אור ברסלב
שות מהראפ סימן ל

שות מהראפ· הרב אהרן פריד

סימן ל

סימן כט

(שנית על ענין הנ"ל)

שוכ"ט לכבוד הרב כו' ני'

מכתב סניגוריא להפסק דין שלו על הגירושין בע"כ הידועים הגיעני. וראיתי בו כי מעלתו מצדיק עצמו להעמיד ולתקן פסקיו על נכון אך בכל זאת איננו מתיר בלי הסכמתי. הנה בתחילה לא הי' בדעתי להשיבו כי הוא לא תועלת. כיון דלדינא ולהלכה למעשה לא סר מהסכמתי. ולפילפולא בעלמא אין הזמן מספיק. אכן נתישבתי ומצאתי א"ע מחויב בדבר להשיבו מכח ק"ו. דאם על אבידת ממון ציותה התורה הקדושה לא תוכל להתעלם כו' השב תשיב כו' מכ"ש על אבדת דעת ושגגת הבנה בדברי תורתינו שודאי אנו מצווים להשיבו לבעליו ולהעמידו על האמת. ורואה אני שמעלתו ני' עבר על דברי תשובתי בהעברה בעלמא ולא נתן לב לעיין בדברי אך טרח בכל יכולתו לדחות הלכות קבועת על ידי סברת על שכל אנושי בנוית מבלי חיזוק ראיות מש"ס ופוסקים טביעת. הן אמת כי טבע טבוע בלב כל אדם להעמיד דבריו ולהצדיקם בכל יכלתו. אך עם כל זאת בדברים הנוגעים לדיני תורתינו הקדושה לא יועילו אוצרת סברת בדוית מלב בלי חיזוק יסודם מתלמוד ופוסקים ואם נבדה מלבנו לאמור דין זה לא שייך כאן ובאופן זה לא נאמר דין זה מצד הסברא בלי ראיי' צודקת. אז בקל נוכל לדחות כל דיני הש"ע ובפרט באיסור אשת איש החמורה זאת נתתי אל לבי להשיב לו על כל דבריו ולבאר לו כל שגגותיו:

והנה אנכי אלכה לי כסדר תשובתי הראשונה אליו ולראות על כל ענין וענין מה שכתב מעלתו ני' ואשיב עליהם כיד ה' הטובה עלי:

אות א

כתבתי בתשובה הקודמת שע"כ מה שכתב בפסקו (וכאשר) הויו נוספת דעיקר סמיכתו בהוראה שלו הי' על העדים. ע"ז השיב מעלתו שלא כן הוא אלא בדקדוק גדול כתב כן היות שאשתקד שמע מאנשים שסיפרו לפניו מעשה זנות של האשה אך לא הגידו לפניו בתורת עדות אך עכ"פ חזי לאצטרופי למה שאמרו העדים עתה דלהוי קלא דלא פסיק ע"כ דבריו. אומר אני דשתיקתו יפה מדיבורו. דאם כן הוא שלא דן והורה על האשה שהיא עוברת על דת רק על ידי מה שידע עפ"י השמועה הנ"ל א"כ הרי מעלתו ג"כ חשיב לעד בדבר זה ואם לא הוי עד המעיד עכ"פ הוי עד הרואה. דאם אשתקד לא גבה עדות על זה ממילא הוי על ידי שמיעתו כעד מפי עד והרי הוא עד הרואה. ואיך הי' אפשר להרשות לעצמו להיות דיין על דבר זה לקבל עדות ולהורות על הגירושין הלא כתב הב"ח בח"מ סי' זי"ן דאף דאין דנין דיני נפשות בזמן הזה מ"מ עידי קדושין וגירושין דיש להם דין כדיני נפשות אפי' פד הרואה אינו נעשה הדיין ואף שלא העיד בב"ד ואינו יכול לקבל עדות אחרים עכ"ל. ובהיות כן אם לא היה יכול לדין על האשה על העברת דת והגירושין בלי צירף עדותו וידיעת עצמו הרי הוא פסול לדין ולקבל עדות בדבר הזה. ומעתה אומר אני להיפך כיון שכבר קיבל עדות והורה ודן בדין זה אינו נאמן עתה לומר שהוא ג"כ עד בדבר מאחר שע"י כך יופסל קבלת עדות שלו ופסקו והיתרו שהיתר א"א לעלמא. ואין אדם נאמן לפסול את עצמו ואין אנו רשאים לקבל את דבריו ולהאמין לו במה שאומר שהוא ג"כ עד ויודע בדבר זה:

ואם יאמר מעלתו שידע שהתומים בסי' זין חולק אב"ח הנ"ל ודעתו שגם בדיני נפשות עד הרואה נעשה דיין ואית לי' קבלה או הוכחה דהלכה כתומים ולא כב"ח גם ע"ז אינו נאמן מדינא דהרי קיימ"ל בקידושין דף ע' ויו"ד סי' רמ"ב כל ת"ח שמורה הלכה ובא לאחר מעשה און שומעין ולא עדיף מעלתו מר' יהודא בר יחזקאל דלא האמינוה כיון שהי' רוצה להצדיק דבריו הראשונים ואמר שמועה לאחר מעשה עיי"ש:

ועוד בר מן דין להרבה פוסקים וכן סתם בש"ע אע"ז סי' י"א לאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה א"כ לא די שלא נזכר בגביות עדות שלו שעשה דרישה וחקירה עוד נוסף שגם מה שידע מפי אנשים שהגידו על האשה ממעשה זנות ג"כ העלים ולא זכרו כהפסק כלל אתמהא? ואלמלא הי' מעלתו זוכר בשעת כותבו הפסק דין מהגדת עדים הללו ודאו שהי' זוכרו ומזכירו בהפסק כיון שצירף את הגדתן וסמך עליהם. וחזקה על חבר שאינו מוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ובפרט בענין חמור כזה אלא דבשעת הפסק לא הי זוכר כלל מהגדת העדות הנ"ל ולזאת שפיר דייקתי דהך ויו מן "וכאשר" נוספת ועיקר סמיכה של מעלתו הי' על העדים:

אות ב

כתבתי כיון דליכא כאן אלא קדל"פ ויחוד חד זימנא אני חושש לדעת הבית מאיר דפ"א לא הוי עוברת על דת השיב מעלתו על זה ומביא שערי תשובה לאע"ז דאם יש עדים שהיתה סגורה עם הערל הוי עידי כיעור וגם הביא בשם נודע ביהודה דבכה"ג מוציאן גם מהבעל ובנידן דידן איכא עידי כיעור וקלא דל"פ וכן שנה וחזר עוד פעם בדבריו וז"ל כיון שהוכחנו לעיל דמותר לגרשה בע"כ בעידי כיעור וקלא דל"פ כו' עכ"ל. הנה לא די שסותר דבריו שבפסקו דהרי שם לא הזכיר שום דבר מעידי כיעור ופה מוסיף טענה חדשה דאיכא עידי כיעור אלא גם בדבריו האחרונים בילבול אני רואה שסותר את דבריו תוך כדי דיבור דהרי כ' וז"ל ומעתה מה שתפס עלינו הד"ג שאין עדים הללו נאמנים מחמת שהן נוגעים כו' הנה הם לא כיוונו להעיד כי לא נשאלו ע"ז רק בתוך הדברים סיפרו ג"כ מהכיעור וקדל"פ כו' ואיך נדמה זאת למכר לו שדה כו' ששם בכיוון רוצה להעיד אבל כאן לא באו להעיד רק על מסירת הגט ולא על מעשה הרע של האשה עכ"ל. וכן שינה ושילש עוד במכתבו זה שהעדים לא כיוונו להעיד על מעשה האשה ואם כן הוא אין זה נחשב לעדות כלל עיי' כריתות י"ב ובתוס' ישינים ד"ה לא ובית מאיר סי' מ"ב דמבואר יוצא משם דהיכי דלא הגידו בב"ד בתורת עדות רק דרך סיפור בעלמא אין זה חשיב עדות כלל וא"כ מה עידי כיעור איכא כאן כיון דלא נתכוונו להעיד ע"ז. ועוד אם כדבריו נמצא שלא הי' שום אדם תובע את העדים שיעידו על מעשה זנות של אשה ואם נשבעין וכופרין לא היו חייבין קרבן שבועה כמבואר בש"ס ובח"מ סי' כ"ח בסמ"ע סק"ו ממילא דלא חשוב עדותן לעדות כלל וחוזרין ומגידן. הכי נימא דנסמוך על עדות כזאת לאסור אשה על בעלה ולומר דהם עידי כיעור אתמהא? ועוד אפי' אם נקבל עדותן לעדות מ"מ אין מקום לדבריו דע"כ לא כתבו רבותינו הנ"ל דאם יש עדים שהיתה סגורה עם ערל הוי עידי כיעור אלא דוקא אם סגורה עמו בחדר. אבל בנידן דידן לא נזכר בגב"ע רק שהיה שער החצר סגור אבל לא שער החדר וגם עכ"פ יש שם דרך לילך לבית ע"י שפר השכן א"כ מסתמא לא נמסר סוד זה רק למגרש בלחוד שלא הי' דר שם כמה שנים ומסתמא שאר בני הכפר שדרין שם בכפר ג"כ שיכולין לילך לביתה דרך שער חצר השכן וכיון שיש עכ"פ דרך לבוא לביתה והבית לא הי' סגור אין זה חשיב לכיעור כלל. ועוד א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שהי נשואה ובעלה ירחיק נדוד ויבוא ערל לביתה ביום. ואחריו ימצא שער החצר סגור הכי נאמר שעדים המעידים על כך המה עידי כיעור מי ראה האיך נסגר השער אפשר שמעצמו נסגר כאשר הוא לרוב בכפרים מצוי. ואיך נדע שנסגר שער החצר בידיעתה ולרצונה כיון שהחדר איננו סגור. ומכ"ש בנידן דידן שיש דרך לילך לבית דרך שער החצר השכן. אולי כן דרך שפר חצירה להיות תמיד סגור וגם מהלך שלה היא דרך שער חצר שכנה:

אות ג

כתב מדוע חששתי לדעת בית מאיר דבפ"א לא חשיבה עוברת על דת הרי הבית מאיר גופי' פוסק בסי' י"א דהיכי דנסתרה עם ערל עכ"פ מצוה איכא לגרש ע"כ אמת שכן כתב הב"מ אבל דוקא היכי דידוע שנתיחדה לשום זנות כגון אלו הי' היחוד בבית אחר בלילה או ביום במקום מוצנע דאז הוי הוכחה דנתיחדה לשם זנות אבל בנידן דידן היא לי' עשתה כלום אלא שהיתה בביתה רק שהערל הלך שמה ביום ודלת החדר לא הי' סגור רק שער החצר ואיכא דרך לכנוס שמה ע"י שער חצר השכן הכי נוכל להחליט שנתיחדה לשם זנות שמא הלך הנכרי שמה לסחור או לעשות מלאכה ושמא גם הערל הלך דרך חצר השכן וכיון דליכא הוכחה דנתיחדה לשם זנות כבר הכריע הרמ"א וכתב בביאור דאם נתיחדה עם כותים אין אוסרין ובזה לא אמר הב"מ כלל דינו הנ"ל ואפי' מצוה ליכא בחדא זימנא:

אות ד

כתבתי דהעדים נוגעין בעדותן במה שהעידו שהאשה עוברת על דת כדי שלא יהי' בני נידוי השיב ע"ז וז"ל הנה הם לא כוונו להעיר על זה כו' כמו שהעתקתי דבריו לעיל באות (ב') ע"כ. דברים אלו מביאן לידי גיחוק דהרי כל עיקר רצוני לומר שהעדות על עוברת דת שפיר חשיב עדות ולא הוי פסול משום נגיעה והטעם משום שלא כיוונו כלל להעיד על זה א"כ ליכא עדות כלל שהיא עוברת על דת וממילא הגירושין פסול בלא צד נגיעה ובממנ"פ אם חשיב עדותן לעדות ממילא צריך שלא יהי' נוגעין ואם הם נוגעין אז הגט פסול ואם לא חשוב עדותן לעדות א"כ אין אנו צריכין לפסול מטעם נגיעה דבלא"ה אין עדותן עדות כיון שלא כיוונו להעיד כלל וכמו שבארנו לעיל באות (ב') וליכא עדות שהיא עוברת על דת ופשוט דהגט פסול:

אות ה

כתבתי דהמה נוגעים בעדותם והבאתי ראי' ממכר לו שדה כו' וע"ז האריך לדחות דברי כאשר יובא לפנינו. הנה בראש אפרש לו דברי בביאור יותר הנה הש"ס מיירי שם שאיש א' מערער על השדה שהיא ביר הלוקח ואומר שהיא גזולה ממנו והמוכר רוצה להעיד לטובת הלוקח שתעמוד השדה בידו וע"ז אמרו שם דאינו נאמן המוכר להיות עד להכחיש את המערער מפני שהוא נוגע ורוצה להעמיד השדה ביד הלוקח וניחא לי' כדי שלא יהי' לוה רשע ולא ישלם ונחלקו בזה הע"ש עם הסמ"ע דדעת הע"ש דודאי אין אנו חושדין את המוכר שיעיד שקד דהיינו שבאמת השדה גזולה מהמערער רק שיעיד בשקר שהי' איננה גזולה ותעמוד ביד הלוקח דאיך נחוש דיעשה עבירה חמורה כעדות שקר כדי להרוויח עבירה קלה דלוה רשע כו' אלא אף דמעיד אמת שאיננה גזולה מהמערער אפ"ה לא מהני עדות המוכח כלל מפני שהוא נוגע דניחא לי להעמידה בפני בעל חובו כדי שלא יהי' לוה רשע כו' ונוגע הוי כקרוב וקרוב פסול להעיד אפי' אם אמת כדבריו וגזירת הכתוב דמשה ואהרן פסולי' להעיד יחד והסמ"ע וש"ך ס"ל דלעולם חשדי' לי' שיעיד שקר ואף שהוא עשה בזה שתים רעות (א') שגוזל את השדה מהמערער וגורם לו להזיקו (ב') שמעיד עדות שקר מ"מ כיון שהוא בסתר ניחא לי' טפי מאשר יהי' לוה רשע ולא ישלם במפורסם נגד הבריות. ומפתה נחזי אנן גם בנידן דידן לדעת ע"ש אע"ג דאין אנו חושדין להני סהדי שיעידו שקר דהיינו שיאמרו על האשה שעברה על דת מה שלא ראו. ובודאי אמת מה שהגידו עליה עכ"פ אינם נאמנים מדינא להעיד עליה משום שהם נוגעים ומוכרחים לומר כן כדי שלא יהי' בנידוי והמה כקרובים ופסולין להעיד וליכא עדות כלל שהיא עברה על דת וכן לדעת הש"ך בנידן דידן חיישי' ג"כ שמשקרים והמה לא ראו כלל מעשה רע של האשה רק שמעידין שקר כדי שלא יהי' בני נידוי ומפורסים בעיני הבריות:

ומעתה נבוא אל מה שהשיב מעלתו וז"ל לטעם הא' שנוגע פסול מטעם קרוב אין ראי' להד"ג כי שם אינו משקר מידי כו' אבל כאן בנידן דידן יעידו שקר גמור כדי לנקות עצמם מנידוי כו' ושתים רעות יעשו כו' עכ"ל אין בדבריו ממש דהרי כאן נמי אומרים אנו שאמת יעידו והמה ראו מעשה רע דאשה ומ"מ פסולין מחמת נגיעה וקורבה וליכא עדים שהיא עוברת על דת ומהיכי נדע שהיא עע"ד וכמו דאמרי' בענין הנ"ל דאף דלא ישקר פסול משום נגיעה וקרוב מגזרת הכתוב. וכן מה שכתב עוד וז"ל לטעם השני אין הנידן דומה ששם אפי' יעיד שקר עכ"פ לא יהי' לוה רשע כו' אבל כאן יעידו שקר וגם יהיו בנידוי ושתים רעות יעשה כולי האי לא חשדי' להו עכ"ל אין בדבריו ממש דהרי התם נמי שתים רעות יעשה אחד שגוזל את המערער ונוטל שדהו ממנו ע"י עדותו שחשיב כגוזלו דהרי קיימ"ל בח"מ דעדים שאמרו שקר העדנו חייבין לשלם למי שהפסידו בעדותן. רעה השניה יעשה איסור עדות שקר והוי ג"כ שתים רעות כמו בנידן דידן וכמו דאמרי' שם דלא איכפת לי' לעבור על איסור גזילה ועדות שקר כיון שהוא בסתר רק שלא יהי' לוה רשע כו' בגלוי לעיני הבריות ה"נ ניחא להו טפי להעיד שקר ולהיות בנידוי בסתר רק שלא יתגלה קלונם ברבים וזה פשוט:

והנה אנכי לא הבאתי בתשובתי טעם הע"ש אבל לא מטעם אשר דימה מעלתו בדעתו דלפי טעם הנ"ל אין ראי' לדברי. כי נהפוך הוא אם נאמר כטעם הע"ש בלא"ה יש מקום לומר דכיון שבטלה מקצת עדות בטלה כולה וכמו דאמרי' במס' ב"ק ע"ב דאם העידו על הגניבה ועל הטביחה בבת אחת והוזמו על הטביחה גם עדות גניבה בטלה דעדות שבטלה מקצתו ב"כ וכן בנידן דידן לדעת פ"ש שנוגע פסול מטעם שהוא קרוב א"כ אם בטלה עדות על האשה שהיא עוברת ע"ד מטעם קרוב ונוגע אז בטלה כל העדות שהעידו בב"א וגם הגירושין בטלין אבל לטעם הש"ך שנוגע פסול רק משום חשד שקר עכ"פ לא שייך לומר שבטלה מקצתו כיון דלא הוי בטיל רק מספק שמא מעידין שקר ולא שייך לומר בזה עדות שבטלה מקצתו ב"כ וסברה זו למדתי מתשו' מחנה אפרים כלל ג' הבאתי דבריו בספרי אומר לציון אות (ר"י) אבל לכך לא הבאתי בתשובתי טעם הע"ש משום דקיימ"ל כדעת הש"ך וטעמו:

אות ו

בענין השני כתבתי אודות עידי המסירה כיון שעדיי' לא הותר מפי ב"ד לגרש אותה בע"כ אינם נאמנים על עצמן שהם עידי מסירה כי אין אדם משים עצמו רשע ע"ז כתב מעלתו וז"ל הנה ודאי עשו שלא כהוגן במה שלא נמלכו בב"ד אבל עכ"פ מה שעשו פשו כיון שהוכחנו לעיל שמותר לגרשה בע"כ ואף שהמה לא ידעו מזה מ"מ הרי זה דומה למי שרוצה לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה עכ"ל גם זה טעות דאפי' לו יהי' כדבריו דיש היתר ברור לגרש בע"כ רק המה לא ידעו מזה אפ"ה אינם נאמנים על כך דהרי קיימ"ל במס' נדר כ"ג וכרמב"ם דאפי' אשה שנדרה בנזיר והפר לה הבעל והיא לא ידעה ועברה ושתת יין כו' שהיא חייבת מכות מרדות וצריכה סליחה וכפרה וע"ז נאמר בתירה אישה הפרם וה' יסלח לה וכן מי שרוצה לאכול בשר חזיר כו' וכמבואר שם וכבר כתב הרשב"א בכתובת דאין אדם נאמן לעשות עצמו אינו חסיד עי"ש דף כ"ב דלא פליג רבא אלא משום דאיכא פיקוח נפש אנן נמי הכי מורינן להו אבל בלאו הכי ודאי מודה רבא ומכ"ש דאין אדם נאמן לעשות עצמו רשע דרבנן וכמבואר בתומים בכלל מיגו ואיך נימא דעדים הללו בחורשא יתבי ולא ידעו שיש איסור ועולה לגרש בע"כ או למסור גט לאשה בערמה ואפי' טוענים כן חינם נאמנים וכאשר כתבתי לעיל וכבר כתבתי מה שיש לעיין בזה ובמל"מ פ"ד מהל' מלוה ולוה:

אות ז

כתבתי לפי הנראה בגביות עדות לא קראו עידי מסירה את הגט כו' והגט פסול השיב ע"ז וז"ל במחילה א"פ ממעכת"ה כי שם עשו עלילות דברים כי אי' אפוא נזכר בגביות עדות ששמעו מאחרים אדרבה לשון גביות עדות משמע שהיו יודעים וראו בעצמם הגט כי ז"ל הגב"ע ר' שמואל מאיר כתבו לו גט כו' ומאחר שידעו כל פרטי דברים ודאי או שראו הגט תו שהיו בשעת כתיבת הגט עכ"ל. קשים הדברים לשמוע וכי על עדים הללו סמך שוודאי ראו או הי' בשעת ובמקום כתיבת הגט כיון שאמרו וסיפרו המעשה. הרי אפשר ששמעו כן מפי הבעל או מאחרים ואם הדין דין אמת שהמה בעצמם צריכם לקרות הגט איך נסמוך פל דברים בעלמא שאפשר לפרשם על כמה אופנים. עוד כתב וז"ל וכן הגידו לפני שיש להם סימן בגט ולא שאלתם מה סימן יש להם כי מה איכפת לי יהי' הסימן מה שיהי' אם הם אומרים בתו"ע שיש להם סימן עכ"ל תמה אקרא עליו איך יוכל פה להוציא כן שלא איכפת לי' אם הם אומרים שיש להם סימן הרי בעצמו כתב לעיל וז"ל ולפ"ז צריכן אנו לומר שהעדים הללו מופלגי תורה המה שהרי צריכים לידע כמה דינים כו' דאסיר לגרש בע"כ כו' ואני נשבע שחלו ב' עדים לא ידעו מאומה עכ"ל הרי נשבע שאינם בני תורה כלל ואיך הי' יכול לסמוך עליהם במה שאומרים שיש להם סימן בהגט שמא נתנו סימן במה שמתחיל אות ראשון בגט בבי"ת ואם הי' הדבר נחוץ לו להתיר האשה לעלמא מדוע לא חקר ודרש אותם היטב האיך ראו הסימן ומה סימן יש להם. והנה עתה נתגלה ונודע במקום כתיבת הגט ובדעברצין שהעדים הללו לא הי' במקום כתיבת הגט כלל ולא ראו את הגט עד שבא הבעל המגרש לדעברצין עם הגט ומשם קרא את העדים שילכו עמו למקום האשה והגט נכתב ביום ב' והמה באו למקום האשה ליל ד' ושם הראה להם הבעל את הגט ושם עשה בו סימן וכן מבואר ג"כ בגב"ע ולפי דברי עדים היה הסימן שחתם אותו הבעל כרוך בנייר בחותמו והי' כן עד שנתנו להאשה. אבל יהי' הסימן מה שיהי' אפי' נקב הי' בצד אות פלוני מה מהני הסימן שעשו במקום מסירה לאשה כיון שכבר הי' ביד הבעל מיום ב' עד יום ד'. הכי אפשר לעקור דין מפורש בש"ס ובש"ע דעידי מסירה צריכן לקרות את הגט קודם נתינה ולאחר נתינה. הכי יכולין אנו לסמוך על עדים עמי ארצים שאינם בני תורה כלל שאינם יודעים אפי' לקרות את הגט ולהאמין להם שהמה נתנו סימן או שראו ולהתיר אשת איש לעלמא על ידו זה. אתמהא?

והנה אביא ראיי' ברורה דלא מהני שום סימן בגט לעידי מסירה רק דוקא צריכן שיקראהו אותו כולה דהרי תנן במס' ב"ב קכ"ז כותבין גט לאשה אעפ"י שאין אשתו עמו ופריך וליחוש דלמא כתבו לאיתתא דלא דילי' ומגרש לה ועיי' בגירסת התוס' ופי' רשב"ם ופי' המהרש"א דקושית הש"ס הי' דלמה צריך להכיר דוקא שם האיש ולא שם האשה מדוע לא ניחוש שמא יכתוב הבעל בגט שרוצה לגרש בו את אשתו. שם אשה אחרת ויתנו לאשתו ורוצה לקלקל אותה ותמה התוס' דהרי עידי מסירה צריכן למקריי' וא"כ יראו העדים שאין זה שם האשה ולא יוכל לגרש כו ע"ש שהניחו בתימה. ואם נימא דסימן ג"כ מהני ולאו דוקא צריכן למקרייה א"כ מאי קושיא דאכתי איכא ליחוש שמא לא יקראו את הגט כלל רק יעשו בו איזה סימן וימכור לה ושפיר פריך הש"ס אלא ע"כ מוכח מזה דפשיטא לי' לש"ס דלא מהני שום סימן אפי' יעשו אותו הסימן בגט במקום הכתיבה וכן לא מהני שום ידיעה ושמיעה מפי אחרים רק שצריכן לקרות הגט בעצמן מרישא ועד גמירא ולכן שפיר הקשו התוס' דליכא שום חשש דהרי יראו שאין זה שם האשה והן הן הדברים אשר כתבתי בתשובתי לרבותא שאפי' העדים שמעו מאחרים שנכתב הגט להבעל במקום הכתיבה לא מהני מידי כיון שלא קראוה:

אות ח

ומזה יראה דמה שכתב פוד וז"ל הנה הבעל הראה לעדים הגט וכרכו בנייר אין לחוש שמא לקחו משם ונתן בו שטר פסים כו' וכמו דאמרי' בש"ס היכי דעיילי' לבי ידי' לא חיישי' שמא חלפו עכ"ל טעה בזה דהש"ס מיירי היכי דקראוה תחילה ונתנו ליד הבעל דאז אמרי' דאוקמי' אחזקה וכאן נמצא וכאן הי' אבל בצידן דידן שמעולם לא קראוה עידי המסירה ולא ידעו מה כתוב בו הוי גט פסול ואפשר רק ס' מגורשת וגדולה מזו כתב הב"ש בסי' קל"ה למה דקיימ"ל עידי מסירה כרתי אפי' קראוה אותו איש אחר לפני עידי מסירה ג"כ לא מהני ומכ"ש שסימן לא מהני אם לא קראוהו בעצמן ומה שכתב הגה שם או שיעידו בטיב שזהו גיטה כבר כ' המהרלנ"ח בהגהותיו לטור אבן עזר שהוא טעות סופר וצריך להגיה שיעיינו בטוב שזהו גיטה דהיינו שיעיינו בפנים בגט מראש ועד סוף דחשיב כמו קריאה אבל בנידן דידן דלא קראוהו ולא עייני בגט אפי' יש להם סימן מובהק כנקב בצד אות פלוני לא מהני כלל:

אות ט

עוד כתב וז"ל כיון דהוא עצמו מחזיר אחרי' לגרשה ולפטר ממנה למה ניחוש שיחליף הגט ע"כ אינם דברים של ממש דהרי לדינא דש"ס הי' מותר לגרש בע"כ א"כ נימא דלא אמרי' דצריכן למקריי' אלא היכי דאפשר לו לפטר ממנו אבל היכי דלא אפשר לו למיפטר ממנה כגון אונס דאינו רשאי לגרש או לדעת הטור דס"ל דבזיווג ראשון גם ב"ה מודו דאינה יכול לגרשה אלא מרצונה בכל אלה נאמר דכשר גם בלי קריאה ונמצא נותן דברי חכמז"ל לשיעורן אתמהא וכבר נתבאר שלעולם חיישי' שיכוון לקלקלה:

והנה יתבונן מעלתו ויתן לב לראות כי צדקו דברי שמעלתו לעיין בתשובתי רק בהעברה בעלמא עבר עליה. דהרי בדין זה אפי' בבית יוסף בסי' קל"ה לא הביט דאלו הי' למראה עיניו תשו' הר"י בן רא"ש שמביא הב"י לא היה משחית נייר ודיו בכתבי. דהרי מבואר שם דאפי' אם קראוה ונתנוה לבעל על דעת ליתנו לה מיד רק שנעלם הבעל מן עד אחד ושוב גירש אותה בפני השני עדים דדוקא לזמן מועט לא חיישי' אבל לזמן מרובה חיישי' כיון דלא קראוהו לפני הנתינה. ואלו ידע זאת לא הי' הרהיב בנפשו לומר בנידן דידן שמעולם לא קראוהו העדי מסירה והגט הי' ביד הבעל יותר ממעל"ע טרם שראו את הגט וכשראו ג"כ לא קראוהו רק נתנו בו סימן במה שחתם אותו הבעל בחותמו כנ"ל שיספיק להתיר אשת איש לעלמא. והנה הב"י שם תמה על תשובה הנ"ל וכתב וז"ל ודברים תמוהים הם דהא דמי קצת לעיילי' בי' ידי' ומידי ספיקא לא נפקא מיהו לכתחילה עכ"ל. ולכאורה תימה על תמיהתו וכמו שהירגש עליו בהגהת מהרלנ"ח שם דהרי מבואר בגמרא דהיכי דעיילי' לבי ידי' לא חיישי' שמא חלפו כו' ומאי קשי' לי' אבל לענ"ד לישב כוונת הב"י דודאי בגמרא מיירי דלא שינה הבעל את מקומו אלא שם במקום שנתנו להבעל הגט עיילי' לבי ידי' ושם באותו מקום גירש האשה וע"ז שפיר אמרי' דלא חיישי' שמא הי' לבעל מזומן שטר פסים והחליפו עם הגט משום דאמרי' כאן נמצא וכאן הי' וחזקה שאותו המכתב שנתן לאשה אותו הוא שעיילי' לבי ידי' ואיכא חזקה דמחזקינן מזמן לזמן אבל בנידן דתשובת הר"י בן הרא"ש דהבעל הלך ממקום הקריאה למקום אחר ליכא חזקה דממקום למקום לא מחזיקינן וכמבואר במג"א סי' תס"ז ולהכי שפיר קשיא לי' להב"י כיון דדמי קצת לעיילי' לבי' ידי' והלך ממקום למקום הי' לו לחוש עכ"פ לכתחילה וא"ש:

אות י

עוד כתב וז"ל ולא עוד אלא אף אי נימא שלא ראו הגט קודם נתינה כו' הביא ר' שמואל מאיר את הגט לפני כו' והעדים ראוהו את הגט כו' ואנכי דקדקתי לפני העדים וקראתי כל אות ואות וא"כ הרי קראוה אחר הנתינה והרי היא מגורשת. כי כן כתבו התוס' בפשיטות וכן כ' המחבר בסי' קל"ה עכ"ל. הנה זה, טענה מחודשת אשר לא נזכר בהגביות עדות והפסק שכתב אבל עם כ"ז אין בה ממש דאם ראה דברי התוס' מדוע לא ראה פי' התוס' בפני יהושע ואם הציץ במחבר מדוע לא הביט בבית שמואל שם סק"א ומדוע העלים עין מדברי המרדכי ולא ירד לים של שלמה דמבואר מדבריהם דהא דמהני הקריאה לאחר נתינה דוקא אם הי' בתוך כדי דיבור של הנתינה ובלא"ה פסול. והמהרש"ל שם נדחק מאוד להכשיר בדיעבד אם עבר זמן מה בין הנתינה להקריאה היכי שקראוה העדים שנמסר לפניהם עי"ש ומעתה בנידן דידן דהוי הקריאה יותר מתוך כדי דיבור לנתינה ולפי המבואר בגביות עדות הי' זמן יותר ממעל"ע בנתים דהרי ביום ד' בבוקר נמסר הגט להאשה וביום ה' נעשה הגב"ע וקראוה הגט ולהרבה גדולי הפוסקים הגט פסול אף בדיעבד אפי' אם קראוה העידי מסירה אחר הנתינה ואיך הוא מתיר אף לכתחילה האמת כי אין זה אשר כתב סנוגריא כי אם קטיגוריא:

אות יא

עוד כתב על מה שהשבתי דהבעל לא אמר בפ"נ וגם שלא נתנו בפני ב"ד של שלשה כתב דדברי רמ"א תמוהין מטעם שב"ש הניחו בצ"ע והאריך בזה כאילו הי' מגיד דבר חדש. כבר כתבתי דכן הסכימו הרמ"א והלבוש והאחרון שבפוסקים בעל מכתב מאלי' על גיטין והכי קיימ"ל ואין ספיקו של הבית שמואל מוציא מידי ודאי דהנך פוסקים הנ"ל ובפרט דהמה רבים וגם מחמירין. גם אנכי בעניי כתבתי בזה לישב דברי רבינו הרמ"א מכל תלונות שעליו:

אות יב

כתב עוד. וז"ל כיון שהגט עדיי' שלם ת"י הרי יוכל להתקיים בחותמין ולמה כתבתי שיכתבו גט אחר. הנה הרבה פעמים לא יבין אדם לפום ריהטא אפי' את דברי חבירו וכי בשביל זה יתמה עליו? הלא יתן לב לישא וליתן בדברי רעהו ולהבינו ויתלה החסרון בעצמו שאינו מבין. טעמי פשוט. דהנה הא דתנן במתני' כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו פי' רשב"ם ונמו"י וברטנורא דהטעם משום דאין צריכין לידע דעת האשה מפני שהיא מתגרשת בע"כ ע"כ וממילא דון מניה בזמה"ז דאסור לגרש בפ"כ מטעם חרם דרגמה"ח ודאי דאסור ליכתוב גט בלא דעת האשה ובפרט היכי דידעי' שהוא מחזר אחרי' לגרשה זה כמה שנים והיא אינה רוצה והרי הסופר והעדים כתבו הגט באיסור וחתמו באיסור וחוץ לזה האיסור נידוי שכ' הגט פשוט הבאתי בתשובתי והנה מבואר בגט פשוט בסוף סי' קס"ג דאפי' אם נכתב ונחתם הגט בפסול דרבנן יש לחוש לפוסלו לכתחילה ולזאת החמרתי ליכתוב גט אחר לכתחילה אם אפשר:

אות יג

הוסיף עוד וכתב וז"ל והתמיה גדולה שכ' כו' דהיא תשאר באיסורה ותפס עלי שכתבתי שהיא מגורשת גמורה והביא ראי' מדברי שבות יעקב כו' שאני התם כו' ע"כ והאריך לחלק בדברים פשוטים שאינם שיכי' לענינינו כלל. אמנם אזמר אני שכל מי שיש מוח בקדקדו ועינים לראות יראה תשובתי ויבין שלא הבאתי שום ראי' מדברי שבות יעקב לנידן דידן אלא שכתבתי שהאשה הזאת אם לא תרצה לקבל גט מחדש ברצון אז נעשה עמה כמו שפסק השבות יעקב על ענין אחר שנאסר להבעל לזרוק לה גט כדי שיוכל הוא לישא אשה והיא תשארת באיסור אשת איש א"כ מה היא התמיה שראה כאן באמת אין זה תמוה רק דומיה ולא דומיה תהלה בענין זה כי האשה הזאת עדיין היא בספק איסור אשת איש וכאשר בררתי בראיות מש"ס ופוסקים:

אות יד

וכעת הנני מוסיף להראות לו שגם בדין שהביא בפסקו הראשון גם בו לא יצא ידי חובת המעיין בדין להורת הלכה למעשה כי ז"ל שם בפסקו ומה שלא ידעה כשנתן לה הגט שהוא גט הרי מבואר בסי' קל"ו שאף אם בשעת נתינה סברה שהוא שט"ח רק אח"כ אמר לה שהוא גט או שאמר לפני העדים כו' מגורשת והנה פה עשה הכל שאמר לעדים לפני הנתינה כו' וגם אמר לה אח"כ בעוד שהגט בידה וכן מבואר בסי' קל"ח סעי' ד' עכ"ל הרי שדומה. נידן דידן לאומר כנסי שט"ח זה ואח"כ אמר לה שזהו גט והביא ראי' מסי' קל"ח סעי' ד' ואיך לא שת עיניו לראית כל הסעיף ד' עד גמירא דכתוב שם דהני מילי באומר כנסי שט"ח זה אבל אם אמר זכו בשט"ח זה אין לו תקנה עד שיטול ממנה הגע ויחזור ויתננו לה ויאמר הרי זה גיטך והטעם לזה מבואר בטור דכיון שחלות הגט לא הוי רק בשעה שאומר זה גיטך א"כ דוקא באומר לו כנסי שטר חוב זה בתורת פקדון דאז עדיין לא קנתה הגט וממילא מהני כשאומר אח"כ זה גיטך דהרי בגט דידי' מגרש כיון שהגט הי' עדיי' בידו בתורת פקדון אבל באומר זכי בשטר חוב זה א"כ מיד שנטלה אותו קנאתו ולא מהני אח"כ כשאומר זה גיטך כיון שמגרשה בגט שאינו שלו ולהכי צריך ליטלו ממנה ולחזיר וליתנו לה ולומר הרי זה גיטך ע"כ ומעתה בנידן דידן שנתן לה הגט בתורת הזמנה או פקודה דזכתה בו מיד שנטלתו לצור עפ"י צלוחתה לא מהני אח"כ במה שאמר זה גיטך כמו באומר זכי בשט"ח זה ואינו מגורשת בנתינה זו כלל. וזה ברור. ומה יענה לזה מעלתו ני' הייטב בעיני ה' להורות הוראות כאלו בענין חמור כזה בהשקפה בעלמא ובלי עיון כלל יאמר נא באמת אם לא בצדק פגעתי בכבודו במקצת?

אות טו

ועתה נבואה לענין השלישי שבתשובתי וכתב ע"ז ז"ל אשר תפס עלי הד"ג שקבלתי עדות שלא בפני בע"ד סמכתי על מה שכתב בח"מ סי' כ"ח במחבר ורמ"א כמה פרטי דינים שיכולין לגבות עדות שלא בפני בע"ד וכולהו איתניהו בנ"ד דהנה כתב הרמ"א דאם העדים בעיר אחרת והוא מצא שם עדים ואינם רוצין להמתין כו' ואין שהות לשלוח כו' גובין עדות שלא בפניו כו' והנה הוא פה מצא העירה עדים ואינם רוצין להמתין עד אשר נשלח אחריהם ואולי לא תרצה לבוא הנה ושם במקום האשה אין ב"ד. ע"כ טענה חלושה היא וכי הולכים העדים למדינת הים או יש לחוש שיופסד עדותן הרי העדים דרין בדעברצין ומקום האשה ג"כ אינו רחוק. גם האין שופט בארץ אשר נוכל להכריחה לעמוד לדין? ואם נזמין אותה שתבוא לדין והיא תתן כתף סוררת אז באמת מותר לגבות עדות שלא בפניה אבל כל זמן שלא הזמינו אותה וליכא הפסד בעדות אם ימתינו פד שנקרא ונזמין אותה בודאי שלא הותר מעולם לגבות שלא בפניה. ועוד גם על דין זה של רמ"א יש הרבה חולקין שאפי' היכי דאיכא חשש הפסד בעדות אין גובין שלא בפניו וכן פסק מהרש"ל וש"ך ואם העיד הרמ"א שכן נוהגין בדיני ממונת שהפקר ב"ד הפקר איך נלמד מזה להקיל לגבות עדות שלא בפני בע"ד לאסור אשה על בעלה ולהתיר אשה לעלמא ולאסרה על כהן ומה ענין דיני ממונות ש לדיני ערוה החמורה:

אות טז

עוד כתב להביא דברי הרמ"א שם וז"ל מעלתו כתב הרמ"א שם ספי' ט"ז אם הוא על קטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו יתקוטטו עם העדים כו' מקבלים שלא בפניהם ע"כ והנה בלתי ספק אם היתה האשה כאן היתה מתקוטטת ומריבה עם העדים ועם בעלה עכ"ל הנה יראה מעלתו עד היכן מגיע אהבת הניצוח שגרם לו להעלים עין בסוף דברי הרמ"א אשר כ' שם תוך כדי דיבור וז"ל דדוקא כשאין הב"ד רוצים לדון אחד מהם עפ"י הדין ולענוש רק להשקיט הקטטה ולהורת כפי צורך הקטטה. אבל כשרוצים להעניש ולדון על אחד מהן אין לקבל עדות אלא בפניו וכמו שנתבאר באע"ז סי' י"א סעי' ד' והנה באע"ז נתבאר דלאסור אשה על בעלה אין לקבל עדות אלא בפני האשה וע"ש בבית שמואל דאפי' בדיעבד לא מהני. הרי מעלתו דן את האשה לאסרה על בעלה בעידי כיעור וקדל"פ ועוברת על דת ולהתיר אותה לעלמא ולהפסידה ולענשה שתאבד שארה כסותה ועונתה וכתובתה. זהו בודאי שגגה:

אות יז

עוד הביא דברי המחבר שם סעי' י"ח וכתב וז"ל מבואר שם דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דוקא בתובע כו' אבל המביא עדים לפטור עצמו מקבלין כו'. והנה ר' שמואל מאיר ודאי רוצה לפטור עצמו מכל החיובים שחייב לאשתו ע"ז סמכתי וקבלתי עדות שלא בעני האשה עכ"ל הנה פה מיאן להביט בש"ך שם על דין זה ולא ידע את יוסף הוא מהר"י מטראני שהביא הש"ך שם בהג"ה דלדעתו כל היכי שאין התובע תובעו אין מקבלין עדות אפי' לפטור ולפ"ז בנידן דידן דאין האשה תובעת מהבעל כלום אין מקבלין העדות לפטור את הבעל מחוב שלו ואפי' לדעת הש"ך שם מ"מ הרי ביד האשה שטר כתובה ותנאה ב"ד דאנא אפלח ואיזון ואפרנס והבעל רוצה לפסול ולקרוע שטר כתובתה ולפטור א"ע מכל החיובים דמלוה הכתובה באורייתא ככתובה בשטר כ"ע דאין גובין עדות שלא בפניו. כללא דמילתא כל דבריו בטלין ולא שרירן:

והנה לבסוף בא עלי בתוכחת מוסר וכ' וז"ל ולא הי' לו להד"ג להרעיש העולם ולעשות כנופיא בבית ר' פרץ בפני עמי הארצים. הנה ודאי אם הי' שולח הפסק שלו לידי בודאי הייתי מחזירו לו בחשאי כי כבוד אלקים הסתר דבר אבל מעלתו נתן ביד המגרש והוא הראה אותו לרבנים ואנשים הרבה ואנכי לא ידעתי מאומה עד שבאתי לשוק דעברצין אז נמסר לי הפסק וכאשר באתי שנית סבבו אותי כמה אנשים וכולם שאלני אם אנכי מסכים לפוסקו הלא הוכרחתי לומר האמת כי איננו מסכים דהרי אפי' תלמיד מותר להורת בפני רבו במקום דהוא לאפרושי מאיסורא. ואיך יכולתי לחוס על כבודו במקום שיש חילול כבוד שמים והוכרחתי לגלות דעתי בפני השואלים שאיננו מסכים לדעתו:

אות יח

אמנם עוד מעט אדבר וירויח לי על מה שכתב וז"ל והנה לא אטריח עוד כי כבר יש די במה שכתבתי להוציא לאור משפט הפסק שלי והן אמת שלא הרגשתי בכל אלה אשר כתב הד"ג עד אשר הערה אותי הד"ג על כך אבל עתה אני רואה כי לא הי' לי מה להרגיש עכ"ל. הנה אני רואה שמעכ"ת כבדני במכתבו בשבחים מרובים והלבישני בעדי הגאונית ואדונים. אך אומר אני אם אדונים אני איה מוראי ואיך לא יראה לנפשו לומר שלא הי' לו מה להרגיש הכי לא תהיה תורה שלנו כשיחה בטילה שלו? הכי כל הדינים וראיית שהבאתי בתשובתי המיוסדים על אדני ש"ס ופוסקים יודחו בסברת בדוית מלבו בקש וכעלה נדף. תצלינה כל אזני השומעים דבריו הללו. ומה יענו לזה גדולי דורינו אם יוצע הדבר לפניהם הלא יחקרו שן ויביעו שפתותם חרבות. וגם לומדי תורה ילעיגו למו על זה ויאמרו לו אפי' לו יהי' כי צדקו דבריו בהשגותיו עכ"פ הי' לו ליכתוב בפסקו כל הדברים ולהזכירם בלשון אין לומר כך ואין לומר כך ולדחותם בסברותיו כי אז הי' פסקו עכ"פ בגדר פסקים מא' מרבנים המומחים. אבל מעלתו כתב פסק ולא עיין במה שהי' לו לעיין ועכשיו רוצה להצדיק עצמו כדרך עקש ופתלתול והנה יאמין לי חי נפשי כי אין בלבי עליו שום קנאה ולא שום שנאה הנוגע מחמת ממון וכבוד. אמנם קנאת האמת בוער בלבבי ומוכרח אני להגיד לו בתוכחה מגולה ואהבה מסותרה אם קראו ה' להיות ראש בדעברצין האם אין די לו לישא על שכמו משא הגדולה להשגיח על עניני קהילתו בדיני איסור והיתר המצויים. למה הרהיב בנפשו עוז לעמוס עליו משא דיני עריות והתרת אשת איש לעלמא ובפרט שהאיש והאשה אינם שייכי' לגבולו כלל הצרי אין בגלעד? האם ספו וגם תמו ח"ו גדולי דורינו אשר עיניהם כיונת צופים על פני הדור להורות הוראות כאלו הלא לא אלמן ישראל ולהם ראויים משפטים והוראת כאלו. ומה כי יאמרו עליו העמי ארצים שהוא אחד מן הגדולים ומה תכלית יש מן כבוד המדומה בעוה"ב הלא בלי ספק ידוע לו דרכי היראים שבחכמי תורתינו שהמה יראי הוראה שלא ילכדו ח"ו בעוון כי רבים חללים הפילה. ואפי' הגדולי' שואלים זה לזה בענינים החמורים הללו עד שמגיעים אל האמת ומכ"ש קטנים כמונו. והנה כבר נודע מודים דרבנן היינו שבחייהו. יתבונן מעלתו ני' היטב בדברי ולא יחשבו דברי כדברי שונא ואויב ח"ו רק כדברי אוהב נאמן ויראה בעיניים פקוחת כי כנים דברי ונאמנים באמת וצדק ויחזור מדבריו ויודה על האמת ויקבל עליו בלי להורות בענינים כאלו בלי שאלת פי גדולי הדור וגם בשארי הוראת יתבונן מאוד ויעיי' בכל דבר להבין לאשורו ואז יצליח ה' את דרכו ויצילהו משגיאות וסר עוונו וחטאתו תכופר ואז גם אנכי חלילה לי לדבר דבר עוד נגד כבודו כי אהי' אוהבו נאמנו בכל עת. דברי הכותב באמת ובתמימות וחותם בח"י פרטים כי לחיים טובים נכתב ונחתם בכסא ליום חגינו. כתבתי פה בוסערמין לסדר והי' אם לא תמצא חן בעיניו שנת תרכ"ו לפ"ק

תוכן העניינים

שות מהראפ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה