אור ברסלב
שות מהראש סימן א

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן א

כבוד ידידי הרב המאה"ג וכו' מ' משה ליב נ"י האבד"ק סאסוב וכעת בסטריזוב

ע"ד שאלתו בנידן חזקת הרבנות שכבוד אביו הגה"צ הי' אב"ד ומעלתו כתב וחתם ונתן ביד מתנגדיו שמסלק א"ע מחזקת הרבנות וכעת לא ניחא לי' לאביו הגה"צ וגם מעלתו טוען שהכל הי' מחמת אונס ידוע:

תשובה. בגוף הדין לא אדון אנכי בזה יען שמוע בין אחיכם כתיב אך אמרתי להשיבו מפני הכבוד דרך פלפול ומשא מתן של הלכה במה שנוגע לענין זה להגדיל תורה ולהאדירה ישמע חכם ויוסיף לקח. וזה החלי:

א לימוד ערוך הוא בידינו ש"ס ב"מ (ט"ז.) מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום אמנם הר"ת חדית לן דזה רק היכי שאמר סתם מה שאירש מאבא מכור לך אבל באומר שדה זו שאירש מאבא קנה אפי' למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עיין תוס' כתובות (צ"א:) ד"ה דזבנה כו'. ודין זה מובא בש"ע חו"מ (סימן רי"א) וכ' בנה"מ שם דלשי' זו חל הקנין מעכשיו עי"ש. והקשיתי ע"ז מהא דאי' במס' עירובין פ' הדר (ע':) יורש מהו שיבטל רשות כו' אבל האי כיון דאי בעי לעירובי מאתמול לא מצי לערב כו' דבי שמואל תני אין מבטלין. וכ' התוס' שם ד"ה אבל כו' אפי' למ"ד מת נכרי בשבת מבטלין יכול להיות דאין מבטלין דהתם אותו רשות שהוא מבטל עכשיו הי' לו כח לבטל מאתמול אלא שלא הי' מועיל מפני הנכרי דאוסר אבל הכא האי רשותא דמבטל השתא אין לו כח לבטל מאתמול אלא משעה שירש כו' עי"ש. וקשה הא בעירוב על בית אביו הוי כאומר שדה זו שאירש מאבא ולשי' הר"ת היכי דמברר ואומר שדה זו חל הקנין מעכשיו וכיון דיכול למכור בית אביו ומשעה שמכר חל הקנין ואם מת האב הלוקח קונה למפרע א"כ שפיר מצי לעירובי שאם ימות האב בשבת זו יחול העירוב של הבן למפרע מאתמול ומכ"ש דיכול לבטל רשותו מאתמול כיון דבידו למכור ולהקנות מכ"ש דיכול להסתלק ואם מת האב בשבת לא זכה הבן ושוב אינו אוסר.

איברא דלשי' רש"י וצבא הקדמונים דס"ל כל שלא עירב המוריש אע"ג שלא נכנס היורש לדור בתוכה אסורין אנשי החצר להשתמש כיון דהמוריש הי' חי בין השמשות ונאסר למקצת שבת אסור לכל השבת א"ש דלא מהני העירוב של היורש וכן אם ביטל רשותו לא מהני להתיר הטלטול כיון דאין האיסור בא מכח היורש אלא מחמת שהמוריש לא עירב ונאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת אכן לשי' התוס' שכתבו דאין היורש אוסר אלא כשבא לדור בתוכה בשבת אבל בלא נכנס היורש שרי לטלטל דדירה בלא בעלים אינו אוסר א"כ אין כאן איסור רק מכח היורש הבא לדור בבית אביו וזכותו הי' יכול למכור בחיי האב ומכ"ש דיכול לאסתלוקי ולבטל רשותו מאתמול. והנ"ל עפ"י מ"ש הרא"ש פ' מי שהי' נשוי וז"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום דוקא בסתם אבל אם פי' ואמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה כיון דבירר מקחו וירושה ממילא אתי לא חשבינן לי' כולי האי דבר שלא בא לעולם וכ' הש"ך ע"ז אבל אם אמר שדה זו שאני לוקח הוי דבר שלא בא לעולם והחילוק מבואר דשאני ירושה דאתי ממילא ואין מחוסר מעשה הקנין להכי לא חשיב כולי האי דשלבל"ע.

ובמס' יבמות (ל"ד.) בסוגי' דשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג כ' הרשב"א בחי' דקטן שקידש והתנה שיחולו הקדושין למחרת שיהי' בן י"ג שנים למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין הקדושין חלין כלל ומוכח מזה דס"ל להרשב"א דמחוסר זמן חשיב דבר שלא בא לעולם והק' המ"ל (ה' אישות פ"ד ה"ז) שסותר א"ע למ"ש בחי' שם (ק"ט.) גבי קטנה שהגדילה דשייך בה קדושין מה"ת דהוי כמתנה בפירוש שיחולו הקדושין לאחר שתגדיל הרי מבואר דהיכי דהתנ' בפי' שיחולו הקדושין לאחר שתגדיל לא חשיב דשלב"ל דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי עי"ש. ושארי הנוב"י כ' לחלק דהיכי דעבידי דאתי אף שמחוסר זמן לא חשיב דבר שלא בא לעולם ואף דפירות דקל עבידי דאתי ואפ"ה חשיב דשלב"ל ש"ה דהגוף ליתא בעולם אבל בקטן וקטנה דהגוף איתא בעולם וזמן גדלות ממילא עבידי דאתי בזה אמרינן מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי אבל בסוגי' דשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג דמיירי שקבע הזמן שיחולו הקדושין ליום המחרת בזה זמן הגדלות לא עבידי דאתי דאולי לא יביאו השערות עד יום המחרת ולהכי חשיב דשלב"ל:

ולפי"ז א"ש דנהי דס"ל להר"ת דהיכי דאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך הקנין קיים ולא חשיב דבר שלא בא לעולם ה"ט משום דעבידי דאתי דבין אם ימות האב בקוצר ימים ולו יחי' שנים הרבה עכ"פ סוף אדם למות וירושה ממילא אתי ובזה אמרינן מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה ואין לומר שמא ימות הבן בחיי האב דזה לא שכיח כמ"ש התוס' יבמות (ל"ח.) ד"ה וב"ה כו' ע"ש. משא"כ גבי עירוב על בית אביו שפיר אמרינן דלא מצי לאיערובי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ול"ש בזה לומר ירושה עבידי דאתי דשמא יחי' המוריש אחר כלות משך זמן העירוב ואולי יתקלקל העירוב טרם ימות המוריש וכל זמן שהמוריש חי האיסור בא מכח המוריש וכיון דמיירי בלא עירב האב כמ"ש התוס' א"כ לו יחי' האב אין עירובו של הבן כלום ולהכי אפי' מת האב בשבת אין העירוב קונה דזה דומה לקטן שקידש והתנה שיחולו הקדושין ליום המחרת דס"ל להרשב"א דאין הקדושין חלין משום דזמן הגדלות לא עבידי דאתי דאולי לא יביאו השערות ביום ההוא ודו"ק:

ב ובפ' הדר (ע'.) כתבו התוס' בד"ה יורש מהו שיבטל בשלא עירב האב מיירי ואיירי כגון שבא היורש לדור כו' והקשיתי ממ"ש התוס' שם (ס"ה:) ד"ה דאתא נכרי בשבת כו' אמרו מהו למיגר מיני' והדר נבטל רשותא לגבי חד כו' ואע"פ שעירבו לא משתרי בשכירות לחודא דמיד שבא הנכרי בטל לי' העירוב וכי הדר שכרו אין העירוב חוזר לקדמותו כו' ואע"ג דהיכי דשכח אחד מבני החצר ולא עירב אין עירובו בטל אלא מבטל היחיד רשותו כו' ש"ה דחזו כולהו לאיערובי מאתמול כו' עי"ש. א"כ ה"נ נימא מיד שבא היורש ואוסר בטל העירוב ואפי' מבטל אח"כ רשותו אין העירוב חוזר לקדמותו כיון דהיורש לא מצי לאיערובי מאתמול:

ובתוס' שם מובא הגהה מאת מהר"מ מרוטנבורג דלא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה אלא במקום שהעירוב סופו להתקיים כל השבת והיכי שאחד מבני החצר הי' גוסס בשעת קניית העירוב אינו ראוי להתקיים כל השבת עי"ש. ובס' עצי ארזים דחה דברים אלו מהלכה וכ' שהתוס' לא ס"ל הכי וראי' ממ"ש התוס' פ' הדר בד"ה יורש מהו שיבטל בשלא עירב האב מיירי כו' ומאין הכריחו דמיירי בשלא עירב האב נימא דמיירי בשעירב האב אלא שהי' גוסס בין השמשות בשעת קניית העירוב:

ולענ"ד נראה לקיים דברי רבן של ישראל ולהתאים שי' התוס' ושי' מהר"מ מרוטנבורג דכבר כתבתי באות (א') דכל עיקר דאמרינן דהבן לא מצי לאיערובי מאתמול אף דבעלמא היכי שמברר ואומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך מהני הקנין והלוקח קנה מעכשיו ה"ט דבשלמא גבי מכירה הירושה עבידי דאתי דבין אם ימות האב בקוצר ימים בין אם יחי' רבות בשנים סוף האדם למות והבן יירשנה והקנין שפיר קיים משא"כ גבי עירוב ל"ש לומר דהבן מצי לאיערובי משום דהירושה עבידי דאתו דמה מהני אם ימות האב אחר רבות בשנים מיהא כל זמן שהמוריש חי בני החצר אסורין לטלטל מכח המוריש וכיון דאנו דנין בשביל שבת זו לא חשיב עבידי דאתו דשמא יחי' המוריש כל השבת ושמא ירבה כחול ימים ויתקלקל העירוב בחיי המוריש וכל זמן שהמוריש חי אין העירוב של הבן מתיר הטלטול:

ולפי"ז דברי מהר"מ נכונים בטעם ובסברא דהיכי דאחד מבני החצר שעירב הי' גוסס בשעת קניית העירוב לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה כיון דהעירוב אין סופו להתקיים. והתוס' שפיר כ' היכי דהנכרי בא בשבת לא חזי לאיערובי מאתמול שמא יבא הנכרי בשבת וכיון דלא הי' הנכרי עמהם בע"ש לא הי' בידם לשכור את הרשות. אכן בהא דמבעיא להש"ס יורש מהו שיבטל בהכרח כפי' התוס' דמיירי בלא עירב האב דאלו עירב האב גם הבן מצי לאיערובי והותר הטלטול ממ"נ אם יחי' האב א"כ סוף העירוב להתקיים ואם ימות המוריש בשבת ועירובו של אב אין סופו להתקיים א"כ עירוב של הבן קונה דהרי הירושה עבידי דאת' בשבת זו:

ולפי"ז ממילא אפי' בלא עירב האב ל"ש לומר דמיד שנכנס היורש לדור בבית המוריש בטל העירוב דז"א דכלהו חזו לאיערובי מאתמול שהרי הי' בידם שיערבו האב והבן שנים כאחד ובכה"ג מהני כמ"ש התוס' פ' הדר (ס"ו.) ד"ה ואי כו' אכתי מערבין קרינן בי' דכיון דאם הי' אתמול מתרצה הי' יכולין לערב עיי"ש ודו"ק:

ג ובפ' הדר (ע"א.) גר שמת מבעוד יום והחזיק ישראל בנכסי' משתחשך אוסר כיון דהי' לו להחזיק מבעוד יום ומקשה הגמ' אמאי אוסר נבטל ומשני מאי אוסר עד שיבטל והקשו הקדמונים מה בין זה ליורש דס"ל דבי שמואל דאין מבטלין ואפי' למ"ד מבטלין הא טעמא קאמר דכרעא דאבוהו הוא. תו הקשו דהא האי רשותא דמבטל עכשיו אין לו כח לבטל אתמול דהוא החזיק משתחשך א"כ נימא דהוי כשני בתים בשני צדי רה"ר דאין מבטלין כדאי' בפ' הדר (ס"ז.) והא דיורש מבטל ה"ט משום דברא כרעא דאבוהו הוא כמ"ש התוס' שם (ע') ד"ה אבל כו' ע"ש. והנה מ"ש בגמ' גר שמת מבעוד יום והחזיק ישראל בנכסי' משתחשך אוסר כיון דהי' לו להחזיק מבעוד יום אינו מובן כלל והדבר צריך התבוננות מה טעם הוא לומר הואיל והי' יכול להחזיק בעוד יום להכי אוסר. ושם בגמ' גר שמת משחשיכה והחזיק אחר בנכסיו אינו אוסר וכ' הט"ז או"ח (סימן שע"א) וכן הוא מפורש בהג"א דמיירי שהגר עירב עמהם אבל בלא עירב אוסר המחזיק עי"ש. אכן הריטב"א בחי' אנהיר לן הא מלתא דאפי' לא עירב הגר עמהם אין המחזיק אוסר דהגר שמת ואין לו יורשין הוי כאלו ביטל רשותו לכל אנשי החצר דהרי כלהו חזו לאחזוקי בנכסים עיי"ש. ודבר זה קלורין לעינים. ובמס' נדרים (ל"ד:) היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש כו'. ושם ברא"ש פי' בשם הר"י שהככר היתה רחוקה ממנו ואין אדם סמוך לה שיכול לזכו' אלא הוא כו' דחל עלי' ההקדש כיון דבידו לזכות בו. ודודי בתשו' בית אפרים ח' יו"ד (תשו' ס"ו) נלחץ להבין מה מהני שבידו לזכות עי"ש. וחלקי אמרה נפשי עפ"י מה דאי' במס' קדושין (נח.) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע וברש"י חררה של הפקר והתוס' הקשו מהא דמי שלקט מקצת הפאה ופירש טליתו עליו מעבירין אותו הימנה וכ' הר"ן לתרץ דשאני פאה דכל העניים מחזירן אחר הפאה. ובפ"ק דקדושין (כ"ב:) רב יהודה כו' וכ' הר"ן שם ומה שהקדים להחזיק בו מחיים אינו מטעם קני' דכיון דברשות אחר הוא לא מהני בי' אלא כדי להראות לכל שהוא הי' רוצה להחזיק בו ושוב לא יקדמנו אחר לאח"מ כיון שהוא הי' מהפך לזכות בו ולפי"ז יתכן היטב דהיכי שיש לו זכות אלא דמחוסר קנין מהני הך טעמא דהואיל ובידו לזכות שיהי' חשוב כשלו ובש"ס ב"ב (קכ"ג:) מבואר דבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה דאישתחיט בחיי אבוהון במכירי כהונה וכ' התוס' ד"ה משום דאסור לחזור בו עי"ש ועיין תשו' מהרי"ל (סימן ע') ובמס' גיטין (ל'.) בפרש"י דכיון דרגיל ליתן המתנות לכהן אחר אסחי שאר הכהנים ועי"ש בר"ן ומה דחדית לן הרא"מ בשם הר"י דמהני הואיל ויכול לזכות בו שיכול להקדישו דנהי דבעלמא לא אמרינן הואיל ואי בעי קני לה כתוס' פ' כל שעה (מ"ו:) ד"ה הואיל כו' עי"ש. זה רק היכי שאין לו עכשיו שום זכות בחפץ אבל בככר של הפקר דאינו מחוסר ממון לקנותה וגם טרם שזכה בה בקנין עכ"פ הי' לו זכות מטעם מהפך בחררה כיון שלא הי' אדם סמוך לה ולא הי' איש מחזיר עליו בזה שפיר מהני הך סברא דחל ההקדש שלו כיון דיכול לזכות בה. ולפי מה דחדית לן הריטב"א דגר שמת הוי כביטל רשותו לכל אנשי החצר נמצא דכל אחד מאנשי החצר יש לו יד וזכות בנכסי הגר ולהכי כי החזיק אחד מהם משתחשך אהני הך סברא דהי' בידו להחזיק בעוד יום דחשיב כאלו כבר עשה הקנין מבעוד יום. ובמס' כתובות (פ"ג.) נחלה הבאה לו לאדם ממק"א מתנה עלי' שלא יירשנה וכ' הר"ן לאפוקי ירושת אביו עי"ש. ובריש פ' הכותב מוקי הגמ' למתני' בכותב לה בעודה ארוסה וכ' הר"ן אבל קודם לכן כיון שאין לו שום זכות בנכסים סילוקו לאו כלום הוא עי"ש. ולפי"ז א"ש היטב דודאי היכי דאין אוסרין ואין מערבין כגון בשני צדי רה"ר אין מבטלין כיון דמאתמול לא הי' להם זכות ברה"ר לאסור זע"ז והאי רשותא דמבטל השתא לא מצי לבטל טרם שבאו הנכרים ועשו היקף מחיצה. והיורש אי לאו הך טעמא דברא כרעא דאבוהו הוא לא מצי לבטל השתא כיון דמאתמול לא מהני הסילוק שלו כיון דירושה הוי. מה"ת וגם דירושה ממילא אתי וראוי ליורשו בכל עת כמ"ש הר"ן אכן בגר שמת משחשיכה דחדית לן הריטב"א דשרי אפי' אם לא עירב הגר עמהם דהוי כמבטל חצרו לכל בני החצר ממילא נמי היכי שמת הגר מבעוד יום נהי דמחזיק אוסר עד שיבטל מיהא מה"ט דאוסר כיון דהי' לו להחזיק מבעוד יום מה"ט גופי' מצי לסלק זכותו ומהני הביטול שלו אפי' אם ביטל מבעוד יום טרם שהחזיק שהרי יש לו זכות דהוי לי' להחזיק מבעוד יום דכל איש מאנשי החצר הי' יכול לזכות מבעוד יום בנכסי הגר ומיד שמת הוי כאלו ביטל רשותו לכל אנשי החצר ודו"ק:

ד ובפ' האיש מקדש (נ"ד:) מקשה הגמ' נטע רבעי היכי מצי יהיב לי' הא לאו דידי' דר' מאיר ס"ל דהוי ממון גבוה ומוקי לה בסמדר ולא כד' יוסי דס"ל סמדר חשיב פרי והק' הריטב"א הא ר"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ שפיר אתי אליבא דר' יוסי אלא שהקנה טרם שנעשה סמדר ולא הי' עדיין איסור נטע רבעי. ולענ"ד לק"מ דבש"ס קדושין (ע"ח:) מקשה הגמ' לר"מ יכיר למה לי דאי בעי יהיב לי' במתנה ומשני בנכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס עי"ש. מבואר מזה דאפי' לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל זה רק היכי דבשעה שבא לעולם בר אקנוי' הוא ולפי"ז שפיר מוכרח הש"ס לאוקמי דיהיב לי' נטע רבעי כשהוא סמדר דלא כר' יוסי דאי כר' יוסי דס"ל דמשעת חנטה חשיב פרי א"כ לא מצי יהיב לי' במתנ' ואפי' יהיב לי' טרם חנטה ואפי' לר"מ לא חל הקנין כיון דבשעה שבא לעולם משעת חנטה מקרי פרי וחל עליו קדושת נטע רבעי ולא מצי יהיב לי' במתנה דלאו דידי' הוי ודו"ק:

ה ובפ' החולץ (ל"ו:) מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רי"א לא קנה לוקח וכ' התוס' בד"ה ורי"א וא"ת אפי' לא מת הבן נמי לא לקני דהוי כמו מה שאירש מאבא מכור לך עי"ש. ובפ' מי שהי' נשוי (צ"א:) כ' התוס' ד"ה דזבנה כו' עוד מייתי ראי' מדאמר בשלהי פ' מי שמת (קנ"ט) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות ומ"ט משום דמכח אבוה דאבא קאתינא והשתא בלאו ה"ט הא אין המכר קיים כלל אלא התם ודאי בשדה זו שאירש מאבא מיירי עי"ש. כל עין תשור חילוק לשון שבפ' החולץ הקשו התוס' על גוף מימרא דגמ' למה נקט ומת הבן הא אפי' לא מת הבן נמי לא לקני לא כן בתוס' כתובות לא הקשו אלא על הטעם שאמרו בגמ' משום דמכח אבוה דאבא קאתי למה לי ה"ט. והנ"ל בכונתם לבאר דבריהם עפ"י מה דאי' במס' ב"מ (ס"ו:) ומודינא דאי שמיט ואכל אין מוציאן מידו וכ' התוס' פ' הזהב (מ"א.) דזה רק כשידע המוכר שתפס הלוקח. ולפי"ז על הך מימרא דשלהי פ' מי שמת דשם איתמר בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות אין מקום להקשות אפי' לא מת הבן לא לקני דזה לק"מ דאפי' למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מיהא היכי דקדים הלוקח ותפיס אין מוציאין מידו ולא יתכן הך מימרא דהבן מוציא מיד הלקוחות. אלא היכי דמת הבן שמכר דכיון דמת הבן בחיי האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות. כיון דמה שתפס הלוקח הי' אחר מות המוכר והבן שמכר בחיי האב ומת לא זכה לראות מה ששמעו הלקוחות והיכי דהמוכר לא ידע שהלוקח תפס שפיר מוציאין מיד הלוקח ולהכי הקשו התוס' על הטעם שאמרו בגמ' מכח אבוה דאבא קאתינא דבלאו ה"ט נמי אין המכר קיים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וע"כ דמיירי בשדה זו שאירש מאבא ודו"ק:

ו ובפ' מי שמת (קנ"ט.) בתוס' ד"ה ולימרו לי' אביך זבין ואת מפקת הק' תימה למה לא יוכל להוציא מיד הלקוחות כו' דאפילו לר' מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא מהני לקנות נכסים שנפלו בשעה שהי' גוסס עי"ש. והנלענ"ד דלשי' הר"ת דמפרש דמיירי במוכר שדה זו א"ש היטב דהנה נודע שי' הרמב"ם דאין אדם יכול להקנות דבר שאינו ידוע וכן אין אדם מקנה דבר שאינו קצוב והקשו עלי' הרשב"א והרמב"ן מהא דאי' במס' קדושין (ע"ח:) יכיר למה לי לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתבא לי' במתנה מי לא יהיב לי' ומשני לא צריכא אלא בנכסים שנפלו לו אח"כ ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס ולשי' הרמב"ם אין מקום למה שמקש' הגמ' ולר' מאיר יכיר למה לי נהי דר' מאיר ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מיהא נכסים שיפלו לו אח"כ אינו יכול להקנות דהוי דבר שאינו ידוע ואינם קצובין דמי יודע כמה נכסים יפלו לו אח"כ. וכתב הבעה"ת לתרץ דמה דס"ל להרמב"ם דאין אדם מקנה דבר שאינו ידוע ואינו קצוב זה רק לדידן דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל לר' מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"ה דיכול להקנות דבר שאינו קצוב וביארו דבריו דלר"מ דס"ל אף שאינו חל הקנין עכשיו מ"מ חל הקנין בשעה שבא לעולם ממילא יכול להקנות נכסים שיפלו לו אח"כ. דאז בשעה שיפלו לו הנכסים יהי' דבר הידוע וקצוב ושפיר חל הקנין אבל למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ דס"ל דכל שאינו חל הקנין עכשיו אינו חל אח"כ אפי' בשעה שבא לעולם ממילא אינו יכול להקנות נכסים שיפלו לו אח"כ. ולפי"ז לשי' הר"ת דס"ל דבאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דבריו קיימין וע"כ דחל הקנין מעכשיו דלא דמי לגזל שדה ומכרה ואח"כ קנאה דאמרינן מה מכר כל זכות שתבא לידו דניחא לי' לאינש דליקום בהימנותא להכי אמרינן דהקנין שעשה הגולן המוכר הוא עשה בשביל הלוקח ונעשה הגזלן שליח של הלוקח וכש"ס ב"ק (ק"ב:) אחד המקדיש כו' מי הודיע לצבע שמקנה צבעו לאשה אלא דאמרינן שליחותא עביד וכיד אשתו דמי וזה נכון היכי דהמוכר קנאה אח"כ בקנין משא"כ בן שמכר בנכסי אביו ל"ש לומר שחל הקנין בשעה שמת המוריש דהרי ירושה ממילה אתי ובאיזה קנין יקנה הלוקח אח"כ אם לא קנה מעכשיו דמה"ט לא קני הלוקח היכי דמכר הבן כל מה שאירש מאבא. ולפ"ז שפיר מקשה הגמרא ולימרו לי' אביך זבין ואת מפקית. ומה שהקשו התוס' למה לא יוכלו להוציא מיד הלקוחות הא גוסס לאו בר אקנוי' הוא. ואפי' לר"מ לא מהני לקנות ולשי' הר"ת לק"מ דהש"ס שפיר משני דבעי לר"מ יכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דממ"נ אין חל הקנין דבשעת מתנה הוי דבר שאינו ידוע ואינו קצוב כמה נכסים יפלו אח"כ ובשעה שנפלו לו הנכסים אף דאז ידוע מ"מ לא חל הקנין דגוסס לאו בר אקנוי' הוא ובזה מודה ר"מ אבל במוכר שדה זו שאירש מאבא אפילו לרבנן מהני הקנין דחל המתנה או המכר מעכשיו דלא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דעבידי דאתי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה ולהכי בעי הך טעמא דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא ודו"ק:

ז ובתוס' כתובות (נ"ד:) ד"ה אעפ"י כו' תימה כו' אותו שאין לו איך ישתעבד נכסים שיקנה אח"כ כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם ושאל ר"י לר"א והשיב לו דמצינו כעין זה בפ' השוכר את הפועלים דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע אעפ"י שאין מקנה לו שום נכסים. אלא שמשעבד גופו מעתה כו' עי"ש. וקשה לי למה לא הביאו התוס' מן המוקדם מפ' הזהב (נ"ח) דתנן התם בהקדש נושא שכר אינו משלם ורמי עלה מהא דתניא השוכר את הפועל לשמור את הפרה כו' לפיכך אחריות שבת עלי' ומוקי לה בשקנו מידו עי"ש. ובד"ז בס' הפלאה התעורר כיון דהתוס' רצונם להוכיח שיכול לשעבד גופו במה שאין חיוב עלי' א"כ מדוע האריכו בלשון להביא הגמ' במה דפריך במאי בדברים ומה דמשני בשקנו מידו הא גופא דיכול לשעבד עצמו במה שאינו חייב הי' יכולין להוכיח מהך דהשוכר את הפועל כו' דמן הדין אין שומרין בהקדש ואעפי"כ יכול להתחייב א"ע ומדלא מוקי בשיעבד נכסים משמע אעפ"י שאינו מקנה שום נכסים אלא ששיעבד גופו. והנלענ"ד בזה עפ"י מ"ש התוס' בכורות (מ"ט:) ד"ה ודידי' כו' ועוד י"ל דנכסים שקנה אח"כ חל עלייהו שיעבוד לענין פדיון ואע"ג דלא כתב דאקני דכל שעתא ושעתא רכב עלי' חיוב פדיון וכיון דחשבינן לי' כמלוה בשטר הוי כאלו כתב לאחר שקנה קרקע וכוונתם מבוארת דהתוס' ירדו לחלק בין חיוב מחמת שלוה מעות לעצמו דמלוה להוצאה ניתנה והמעות כבר נתאכלו וע"כ דהחיוב לא בא רק מכח שעת הלואה שלוה המעות ואז לא הי' לו קרקע ומה שקנה אח"כ לא נשתעבד להמלוה שהלוה מקודם שקנה הנכסים. משא"כ גבי פדיון בכור המצו' באה עלינו מבן חודש ומעלה וכל יום ויום שהבכור הולך וגדול מ"ע מה"ת לפדותו ואין החיוב בא מכח יום שלשים ללידתו אלא דעד שלשים אין המצו' לפדות הבכור ומיום שלשים והלאה כל שעה ושעה הוא בקום ועשה מ"ע לפדותו והוי כאלו נכתב המלוה בשטר לאחר שקנה הקרקעות וז"ב. ובתשו' מחנה אפרים (סימן י"ח) כ' וז"ל שומר חנם דוקא. הוא דאינו יכול לחזור משום דלא דמי לעבד שהרי השומר חנם כל שהניח החפץ במקום המשתמר תו לא רמי עלי' מידי להטפל אבל שומר שכר דצריך למיתב בהדה ולנטורי יממא וליל' כמ"ש הטור (סימן ש"ג) ה"ז דומה לפועל וגרע מיני' ופועל יכול לחזור אפי' בחצי היום כו' עי"ש. ובירושלמי פ' ארבעה שומרין (ה"א) שמירה שנאמר בשומר חנם כיון ששימר כל צרכו פטור שמירה שנאמר בשומר שכר אין משערין אותו אלא בגופו. ובפ' השואל (צ"ט:) כ' הנמ"י גבי תקנו משיכה כו' שואל מיהא יכול לחזור אבל הרא"ה כ' שאינו יכול לחזור דאע"ג דאם רצה להחזיר לרשות הבעלים מחזיר כו' עי"ש. ומתורתו של הריטב"א למדנו דהא דפועל יכול לחזור זה רק בלא קנו מידו אבל בקנו מידו אינו יכול לחזור דהקנין לטפויי בא והש"ך בחו"מ (סימן של"ג סקי"ד) הביאו וחולק עליו עי"ש. והנלענ"ד דע"כ לא פליג הש"ך אלא בפועל אבל בשומר חנם המתנה להיות כשואל וקנו מידו גם הש"ך מודה דאינו יכול לחזור ואמינא טעמא בזה דבשלמא בפועל דמן הדין יכול לחזור לא מהני הקנין לטפויי משא"כ גבי שומר חנם דמעיקרא אינו יכול לחזור לא מסתבר לומר דמשום דקנו מיני' שיהי' כשואל לשמור שמירה מעולה להתחייב באונסין מגרע גרע זכות המפקיד ומסתבר דאמרינן הקנין לטפויי בא אבל לא לגרע זכות המפקיד ובזה מודה הש"ך דנשאר הדין דשומר חנם אינו יכול לחזור דל"ש דין פועל אלא בשכר או אפי' בשואל דכל הנאה שלו הוא אבל שומר חנם אין לו דין פועל וז"ב בסברא בעזה"י:

ולפי"ז א"ש היטב דהתוס' פ' אעפ"י לא מצי להוכיח הדין מהך דמתנה שומר חנם להיות כשואל להכריע מזה דיכול אדם לשעבד גופו וממילא חל, השיעבוד על הנכסים שיקנה אח"כ דמהתם אין ראי' כלל די"ל שאני התם כיון דהתחייב א"ע שמיר' מעולה כשואל ונשתעבד גופו ממילא דינו כפועל ויכול לחזור אפי' בחצי היום וכיון דלא חזר בו ולא החזיר את הפקדון להמפקיד ע"כ גלי' דעתי' דחשיב לי' הנאה דקא מהימן לי' גם על להבא כר"י דאמר אפילו בלא קנו מידו בהאי הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' כדאי' בגמ' פ' השוכר את הפועלים (צ"ד.) וא"כ כל שעתא ושעתא רכיב עליו חיוב חדש כאלו קיבל שעה זו מיד המפקיד וכיון דהי' בידו להחזיר הפקדון לבעליו והוא לא החזירו הוי כאלו קיבל הפקדון שעה זו אחר שקנה הנכסים ולהכי הביאו התוס' עיקר הראי' מדמוקי הגמ' בשקנו מידו וכיון שקנו מידו שוב אינו יכול לחזור בו לשי' הריטב"א וגם הש"ך מודה בזה כנ"ל וע"כ כל השיעבוד חל על השומר רק מחמת שעת קבלת הפקדון ואז בשעה שקבל הפקדון וקנו מיני' לא הי' לו נכסים ובמה נשתעבדו הנכסים שיקנה אח"כ א"ו דהקנין חל בשיעבוד הגוף של השומר וממיל' נשתעבדו הנכסים שקנה אח"כ. וזה נכון אצל הדיוט דכיון דשומר חנם אינו יכול לחזור מהני הקנין לטפויי לשי' הריטב"א ולשי' הש"ך הועיל בזה שקנו מידו שנשתעבד גופו לשמור שמירה מעולה מיהא עכ"פ אינו מגרע בזה זכות המפקיד מה שזכתה לו התור' דשומר חנם אינו יכול לחזור בו כנ"ל משא"כ בהך דינא דהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים ואת הפרה של הקדש דבהקדש אין בו דין שומרין כלל א"כ נהי דמהני הקנין שיהי' בו דין שומרין מ"מ יכול לחזור בו ול"ש לומר דהקנין לא אתי לגרע זכות המפקיד דז"א דלולא הקנין אין בו דין שומר כלל ופטור אפילו מן הפשיעה ומכ"ש דפטור מגניבה ולכן אמרינן נהי דהקנין בא לטפויי זה רק שקיבל עליו דין שומרין להיות כנושא שכר וחייב באחריותו מיהא דינו כדין שומר שכר דהוא יכול לחזור בו וכל שעתא ושעתא דלא חזר בו תו רכיב עלי' חיוב חדש ושפיר משתעבדי הנכסים שקנה אח"כ ולכן התוס' לא הביאו ראי' מברייתא דהשוכר את הפועל דמיירי בשל הקדש וסמכו הראי' רק מפ' השוכר את הפועלים דמתנה שומר חנם להיות כשואל דמיירי בהדיוט ודו"ק:

ח ובפ' מרובה (ע'.) ואמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב בי' זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בי' מששא משום דא"ל היאך לאו בע"ד דידי את כו' אמר אמימר אי תפיס לא מפקינן מיני' וכתב הרמב"ן במלחמות ואנו אין לנו אלא כו' ואמרי נהרדעי דבעינן נמי ואפיק לנפשך דלא לימא לי' לאו בע"ד דידי את ומכיון שנתנה במתנה ואמר לי' אפיק לנפשך אעפ"י שהוא מטבע או גזלה שאינו יכול להקנותו ואם בא לחזור חוזר מ"מ כיון שעדיין לא חזר בע"ד דידי' הוא דהא לנפשי' אפיק. והקצה"ח (סימן קכ"ג) הביא דבריו וכ' ע"ז ומכאן ראי' שאין עלי' תשובה לדברי הת"ה דכל מקום שאינו נתפס הקנין כגון במלוה ובדבר שלא בא לעולם אי תפס המקבל לא מפקינן מיני' אע"ג דלא ידע המוכר ובש"ך השיג עליו והעלה דלא מהני אלא כשידע המוכר ומדברי הרמב"ן ראי' ברור' להת"ה דהא אי נימא מחמת שתיקת הנותן כשידע מתפיסתו מחל לו א"כ היכי הוי לי' עכשיו בע"ד במה שעדיין לא חזרו בו הבעלים והא עתה לא אפיק לנפשי' אלא אח"כ כשידעו הבעלים וימחלו לו אח"כ וא"כ אין זה הקנאת הבעלים אלא מחמת שיתנו לו אח"כ והוא מתנה מחודשת עי"ש. ולענ"ד דברי הקצה"ח תמוהים בזה דנהי דס"ל להרא"ש דהיכי דאין הקנין נתפס לא מהני מה שקדם הלוקח וגבה אלא כשידע המוכר ושתק ומטעם מחילה זה רק היכי שהמוכר תובע את הלוקח שיחזיר לו מה שגבה בזה שפיר חדית לן הרא"ש דהתפיסה מהלוקח לא מהני שיהי' קנין שלא יהי' המוכר יכול לחזור בו מיהא לכ"ע עד שלא חזר בו המוכר הלוקח שגבה המעות מקרי בעלים ויכול להשתמש בהמעות אע"ג דלא ידע המוכר אם גבה הלוקח דחזקה דניחא לי' לאינש דליקום בהימנותא כמ"ש התוס' ב"מ (ס"ו:) ד"ה התם כו' דנהי דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותא ולכך אית לן למימר דאפי' הי' יודע שיכול לחזור לא הי' חוזר כו' עי"ש. ושפתי הרמב"ן ברור מללו דרב אשי פליג על אמימר וס"ל דלא מצי המורשה להחזיק המעות לעצמו אעפ"י שכתב לו ואפיק לנפשך לא הוי רק כאומר לשליח הוציא לי מעות מיד פלוני ותשמש בהם לנפשך ותחזירם לי או שהוא כמו מתנה ע"מ להחזיר עי"ש במלחמות ומבואר בהרא"ש פ' לולב הגזול דכל מתנה ע"מ להחזיר הוא קנין הגוף ואפי' לשיטת הפוסקים דס"ל דלא חשיב קה"ג מיהא עכ"פ חשיב קנין פירו' כמ"ש הר"ן בנדרים ואין נפקותא אי אמרינן דהמורשה יכול להחזיק המעות לעצמו או לא מיהא כיון דיש להמורשה עכ"פ זכות להשתמש בהמעות בע"ד דידי' הוא דהא אפיק לנפשי' לצרכו ולהשתמש בהמעות עד שלא יחזור בו המרשה ויתבע ממנו ונהי שאין הקנין נתפס על המטבע או על גזלה שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו מיהא כל זמן שלא חזר בו בע"ד הוא ואפיק לנפשי' וחשיב בעלים כמ"ש הרמב"ן במלחמות. ומס' גיטין (נ"ב) יהיב זוזי דיתמי כו' וכתב הר"ן וא"ת אמאי לא אמרינן הכי במשוך פרי מיתמי ואיקר כו' שם משעה ראשונה קנו אלא שאם חזרו בהן המקח בטל וכ"ז שלא חזרו אם נאנס ללוקח נאנס. מיהא אפי' נימא דהמורשה משעה ראשונה לא קנה עכ"פ בע"ד מקרי וחשיב אפיק לנפשי' ודוק:

ט ובפ' המניח (ל"ג:) ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין כו' מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדם משום דר' אבוהו גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והקשיתי לפימ"ש התוס' בפ' לולב הגזול (מא.) ד"ה הילך אתרוג זה במתנה ע"מ להחזיר כו' וא"ת הא קי"ל כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לא שמה מתנה וי"ל דה"נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהיא בידו עד שיחזיר ע"ש. ולפי"ז קשה לי בהקדישו מוקדש למה אמרו בגמ' דאינו קדוש רק משום דר' אבוהו גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון נימא דחל ההקדש מה"ת עד שעת גובינא ואי מתהני מיני' קודם שגבאו מועלין בו כמו דמהני המכירה להדיוט עד שעת גובינא וכ"ז שהיא בידו חל ההקדש כמו דחל ההקדש על מתנה על מנת להחזיר. ובד"ה לרדיא פרש"י שאם חרש בו הלוקח אינו נותן דמי החרישה למזיק והקשו על פרש"י מדוע לא פי' בפשיטות מכרו מכור לרדיא שהמכירה קיימת ושניהם אין יכולין לחזור בהן והלוקח יכול לחרוש בע"כ של המזיק וכפי' המגיד משנה ה' נזקי ממון (פ"ח) וע' בשיטה מקובצת. והנ"ל בזה עפ"י מה דאי' בפ' כל שעה (ל:) היכי דאקדיש לוה וזבין לוה לא פליגי דאתי מלוה וטריף כו' ופרש"י ב"ח ששיעבד נכסיו שאם לא יפרע כו' דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הם למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמרה איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו עי"ש. ובמס' ב"מ (סו:) המוכר פירות דקל לחברו עד שלא באו לעולם כו' ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואר"נ ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני'. ובפ"ק דב"מ (יד:) ב"ח גובה את השבח שבח אין אבל פירות לא והרז"ה וצבא הקדמונים כתבו ה"ה באפותיקו אין ב"ח גובה את הפירות ושי' הרא"ש והטור דהיכי דעשאו אפותיקי ב"ח גובה גם הפירות ושארי התומים הוכיח דאפילו לשי' הרא"ש אין הב"ח גובה רק הפירות שיש בעין אבל אם הלוקח קדים ואכיל הפירות לכ"ע לא בעי שלומי לב"ח עי"ש. ולפי"ז א"ש היטב דלהכי לא פרש"י כפי' הרב המגיד מכרו מכור לרדיא שהמכר קיים. ושניהם אינם יכולין לחזור בהם והלוקח חורש בשור בע"כ של המוכר דזה ודאי אינו לשי' רש"י כיון דשור תם שהזיק משועבד מה"ת לניזק כדאי' בגמ' בפ' המניח שם והשיעבוד עושה את השור שהזיק כאלו אינו ברשותו של המזיק ושוב אין ביד המזיק למכרו ואם מכרו אינו מכור ואין למכר הזה שום קיום ואין הקנין נתפס בו דאין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו כפרש"י בפ' כל שעה. וממילא דשניהם יכולין לחזור בהם ואין ביד הלוקח להשתמש בהשור בע"כ של המוכר דכיון דהמוכר חזר בטל המקח מיהא זה רק טרם שחרש בו הלוקח אבל אם קדם הלוקח וחרש בו הדבר ברור שהלוקח אינו צריך לשלם דמי חרישה לא למזיק כיון דאפי' מוכר דבר שאינו ברשותו אם קדם הלוקח ותפיס אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' וגם לניזק לא בעי שלומי דהרי אין ב"ח גובה פירות שאכלו הלוקח אפי' היכי שהלוה עשאו אפותיקו מפורש. מיהא זה נכון במכרו להדיוט דשפיר מהני המכירה לרדיא והקנין קיים עד שעת גוביינא אבל מ"ש בגמ' הקדישו מוקדש לא יתכן לפרש שחל ההקדש עד שעת גוביינא ואי מתהני מיני' הדיוט מעל בו דז"א דרחמנא אמרה איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכיון דהשור משועבד לניזק הוי כממושכן ביד הניזק ואין המזיק יכול להקדישו דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו וכי נהנה מן השור שחרש בו אדרבא הרי שמיט ואכיל טרם שבא לרשות הקדש ואין בזה איסור מעילה שהרי לא נהנה מן ההקדש כלל ודו"ק:

י ובפ' האשה שנפלו (פ:) האי גברא דנפל ליה יבמה בעי אחוה למפסלה כו' אנא בנכסי פליגנא לך כו' אע"ג דזבנה לא הוי זבינא ופירש"י ומה שהתנה זה עמו לחלוק לו וקנ' מידו ה"ה כמכר וכ' הר"ן ותמה אני כיון דעדיין לא באו הנכסים לידו איך יזכה מהם לאחיו כו' ע"ש. וכתבתי בספרי ביסוד המזבח דיתכן דרש"י ס"ל דאפי' בדבר שאינו ברשותו בהאי הנאה דבעי למקני גמר ומקנה כמ"ש התוס' ב"מ (ע"ד.) ד"ה הכא כו' וע' בהג"ה ש"ע חו"מ (ר"ט ס"ח) וכיון דחש שלא יקדים שפיר אמרינן דגמר ומקנה ע"ש. והתוס' שם הקשו ע"ז דבפ' הזהב חשיב אסמכתא היכי דאמר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ולא אמרינן מגו דבעי למקני גמר ומקנה ע"ש. ולענ"ד י"ל דשאני משחק בקוביא דמתחילה אדעתא דהכי נחתי שאחד מהם יפסיד והשני ירויח וכל אחד מהם רוצה להרויח ממון חברו להכי אמרינן מגו דבעי למקני גמר ומקנה דאי נימא דאינו מקנה הוא ג"כ לא יקנה ולשוא עמלו בזה אכן בנותן ערבון לקנות חפץ מחברו מתחילה רצונם לעשות מסחר וקנין ומה שהתנו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך זה רק דרך קנס וזה גופא אסמכתא הוא ול"ש בזה לומר מגו דבעי לקנות גמר ומקנה דמעולם לא נחית המוכר אדעתא דהכי לקנות הערבון של הלוקח ואין זה רצונו כלל וכן הלוקח לא נחית אדעתא דהכי שהמוכר יחזור בו ויכפול ערבונ' ובעצם ובראשונה שניהם אינם רוצים בחזרה ואין אחד מהם רוצה שהשני יפסיד והוא ירויח ממון חברו ודוק:

יא ובספרי (ר"פ שופטים) למען יאריך הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מניין לכל ראשי ישראל שבניהם עומדין תחתיהן ת"ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ומזה למדנו שהאב זוכה לו ולבניו אחריו שהמלכות ירושה הוא כמ"ש הרמב"ם ה' מלכים (פ"א ה"ז) וכבר האריך בזה הרשב"א בתשו' (סימן ש) ע"ש אכן למכור השררה אפי' האב לא מצי למכור כמבואר במרדכי פ' החובל הובא בהג"ה ש"ע חו"מ (סימן קמ"ט סל"ד) ומכ"ש דהבן בחיי אביו אינו יכול למכור חזקת הרבנות שלו לא השררה ולא ההכנסה דאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו וה"ה דאינו יכול למחול ודין זה מבואר בירושלמי כתובות (פ"ז ה"ז) היתומה ר' אלעזר אומר האונס חייב והמפותה פטור ויש אדם מוחל על דבר שאינו ברשותו כו' ר' מנא אמר כו' והמפותה פטור מן הכל כו' והרמב"ם כתב להלכה כר' מנא וכ' הר"ן דאעפ"י שאינו זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין מ"מ בשעת ביאה הוא מתחייב ויכולה למחול ועוד כ' שם דמהני מחילה דידה מדין סילוק עי"ש. ועיין בשיטה מקובצת ריש פ' אלו נערות ובתשו' מהרשד"ם (סימן ש"ע) כ' דאפי' לשי' הרמב"ם דס"ל אין אדם יכול להתחייב א"ע דבר שאינו קצוב ומה"ט לא מצי מחיל עכ"פ מהני המחילה מדין סילוק שמתנה שלא יזכה עי"ש. אכן בירושה מאב כבר השריש לנו הר"ן דלא מהני הסילוק ולהכי הדין פשוט שהבן בחיי אביו אינו מועיל הסילוק שלו ולא המחילה על חזקת הרבנות לא על השררה ולא על ההכנסה. והאב זוכה שפיר בכל הכנסות הנהוגות אף שאינו קצוב דמי יודע העתידות וגם הוי דבר שלא בא לעולם ואינו ברשות מיהא כיון דנבחר מקהל ועדה והמה חייבו א"ע. ממילא אישתעבדו נכסיהו וכתוס' ריש פ' אע"פ ועוד דזוכה מדין פועל וכמו שאמרו במס' הוריות (י'.) עבדות אני נותן לכם. ומגו דבעי למקני גמר ומקנה ששניהם רוצים בקיום הקנין שהרב ואנשי העיר צריכין זה לזה ול"ש בזה דין אסמכתא וכתוס' ב"מ (ע"ד.). ועוד כיון דמצו' לפרנס דייני ישראל בכבוד כאשר האריך בזה התשב"ץ ח"ר (סימן קמ"ב) עי"ש א"כ בכל יום מתחדש חיוב חדש וכל שעתא ושעתא רכיב על אנשי העיר המצו' לפרנס את הרב החכם כארז"ל והכהן הגדול גדלהו משל אחיו כש"ס חולין (קל"ד:) עי"ש וממילא אשתעבדו נכסי כאלו נכתב השטר היום כתוס' בכורות (מ"ט) וחל הקנין אפי' להרמב"ם דבשעה שמגיע להרב הרח"ש שכרו אתו ופעולתו לפניו בדבר הקצוב. אבל הבן אינו יכול למחול דגבי' הוי דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו ואינו קצוב כנ"ל. ואף דבעלמא כי מכר פירות דקל מהני כי שמיט ואכיל והכא הרי אנשי העיר מוחזקין המה זה אינו מועיל כלל כיון בטרם הגיע זמן התחייבות כבר חזר בו דמה"ט ס"ל לר' אלעזר דמפותה אינה יכולה למחול הקנס אף דהבועל מוחזק הוא ועיין בהפלאה ריש פ' אלו נערות. ומהרי"ט בראשונות (תשו' מ"ה) כ' באשה שהפקידה ארגז ומטלטלין של בעלה והנפקד הבטיחה שאם יהי' לו איזה משא ומתן עם בעלה לא יתפוס המטלטלין שהפקיד' בחובו ומסיק דאין כאן מקום לסילוק שאלו הי' בא מחמת שיעבוד היינו אומרים דמהני סילוקו לענין השיעבוד ואם מכרה אח"כ שוב אינו גובה בתורת שיעבוד אבל אם לא מכר ועדיין הוא ברשות הלוה והגיע זמנו הרי הוא גובה אותה בחובו שאין הגבי' מתורת שיעבוד דאפי' למ"ד שיעבודא לאו דאו' מצו' הוא לפרוע עי"ש. וה"נ אפי' נימא דמהני מחילה שמחל הבן זה מהני רק שמחל השיעבוד אבל המצו' רכיב עליהו דהתורה אמרה למען יאריך הוא ובניו והפקודה באה שהבן יעמוד תחת האב וזה כבוד האב ותפארת בנים על אבותם שמקוים בהם תחת אבותיך יהי' בניך ואמרו בגמ' זבחים (ק"ב:) בשעה שפוסקין גדולה לאדם פוסקין לו ולזרעו עי"ש. אכן כל זה אם אינו נוגע הדין רק בין אנשי העיר ובין הרב ובנו אכן אם כבר בא חכם לגבולם אין הנידון דומה לראי' ואין דנין איש שלא בפניו והמצו' חלה על שניהם לשמוע דברי חכמים עפ"י ב"ד יפה שישמעו טענותיהם להורות כדת התורה.

דברי המדבר לכבוד התורה ולומדי'. אלכסנדר שמואל היילפרין:

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה