפה שהיא טמא מדרס ונתנו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת עי"ש. ובפ' נגמר הדין (מ"ח.) הובא' משנה זו ושם איתא כיפה שהיא טמא מדרס ונתנתו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ופרש"י טהור מן המדרס בלא שום טבילה דבטל לי' שם מדרס דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אבל שם כלי עליו שאף מטפחות הספרים מטמאות טומאה במגע וזה הרי נגעה בעצמה בעודה מדרס כו' עי"ש. ובפ' במה אשה (נ"ח.) כ' התוס' ד"ה אעפ"י כו' והא דאמר בפ' נגה"ד כיפה שהוא טמא מדרס ונתנו על הספר טהור מן המדרס אעפ"י שלא נעשה בו שום מעשה כיון דנאסר בהנאה חשיב עי"כ כשינוי. מעשה והפ"י שם כ' דכל הנך דמייתי התוס' הכא והנך נמי דפ' (כ"ח) דכלים טעם טהרתן דחשבינן להו ככלי שנשבר כיון דאיכא שינוי השם עי"ש. ובפ' העור והרוטב (קכ"ג.) עור טמא מדרס חישב עליו לרצועות כיון שנתן בו איזמל טהור דברי ר"י וחכ"א עד שימעיטנו מחמשה טפחים ופרש"י ד"ה עד שימעיטנו דלא דמי לטלית דהתם קודם קריעה הי' שמה טלית ועומדת להתכסות ובקריעתה בטל שמה הלכך אע"ג דשירים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה הראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הלכך עד שיבטלנו מן השיעור והמ"ל ה' כלים (פכ"ג) כ' ז"ל והשתא לפי"ז אליבא דרש"י אין חילוק בין טומאת מדרס לטומאת מגע מדרס דבכל גוונא שנקרע ונשתנה שמו מעליו ולא חזי למלאכה הראשונה נטהר מטומאתו שהי' בו עי"ש. ולפי"ז קשה לי בהא דאמרו כיפה שנתנתו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס נימא כיון שנתנתו על הספר ונאסר בהנאה וחשיב כשינוי מעשה הרי נטהר אפי' ממגע מדרס כיון דאית בי' שינוי השם כמ"ש הפני יהושע והיכי דאישתני שמו מעליו ולא חזי למלאכה הראשונה אע"ג דאכתי בני קבולי טומאה נינהו נטהר מטומאתו הראשונה לפרש"י. ובפ' דם חטאת (צ"ד:) נטמא חוץ לקלעים קורעו נכנס ומכבסו במקום קדוש מבואר מזה דנטהר מכל טומאה שהיתה עליו מקודם. והתוס' שם התעוררו מהא דאי' בפ' בהמה המקשה שלשה על שלשה שנחלק טהורה מן המדרס אבל טמא מגע מדרס עי"ש. והרשב"א בחי' חולין (קכ"ג.) הביא מ"ש הרמב"ן לחלק דשאני התם בפ' בהמה המקשה שנתחלק מעצמו להכי נשאר עליו טומאת מגע אבל היכי שקרעו במתכוין כיון לטהרה ולבטל שם שעלי' עי"ש. והמ"ל ה' כלים (פכ"ג די"א) כ' ז"ל ויש לדקדק בסברת הרמב"ן מהא דתנן במס' כלים סדין שהיא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס והרי התם דבטל שם שעליו בידים ואפ"ה טמא מגע מדרס ויש לחלק בין קרע לשינוי מעשה. והנה המ"ל לא ביאר מה שיש לחלק והנכון בעיני דשאני קרע שהוא שינוי שאינו חוזר דאפי' אם יתפרנו לא מהני לעורר טומאה ישנה כיון דפנים חדשות באו לכאן ומכ"ש לשי' התוס' סוטה דתפירה לא מהני לעשות גוף אחד ואפי' נימא דמהני תפירה אפי' היכי דבעי גוף אחד עכ"פ שינוי חשיב דמעיקרא לא הי' תפירה ועכשיו נעשה גוף אחד ע"י תפירה והשינוי ניכר בו לעולם וכיון דעשה הקרע בידים במתכוין שפיר אמרינן דע"כ כיון לטהרה ולבטל השם שעליו משא"כ בסדין ועשאו וילון דלא בעי קריעה לטהרו דקיי"ל כב"ה דמשיקשור בו לולאות לתלותו חשיב שינוי מעשה לטהרו בזה אמרינן נהי דבטל מיני' שם מדרס דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו מיהא עכ"פ ל"ש בזה לומר כיון דעשה במתכוין ע"כ כיון לבטל שם שעליו בשינוי זו דז"א דומה לקרע דהכא הוי שינוי החוזר שהרי בידו להחזיר השינוי שהוילון ישיב להיות סדין כאשר היתה בראשונה וז"ב בסברא בעזה"י. ולפי"ז בכיפה שנתנו על הספר לשי' הרמב"ם וצבא הקדמונים דס"ל דתשמיש קדושה שוה לבהכנ"ס דמבואר בפ' בני העיר (כ"ו:) דחלופי וזבינ' שרי אוגרה ומשכנה אסור מ"ט בקדושתה קאי א"ש היטב דמה שנאסר בהנאה בשעה שהיא בקדושתה מהני לטהר מן המדרס כיון דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו מיהא טמא מגע מדרס כמו וילון ועשאו סדין דה"נ בכיפה שנתנו על הספר נהי דצר בי' ואזמני' בכונה מ"מ ל"ש לומר דמכוין לבטל השם שעליו כיון דבידו להפקיע הקדושה ע"י חלופה וזבינה ושינוי החוזר לא חשיב שבירה לבטל טומאת מגע לטהרו מטומאתו הראשונה ודו"ק:
אכן לשי' הרמב"ן דס"ל תשמיש קדושה חל עליו קה"ג קדושה עולמית ואפי' במכרו בקדושתו קאי לישנא דמתני' שבמשניות במס' כלים דייק טפי דקתני כיפה שהוא טמא מדרס ונתנו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת דלא בטל מני' שום כלי ומק"ט מכאן ולהבא אבל אינו טמא מגע מדרס מחמת שנגעה בעצמה דכיון שנתנו על הספר הרי בטל מינה שם מלאכה הראשונה לעולם כיון דנתנו וכרכתו בכוונה לשם קדושה ונאסר בהנאה לעולם הוי שה"ש ושינוי מעשה שאינו חוזר ולא חזי עוד למלאכה הראשונה ובזה טהור הוא ונטהר מטומאתו הראשונה להעלותו לטהרה. ודו"ק:
אמנם מקום אתי לקיים לישנא דמתני' דכלים כאשר הוא בגמ' בפ' נגמר הדין אפי' לשי' הרמב"ן ז"ל. כאשר אתבונן בהא דשינוי מעשה ושינוי השם מהני לטהר טומאה הן טומאת המדרס והן טומאת מגע מטומאת מת ושאר טומאות נראה דחלוקין הם בטעם טומאת מדרס נטהר בשינוי התשמיש מפני שהתורה אמרה אשר ישב עליו וכן במשכב הזב כתיב אשר ישכב עליו ולא כתיב אשר שכב מזה למדנו דאינו מק"ט המדרס אלא במיוחד לכך פרט לאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו וכש"ס פרק במה אשה (נ"ט.) ע"ש בפירוש רש"י אכן טהרת טומאת מגע על ידי שינוי מעשה ושה"ש מבואר בר"ש מס' כלים (פכ"ח) דהשינוי חשיב כנשבר ע"ש. והפ"י בחי' שבת (נ"ח.) אסברא לן עפ"י מה דאי' בת"כ סוף פ' שמיני טמאים יהי' וע"ש בק"א שהביא פי' הרמב"ם יהי' משמע בהויתן וכל שיש בו שינוי אין זה בהויתן ולפי"ז א"ש דכיפה שנתנו על הספר טהור מן המדרס אי מכח דנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה או משום שינוי התשמיש אית בי' שינוי השם כמ"ש הפ"י ואני מוסיף עלי' דכל חולין שנעשה הקדש חשיב שינוי השם כדאי' בפ' מרובה. אכן זה מהני לטהרו מטומאת המדרס כיון דעכ"פ אינו מיוחד עוד למדרס והרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אכן לענין טהרת מגע בזה לא מהני השינוי השם ושינוי התשמיש אלא היכי דהשינוי הוא בעצמות הכלי אבל שינוי השם ושינוי התשמיש ע"י חלות קדושה ולא שינה צורתו ולא עצמותו קרינן בי' טמאים יהי' שהרי הוא בהויתו עומד. ובמס' ב"ק דף (צ"ו.) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל וראיתי למי שהתעורר דלפימ"ש התוס' דמה שנאסר בהנא' חשיב שינוי מעשה א"כ נימא דהגזלן קנה החמץ בשינוי שנאסר החמץ בהנאה. ולהנ"ל לק"מ דלענין קנין פשוט דלא חשיב שינוי לזה גרע מכיפה שנתנו על הספר דבכיפה יש שינוי תשמיש ושינוי השם הניכר לעין כל רואה לא כן חמץ שעבר עליו הפסח אין שום שינוי בו וחמץ שמו עליו ואדרבא איסור הנאה היא מסיבת השם ומכח עצמות החמץ שהוא בהויתו ולא יתכן לחשוב איסור הנאה כזו לשינוי ודו"ק:
ולפי"ז מקום אתי לומר דטסים העשוין לתכשיט הספר כל שעה שהמה בצורתן הראוי' עדיף מכיפה שנתנו על הספר דכיפה צורתה לא אישתני מאשר הי' בשעה שהי' תשמיש הדיוט אבל טסים עשוין בצורה מיוחדת לתשמיש קדושה אכן אחרי שנתקלקלו ואשתני כל עין רואה השינוי דלא חזי עוד לתכשיט הספר בזה י"ל דאפי' להרמב"ן נפקע הקדושה ומכ"ש אחרי הותך הכסף ונעשה מהם כלי אחרת בזה פקעה קדושתם דאמרינן פנים חדשות באו לכאן:
ב ולא מלבי אני אומר כן אלא הדבר מפורש בתשו' חות יאיר סימן (קס"ב) וז"ל נשאלתי אי שרי להתיך טסים ישנים שלמים ושבורים כו' והשבתי שנ"ל להתיר מפני שאחר שהותכו פנים חדשות באו לכאן ולא דמי להא דבסי' (קנ"ד ס"ו) דאין עושין מתיבה כסא כו' י"ל דלא מקרי שינוי דאפשר לחזור כו' ולולא דמסתפינא אמינא דדוקא אם אפשר להשתמש בו ע"י הדחק משא"כ היכי שנתקלקל לגמרי שא"א להשתמש בו עוד אזלא קדושתו והא דאמר בפ' בני העיר האי תיבותא דאירפט כו' אין לשון דאירפט שבורה לגמרי כו' עיי"ש. והנה מ"ש שאחר שהותך פנים חדשות באו לכאן סברא זו מבוארת בפ' הגוזל עצים (צ"ו:) זוזי ועבדינהו נסכא קני וכ"ת הדר עביד לי' זוזי פנים חדשות באו לכאן. ומה דחדית דעי"ז נפקע הקדושה נראה דמסתבר לי' דכי היכי דמהני פנים חדשות לענין שבת ולענין טומאה כש"ס עירובין (כ"ד.) ה"נ מהני לענין קדושה. ויש להעיר בזה ממ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש (פ"א הי"ג) וז"ל הכפות והקערות כו' מתקדשין במלאכתן ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהם לעולם. ובה' מעילה (פ"ה הי"ד) כ' המ"ל ז"ל נסתפקתי כלי שרת שניקבו או שנשברו ששוב אינם ראוין לעבודה אם יש בהם דין מעילה כו' או דלמא כו' כלי שרת שיכול להתיך אותם כו' דלא נגמר מצותה כו' ואפשר שלזה כיון רבינו במ"ש ואין קדושתם מסתלקת מהם ויש בהם דין מעילה ע"ש. הרי מבואר מדבריהם דאעפ"י שנתקלקלו ואפי' הותכו ונעשה מהם כלי אחר אפ"ה אינו מסתלקת הקדושה מהם לעולם. ולקיים דברי החו"י נלענ"ד די"ל שאני כלי שרת דאפי' נשברו עכ"פ אית בהו קדושת דמים שהרי הכ"ש נעשו מקדשי בדק הבית או מתרומת הלשכה כש"ס כתובות (ק"ו:) ע"ש. ובפ' המנחות והנסכים במשנה העופות כו' וכלי שרת משנטמאו אין להם פדיון ובגמ' שם (ק"א:) בשלמא עופות קה"ג אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפדו כו' כלי שרת נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה ובפרש"י ד"ה, אלא עצים כו' וכ"ש כי נטמאו ליפדו דהא לאו קה"ג נינהו אלא מכשירי קרבן הם ע"ש. ונראה דמסתבר לי' להרמב"ם דמה"ט דכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון הואיל דאית להו תקנ' טהרה במקוה ה"נ בנתקלקלו הכ"ש ואית להו תקנה להתיך אותן ולעשותן כלי אחר להכי אין נפדין אין הקדושה מסתלקת מהם לעולם לא כן בטסים תשמישי קדושה דבזה אין לנו לדון מדין קדושת דמים שהרי בזה"ז אין לנו דין קדושת דמים כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל (י"ג ס"א) והובא בש"ע חו"מ (סימן רי"ב ס"ח) א"כ אין לנו לדון רק על קה"ג של תשמיש הקדושה שפיר מסתבר לי' להרב חות יאיר דאחרי שנתקלקלו הטסים ולא חזו עוד לתכשיט פקעה קדושתייהו ואף דבידו להתיך אותם ולעשות מהן כלי בזה אמרינן פנים חדשות באו לכאן:
ובפ' כל כתבי (קט"ו:) ס"ת שאין בו ללקט פ"ה אותיות כגון פ' ויהי בנסוע כו' אין מצילין ופרש"י פ"ה אותיות זה שיעור לס"ת שנמחק או שבלה להיות עומד בקדושתו מבואר מזה דרק ביש בו ללקט פ"ה אותיות שהוא ספר לעצמו אך אז עודנו עומד בקדושתו אבל אם אין בו שיעור פ"ה אותיות אין שם ספר עליו ונסתלק ממנו שם קדושת ס"ת ומכ"ש בתשמיש קדושה שנתקלקל אין שמו עליו ונפקע מהם הקדושה:
איברא דיש להקשות ע"ז מגמ' מפורשת בפ' כל הזבחים (פ"ח.) אבא שאול אומר סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עלי' כהנים וגנזוהו ופרש"י סכין מטרפת שהיתה רכה לפגום פגימות דקות תמיד ומטרפת הקדשים ע"ש הרי מבואר דאפי' היכי דלא חזי כלל וא"א להשתמש בו אפ"ה טעון גניזה ולא מכרו אותה. אמנם י"ל דנהי דנפקע ממנה קה"ג מיהא כיון דאישתמשי בה לגבוה לאו אורח ארעא להשתמש בה להדיוט. וכש"ס ע"א (נ"ב) ולישקלינהו לנפשייהו כו' כיון דאישתמשי כו' ופירש"י ולישקלינהו כו' שהרי חולין הם כו' ע"ש:
ג ובפ' ולד חטאת (יב:) המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו מתיב רה"מ חלב המוקדשין לא נהנין ולא מועלין א"ל כי קאמרינן לגבי דם דלא מתקיימת בלא דם אבל חלב קא מקיימא בלא חלב לא ע"ש. וקשה לי כיון דקי"ל דם נעכר ונעשה חלב כש"ס פ"ק דנדה א א"כ עוד טרם נהפך הדם ונעשה חלב כבר חלה עליו קדושת הגוף וכי נעכר הדם ונעשה חלב במה נפקע הקדוש' וכי קדושה להיכן הלכה. ובפ"ק דתמורה (י"א:) בעו מיני' מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה ופרש"י בעבוד' לא תבעי לך דאסור דהא מכחיש לה מוכח מזה גיזה של אבר אינו מכחיש לבהמה ואפ"ה מועלין בגיזה בתולש מן החטאת החיה כש"ס מעילה פ' הנהנה י"ט:) ע"ש בפרש"י וברמב"ם. ולהנ"ל א"ש היטב דשאני גיזה ושער בהמה דלא אישתני וחל עלי' קה"ג משא"כ החלב נהי דדם נעכר ונעשה חלב או שהחלב בא מתמצית האברים מיהא כיון דאישתני לדבר דלא חזי למזבח ואיכא שינוי צורה נפקע הקדוש' לגמרי ודו"ק:
ד ובפ' האיש מקדש (נ"ו:) המקדש בערלה כו' אינה מקודשת וכ' התוס' פי' לפי שאיסור הנאה כו' וא"ת אמאי לא חשיב פיגול נותר וטמא כו' והק' זקני המהרש"א תיפוק דמשום איסור קודש אינה מקודשת דתנן המקדש בחלקו כו' וכ' לתרץ דפסיקא להו בשום דוכתא כו' דפקע מינייהו איסור קודש. ושארי הפ"י הקש' ע"ז מש"ס מפורש מס' כריתות (י"ג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחת טמא שאכל חלב נותר מן המוקדשין הרי מבואר דנותר קאי בקדושתו וחייב עלי' אשם מעילות:
ובפ' כל שעה (כ"ד.) א"ל כו' מהאי קרא קאמר לה ואם יותר מבשר המלואים כו' ומה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא כתיב ושרפת את הנותר באש כו' תניהו ענין לאיסור הנאה כו' האי מבעיא לי' לכדר' אלעזר דאר"א לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו פרש"י מבעיא לי' לכדר"א ליתן ל"ת דאי מושרפת לא ידעינן איסור לאו למלקות. והק' המהרש"א בד"ה היקשא כו' בלאו הא דר"א איכא לאקשוי דאימא לגופי' בנותר ללאו לאיסור אכילה אתי ע"ש. והנלענ"ד לתרץ עפ"י מה דאי' בספרי פ' ראה וכ"כ הרמב"ם להלכה בה' פסה"מ (פ"ח) האוכל כזית מפסה"מ לוקה שעבר על לאו דלא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל ותמוה לרבים א"כ למה לי דרשה דר"א ל"ת כי קודש הוא כל שבקודש פסול ליתן ל"ת על אכילתו. והנ"ל עפ"י מ"ש התוס' חולין (קט"ו.) ד"ה חורש דאינו לוקה משום ל"ת כל תועבה אלא היכי שניכר בו התיעוב כגון בשר שנתבשל בחלב אבל היכי שאינו ניכר בו התיעוב כגון בבישל בשבת וכיו"ב אינו בכלל כל שתיעבתי לך ע"ש. ולפי"ז א"ש הא דמקשה בפ' כל שעה האי מבעיא לי' לכדר"א דאר"א לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכ' ליתן ל"ת על אכילתו דאי לאו הא דר"א ליכא לאקשויי אימא לגופי' בנותר ללאו לאיסור אכילה דז"א דלאו לאיסור אכילה שמענו מקרא דל"ת כל תועבה כל שתיעבתי לך דבשלמא פיגול וטמא אינו ניכר בהם התיעוב אם נעשה בהם עבירה ואינם בכלל הל"ת דל"ת כל תועבה משא"כ הנותר אפי' בלילה אחת עכ"פ יש בו עבור צורה כתוס' פ"ק דפסחים (ט"ו) ד"ה ולד כו' ע"ש. א"כ ניכר בו התיעוב והוי בכלל ל"ת כ"ת. ובמס' תענית (ל'.) פרש"י ד"ה עד כמה כו' להכי נקיט כשלמים דבזמן אכילת שלמים אשכחן דאקרי בשר דכתיב והנותר מבשר זבח השלמים כו' טפי לא אשכחן דמקרי בשר שהטעם נפסל אחר ב' וג' ימים ע"ש. ולפ"ז ממילא א"ש מ"ש המהרש"א בחי' קדושין דפסיקא להו להתוס' בשום דוכתא דנותר נפקע הקדוש' דאף דבמס' כריתות מוכח דנותר לא נפקע הקדושה ממנו היינו משום דהתם מיירי באימורים שהחלב קרב ע"ג המזבח ונעשה נותר בלינת לילה משקרב עמוד השחר א"כ נהי דיש בו עיבור צורה מ"מ עוד לא נפקע ממנו הטעם והוא בכלל ואם יותר מבשר המלואים כו' לא יאכל כי קודש הוא ומבואר שם בפי' הרמב"ן שהמלואים הי' קדשי הקדשים ונפסלו בלילה אחת ואכתי מקרי בשר והתורה קראו קודש משא"כ התוס' בקדושין שהקשו אמאי לא חשיב נותר דג"כ אסור בהנא' וע"ז הקשה ז' המהרש"א דלא מצי למיחשבי' בהדי איסור הנאה דבלא"ה אינה מקודשת משום איסור קודש וע"ז שפיר כ' המהרש"א לתרץ דפסיקא להו להתוס' בשום דוכתא דנותר פקע מיני' שם קודש היינו במקדש בחלקו של בעלים בשלמים שנותר אחר ב' וג' ימים דכבר נמר ריחו ופג טעמו יצא מכלל בשר והקדושה נפקע ממנו והשינוי מהני דאמרינן פנים חדשות באו לכאן ודוק:
ה ובש"ס פסחים (כ"ו.) אמרו עליו על ריב"ז שהיו יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כו' שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש"י ואין הנאת צילו נאסרת דאין זה דרך הנאתו כו' ושם בגמ' קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ובתוס' שם ד"ה מעילה כו' תימה דבפ' החליל תניא אשה בוררת חיטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של קודש ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. אמנם לפימ"ש התוס' במס' ב"ק (ק"א.) ד"ה ולא יצבע כו' ור"ת מפרש דאיצטריך קרא לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאה דהדלקה איצטריך לשמן שאינו עומד להדלקה כלל ע"ש. ולפי"ז י"ל להכי אשה בוררת חיטים לאור של בית השואבה כיון דמעילה ליכא בקול ומראה ונהי דאיסורא מיהא איכא זה רק בנהנה כדרך הנאתו אבל בשמן שאינו עומד להדלקה כלל דהוי שלא כדרך הנאה שרי כמו בצילו של היכל דשרי אפי' לרבא ואי משום הפתילה העשוי מבגדי כהונה אין בזה איסורא כיון דכבר בלו ולא חזו למילתיהו וכיון דאישתני יצאו מקדושתו כנ"ל ודוק:
והמש"ל ה' יסה"ת הק' דבפ' כל שעה משני הש"ס שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש"י ואין הנאת צילו נאסרת דאין זה דרך הנאה ובסוף פ"ג דמס' מעילה (י"ד:) אמר ר"פ ה"ט דבונין בחול משום דלא ניתנה תורה למה"ש כו' ופירש"י ד"ה ר"פ כו' דאי אפשר דלא יתבו זימנין בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מועל כו' ע"ש. והרמב"ם ה' מעילה (פ"ח ה"ד) כ' וז"ל כשבונין במקדש כו' בונין הכל בחול שמא יהנה בצל הבנין כו' ע"ש. ובמס' קדושין (נ"ד.) מקשה הגמ' שירי הלשכה אמאי מועלין בהם נימא הואיל וניתנו ליהנות בהן דהא חומת העיר משירי הלשכה אתו ופרש"י דלא ניתנה תורה למה"ש שיהי' זריזין מליהנות מן החומה מלישב בצילה כו' והק' בס' המקנה דהא הנאת צילה לא נאסרה דאין זה דרך הנאתו ע"ש. ולענ"ד י"ל עפ"י מ"ש התוס' פ' כל שעה שם בד"ה שאני היכל דלתוכו עשוי ואין הנאת צילו נאסרת שאין זה דרך הנאתו וא"ת הא לא כתב אכילה ואפי' שלא כדרך הנאתו יהא אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה. ובש"ס זבחים (מ"ה.) קדשי עכו"ם לא נהנין מדרבנן ולא מועלין דגמר מעילה חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל כו' בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהם מ"ט קסבר כי גמרה מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדישא קה"ג אבל קדושת בדק הבית דקדושת דמים לא ע"ש. ובש"ס מס' ע"א (נ"ב:) בעי מני' ר' יוסי בן שאול מר' כלים ששמשו בהם בבית חוניו מהו שישתמשו בהם בבית המקדש כו' א"ל אסורים הם כו' לימא מסייע ליה מזרחית צפונית שבה גנזו בית חשמונאי את אבני מזבח ששקצום אנשי יון אר"פ התם קרא אשכח ודרש דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה וכ' הרז"ה הביאור בזה דאבני המזבח קדשי בדק הבית הם וע"י מעילה יוצא לחולין ולהכי נאסרו ע"י ששקצום אנשי יון משא"כ כלי שרת שהם קדושת הגוף ויש בהם מועל אחר מועל ואינו יוצא לחולין ע"י מעילה לכן לא נאסרו דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש. והרמב"ן במלחמות השיג על הרז"ה מהא דאי' בתוספתא פ' בני העיר אבני היכל שנפגמו אין להם פדיון ע"ש שמבואר מדבריו דפשיט לי' להכי אין להם פדיון מפני דקדשי קדושת הגוף. ובמס' שבועות (טו.) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן כי אין העזרה מתקדשת כו' ובפרש"י ד"ה משיחתן בשמן המשחה מקדשן קדושת הגוף כו' ע"ש. ולפי"ז א"ש היטב הא דאמרו בגמ' בפ' כל שעה שאני היכל דלתוכו עשוי ואין הנאת צילו נאסרת דאין זה דרך הנאתו דכיון דהיכל יש בו קה"ג דומיא דתרומה יליף חטא חטא מתרומה דאין בו מעילה רק כדרך הנאתו כמ"ש התוס' שם דיליף מעילה מתרומה דכתיב בה אכילה אכן זה רק בהיכל העומד הכן וכבר נתקדש וחל עליו קה"ג אם במשיחה או שנתחנך בעבודה משא"כ במס' מעילה שפיר אמרו בונין בחול ואח"כ מקדישין דאי אפשר דלא יתבו זימנין בטולא דבנין ובשעת הבנין טרם שנתחנך בעבודה אין בו רק קדושת דמים. ומכ"ש חומת העיר ירושלים דלכ"ע אינו קדוש קה"ג וע' תוס' קדושין (נ"ד:) ובקדושת בדק הבית לא ילפינן חטא חטא מתרומה דלא הוי דומי' דתרומה כש"ס זבחים (מ"ה.) ולהכי שפיר אית בהו מעילה אפי' בנהנה שלא כדרך הנאה ודו"ק:
ו והתוס' זבחים (מה.) ד"ה דומי' כו' הקשו דבפ' אלו הן הלוקין חשיב אוכל הקדש שלא נפדה משמע אפי' קדושת. דמים וק' אזהרה מנ"ל הא לא איתקש לתרומה אלא קדושת הגוף ע"ש. ולענ"ד לק"מ עפ"י מה דאי' במס' נדה (מ"ז:) הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין משום בל יחל ע"ש. ומבואר בסה"מ להרמב"ם ל"ת (קמ"ז) דמועל בהקדש לוקה ואזהרתי' בלאו דב"י ע"ש. והמש"ל ה' מעיל' (פ"ד ה"ט). כ' בד"ה יש מעיל' כו' נסתפקתי אם מועל בזדון אם ילקה שתים אחת משום בל יחל ושנית משום לאו דמעילה ע"ש. ולענ"ד הדבר ברור דאינו לוקה אלא אחת ולא יתכן דהמועל ילקה שתים דממ"נ אי בקדושת דמים בקדושת בדק הבית נהי דלוקה משום בל יחל מיהא משום לאו דתרומה אינו לוקה דהא קדושת דמים לא איתקש לתרומה ואזהרה למועל בקדושת דמים לא שמענו רק מלאו דבל יחל ואי בקדושת הגוף דלוקה משום לאו דלא תוכל לאכול דאיתקש לתרומה מיהא בל יחל ל"ש אלא בקדושת דמים שמוציא מרשות הקדש לחולין ואהני מעשיו ועובר על בל יחל דברו אבל בקה"ג דיש מועל אחר מועל וכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא אינו עובר על בל יחל שהרי הקדושה שבו אינו מתחלל. ומהרי"ט בשניות (תשו' קכ"ד) כ' דאפי' לשי' הר"ן דס"ל בנדבה באומר הרי זו נמי עובר בבל תאחר מ"מ לא עבר בבל יחל ומשום מוצא שפתיך תשמור דמאחר שחל ההקדש הרי נתקיימו דבריו וכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא אי' ע"ש. ודוק:
ז ובפ' כל שעה (לד.) אבא שאול גבל של בית רבי הי' והי' מחממין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה ללוש בהן עיסה טהורה וכ' התוס' ד"ה מחממין אור"ת דלכהנים של בית רבי הי' עושין דלא שרי לישראל הנאה של כילוי כדאמרינן פ"ק דע"א כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ובמס' תרומות נמי אמרינן מדליקי' בבת כנסיות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות הכהן כו' אכן מפרש"י שם מבואר שהי' מחממין בשביל ישראל וכבר התעורר בזה הפ"י ולענ"ד נכון היטב פרש"י כיון דבתרומה אכילה כתיב בה ושלא כדרך הנאה שרי אפי' לזר כמ"ש התוס' פ' כל שעה (כו.) להכי שרי לחמם בחיטין של תרומה אפי' לזרים דחיטין סתמא לאכילה קיימו ולהסיק בחיטין או לחמם בהם הדבר ברור דחשיב שלא כדרך הנאה משא"כ להאכיל כרשיני תרומה לבהמת ישראל זה הוי כדרך הנאה כמ"ש התוס' יבמות (ס"ו:) ד"ה כרשיני תרומה אור"ת דעיקרם קיימו למאכל בהמה כו' ע"ש. וכן שמן להדליק יתכן דמיירי בשמן העומד להדלקה והוי כדרך הנאה. והר"ת נראה דהוא אזיל לשיטתו דס"ל שמן להדלקה חשיב שלא כדרך הנאה כמ"ש התוס' בשם הר"ת בפ' הגוזל עצים (ק"א.) ד"ה ולא כו' ע"ש וס"ל דלכתחילה אפי' שלא כדרך הנאה אסור לזר היכי דעושה הנאה של כילוי לצורך ישראל ודוק:
ח אמנם בפ' כל הזבחים (ע"א.) כ' התוס' ד"ה אפי' כו' דה"ט דקדשים ימותו כולן ולא התירו ע"י דניכבשינהו דניידי דחיישינן לתקלה דאיכא כמה ספק איסורין כו' וחלב מוקדשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו עי"ש מוכח מזה דמשמע להו להתוס' דאפי' בקדשי מזבח נמי איכא איסור מה"ת אפי' שלא כדרך הנאתו וכבר דקו בזה רבנן. ובירושלמי מס' שבת (פי"ד ה"ד) ר' אבוהו בשם ר' יוחנן הכוסס חיטי תרומה לוקה ובפי' הק"ע הכוסס חיטי כו' אע"ג דלא אכלן כדרך אכילתן חייב דמ"מ נהנה ואינו מזיקו לאפוקי כוסס שעורים ושם בגמ' הכוסס חיטים של תרומה כו' רבי אומר אומר אני שהוא משלם קרן וחומש וכ"כ הרמב"ם להלכה בה' תרומות (פ"י ה"ז ע"ש וע"ש בכ"מ). ובמס' מעשר שני (פ"ב) מעשר שני ניתן לאכילה כו' ע"ש ושם בירושלמי אם ביקש לאכול תרדן חיין או לכוס חיטין חיין אין שומעין לו ע"ש. ובפ' בכל מערבין (כ"ט.) חיטין ושעורין לאו בני אכילה נינהו ע"ש. ובפ' כל שעה (כ"ד:) אמר ר' אבוהו בשם ר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן כו' למעוטי שאם אכל חלב חי כו' אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן כו' למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור והמל"מ (יסה"ת פ"ה) אסברא לן דלהכי אמרו בגמ' וכ"ש אוכל חלב חי משום דזה שהניח החלב ע"ג מכתו לגבי דידי' שיש לו מכה הוי דרך הנאה. אלא דכיון דלכ"ע אין דרך הנאה של חלב לרפואה להכי אינו לוקה ומכ"ש אוכל חלב חי דגם לגבי האוכל אינו דרך אכילתו ע"ש. ולפי"ז תמוה בעיני מ"ש התוס' בפ' כל שעה (כ"ו.) דלהכי שרי ליהנות מצלו של היכל דאין זה דרך הנאתו ויליף חטא חטא מתרומה דכתיב בה אכילה והא בתרומה גופא חייב בכוסס חיטי שלא כדרך אכילתו מכ"ש דחייב היכי דנהנה שלא כדרך הנאתו מן המוקדשין. והנלענ"ד בזה עפ"י מה דאי' במס' מעילה (י"ח:) אין מעילה אלא שינוי כו' וכ' התוס' שם ד"ה ואומר כו' פי' דשני פנים האחד שינוי דהנאה אפי' בלא שינוי רשות כמו בסוטה ועוד יש שינוי אחר בלא שום הנאה כגון שמוציא מרשות הקדש ומכניס לרשות הדיוט כמו בע"א דהוי שינוי בלא הנאה והקשו איך יליף מסוטה הנאה בלא שינוי רשות והא גם בסוטה איכא שינוי רשות מרשות הבעל לרשות הבועל וניחא להו דאין זה שינוי רשות שהרי היא אינה מניחה את בעלה במה שמזנה תחתיו אכל מע"א מייתי מה שמניח עבודת הקודש והולך ועובד ע"א ע"ש. ונראה בעיני הא דלא ניחא לרבותינו התוס' בפשיטות דבסוטה ליכא הוצאה מרשות הבעל דהא לא נפקעו הקדושין כתוס' יבמות (מ"ט:) ד"ה סוטה כו' ע"ש דא"כ אכתי תקשה דע"א נמי לא פקע רשותו של גבוה דאעפ"י שחטא ישראל הוא וישראל מומר שקידש קדושיו קדושין כש"ס יבמות (מז:) אלא ע"כ עיקר החילוק דסוטה אינה מניחה את בעלה אבל מומר מניח עבודת הקודש. ובש"ס כריתות (יח:) כי מכפר יוה"כ אאיסורא אבל ממונא לא מכפר ע"ש. מבואר מזה דמועל בהקדש מלבד איסור הנאה איכא איסור גזלה דאחסר ממון גבוה. ובמס' יומא (פ"א.) זר שאכל שזיפין של תרומה והקיאו השני משלם דמי עצים וכ' התוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה מפני שהתרומה נמאסת בלעיסה ונתחללה כדאמרינן בפ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ע"ש, ועיין תו"י יומא שם. ועיין פ' האיש מקדש (נ"ד:) מבואר שם דאפי' למ"ד הקדש בשוגג אין מתחלל זה רק בהוצאה שנתנה לחברו אבל באכילה או שמן דהקדש והדליק בו מעל שהרי כילה אותם מן העולם כפרש"י שם. ובתוס' שם ד"ה לא כו'. ולפי"ז א"ש היטב דבשלמא בכוסס חיטי של תרומה וכן במניח חלב של מוקדשין ע"ג מכתו הרי אפסדי' להקדש והוציאו מרשות הגבוה לרשות הדיוט אף דלא חשיב הנאה דכוסס חיטין הוי שלא כדרך אכילתו ומניח החלב לרפואה הוי שלא כדרך הנאתו מיהא מעל משום הוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט דזה יליף מעילה מע"א דפגם ולא נהנה מעל:
ובפ' כל שעה (כ"ו.) אמרו קול ומראה וריח אין בו משום מעילה דאלו אית בהו מעילה נהי דליכא הוצאה מרשות לרשות ולא אחסרי' להקדש שום ממון מיהו כיון דחשיב הנאה אית ב' מעילה דיליף מסוטה כנ"ל אכן בנהנה מצילו של היכל דאין בה לא הוצאה מרשות לרשות ואין בה משום הנאה דהוי שלא כדרך הנאתו להכי היכי דלא אפשר לכ"ע שרי ודו"ק:
ט ובמס' ב"ב (כ.) כ' התוס' ד"ה היא כו' ועוד אמר הר"ש דכלי עץ שאינו מק"ט כגון העשוי לנוח נמי לא בעי ביטול דבפ"ב דמגילה גבי האי בי כנישתא דהוית פתחא להאי אינדרונא דהוי בה מותנא ובעי כהנא לצלויי בה עד דאמר להו דלו תיבותא ואותבוה אבבא ואי צריך ביטול מאי מהני האי תיבה דמסתמא לא ביטלוה שם ועוד שלא הי' יכולים לבטלה שהי' ס"ת מונח בה ואסור לשנותה בדבר אחר דמעלין בקודש ולא מורידין. ודברי התוס' צריכן ביאור חדא מהיכן משמע להו דמסתמא לא ביטלוה ותו כיון דהתוס' כתבו בפשיטות שלא הי' יכולים לבטל משום דמעלין בקודש ואין מורידין א"כ למה הוצרכו לומר דמסתמא לא ביטלוה. והנראה בכונתם עפ"מ מה דאי' במס' עירובין (ע"ט.) חריץ למטיימי קאי אלא בית למיטיימי קאי ע"ש. ולהכי פשיט להו להתוס' כיון דאינדרינא לאו למיטיימי קאי אמרינן דמסתמא לא ביטלוהו שם. ובמס' עירובין (ק"א:) נגר שיש בראשו גלוסטרא ר"א אוסר ור' יוסי מתיר וכ' הריטב"א דר' יוסי מתיר דס"ל גלוסטרא משוי לי' כלי ובכלים לא מחזי כבונה שאין אדם מבטל כליו ואף ר"א מודה בכלי גמור ע"ש. והקשיתי מהא דאי' במס' שבת (קנ"ז.) מעשה בימי אביו של ר' צדוק ואבא שאול ב"ב שפקקו את המאור בטפיח כו' ומדבריהם למדנו שפוקקין כרבנן ולדברי הריטב"א מה למדנו מדבריהם שפוקקין כרבנן הא בכלי גמור כטפיח גם ר"א מודה דלא מחזי כבונה שאין אדם מבטל כליו וע"כ לא פליג ר"א אלא בפקק החלון דמבטל לי' ומחזי כבנין כש"ס סוכה (כ"ז:) ע"ש. והנ"ל עפ"י מה דאי' בפ' חלון (ע"ט.) טומאה אשבת קא רמית שאני איסור שבת דאפי' ארנקי מבטל ובפ"ק דסוכה (ד'.) כרים לא הוי מיעוט אע"ג דבטלינהו בטלה דעתו אצל כל אדם וכ' התוס' שם לא דמי לארנקי כו' ע"ש וכונתם מבוארת דל"ש לומר בטלה דעתו אצל כל אדם היכי דעושה תיקון להנצל מאיסור ואפי' כיס מלא מעות מבטל דאסור לטלטל הארנקי בשבת ע"ש ולפי"ז א"ש מ"ש ומדבריהם למדנו שפוקקין כרבנן דאלו לר"א אין פוקקין דאף דבעלמא בכלי גמור גם ר"א מודה דשרי דמן הסתם אין אדם מבטל כליו מיהו במעשה של ר' צדוק שהי' כהן ופקקו את המאור להנצל מטומאה ולהציל אוכלין ומשקין של קודש דאית בזה מ"ע כפרש"י סוכה (ל"ה:) ע"ש. ובזה אפי' ארנקי מבטל. ולפי"ז בהאי בי כנישתא דהוית פתיחא להאי אינדרונא דהוי בה מותנא ובעי כהנא לצלויי שפיר י"ל דמן הסתם ביטלוה לסתום הפתח הפתוח לבי כנישתא ולפתוח פתחא אחרינא לחוץ והיכי דפרץ פצימיו בעלמא נמי אמרינן דסילק זכותו אלא אפי' היכי דלא סילק פצימיו דבעלמא אמרינן הי' סתום וביקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו כיון דלא סילק פצימיו גלי דעתי' דסופו לפתחו כש"ס ב"ב (י"א:) מיהא בבהכ"נ י"ל דמסתמא ביטלוהו ולהכי כ' התוס' דאדרבא כיון דמעלין בקודש ואין מורידין א"כ מן הסתם לא ביטלוה ודוק. וחזינא למי שהק' מה הורדה יש בזה אם יבטלוהו והס"ת יהי' מונח שמה כמקדם ולכן הוכיח דאסור לשנות מקום ארון הקודש ובמח"כ לא הבין פשט דברי התוס' וביאור דבריהם עפ"י מה דאי' במס' מגילה (כה:) בני העיר שמכרו כו' בהכ"נ לוקחין תיבה וכ' הר"ן מקום שמניחין בו ס"ת והוא קדוש יותר מבהכ"נ ושם בגמ' (כו:) הני זיבולי דחומשי וקמטרי דספרי תשמיש קדושה נינהו פשיט' מ"ד הני לאו לכבוד עבידי לנטורי בעלמא עבידי קמ"ל ושם בהג"א כ' וז"ל וארון שהוא עשוי בבנין החומה לשמירה הוא עשוי ולא לכבוד הס"ת הלכך לית בי' משום קדושה ובמס' עירובין (ק"ד:) אי דמבטלה מוסיף על הבנין ע"ש ולפי"ז אם הי' מבטלין התיבה תו הוי בנין מחיצה כמ"ש התוס' ב"ב (כ.) וזה גופא חשיב הורדה דמעיקרא חשיב תיבה תשמיש קדושה וכי נעשה מחיצה אין בו רק קדושת בהכ"נ ואפי' אם ישתמשו בהך תיבה להניח בו הס"ת דינו רק כארון העשוי בבית חומה דלית בו משום קדושת אה"ק. וכן הבין המרמ"ל ע"ש:
ובפ' בני העיר (כו:) אמר רבא האי בי כנישתא חלופי וזבינא שרי אוגירה ומשכנה אסור מ"ט בקדושתיהו קיימי וע"ש בר"ן ולפי"ז אם הי' דעתם לבטל האי תיבותא ולהניח הס"ת בתיבה אחרת הי' רשאים לבטלה דחלופי שרי אלא כיון שהי' בדעתם להשתמש בה להניח הס"ת כמקדם תו לא הי' רשאים לבטלה דאכתי בקדושתה קאי והביטול הוי הורדה דנעשה כבנין חומה כנ"ל. אפס לפי"ז אין מקום למה שהוכיחו התוס' דלא הי' יכולין לבטלה משום דמעלין בקודש ואין מורידין אדרבא נימא דבטלוה ונתנו הס"ת בתיבה אחרת במקום שהי' מכבר ובזה אין כאן איסור הורדה דחלופי וזביני שרי דפקעה הקדושה וע"כ יהי' מוכח מזה דהתוס' ס"ל כשי' הרמב"ן הובא למעלה (סק"א) דלא אמרו חלופי וזביני שרי אפי' למשתי בי' שכרא אלא בבית הכנסת אבל בתשמישי קדושה לעולם בקדושתיהו קיימי ואפי' בחלופי ודוק:
י ובמס' כלים (פ"כ מ"ד) עריבה גדולה שנפחתה עשאה אבוס לבהמה אעפ"י שקבעה בכותל טמאה וכ' הר"מ בפה"מ עד כו' לפי שהכלי אשר מק"ט כפי צורתו כאשר יקבע בכותל או בארץ הנה הוא מק"ט כמו דף של נחתומין כו' ואמנם יהי' המחובר לקרקע כקרקע ולא מק"ט אצל חכמים כאשר נעשה זה הדבר מתחילה בקרקע כו' ע"ש. ותמהו עליו שסותר לגמ' מפורשת מס' ב"ב (ס"ו:) דמבואר שם דלא מהני קבעה ולבסוף חקקה אלא בשאובה דרבנן אבל לא בדף של נחתומין בטמא מה"ת ע"ש. ושם בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהם להדיח את האיצטרובלין מהו לזרעים והק' בשיטה מקובצת למה נקט הבעיא לענין הכשר זרעים ולא לענין ק"ט וכ' בשם התוס' דזה פשוט דאיצטרובל אינו מק"ט דהוי כלי עץ העשוי לנחת אבל לענין הכשר זרעים אין חילוק אלא כל שהוא כלי בתלוש מכשיר המים לזרעים ע"ש. וזה פשוט דכלי עץ העשוי לטלטל שוב לא מהני אם עשוי אח"כ לנחת ומק"ט והעיקר אצלינו אם עשוי מתחילה לטלטל כתוס' חגיגה (כ"ו:) ד"ה כלי כו' ע"ש. וכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין רק בשינוי מעשה. ולפ"ז א"ש בשלמא דף של נחתומין הכלי עצמו מק"ט ואם באנו לטהר הכלי מחמת שמחובר לקרקע בזה ס"ל לרבנן דתלוש ולבסוף חיברו לא הוי כמחובר ולא מהני אפי' בקבעה ולבסוף חקקה משא"כ עריבה שנפחתה ובטל מצורת כלי וקבעה מתחילה בקרקע א"כ מלבד דין מחובר לקרקע הרי נעשה כלי עץ העשוי לנחת והיכי דעשאה אבוס ואח"כ קבעה טמאה ולא מהני מה שחיברה לכותל ולא מה שעשאה כלי עץ העשוי לנחת כיון דעד שלא קבעה בכותל הוי עשוי לטלטל אבל בקבעה בכותל עד שלא עשאה לאבוס א"כ משעה ראשונ' חשיב כלי עץ העשוי לנחת וז"ב בעזה"י:
ובמס' כלים (כ"ח מ"ה) חמת שעשאה שטיח כו' זה הכלל כל ששינו לשמו טמא לשם אחר טהור ושם בר"ש חמת ושטיח תרווייהו טמא מדרס כו' ואפ"ה כיון דשינה מזה לזה אפי' בלא שינוי מעשה הוי לי' ככלי שנשבר כו' והגר"א כ' ששינוי השם בא ע"י שינוי התשמיש ע"ש. ולפ"ז בהאי בי כנישתא דהוית פתיחא לאינדרונא כו' ואמר להו דלו תיבותא דהוי לי' כלי עץ העשוי לנחת כו' א"ל רבנן לרבא והא זימנא דמטלטל לי' כו' שמזה מוכח דלא ביטלוהו דאי הי' דעתם לבטל התיבה לעולם שוב הוי כלי עץ העשוי לנחת ואין לומר דמתחילה הי' עשוי לטלטל דז"א דכיון דבטלוהו על דעת כן להפקיע הקדושה לעולם וליתן הס"ת בתיבה אחרת תו איכא שינוי השם דמעיקרא ארון הקודש והשתא מחיצה או ארנא וגם שינוי תשמיש וזה הוי כנשבר הכלי וכי קבעה לסתום הפתח ה"ז נעשה מתחילה כלי עץ העשוי לנחת וזה דומה לעריבה שנפחתה וקבעה בכותל דאפי' עשאה אח"כ אבוס אינו מק"ט משום דהוי כלי עץ העשוי לנחת:
יא ובירושלמי עירובין פ' חלון (ה"ג) אי' מילהו חריות צריכה ר' אמי בשם ר"ש בן לקיש ואפי' רק ופי' הק"ע והפ"מ ואפי' רק אפי' אם מלאוהו ברק הוי סתימה והפ"מ כ' דרק כמו רקיק ואהתם קאי לענין טומאה בבית ויש חלון בין בית לבית כו' וס"ל לרשב"ל דרקיק שנתנו בחלון ממעט ע"ש. והנה מ"ש דמיירי בחלון שבין בית לבית ז"א דהמעיין במשנה יראה דמייר' לענין טומא' רצוצה מיהא עכ"פ זה סותר מה דאמרו בגמ' בבלי מס' ב"ב (י"ט:) אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון. ובגמ' מקשה ותיפוק לי' דהוי דבר המק"ט וכ' התוס' ד"ה ותיפוק אפי' אם יבטלו אינו חוצץ משום דמק"ט ותימה אם מבטל לי' תו לא מק"ט וטהור כדמוכח בפ' העור והרוטב דבית שסככו בזרעים טהורין ע"ש. והרשב"א בחי' שם כ' והא לא קשיא דהתם עביד לי' מעשה בידים כדי לבטלו. ולפי"ז לענ"ד מתאימים שני התלמודים בבלי והירושלמי דהא דאמר רשב"ל דאפי' מלאוהו רקיק היינו דוקא לענין טומאה רצוצה שמילא הבית על פני כלו בעפר או ברקיק הרי עביד מעשה בידים לבטלו מתורת הבית. ועיין בפה"מ להר"מ במס' אהלות (ט"ו מ"ז) שכ' בטלו ר"ל ביטל הבית כו' שדין האהל כבר בטל להיות כבית הנהרס והתוס' והר"ש כתבו לפרש עפ"י ג"י ובטלו שביטל את העפר או הרק והמעשה מוכיח על הביטול לפי שאין דרכו של אדם למלאות כל הבית עפר או רקיקין והיכי דעביד מעשה בידים הוי כבית שסככו בזרעים שכל הרואה יראה דעביד מעשה המורה הביטול לאוכלין משא"כ ברקיק שנתנו בחלון שכ' הרשב"א לפרש חלון של תשמיש א"כ לא עביד מעשה לבטל וכמ"ש הרשב"א והוי רק מחשבה גרידא ואין אוכל בטל במחשבה בלא שינוי מעשה כש"ס פ"ק דסוכה.. ובזה נכון היטב הלשון בגמ' ב"ב אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון ולא נקט סתם אינו ממעט או אינו ממעט במאור כלשון המשנה סוף מס' שבת ונקט אינו ממעט בחלון יען סתם חלון עשוי לתשמיש ודרך בני אדם ליתן שמה חפצים וכי הניח הרקיק אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שדעתו לבטל ולא חשיב שינוי מעשה ודו"ק:
יב ולפ"ז נלענ"ד דאפי' אי נימא דתשמישי קדושה אפי' בחילוף בקדושתייהו קיימו זה רק היכי דאכתי צורת הכלי עליו ותשמישו להדיוט תחת אשר הי' מקודם תשמיש גבוה ובזה לאו אורח ארע' הוא אכן חילופי וזבוני ומבטל מתורת כלי ותשמיש הראשון חלף עבר בזה שפיר אמרינן דגם בתשמישי קדושה חילופ' וזביני מפקיע הקדושה. ובהכי א"ש מ"ש התוס' ב"ב בהאי בי כנישתא דאמר להו רבא דלו תיבותא כו' דמסתמא לא ביטלוה דאי נימא דמן הסתם בטלוה א"כ הרי זה עביד מעשה בידים לסתום הפתח של האינדרונא וכיון דמעלין בקודש ואין מורידין ע"כ דבטלוה ע"מ לאחלופי בתיבה אחרת להניח הס"ת בתיבה החדשה וא"כ איכא שינוי השם דמעיקרא ארון הקודש והשתא ארנא ומעיקרא תיבותא והשתא מחיצה והוי כנשבר הכלי וכיון דבטלוה לעולם ע"ד כן שלא לטלטלו מן המקום הזה א"כ הוי כלי עץ העשוי לנחת ולא איכפת לן מה שהי' מקודם עשוי לטלטל ומדאמרו רבנן לרבא והא האי תיבה זימנין דמיטלטל שמעת מינה דע"כ אמרינן דמן הסתם לא ביטלוה דלאו למיטיימי קאי וכיון דמן הסתם לאו לסתמו קאי א"כ אפי' אם באמת הי' דעתם לסתום הפתח ולבטל התיבה תו לא חשיב מעשה דזה הוי כרקיק שנתנו בחלון דלא חשיב מעשה לבטל ושפיר כתבו התוס' דבכה"ג דאמרינן דמסתמא לא ביטלוהו ממילא אסור לשנותה לבטל התיבה דביטול לשעה הוי כאוגר' ומשכונה דאסור דבקדושתו קאי. וממילא דטסים של כסף שפיר יכול להחליפם לכ"ע והצורף יתיך אותם ויעשה מהם כלים בצורה אחרת ועבור המעות יעשו כתר חדש טוב ונאה לס"ת:
באעה"ח. אלכסנדר שמואל היילפערין.