אור ברסלב
שות מהראפ סימן לא

שות מהראפ· הרב אהרן פריד

סימן לא

סימן ל

מעשה בא לפני באחת מן הישובים הסרים למשמעתי. איש אחד אשר דר עם אשתו בכפר אחד זה י"ב שנים. ובתוך הכפר דרים רק כולם ערלים. זולת שני קרובי האשה ומעולם לא סר הבעל מלהיות חושד את אשתו מאשר ראה בה פריצות. עד כי פעם אחת ראה את אשתו מתיחדת עם ערל אחר אשר נחשד אצלו להיות חשוקה בלילה בבית מסוגר. והביא הבעל לפנינו כתב צייגניס מהשופט שבכפר הנ"ל כתוב וחתום שבא אליו שני ערלים והעידו לפניו כי אותו הערל הנחשד פגע בבעל הנ"ל ברחוב ושמעו שאמר לו הערל הנ"ל אתה האיש הזהר שאל תשוב לביתך כי שם אהרוג אותך ואמרו הערלים הנ"ל שמחמת שהערל והאשה אוהבים זה את זה לכן גיזם והפחיד את הבעל כנ"ל כל זה נאמר בהצייגניס מהשופט. ומעתה הבעל מתגורר זה שנתים במקומות אחרים ומחמת זה רוצה לגרש אותה אך היא אינה רוצה לקבל גט עד שיתן לה מה שהכניסה אשר אין ביכולתו והבעל רוצה לגרשה בע"כ אם יתירו לו וגם יתן לה כתובה דאורייתא אם יתחייב. וזאת לדעת כי אין להם בנים והבעל לא קיים מצות פרי' ורבי' ואיכא לספוקא אי גם בכה"ג חל תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ או לא:

תשובה בראש דברינו נעמוד על המחקור בהא דקיימ"ל בטור וש"ע אע"ז סי' קט"ו סעי' ה' דעוברת על דת מו"י אף דאין כופין את הבעל לגרשה מ"מ מצוה איכא ורמי' עליו לגרשה ומבואר בתה"ד סי' רמ"ב דאפי' בלא התרה בה מצוה איכא לגרשה. וז"ל המהר"ם מפאדוואה סי' י"ג בסוף התשובה. ובזה אל יטעה שום אדם לומר הלא בדין עוברת על דת הוזכר שצריכה התראה זהו דוקא אם רוצה להפסיד כתובתה. או היכא שהב"ד רוצה לאסרה עליו בע"כ דאינה אסורה אליו כי אם בקינוי וסתירה אבל פשיטא דמצוה לי' לגרש אפי' אם לא התרה בה ויתן כתובה עכ"ל וכל זה מבואר גם בשאר אחרונים:

אך יש להסתפק אם בעברה על דת פעם אחת בלי התראה הוית בכלל עוברת על דת ומצוה לגרשה או דלמא דלא הוית בכלל מעוברת על דת אלא היכא דרגילה לעבור אבל לא בפעם אחת. דהנה הרמ"א בהג"ה התנה בעברה ע"ד דדוקא אם רגילה בכך. ודברי קרשו לקוחין מתשו' רשב"א. ואיכא לספוקי אי הג"ה זאת נמשך על כל מה דכתוב בסעי' זה וגם על סופו דכתוב שם דמצוה איכא לגרש אבל בלא רגילה ליכא מצוה כלל דלא הוי בכלל עוברת על דת. או נימא דהרמ"א לא הגיה בש"ע ורגילה בכך אלא לענין הפסד כתובה אבל לענין מצוה לגרשה אפי' בעברה פעם אחת הוית בכלל עוברת על דת וכמו שמשמע כן פשטות לשון תשו' הרשב"א יעי"ש הן אמת כי לפי דעת הב"ש שם סי' קי"א דלא בעינן רגילה בכך אלא כשיש לתלות בכעס או מחמת איזה סיבה א"כ ודאי דאף לענין מצוה הדין כן. אמנם המעיין בתשו' הרשב"א יראה דלא משמע כן אלא כפשטות דברי הרמ"א דלענין הפסד כתובה לעולם בעינן רגילה בכך א"כ אכתי בספיקא קאי אם גם לענין מצוה בעי רגילה בכך או לא. ומצאתי להגאון בית מאיר שנחלק בדין זה עם מהר"י סג"ל דדעת הגאון מהר"י סג"ל דאפי' בלא עברה רק פעם אחת ג"כ מצוה רמי' פל הבעל לגרשה אך הגאון בית מאיר בסי' קט"ו חולק עליו דלענין מצוה ג"כ בעינן רגילה בכך. ואם לא עברה רק פ"א לא חשובה עוברת ע"ד כלל. ומביא ראי' לדברי וכמו שיבואר:

ונראה לענ"ד כשיטת מהר"י סג"ל הנ"ל דרך לדעתי יבוא הסוגיא עם דברי רבותינו הראשונים ז"ל על נכון אכן יוקדם דיש לעמוד בדין עוברת ע"ד המוסכם מכל הפוסקים דעכ"פ מצוה לגרש לא מצאנו מבואר בגמרא רק דהרא"ש והר"ן בסוגין הביאו כן בשם הראב"ד אהך דאיבעי' לן בפרק ארוסה בעוברת ע"ד אי רשאי הבעל לקיימה. דעכ"פ מצוה איכא לגרשה. ויש לחקור מנין לו לראב"ד דין זה ומדוע לא הראה לנו הראב"ד שורש דין זה דעכ"פ מטה איכא בש"ס דידן או בירושלמי ואפי' היכא דהתרה בה הבעל לא מצאנו בהדי' דמצוה איכא ומכ"ש בלא התראה. ומה שהביא המרדכי והגהת אשר"י ראי' מסוף גיטין דתני שם מדת אדם רשע שרואה את אשתו יוצאת וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם וכו' דלמא התם מיירי' בשעבדה כל הנך עובדין דהוית פרוצה גדולה. אבל בלא עברה על דת אלא פ"א או פעמיים מנ"ל דמצוה לגרשה. דנראה לענ"ד אפי' אם נאמר כשיטת בית מאיר הנ"ל דגם לענין מצוה דרמיי' על הבעל לגרש ג"כ בעינן רגילה בכך. מ"מ עכ"פ סגי' בעברה שני פעמים ע"ד וכמו שהביא הפרמ"ג באו"ח בפתיחה הכוללת בסוף סדר הנהגת השואל סקמ"א דכל רגיל המוזכר בפוסקים הוי בתרי זמני' והוא מש"ך יו"ד סי' רכ"ו בשם הירושלמי ע"ש וא"כ אפי' אם עברה ע"ד פעמיים מנ"ל דמצוה לגרש ומכ"ש בלא עברה רק פעם אחד ובלא התראה לדעת הנ"ל:

אכן נלענ"ד דהראב"ד למד דינו ממתני' דפרק המדיר בסוגין דתנן ואלו יוצאת שלא בכתובה העוברת על דת. דיש לדקדק מה זה לשון יוצאות דתנן במתני' דלא הוי לי' לתנו אלא ואלו שאין להם כתובה וכמו שהוא באמת לשון הרמב"ם ס"פ מהל' אישות. ומדתני יוצאת משמע לכאורה שכופין את הבעל להוציאה אם הי' עוברת ע"ד וכעין ששנינו בסוף נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלת הכתובה וכו' דהתם הכוונה שכופין לגרשו כמבאור שם דנשמע משם דלשון יצאות מורה חיוב וכפיי' על הבעל אך באמת היא ליתא דהלכה פסוקה בעור וש"ע בעוברת ע"ד אם רצה הבעל לקיים יקיים. ועוד דהרי אבעי' לה בפרק ארוסה אי רשאי הבעל לקיימה ולא פשטוה ממתני' דתנן יוצאות. ואין לומר ג"כ דלשון יוצאות שבמשנתינו מודה לן דאם רצה הבעל לגרש אותה בע"כ מוציאה דמאי רבותא אשמעינן התנא בדין זה. הלא בכל הנשים הדין כן שהבעל מוציאה שלא מרצונה דקיימ"ל כב"ה בסוף גיטין דאפי' משום דבר מוצאה. ובשלמא לצד אחד שנסתפק הב"ש בסי' קי"ט סק"ד לדעת הטור דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בזיווג שני אבל בזיווג ראשון ב"ה מודו דלא יגרש אלא במצא ערוה א"ש די"ל דמתני' מיירי בזיווג ראשון אבל לשיטת הפוסקים וכן מסיק הב"ש שם דאפילו בזיווג ראשון פליגי אכתי קשה למה תנן לשון יוצאות. ופשיטא שהוא דוחק לומר דמתני' אתו אליבי' דב"ש דהרי קיימ"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה גם לא מצינו כיוצא בו אשר ע"כ נלענ"ד דמזה למד הראב"ד דינו דאע"ג דאבעי' לן בפרק ארוסה בעוברת ע"ד אי כופין להוציא או מותר לקיימה היינו דלא יהי' כופין לבעל להוציא אבל עכ"פ מצוה רמי' על הבעל להוציאה והיינו דתנן לשון יוצאות במתני' דמצוה על הבעל להוציא עוברת ע"ד משה ויהודית בע"כ אפי' בזר וא"ש ובהנחה זו יתבאר לן הסוגי' עם דברי רבותינו הראשונים ז"ל על נכון לאשר נמצא כה ובדברי רבותינו ז"ל תמיהות כאשר אבאר:

אות א

קשה על הסוגי' דבפרק ארוסה איבעיא לה אי עוברת ע"ד צריכה התראה ואיפשטא דצריכה התראה והכא במתני' דתנא עיקר הדין של עוברת ע"ד לא הוזכר כלל מהתראה לא במתני' ולא בגמרא. ואדרבה מסתימת לשון המשנה משמע דאפילו בלא התראה מפסדת כתובתה דהרי סתמא תנא יוצאות שלא בכתובה וזה פלא ולא ראיתי מי שירגיש בזה:

אות ב

תמי' לי ג"כ על הסוגי' דהכא דתנא עיקר הדין של עוברת ע"ד יוצא וכאן לא איבעי להו כלל אי רשאי הבעל לקיימה. ואדרבה מלשון יוצאת משמע לכאורה שחייב להוציאה כנ"ל רק התם בפרק ארוסה איבעיא להו אי מותר לקיימה והיא לכאורה איבעא שלא במקומה ודאי דהא מלתא טעמא בעי. ולכאורה הייתי רוצה לתרץ על קושיי' זו דהכא בעברת ע"ד דמתני' פשיטא דאין כופין הבעל להוציאה דאל"ה תקשה מה הועילו חכמים בתקנתם במשנה אחרונה סוף נדרים דהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר דאכתי תקשה כל אשה הנותנת עיניה באחר תהי' עוברת על דת כגון שתערים לומר לבעלה פלוני כהן וחכם תיקן וטהר לי ותברר לה יום מיוחד שתדע בבירור שלא הי' הכהן והחכם בעירם ושוב לאחר המעשה תודה לבעלה שכשלתו. ואזל הבעל ושיילי' ויהי' נודע ששקר אמרה שהרי יהי' נודע ג"כ ע"י עדים שלא הי' אז בעירם ממילא תהי' יוצאות מבעלה ועיין תוס' כתובות ס"ג ע"ב ד"ה אכל ובש"ע פ"ט מה' אישות אלא ע"כ פשיטא להו לש"ס דבמתני' אין כופין את הבעל להוציא והא דתני יוצאות הוא רק למצוה בעלמא וממילא דלא תקשו נחוש דכל אשה הנותנת עיניה באחר תאמר שהיא עוברת ע"ד דז"א דשמא לא יתרצה הבעל לגרשה ותהי' בזולזולה אצל הבעל אבל התם בסוטה דהתם מיירי שנתיחדה שפיר מבעי' ליה דשמא עוברת ע"ד דיחוד הוא חמיר וכופין להוציא ולא תקשה דמה הועילו חכמים בתקנתם דכל אשה הנותנת עיניה באחר תתיר עצמה דנראה לענ"ד דעד כאן לא חשו חכמים לכך אלא היכי שלא עשתה שום מעשה איסור כלל רק שבדיבורה רוצית לאסור עצמה לבעלה בזה יש לחוש שלאחר שתתגרש תאמר שקר אמרתי ומעולם לא עברתי כלום כי גם אם אמרה נטמאתי תחזור ותאמר לאחר שתתגרש לא הד"מ ולא אמרתי רק שיוצאנו וכן אם אמרה פלוני כהן תיקן וכו' תאמר עכשיו שאחר תיקן לה וכן בפלוני חכם טהר וכו' תאמר דם ציפור הי' וכל מה שאמרתי בשקר אמרתי כדי שתתגרש אבל באמת היא כשרה אבל לחוש שמחמת שעיניה נתנה באחר תתיחד עצמה לפני עדים ותעשה מעשה רשע דאף לאחר הגירושין לא תוכל לתקן ולהכחיש מעשה רשעתה לא חשו חכמים כמו שלא חששו שמא תזנה כדי שיגרשנה בעלה כי לא חששו רק אדיבור ולא שמא תעשה מעשה רשע וכעין דאמרינן בגיטין ס"ו דלדיבור חיישינן מעשה לא עבדה כן הי' נראה לכאורה:

אכן המעיין בתשובת מיימני להל' אישות סי' ח' בהמעתיק יראה שס"ל דאפילו להכי חיישי' רבנן ולא ס"ל לחלק בין דיבורא למעשה אדרבה פשיטא לי' דמהאי טעמא שמא עיניה נתנה באחר אפי' בנתיחדה ג"כ אין כופין להוציא דאל"ה מה הועילו חכמים בתקנתם יע"ש וא"נ הדרה קושי' לדוכתי' מ"ש דאבעי' להו בסוטה אי כופין הבעל להוציא והכא בסוגין לא אבעי' כלל:

אות ג

ועוד תקשה לן ג"כ בנ"ל דמה איבעי להו כלל חי רשאי לקיימה או כופין להוציאה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דאשה הנותנת עיניה באחר תסתר עצמה בפני עדים וכופין להוציא אלא ודאי דאין כופין א"כ מה אבעי' להו:

אות ד

קשה לי על הסוגי' לפי דעת הרשב"א והרא"ש וסייעתו וקיי"ל כן להלכה בש"ע דלענין להפסיד כתובתה אין הכהן והחכם נאמנים אלא דוקא היכי דאיכא עדים שלא הי' הכהן והחכם בעיר באותו יום והיינו ע"פ הירושלמי דתנא וכולן בדקין בעדי' ולא משתכחין א"כ קשה מדוע לא הוזכר בש"ס דידן דצריך עדים ע"ז דהרי יש מקום לטעות שהכהן והחכם נאמנים וכמו שהוא באמת דעת הרמב"ן כפי מה שסובר הר"ן בשמו כל אלו קשים על הסוגי':

אות ה

גם דעת הראב"ד תמוה מאוד כפי מה שתמה עליו הר"ן דאהא דפריך הש"ס מנא ידע הקשה הראב"ד והא דלא אוקמי במודית משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע ותמה הר"ן דהרי להפסיד כתובתה ודאי נאמנת דהודאת כ"ד כמאה עדים דמי אלא משום דלא שכיח לכך לא אוקמי בהכי.

אות ו

גם הריטב"א הקשה מובא כש"ס דהרי מי שגנב או גזל מתחייב לשלם עפ"י הועדאתו:

אות ז

השעה"מ פ"ט מאישות הקשה על הראב"ד מהא דאמרינן סוף נדרים דאומרת טמאה אני לך ברצון מפסדת כתובתה וקיימ"ל כן אף שמשימת עצמה רשעה נאמנת להפסיד כתובה ועיין בסדרי טהרה סי' קפ"ה סק"ב:

אות ח

קשיא לי על הראב"ד קושיות התוס' ד"ה פלוני וכו' דמאי פריך מנא ידע דלמא מיירי דאיכא עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר וליכא למימר כתי' התוס' דלא שכיח דא"כ לא הוי מקשה הראב"ד דלוקמי במודית דהרי מודית ג"כ לא שכיח וכמו שכתב הר"ן ואפ"ה לא חייש להא הראב"ד ומקשה דלוקמי בהכי אפי' אם לא שכיח א"כ הדרה קושי' לראב"ד לוקמי בעדים אפילו לא שכיח:

אות ט

דברי הרא"ש ז"ל תמוהי' טובא בסוגין כאשר כבר עמדו עליהן הב"י ביו"ד סי' קפ"ה והח"מ וב"ש בסי' קט"ו דהכא בסוגין הביא דברי הירושלמי דמיירי דוקא בעדים וכתב שכן מסתבר כדי שלא נפקיע ממון עפ"י ע"א ובשבועות ל"ב העתיקה הרא"ש דברי הרמב"ן וקבלתי שכל עד מפי עד הראשון נאמן ומביא ראי' מפלוני חכם טיהר לי' וכו' דהחכם נאמן. והנה הב"י כתב דלענין ממון ס"ל להרא"ש דאין ע"א נאמן ורק לענין איסו' ס"ל לרא"ש דראשון נאמן ולכן העתיק בשבועות קבלת רמב"ן אך כבר תמה בזה הב"ש דאכתי תקשה דלמה העתיק הרא"ש ראיית רמב"ן מפלוני חכם טיהר וכו' דהרי לשיטת הרא"ש ליכא משם שום ראיי' דהראשון נאמן לענין איסור דהרי איהו מוקם לה בעדים מכחשין אותה:

אות י

דברי הר"ן ז"ל תמוהי' בעיני שכתב וז"ל והרשב"א כתב שעפ"י כהן וחכם בלבד אינה מפסדת כתובתה אלא דוקא באמרה איש פלוני ביום פלוני ואתי עדים ואמרו עמנו הי' וכו' אבל עפ"י הכחשת כהן בעצמו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא ובירושלמי נמי מפורש כן אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שהכהן והחכם נאמן שכך כתב בפ' שבועות העדות וכו' כדאמרינן בפרק המדיר פלוני חכם טהר לי וכו' ואזל ושיילי' ואשתכח שיקרא דאלמא אע"ג דאיהו מהימנא כיון שאמר בשם פלוני ושיילי' ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא וכן הדין בכל עד מפי עד וכו' עכ"ל הר"ן מבואר נגלה דלא למד הר"ן ז"ל מדברי הרמב"ן בשום מקום שהוא חולק על הרשב"א וס"ל דהחכם נאמן אלא רק ממה שכתב בפ' שבועות עדות וכנ"ל וזולת זה לא נשמע מרמב"ן שיסבור כן ותמוה לי מה יענה הר"ן אם הרשב"א בעצמו כתב ככל הדברים אלו כמו שכתב הרמב"ן אות באות וז"ל הרשב"ם בחי' לשבועות הא דאמרי' הכל מודים וכו' לאו למימר דאפי' אי אתי העד ואמר לא אמרתי להכחיש דהתם ודאי מהימן אע"ג דאמרה לדידי אמר לי מת בעלי וכדאמרי' בכתובות דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הרחם ואזל שיילי' ואשתכח שיקרא דאיהו מהימן ולא היא אלא הכא ה"ק דאיהי גרמה לנפשה וכו' עכ"ל הרשב"א והשתא איך נוכל לומר דהרמב"ן חולק על מה דס"ל לרשב"א בכתבות דאין החכם נאמן אלא בעדים מדכתב הרמב"ן בשבועות שהראשון נאמן הרי הרשב"א גופא כתב וכן בשבועות ואיך יסתר הרשב"א א"ע בסתירה הנראה לעיניים. ומזה נראה שאין קיום לתי' הב"י והב"ש הנ"ל דהרא"ש פוסק לענין ממון כרשב"א ולענין איסור פוסק כרמב"ן דהרי הרשב"א עצמו כתב כן בשבועות ולא הזכיר קבלת הרמב"ן כלל ונמצא שהרשב"א סותר את משנתו וכאשר יתרץ דברי הרשב"א כן יתרץ דברי הרא"ש:

אכן במה שכתבנו לעיל דתנא דמתני' אתי לאשמעינן דעוברת ע"ד מצוה רמי' על הבעל להוציאה ולהכי תני יוצאות יתישב הכל על נכון אך נקדים עוד מה שנראה לענ"ד לחדש דהא דקיי"ל דעוברת על דת צריכה התראה היינו אי עברה ע"ד בעדים אבל היכי שמודית שעברה ע"ד והכשילתה לבעלה ומודית ג"כ שיודעה בשעה שהכשילתו שתפסיד כתובתה אף בלא התראה מפסדת כותבתה והטעם משום דמשמע מדברי רבותינו הראשונים ז"ל שעיקר הנראה הוא שתפסיד כתובתה וכמובא בב"ש סקי"ז וכן מבואר בתשובת רשב"א סי' תתס"ד וז"ל דטעמא דעובר על דת צריכה התראה משים שיכולה לומר לא ידעתי שאהי' מפסיד כתובתי בשביל זה אבל אחר התראה ידעה ומחלה עכ"ל וממילא הדעת נותן דהיכי דהיא מודית שידעה שתפסיד כתובתה במה שהכשילה שמפסדת כתובתה אף בלא התראה שהרי ידעה ומחלה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ונראה ראי' לדברי דהרי לכאורה קשה על המחבר שכתב בסעי' א' שעברתו ע"ד היינו שאמרה פלוני הכהן והחכם תיקן וטהר לי ונמצאת שקרנית ודוקא שהוכחשה בעדים וכו' ומדוע לא כתב המחבר דה"ה אם מודית ששקר אמרה בשם החכם שמפסדת ג"כ כתובתה וכמו שמבואר בב"ש סק"ג דהכי קיימ"ל אלא ודאי היינו טעמא דכיון דהמחבר כתב שעוברת ע"ד צריכה התראה להכי התנה דוקא בעדים אבל במודית לי' פסיק' לי' למחבר דהרי במודית אפי' התראה אינה צריכה כגון אם מודית שידעה שתפסיד כתובתה וכיון דבמודית צריך לחלק לא כתבו בפנים רק היכי שנמצאת שקרנית בעדים דאז לעולם צריכה התראה אבל במודית דידעה ומחלה אינה צריכה התראה כנלענ"ד:

ומעתה אני אומר דכיוון דתנא דמתני' תנא יוצאות שלא בכתובה ותני לן תרי דינים במתני' בעוברת ע"ד חדא דמצוה איכא להוציא וזה מוכח מדתני יוצאות כנ"ל. שנית. דעוברת ע"ד מפסדת כתובה יתנו לה הנך שני דברים כהדדי ובחדא מתני' ע"כ מוכח בבירור דלא מיירי' מתני' מהתראה כלל אלא אפי' בלא התראה מפסדת כתובתה דאלת"ה אלא נימא דוקא בהתראה מפסדת כתובתה א"כ תקשה הרי כבר נתבאר לעיל דלענין מצוה דרמיא על הבעל להוציא עוברת ע"ד אין צריך התראה וא"כ איך מקבץ התנא שני פנינים שלא מיירי באופן אחת ותני להו כחדא מתני' ידענו הכלל מקוצר כללי המשנה שבמבוא התלמוד דכל שני דברים דקתני במתני' כהדדי יש לנו להשוותן בכל מה דאפשר וא"כ כיון דתנא במתני' יוצאות שלא בכתובה דהיינו ענין מצוה והפסד כתובה מסתמא באופן אחד ושווים הם דאפי' בלא התראה הוי מצוה ומפסיד כתובתה. ולפי"ז יש לנו לומר דודאי לס"ד דש"ס דלא נפשט לן עדיין דעוברת ע"ד צריכה התראה שפיר נוכל לאוקמי מתני' אפי' בעדים מכחישן ומהאי טעמא אוקמי בירושלמי למתני' בעדים משום דסתמא דמתני' משמע דיוצאות שלא בכתובה אפי' בלא התראה אבל לבתר דמסיק בש"ס דידן בפרק ארוסה דעוברת ע"ד בעדים צריכה התראה ע"כ מוכרחין אנחנו לומר דמתני' מיירי' במודית ויודעת שתפסיד כתובתה וכו' אינה צריכה התראה כדי שיהי' דיקדק לשון מתני' על נכון ושני דברים השנויים בה שווים ומיירי באופן אחת כנ"ל:

ובהכי ניחא לן מה שעמדנו בסוגיא דחולין דמדוע לא אבעי' להו הכא אי עוברת ע"ד צריכה התראה וכן מדוע לא נזכר בסוגין שום דבר. מהתראה דהיינו טעמא משום דפשיטא להו לש"ס דידן דבמתני' לא מיירי מהתראה כלל ואפי' בלא התראה מפסדת כתובתה וכמו שמוכח ממתני' כנ"ל וניחא לן ג"כ דלא אוקמי בגמרא דהוכחשה בעדים משום דס"ל לש"ס ודאי טרם דנפשט האיבעי' דעוברת ע"ד צריכה התראה נוכל לאוקמי בעדים אבל לבתר דאיפשט האיבעי' דהעוברת ע"ד צריכה התראה א"כ ליכא לאוקמא בעדים מכחישין אותה דא"כ הי' צריכה התראה ובמתני' מוכח דאף בלא התראה הפסידה כתיבתה וע"כ מוכח דמיירי במתני' במודית וכנ"ל גם אתי שפיר דלא איבעי' להו בסוגיין אי עוברת ע"ד כופין את הבעל להוציאה דכיוון דמיירי בסוגיין בלא התראה א"כ מוכח דאין כופין דאלת"ה קשה מה הועילו חכמים בתקנתם שאמרו באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת משום שמא עיניה נתנה באחר דאכתי תערים לומר שעוברת ע"ד וכמו שכתבתי לעיל וגם תוכל להסתיר עצמה בשני עדים ויהי' הבעל חייב להוציאה וכמש"כ בתשו' מיימני הנ"ל אלא ודאי דאין כופין ולהכי לא איבעי' להו הכא אבל שם בפרק ארוסה דמסיק דעוברת ע"ד בעדים בעי התראה שפיר איבעי' להו בעוברת ע"ד בעדים ובהתראה אפשר דחמיר וכופין הבעל להוציאה ולא שייך להקשות מה הועילו חכמים בתקנתן דכל הנותנת עיניה באחר תעשה כן דהא ליתא דהרי בלא התראה לא תצא והבעל כשירגיש שתרצה להוציא עצמה ממנו לא יתרה בה ולא תהני לה מעשיו ודיבורה כלום ולהכי שפיר איבעי' להו שם ופשיט דאפי"ה אין כופין אבל מ"מ מצוה איכא להוציא ככל עוברת ע"ד וכמו דתנן במתני' כנ"ל וא"ש:

ומעתה נבוא להבין דברי רבינו הראב"ד ז"ל ונלענ"ד אף שמשמע שהבינו הר"ן והריטב"א בדעת הראב"ד שס"ל דאפי' לענין הודאת בע"ד בממון ג"כ אמרינן אין אדם מע"ר ולהכי הקשו עליו כנ"ל. אך לדעתי הענייה לא כן יראה. אלא דהכי הוא כוונת הראב"ד דהנה לפי מה שביארנו תרי ענינים נשנית במשנתינו בדין עוברת על דת ענין מצוה לגרשה וענין איבוד כתובתה וע"ז פריך הש"ס מנא ידע נראה דס"ל לראב"ד דלאו אענין שמפסדת כתובתה פריך הש"ס דהרי ע"ז לא משני הש"ס מידי דהרי פשוט לפי מה שנתבאר לעיל דאינה מפסדת כתובה רק בעדים או היכי דמודית וזה לא נתבאר בגמרא כלל אלא ע"כ עיקר פירכת הש"ס הי' על הא דתנן במתני' יוצאת דהיינו דאיכא מצוה כנ"ל ופ"ז פריך הש"ס מנא ידע דהיא עוברת ע"ד שיהי' עליו מצוה רמי' להוציאה וע"ז שפיר כתב הראב"ד רלא מצי לשנוי' על סירכא זו דמודית שהכשילה במלה ולהכי הוי מצוה לגרשה דהרי אין אדם משים עצמו רשע ואינה נאמנת פ"ז כלל וממילא דליכא מצוה לגרשה וע"ז משני הש"ס באומרת פלוני חכם וכהן תיקן וטהר לי דהכהן או החכם נאמן וממילא דאינו מצוה להוציא אבל לענין שמפסדת כתובתה ע"כ למסקנה דעוברת ע"ד צריכה התראה מיירי מתני' שמודית שהכשילתו וידעה שתפסיד דא"כ אמרינן ידעה ומחלה ולא תיקשי קושיות התוס' דלוקמי' בעדים דאי הכי הוי צריכה התראה וכבר נתבאר דעוברת פ"ד דמתני' אינה צריכה התראה וא"ש נמצא לפ"ז דמודה הראב"ד דלענין הפסד ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולא אמרי' לענין ממון א"א משים עצמו רשע ולא תקשי עליו מידי:

ומעתה יתבארו דברי רבותינו הרשב"א והרא"ש על נכון דכיון דנתבאר דע"כ דהא דמקשה הש"ס מנא ידע לאו לענין הפסד כתובה פריך רק אהא דתנן יוצאות דהיינו דאיכא מצוה לגרשה ופ"ז משני באומרת פלוני כהן וחכם וכו' ואישתכח שיקרא ולהכי איכא מצוה לגרשה ומדאמרינן ואישתכח שיקרא לפ"ז פדות הכהן או החכם מוכח שפיר דלענין איסור עד מפי עד הראשון נאמן ואף שהרא"ש מביא הירושלמי דמוקמי לה בעדים מכחישן היינו דוקא לענין הפסד כתובה דתנן במתני' ודוקא לפום מה דס"ד בש"ס וירושלמי דעוברת ע"ד אין צריכה התראה אבל לפי מה דמסיק הש"ס בפרק ארוסה ופשיט האיבעי' דצריכה התראה פ"כ מוקי מתני' במודית וידעה שתפסיד כנ"ל דמתני' ע"כ לא מצריך התראה לעוברת ע"ד כמו שביארנו וא"כ כיון דמיירי במודית א"כ הא תינח לענין ממון מהני הודאתה אבל לענין מצוה לא מהני הודאתה דאין אדם משים עצמו רשע ואפ"ה אמרי' ואשתכח שיקרא והיינו פ"כ דהחכם והכהן נאמנים לענין מצוה ואיסור וא"כ שפיר הביאו ראי' מהכא דעד מפי עד לענין איסור דלעולם הראשון נאמן. ונראה עוד אפי' לדעת הראב"ן בסנהדרין טית גבי פלוני רבעני לרצוני דאם עד אחד העיד כדבריו שנרבע לרצונו אז שפיר אמרי' אדם משים עצמו רשע ונאמן. מ"מ הוכיחו שפיר מסוגין דהראשון נאמן דהרי בסוגין לא נתבאר בגמרא דמתני' מיירי במודית רק שמכח סברא הוכרח לאוקמי בהכי דאל"ה אין מוציאין ממון על פי עד אחד וכמו שכ' הרא"ש אבל מ"מ דינו דמתני' שייך אף הכי דליכא נ"מ לענין הכתובה כגון שמחלה הכתובה או כגון שהוא רוצה לשלם הכתובה על כל אופן אפ"ה תנן שהיא יוצאות דהיינו דאיכא מצוה על הבעל לגרשה ועל ענין זה קאי תי' הש"ס באומרת פלוני וכו' ואישתכח שיקרא וא"כ מוכח דלענין איסור הראשון נאמן וזה ברור לדעתי דס"ל להרא"ש והרשב"א בדעת הרמב"ן דרק לענין איסור אמרי' עד מפי עד והראשון מכחיש דהראשון נאמן אבל לענין ממון אינה נאמן ודלא כדעת הר"ן שפשיטא לי' בדעת הרמב"ן דאפי' לענין ממון הראשון נאמן ועיקר הראי' שהביאו הרשב"א והרא"ש בשם הרמב"ן מסוגין דפלוני חכם וכו'. והא דקרבן שבועה בשבועות ביארתי במקום אחר ואכ"מ. ועכ"פ נתישב הסוגי' בעזה"י על נכון עפ"י מוצא דברינו בדיקדק לשון משנתינו דתנא שני ענינים בחדא מתני' וצריכים אנו להשוות אותם כנ"ל:

ולפי"ז נלענ"ד דהא דכתב הרשב"א בתשובה דעוברת על דת דוקא ברגילה בכך מפסדת כתובתה אם נאמר כדעת כמה אחרונים שרשב"א לא כתב כן אלא בעוברת ע"ד יהודית אכן בעוברת ע"ד שלה אפי' בפ"א מפסדת כתובתה א"כ כיון שתנא התנא הנך תרי ענינים דהיינו מצוה והפסד כתובה גבי הדדי ודאי דדינם שווה וכמו דלענין אפי' בעברה פ"א ע"ד משה מפסדת ה"ה דאפי' בפ"א הוי מצוה לגרש אף דלא רגילה בכך אלא אפי' דאי נימא דגם בעברה ע"ד משה בעינן רגילה בכך מ"מ נראה לענ"ד דדוקא בעברה ע"ד מו"י בעדים התנה הרשב"א כן ומטעם שמא בפעם הראשון עשתה עפ"י מקרה אבל היא דמודית שהכשילתו וידעה שתפסיד כתובתה נראה דודאי אבדה כתובתה דהרי ידעה ומחלה וכמו שביארתי לעיל לענין התראה דבמודית אינה צריכה התראה מהאי טעמא וה"ה שלא שייך לומר דבמקרה הי' דהרי היא מודית דלא במקרה רק בכיוון הכשילתו. ומעתה כיון שביארנו לעיל דלמסקנא דפרק ארוסה מתני' ע"כ מיירי במודית א"נ אפי' בפ"א מפסדת כתובתה ממילא הא דתנא יוצאת דמצוה להוציאה מיירי ג"כ כפ"א כאשר ביארנו לעיל דשני דינים הללו מתאימים יחד וממילא מבואר במתני' דאפי' בפ"א ואפי' בלא התראה ובלא רגילה כיון שעברה ע"ד משה מצוה לגרשה וכדעת מהר"י סג"ל:

ועוד נלענ"ד ראי' לדעת המהר"י סג"ל דאל"ה תקשי קושיות הראב"ד דאמאי לא אוקמי במודית ואי משום דאין אדם משים עצמו רשע לוקמי למתני' כגון שכבר עברה אשה זאת והכשילה לאחר שהאכילתו טבל וכן שכבר הכשילתה לבעלה באיסור נגיעת נדה שכבר יצאה מחזקת כשרות שלה וכבר כתב החכם צבי בתשובה סי' ג' דלא אמרי' אין אדם מפיר אלא היכי דלא אתרע חזקת כשרות אבל היכא דכבר עבר אאיסורא אפי' איסורא זוטא שפיר משים עצמו רשת אפי' לגבי איסורא רבה ע"ש א"כ כיון דכבר הכשילה ויצאה מחזקת כשרותה נאמנת לעשות עצמה רשיעה ולמה צריך לשנוי כגון דאמרה פלוני כהן וכו' ופלוני חכם אלא ע"כ מוכח דפשיטא לי' לש"ס דמיירי מתני' מסתמא בכל אופן אפי' עוברת ע"ד בפעם ראשונה שהיא בחזקת כשרות שלה ועדיין לא הכשילה בכל דבר ולהכי מוכרח לשנוי דאמרה פלוני וכו' עכ"פ מוכח דאפי' בפעם אחת מצוה לגרש כמבואר מסתמא דמתני' ומוכח כשיטת מהר"י סג"ל דכל שעברה פ"ד משה אפי' בפעם ראשונה מצוה לגרש דהוי ככל עוברת ע"ד וכן מצאתי בתשובת עבודת הגרשוני סי' ל"ו שכ' כן שלענין מצוה אפי' בפעם אחת מיקרי עוברת על דת ע"ש:

ומה שהקשה הבית מאיר דמאי איבעי' לש"ס אי כופין להוציא בעוברת ע"ד הרי קיי"ל דאין אוסרין על היחוד מיחוד היינו דת משה י"ל כמו שכתבו תוס' קדושין פ' דמיירי בפנוי' לאוסרה על הכהן אבל ביסוד דאשת איש ש"ד דש"ס דאוסרין וכופין להוציא ואף דקיימ"ל כסי' קע"ח דאף באשת אנש אין אוסרין על היחוד היינו שאין כופין להוציא ולפי המסקנא דפרק ארוסה דלא כייפי' לבעל להוציא אבל לעולם מצוה איכא להוציא אפי' בפ"א:

ומעתה נתבאר לן דאשה שנסתרה עם אחר בפני עדים אפי' רק פ"א ואפי' בלי התראה איכא מצוה על הבעל להוציאה ומיקרי כמו רשע אם אינה מגרשה. ולפ"ז בנידן דידן דהבעל ראה בעצמו שנסתתר אשתו עם הערל אף שליכא עדים מ"מ נראה לא מבעי' לדעה אחרונה שמביא הרמ"א בסי' קע"ח שנאמן הבעל להפקיע א"ע מחרם דרגמ"ה וכפי הנראה הסכים הרמ"א לדעה זו. מפני שכ' אבל יש חולקין וכמו שכ' בעל כנה"ג בכללי דרכי הפוסקים במה"ב אות ל"ג וכן נראה בר"מ פשיטא דמצוה רמי' על הבעל להוציאה דהרי שווי' אנפשיי' ח"ד וכל היכי דאיכא מצוה לא תיקן רגמ"ה דמה לי נתיחדה בעדים ומה לי ראה בעצמו שנתיחדה בין כך וב"כ מצוה עליו לגרשה ורשע נמי מקרי אם אינו מגרשה כמבואר במרדכי ומכ"ש בנידן דידן שראה שנתיחדה עם ערל לשם זנות דלדעת מהרי"ק מובא בב"ש סי' זי"ן ס"ק ל"ד והסכים כן בבית מאיר סי' י"א שהיכי דאיכא עדים שנתיחדה עם ערל לשם זנות כופין אותו להוציא ממילא אם בעצמו ראה דמצוה וחיובא רמי' עליו להוציא ומכ"ש שחשיב לדבר כיעור שסגרו דלתות הבית בלילה כמבואר ברמב"ם ובש"ע סי' י"א דודאי איכא מצוה לגרשה ויוכל לגרשה בע"כ:

אלא אפי' לדעה הראשונה שברמ"א שם בסי' קע"ח דאין הבעל נאמן בדיבורו להוציא מחרם דר"ג ואינו נאמן לומר שאשתו נאסרת עליו מטעם שמא עיני' נתן באחרת מ"מ נראה דבנידן דידן דאיכא ג"פ קלא באותו כפר שהערל חשק אותה וגם האשה חשקה בו נראה דנאמן הבעל על דיבורו מטעם משוה דהא דחוששין לשמא עיניו נתן באחרת אנו לומדין מהא דאומרת טמאה אני לך דחיישי' לעיני' נתנה באחר וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון ובאומרת טמאה אני לך ואיכא קלא ג"כ נאמנת וכמו שכתב המקנה בק"א סוף סי' מ"ו דקול חשיב כרגלים לדבר א"כ ה"ה בבעל ג"כ נאמן כיון דאיכא קלא דמסעיי' שהיא עוברת ע"ד ומצוה לו לגרשה ולא חל עליו תקנת רגמ"ה:

ואין לומר כיון דליכא קלא רק על פי נכרים לא משיב קלא כלל וכמש"כ הב"ש בסי' י"א ס"ק ב' דלא הוי קלא אלא מכשרים די"ל לענ"ד דדוקא היכי דאיתא במתא כשרים ופסולים ולא נשמע הקול רק מפי הפסולים אז לא הוי תשיב קול אבל באתרא דליכא רק פסולים וגוים חשיב שפיר קול והטעם דהרי אפי' לענין עדות דקיימ"ל עכו"ם פסולים לעדות מ"מ מצינו בתרומת הדשן סי' שנ"ב מובא בקיצור בהג"ה ח"מ סי' ל"ה שבמקום שאינם מצוים רק פסולים וגויים נאמנים ומביא ראי' משלשה נאמנים על הבכור. רק בנזקים פסלוה משום דא"כ לא שבקית חי דכל חשיד ישכור לו גויים או פסולים שיעידו לו שחבירו הזיקו יע"ש א"כ לענין קלא אפשר דלא שייך האי חששה כיון שנתפשט הקול בכל הכפר ומכ"ש בעדות הערכאות דלא מרעי נפשייהו ודאי דחשיב קול ומהני במקום דליכא רק גויים לאצטרופי לטענת הבעל ומצוה עליו לגרשה בע"כ:

עוד נלענ"ד דמטעם אחר הוי ג"כ אשה זו עוברת על דת משה דהרי מבואר בהגהת רמ"א בסי' קט"ו דאשה שגזמה לבעלה ששוכרת עכו"ם להורגו הוי עוברת ע"ד והב"ש בס"ק א' מייתי תשובת הרא"ש דהיכי דאיכא סכנה לבעלה לדור עמה ע"י ממילא מקרי עוברת ע"ד משה ובנידן דידן הביא הבעל עדות (צייגניס) מהשופט שהערל החשק שלה רוצה להורגו אם יהי' עם אשתו ואיכא סכנה לדור עמה ממילא דהוי עוברת עד"מ. ואין לומר דעדות השופט לא מהני משום דעכו"ם פסולין לעדות. מ"מ נלענ"ד אלו בא הבעל לפנינו לשאול דעת תורה אם עפ"י עדות השופט זאת מחוייב הוא לפרוש ולהיות עם אשתו מחשש סכנה או אינו צריך לפרוש ודאי דהיינו מחויבין להזהירו ולהפרישו מביתו ואף דאין עדות לעכו"ם מ"מ הא ליתא מכמה טעמים. חדא דאף דדעת הרמב"ם תוס' ומרדכי שעכו"ם פסולין לעדות מדאורייתא משום דכתיב שקר ענה באחיו ועכו"ם לאו אחיו הוא מ"מ מצינו בגיטין דף יו"ד בסוגי' דערכאות שיטת המרדכי והגהת אשר"י בשם רבינו יקיר וספר החכמה דעכו"ם כשרים לעדות מדאורייתא רק דחיישי' שמא משקרים לכן אינם נאמנים אבל בערכאות דחזקה דאינם משקרים מהימנו וכשירים לעדות ועיין בפנ"י וקצות חושן סי' ס' שכ' שגם דעת רש"י כן ולענ"ד נראה ראיי' לשטה זו מירושלמי דשבת פרק א' דף וי"ו דגזרו על עדותן ומיושב בזה קושיות קרבן פדה שם. וא"ש דקיימ"ל בח"מ סי' ל"ה כרמב"ם הנ"ל מ"מ היינו לענין ממון אבל לענין סכנות נפשות פשיטא שצריכין אנו לחוש לדברי הפוסקים הנ"ל דעכו"ם כשרים לעדות מדאורייתא ובפרט בערכאות:

וראיתי לקצות החושן בסי' הנ"ל שמצא סתירה לשיטת רבינו יקיר הנ"ל מגמרא ערוכה שם בגיטין דפריך הש"ס אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ולשיטה הנ"ל מאי פריך הא עכו"ם אינם פסולים לעדות כלל ע"כ ולדעתי לא קשה מידי דודאי לשיטה זו עכו"ם אינם. פסולים מחמת עצמן רק דאמרי' מסתמא הן גזלנים ופסולין מחמת חזקה כמו גזלן בעדים דעלמא אבל בערכאות היינו השופטים מסתמא לא גזלנים המה אדרבה חזקה לא מרעי נפשייהו כמבואר בגמרא ולכן הערכאות באמת כשרים לעדות לשיטה זו אך הרא"ש כתב שם בסוגי' דערכאות המה השופטים אשר לפניהם נעשה הדבר ונגמר הקנין והמה יצוו לעדים נכרים שיחתמו על השטר ואם עדים חותמין על השטר בלי קיום השופט לא מהני ע"כ דברי הרא"ש וממילא א"ש דהכי פריך הש"ס כיון דתנן במתני' כל השטרות העולין בערכאות אע"פ שחותמיהן נכרים כשירין בשלמא בשטר מכר אף דהעדים החתומים על השטר המה סתם נכרים ומסתמא המה גזלנים מ"מ הענין שנכתב בשט"ח אמת ובירור כיון שנעשה ונכתב לפני הערכאות והערכאות לא מרעי נפשייהו וממילא דודאי אמת דהמוכר קיבל מעות מלוקח וא"כ נגמר המכר והקנין ע"י המעות שנתן הלוקח וכמו שפרש"י שם דקרקע ניקנה בכסף אבל שטרי מתנה במאי יקנה דהרי העדים נכרים וחזקה דהמה גזלנים ופסולין וא"כ לו יהי' שהענין אמת ומששה המתנה נעשית כיון שהערכאות מעידין על כך מ"מ השטר חספא בעלמא הוא לפי שחותמיהן נכרין ופסולין ובמאי יקנה וא"ש. הדרן לענינינו דלענין סכנות נפשות צריכין אנו לחוש אפי' לעדות גוים דשמא לא משקר:

ועוד דהרי כתב הרשב"א בתשוב' המל"ו פכ"ד מהל' אישות שאפי' אם נכרי מעיד שאשתו זנתה אם דעתו סומכת עליו ומאמין לו מחויב לגרשה ע"ש א"כ כ"ש עדות השופט שמהימן לן שצריכן אנו להזהיר לבעל שיחוש לדברי העכו"ם ויפרוש מביתו ועוד הכא כבר ביארנו דבמקום שליכא כשרים גם גוים ופסולים נאמנים ואף שהקילו לענין נזקין מ"מ פשיטא דחיישי' לעדותן להצילו מסכנה. ומחוייבים הב"ד להפרישו מביתו שלא יעבור על לא תשים דמים בביתיך וא"כ הבעל מוכרח להיות גולה מחצר לחצר ומעיר לעיר ולבטל ממצות פרי' ורבי' וכ"ז מעשיו של האשה גרמה לו פשיטא דהוי עוברת ע"ד משה ומצוה לגרשה ובכה"ג לא תיקן רגמ"ה:

וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשו' סי' תקנ"ו דאפי' אי לא הוי רק מדות חסידות להוציא לא תיקן רגמ"ה ז"ל שלא יתנהו במדות חסידות אלא מוציאה בע"כ פ"ש וממילא בנידן דידן שראה הבעל שהיתה מתיחדת עם הערל החשוק בלילה וגם איכא קלא בכפר שהמה חשוקים וגם יוכל לבוא לידי סכנה ע"י מעשיו וכמו שהעיד השופט הכי לא יהי' עכ"פ מדות חסידות להוציאה וזה לא ניתן לאמור ואדרבה אפי' מצוה איכא לענ"ד לגרשה ובזה לא תקן רגמ"ה. מכל הלין טעמא נראה דיוציאה בע"כ רק כתובה דאורייתא ישלים לה כיון דליכא עדים להתראה כנלענ"ד להלכה ולמעשה אם יסכימו עמי גדולי דורינו

תוכן העניינים

שות מהראפ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה