שות מהראפ· הרב אהרן פריד
סימן כא
בדין אשה שהגיע טבילתה ליל שבת ושכחו ליטל ציפורנים הגם שכבר דברו בזה הטו"ז והש"ך ומגן אברהם אשר המה לנו לעיניים ובאורם נראה אור בכל אתר דתלי בי' זיינם מ"מ להיות נתקשתי בדבריהם אמרתי תורה היא והרשות נתונה לכל אדם לדעת לחקור עד מקום יד מגעת ואבטח בה' החונן לאדם דעת:
הנה הטו"ז ביו"ד סי' קצ"ח החליט דלא תאמר לנכרי שיחתכם דכבר נתברר שאין מצוה גמורה בנטילתם דאפשר בניקור ולמה נבטל בזה שבות. והש"ך בנקה"כ כתב דאם אי אפשר ליטל הציפרניים ביד יחתכם בכלי ע"י אמירה לעכו"ם דהתוס' כ' דנטילת צפורן הוי מלאכה שאצל"ג ומתני' כר"י ולדידן דקיימ"ל כר"ש הוא רק שבות דשבות כו' גם המ"א בסי' ש"מ אף שהביא דברי הריב"ש שחילק על התוס' הנ"ל מ"מ כיון דאי אפשר בניקור דחיישי' לדעת הראב"ד שציפורן עצמו חוצץ מטעם כל העומד ליקצץ כו' גם ביד א"א כמבואר ביו"ד סי' ש"ץ לכן יש לסמוך על שיטת התוס' בדין נטילת ציפורן וגם על הטור במלאכה שאין צל"ג ויחתכם בכלי ע"י אמירה לעכו"ם כן ביארו דעתו המחצית השקל וסדרי טהרה גם בתשו' חכם צבי ובסדרי טהרה דברו בזה ומבואר אי"ה ולענ"ד פסק זה צ"ע טובא כאשר אבאר בעזרת השי"ת. גרסי' בשבת ק"ו תני ר"א קמי דר"י כל המקלקלין פטורים חוץ מחו"מ א"ל ר"י פוק תני לברא חו"מ אינה משנה ואת"ל משנה בחובל וצריך לכלבו כו' ופריך הש"ס בריי' אמתני' ומשני הא ר"י והא ר"ש והנה התוס' וראשוני' ז"ל פירשו דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי והשיגו על פירש"י והקשו לר"א דמחייב בחו"מ אפי' באין צריך לכלום הא הוי מלאכה שאצל"ג ומוכיח מכמה סוגית דחו"מ ג"כ פטור לר"ש ותי' תוס' כשבת דבאמת גם לר"א אינו חייב אלא בהי' סבור להנות ממנה ונמצא שהי' אי' הנאה כו' ובמילה והבערה אע"ג דלא חשיב תיקן מ"מ צל"ג חשוב ע"כ והדבר פשיט לענ"ד דאף שכ' תוס' כן לר"א מ"מ גם לר"י פשיטא דצ"ל דחו"מ אינו חייב אלא בצל"ג וכל היכי דאיכא תיקן קצת כגון בתיקון מצוה או בחובל וצריך לכלבו חשוב צל"ג דא"ל דלר"י במילה כו' לא חשיב צל"ג רק תיקן קצת מיקרי ולכן בחו"מ חייב אף באצל"ג רק באיכא תיקן קצת ומ"מ לא תיקשי מכל הנך סוגית דמייתי תוס' דהתם ליכא תיקן כלל דודאי אין הדעת סובלת לומר כן דיפלגו בסברת הפוכת גם מחויבים אנו להשוות דעת החולקים במאי דאפשר. וליתר שאת אביא ראי' ע"ז מסנהדרין פ"ד דמייתי תוס' דמשני הש"ס מאן שמעת לי' דמקלקל בחבורה חייב ר"ש הא ס"ל דמשאל"ג פטור ואי נימא כנ"ל עדיי' לא משני הש"ס כלום לר"י דאליבי' חייב אף באצל"ג רק היכי דאיכא תיקן קצת ואי דהתם הוי מקלקל גמור מ"מ אמאי לא משני הש"ס כן. אלא ע"כ מוכח דגם לר"י פשיטא דאינו חייב רק בצל"ג ונוסף פ"ז צריך תיקן קצת ולכך שפיר משני הש"ס דפטור משום שאצל"ג דבהאי שנויי סגי בין אליבא דר"א ובין אליבא דר"י מבואר מזה לשיטת תוס' דכל היכי דהמלאכה נעשית לצורך תיקן מצוה מלאכה הצל"ג מקרי. ואמנם הרמב"ן בספרו אוצר נחמד חי' על מס' שבת כ' וז"ל אחר שהביא שיטת תוס' ואין אני אומר כן דמילה ודאי מלאכה הצל"ג היא שהא צריך שיהי' אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפורניו בכלי שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף שאינו צריך לגוף הציפרנים מהצל"ג נקראת וכן הזורה ובורר כו' והבערה נמי כיון שהוא מדליק אש שבשל בו פתילה הרי הוא מלאכה הצל"ג דומי' דמדליק אש להתחמם כו' אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול שהנימול נשאר חבול וחולה והכפרה כיון שאין לאדם הנאה ממנו נקרא מקלקל בעצים. ויש בה תיקון שאינה מגופה של מלאכה והיא קיום המצוה ולר"ש לא חשיב תיקן כלל ור"א ור"י פליגי אליבא דר"ש עכ"ל. והאריך שם. מבואר קוצר דעתו כדעת הריב"ש הנ"ל דמילה ונטילת ציפורנים מלאכה הצל"ג הי'. והדבר פשוט דהתו' לשיטתם דנטילת ציפורנים לא חשיב צריכא לגופא ולכך הוצרכו לפרש דתיקן מצוה חשוב צל"ג גבי מילה ולרמב"ן הנ"ל י"ל דתיקן מצוה לא חשיב צל"ג כלל. ולפ"ז קשה הא אשה שצריכה ליטל ציפורני' וצורך טבילת מצוה לא גרע מחבלה לצורך מילה ותיקן הפתילה לצורך הבערה הוי מלאכה לצורך תיקן מצוה. וא"כ בממנ"פ אין להתיר ע"י אמירה לנכרי ליטול ע"י כלי דהוי מלאכה דאוריי' דאי סמכי' על שיטת תוס' דנטילת ציפורנים הוי מלאכה שאצל"ג א"כ צ"ל דתיקן מצוה חשוב צל"ג והוי מלאכה גמורה משום תיקן מצית טבילה ואי סמכי' על שיטת רמב"ן הנ"ל דתיקן מצוה לא חשיב מלאכה הצל"ג א"כ צ"ל דנטילה גופי' חשיב צל"ג דהא מוכח מש"ס א' מב' פנים או דתיקון מצוה חשיב מלאכה הצל"ג או דנטילה גופא חשיב צל"ג. ואין לומר דלא חשיב תיקון מצוה צל"ג אלא היכר דהמלאכה היא ג"כ עצם המצוה כמו מילה ודומה אבל בטבילת האשה המלאכה אינו מעצם המצוה כי מצות טבילה חל אף באין לה צפורנים כלל איך לא חשיב צל"ג. דז"א דהא בהבערה נ"כ חימום הפתילה אינו מעצם המצוה ואפ"ה צל"ג מיקרי. ועוד ראי' לענ"ד דהא הרשב"א חולק על התוס' בסוגי' דקורע על מתו על מה שכתבו דקורע על מתו חשיב צל"ג משום תיקן מצוה וע"ז חולק דא"כ אמאי אמר ר"ש דמוציא מת לקברו פטור ומיירי אפי' במת מצוה וא"כ הוי צל"ג משום תיקן מצוה פ"כ ואי נימא לחלק כנ"ל מאי קושי' מהוצאה דאינו מעצם המצוה דהמצוה היא הקבורה אלא ודאי דאין לחלק בזה דהכשר מצוה כמצוה:
עוד נראה להביא ראי' ברורה לזה מהא דאמרי' ריש יבמות בסוגי' דעליה דבכיבוד אב הוי הכשר מצוה וכ' התוס' דכיון דאינו מקיים המצוה בשעת השחיטה רק בשעת שמאכילו ומשקיהו לכך בשחוט לי בשל לי לא דחי העשה הל"ת הרי מוכח דלולי דגילתה התורה את שבתותי תשמורו ה"א דעשה דוחה ל"ת אף בהכשר מצוה ובת"ה סי' ק"ב למד מזה דהיכי דאי אפשר בע"א חשוב הכשר מצוה כמצוה ופסקו המחבר או"ח סי' תרע"ג וה"ה ה"נ כיון שא"א לקיים מצית טבילה רק בנטילת ציפורנים אשר לה ובניקר א"א ולשיטת הש"ך ומ"א גם ביד א"א כנ"ל א"כ הוי א"א בענין אחר והכשר מצוה כמצוה והוי מלאכה הצל"ג:
ולכאורה הי' נראה לומר דע"כ לא חשיבי תיקן מצוה מהצל"ג אלא מצוה דמדאוריי' זמנה בשבת כגון מילה או הבערת ר"ש משום פינוי הדין דזמנה ג"כ מיד אבל בטבילה כיון דקיימ"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ורק משום ביטול פרי' ורבי' חייבת לטבול כשבעלה בעיר ואיהי לא מיפקדא אפו"ר אלא שלא לצער בעלה ואפי' למ"ד טבילה בזמנה במצוה הני נשי דידן ס' זבות נינהו ולא הוי אלא מדרבנן וכמש"כ הב"י בסי' קצ"ח. ומשו"ה י"ל דכיון דאין מצוה זו זמנה היום מדאוריי' לא חשיב צל"ג ומה שהוי מצוה מדרבנן לטבול בזמנה לא חשיב להיות נקראת מלאכה הצל"ג מדאוריי' ולחייב חטאת. וים סמוכין לזה מהא דכ' תוס' ד"ה חוץ מחו"מ כו' אף דכל שוחט מקלקל הוא כו' ולכאורה ק' הא לר"י תיקן מצוה חשיב תיקן וכמש"כ תוס' ד"ה מ"ל כו' ושחיטה מצוה היא אלא ודאי כיון דאין זמנה קבוע לא חשיב תיקן וממילא ג"כ לר"ש לא חשיב צל"ג והכא גבי טבילה ג"כ אין זמנה קבוע מדאוריי' הן אמת שמשחיטה אין ראי' דלאו מצוה המוטלת עליו הוא כמש"כ הרמב"ם ר"ה שחיטה וכ"מ שם עכ"פ הסברא בעצם נכונה לחלק בכך לענין צל"ג. אכן אחר הענין גם הא ליתא. דהרי כ' התוס' לעיל ד"ה הא ר"י כו' דקורע על מתו חשוב צל"ג משום תיקן המצוה ואף דמצות קריעה גופא לא הוי אלא מדרבנן כדקיימ"ל ביו"ד סי' ש"מ ובש"ך שם. הרי דאפי' בתיקן מצוה דרבנן חשיבי מלאכה הצל"ג:
הן אמת שבס' מגיני שלמה כ' וז"ל י"ל דס"ל לרש"י דמצות קריעה מדרבנן וא"כ כיון דמדאוריי' לאו מצוה היא חייב חטאת דאיך יפטרו רבנן מחטאת כיון דמדאוריי' חייב ויהי' חוטא נשכר עכ"ל הנה כל רואה ישתומם על מראה זה דהא להיפוך הוא דמדאוריי' אינו חייב חטאת דהוי משצל"ג ורק משום תיקן מצוה דרבנן הוי מלאכה הצל"ג ומאי חוטא נשכר שייך הכא והנה מחויבים אנחנו למשכוני נפשן אדברי רבינו הגדול זצלל"ה דכל כוונתו היפוך משמעותו וכוונתו שכיון שמדאוריי' פטור אין כח ביד חכמים לחייבו. ואמנם באמת גם זה אינו כמש"כ התוס' דהתורה אמרה כל עושה מלאכה הצריכה חייב וכיון דחייבו חכמים לקרוע ממילא דקורע בשבת חייב דהוי מלאכה הצריכה לקיום המצוה וכמו שמצוה דאוריי' חשיב מלאכה הצל"ג כן מצוה דרבנן יעויי' בתוס' י"ט שם. ולענ"ד אין זה ענין לספיקו של המל"מ בפ"ז מהל' תרומת ולמאי דמייתי שם וכן להא דקיימ"ל בסוכה ובשביעת מדאוריי' מחזי חזי ורבנן הוא כו' ולהא דכ' הריטב"א בסוכה באתרוג של תרומה טמאה דהכא כ"ע מודי דכיון דהתורה תלאו למלאכה בצריכות וצורך מצוה חשב צריכות מה לי צורך מצוה דאוריי' או דרבנן עכ"פ צריך הוא לכך. ומכ"ש אי נימא דכל מצוה דרבנן הוא מלא תסור וכדעת הרמב"ם. עכ"פ מבואר שיטת התוס' דרפי' בתיקן מצוה דרבנן חשיב צל"ג א"כ אף נטילת צפרנים לענין טבילה אף דהוי מדרבנן מ"מ הוי מלאכה הצל"ג:
והנה התוס' ב"ק ל"ד כ' דלר"א חי"מ חייב אף באצל"ג והנך סוגי' דמוכחי' דלר"ש חו"מ פטור אליבא דר"י אתי' ולפ"ז תלי' הך דינא אי תיקן מצוה חשיב צל"ג בפלוגתא דר"א ור"י מ"מ פשיטא דהלכה כר"י נגד ר"א תלמידו וא"כ תיקון מצוה חשיב צל"ג. עוד יש לעיי' מהא דכ' תוס' ביצה ד"ח ד"ה ואצ"ל דטעמא דפטור משום דאצ"ל ולכאורה ק' הא התם הוי צורך מצות כיסה והוי צל"ג וי"ל כמו שכ' תוס' בשבת ד"ה בחובלים דהתם הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום ע"כ וה"ה לענין המצוה כיון שאין צורך הגומא שהי' עיקר המלאכה למצות כיסה לא הוי צל"ג אבל מילה היא צורך המצוה וכן בנטילת ציפורן גוף הדבר שנעשה בו המלאכה הוא צורך הכשר מצוה והוי מלאכה הצל"ג כנלע"ד:
אכן עדיי' עומד לנגדינו חומה נשגבה. ירושלמי דשמעתין וכבר עמד בזה הקרבן עדה דמבואר שם דברייתא דעל מתו פטור אתי' כר"ש ותיקן מצוה לא חשיב תיקן שצריכה לגופא והיא תמיה רבתא לדעת התוס'. ואמנם אחר העיון נלע"ד לישב בעזר הצור דאדרבה יש הוכחה לשיטת התוס' מירושלמי זה. ואעתיק לשון הירושלמי בקיצור. בעין קומי ר"ב היך מה דאת אמר תמן השוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת אף הכא לא יצא ידי קריעה אלא כר"ש כו' ופי' המפרש דקושית הירושלמי קאי אברייתא דש"ס דידן דתני ואעפ"י שחלל שבת יצא ידי קריעה ואמאי לא נימא דחייב לקרוע עוד הפעם כמו שוחט חטאת כו' ויש לתמוה על פירושו דאם הברייתא היא היא הברייתא דש"ס דידן איך מוקמי לה כר"ש דהא מבואר בברייתא דעל מתו חייב וא"ל דגירסת הירושלמי היה כגרסת רש"י הדחויה דלא גרסי' בברייתא חייב. דהא רש"י גופא בשמעתין לא דחי לה להך גירסא אלא משום קישר לשון דיוצא ידי קריעה אבל הא לא קשי' לי' דאי לא גרסי' בברייתא חייב מאי פריך הש"ס מיתני' אברייתא דלמא באמת הברייתא ג"כ פוטר כיון דלא תני חייב, דא"כ איך תני ואעפ"י שחלל שבת כו' דמוכח מזה דחייב וס"ל לרש"י דלשון שחלל שבת מורה דחייב מדאוריי' דכיון דסתמא דברייתא מיירי בשוגג ואי אינו חייב חטאת רק אי' דרבנן והוא ג"כ בשוגג לא שייך לשון שמחלל שבת. אלא ודאי אף אי לא תני בברייתא חייב מוכח דחייב ושפיר הי' מקום לגירסה הדחויי' לולי קושית רש"י משום קיצר לשון עכ"פ מוכח מברייתא דידן דחייב כעל מתו ואיך מוקמי לה בירושלמי כר"ש. גם דוחק לומר שהירושלמי פריך מברייתא אחרת דתני בה פטור ולא היא שבגמרא דידן דא"כ אמאי לא הזכירו אותו בירושלמי או בש"ס דידן. גם הרשב"א בשבת מציין על ברייתא דידן ואעפ"י שחלל שבת וכ' ובירושלמי בעי עלה כו' משמע דהקושי' קאי על ברייתא דש"ס דידן והוא פלא דאיך משני דאתי' כר"ש:
אשר ע"כ הנראה לענ"ד דהירושלמי קאי על אותו ברייתא השנוייה בש"ס דידן וכפי הגירסא שלפנינו ומ"מ שפיר משני דאתי' כר"ש ולכך לא צריך להביא הברייתא בירושלמי משום דהוי מרגלא בפומייהו ומ"מ יהי' הכל א"ש בעזה"י ובראשונה נתבונן ג"כ בקושית הירושלמי ובעל קרבן העדה פי' בו ג' פירושים ונעבור לפנינו א' לא':
הפי' הא' דאמאי תנן השוחט חטאת בשבת כיפר אם זרק דמו ואם לא זרק דמו חייב להביא חטאת אחרת ואמאי לא נימא ג"כ הכי דלא יצא ידי קריעה הנה כל רואה יראה דאין כאן התחלת קושי' דבשלמא התם בלא זרק כיון שאין רשאים ליזרוק הדם בשבת ממילא לא יצא ידי חובת חטאתו כמבואר ברמב"ם הל' שגגות פ"ב הביאו הקרבן עדה בעצמו שם אבל הכא כיון שכבר קיים המצוה ודאי דאין חייב לקרוע. ואדרבה הלא זה דומה לרישא דזרק דמו כיפר:
פירוש ב' דכוונת הברייתא דהשוחט כו' כיפר דהיינו שהבעלים מותר לאכול בקדשים ורק שחייב חטאת משום קנס שחכמים קנסו אותו שלא יצא בחטאתו שששה בשבת ולכך מביא אחרת וע"ז סובב הקושי' דה"נ נימא דלא יצא ידי חובת קריעה משום קנס. ואמנם ע"ז הקשה הק"ע דלא מצינו חטאת באה בנדבה ואיך יש כח ביד חכמים לחייב חטאת להביא חולין לעזרה:
פירוש הג' הביא בקרבן עדה דה"פ דהשוחט בשבת כו' כיפר ומש"ה כיון שהועילו מעשיו ויצא חייב חטאת על שחלל שבת וע"ז פריך דה"נ כיון דתני במתני' בקורע על מתו דפטור א"כ מוכח דלא הועילו מעשיו דאי יוצא ידי קריעה והועילו מעשיו הי' מן הדין שיהי' חייב וא"כ אמאי תני דיוצא ידי קריעה ואמנם לענ"ד קשה לפרש כן דהרי מבואר בש"ם פסחים ד"ע וכן פ' הרמב"ם דאפי' שחט חטאת בשבת לע"ז דלא כיפר ולא הועילו מעשיו לפ"ה חייב חטאת אחילול שבת משום דתיקן להוציא מאיסור אבר מן החי ואיך נימא דירושלמי יחלוק ע"ז ואינו מחייב חטאת אלא אם כיפר גם הרמב"ם מביא הך ברייתא דירושלמי להלכה ופוסק ג"כ הך דפסחים דשוחט חטאת לע"ז בשבת חייב ומוכח בזה דברייתא דירושלמי לא מיירי מחיוב חטאת שעל חילול שבת דעל זה לעולם חייב אפי' היכי דלא כיפר כנלע"ד. לכן הנראה לענ"ד בפ' קושית הירושלמי דודאי הך ברייתא דהשוחט חטאת בשבת כו' מביא חטאת היינו משום קנס וכמו שמפרש בפי' השני הנ"ל ומ"מ לא תיקשי קו' הק"ע הנ"ל די"ל ודאי אם כבר נזרק הדם והורצה הזבח אין כח ביד חכמים לקנוס ולחייב חטאת משום דאין חטאת בא בנדבה אכן הברייתא מיירי בלא נזרק הדם ואסרו חכמים לזרוק הדם בשבת כדי שע"י כן לא יהי' יוצא בחטאת שהביא ויהי' חייב להביא חטאת אחרת וכזה שפיר יש כח ביד החכמים לאסור הזריקה בשבת דאפי' לעקור דבר מה"ת יש כח ביד חכמים בשב וא"ת כדאי' ביבמות פ"ט ומכ"ש הכא דלאו מעקר היא עכ"פ חייב מדאוריי' להביא חטאת ע"י קנס דרבנן ופריך הירושלמי דה"נ נימא דלא יצא ידי חובת קריעה ויהי' חייב לקרוע עוד הפעם:
ועתה נבוא לפרש מה שמשני בירושלמי ע"ז מסכים לדעת התוס' ואמנם נקדים בראשונה איזה דברים הנצרכים לענינים הנה התוס' כ' דבמתו גם ר"ש מודה דחייב דאף דלא חשיב לי' תיקן דמצוה מ"מ הכא איכא תיקן הבגד ע"י קריעה שיוכל ללבשו בכל שעה שאין בו חימום כן גורס התוי"ט (ומה שכ' המהרש"א דלכך א"ל דלר"ש פטור משום מקלקל דא"כ גם לר"י פטור לא זכיתי להבין כוונתו דהא התוס' כ' לקמן דלר"י תיקן דמצוה חשוב תיקן גמור וא"כ לדידיה שפיר חייב בקורע על מתו משא"כ לר"ש) וכ' התוי"ט דס"ל לתוס' דכיון דע"י קריעה נסתלק חמומו חשיב תיקן גמור כמו קורע בחמתו וכשיטת הרמב"ם דקורע בחמתו ועל מתו חייב משום דדעתו מתישבת והנה התוי"ט נדחק מאוד דא"כ בשאר מתים נמי יהי' חייב. ולענ"ד לק"מ דהתוס' כ' לקמן דלר"י פטור בחובל וצריך לכלבו משום דאין דרך תיקן בכך ומבואר דלר"ש שאר מקלקלין כחו"מ לר"י דלא מצינו שיחלקו עוד בדבר אחר בענין זה חוץ מחו"מ וממילא גם לר"ש פטור במקלקל ע"מ לתקן בדבר שאין דרך תיקונו בכך וכן מבואר להדי' בתו' ב"ק ל"ד ד"ה חובל כו' יעו"ש. וממילא א"ש דעל מתו הוי דרכו בכך משום מצות קריעה ולכך שפיר חשיב תיקן בכך וחייב אבל בשאר מתים שאינו חייב לקרוע אף דמסלק חימומו והוי תיקן מ"מ כיון דאין דרכו בכך אינו חייב כשאר מקלקלים וא"ש:
ובזה נראה לענ"ד לישב תמיהת ה"ה על הרמב"ם דפ' דחובל בחבירו לנקמה חייב משום דמשכך חמתו והקשה עליו דהא בגמ' פרכי' ובכה"ג מי שרי והא תני' כו' ומשני בקורע למירמי אימתי' וא"כ בחובל בחבירו לנקמה וכן קורע כסותו בחמתו בלא עביד למירמי כו' הוי מקלקל וה"ה נדחק בפי' הש"ס ולהנ"ל ניחא לענ"ד דודאי ס"ל לש"ס דהמלאכה לא תלי' בזה אי שרי לעשות כן אלא רק אם הוא מתקן חייב אלא דקושי' הש"ס הי' הא גם במתקן אינו חייב אלא בדרך תיקן בכך וע"ז פריך וכה"ג מי שרי כו' וא"כ אין דרך לעשות כן ולא הוי דרך תיקן ומשני דדרך העולם לעשות כן למירמי אימתי' וכיון שדרך לעשות כן בשעת הכעס להראות הכעס אף שהוא עושה באי' מ"מ עביד דרך תיקונו וממילא בחובל בחבירו לנקמה דעכ"פ דרך העולם לעשות כן באופן היתר כגון בבא והורגו וכדומה אף שהוא עושה באיסור מ"מ עביד דרך תיקן ולכך חייב וא"ש. היוצא לן. דס"ל לתוס' דקורע על מתו הוי כקורע בחמתו. ולפ"ז נראה כמו בקורע בחמתו חשיב תיקן גמור אף דהוי מלאכה שאצל"ג כן בקורע על מתו אפי' אי נימא דתיקן מצוה לא חשיב כלל אפי' למלאכה צל"ג אפ"ה חשיב תיקן גמור ולא מפטר משום מקלקל כיון דמסלק חימומו וחייב לר"י דמחייב במשאצל"ג:
עוד אנו צריכי' למודעי דלקמן הקשה תוס' לר"ח דהא הוי משאצל"ג ותי' דגם לר"א אינו חייב אלא בחובל באי' הנאה וסבור הי' להנות כו' ונראה לענ"ד דדוקא גבי מלאכה הצריכה להנאת גופו שפיר יש סברה לומר דאפי' בהי' סבור להנות נמי מלאכה הצריכה דזה הי' לו להנאה במה שהי' סבור לפי דעתו להנות דכ"ז שלא נודע לו דהוא אי' הנאה הי' לו לנחת והוי (כמוצא מציאה ושוב נאבד ממנו) או כחובל וצריך לכלבו ומת הכלב אבל גבי מצוה לולי דגילתה התורה דתיקן המצוה חשיב מלאכה הצל"ג גבי מילה והבערה ה"א מצד הסברה דלא מהצל"ג משום דמצות לאו נהנות נתנו ואין כאן שום הנאה דנחשוב לצורך הגוף ורק חידש הי' שחדשה תורה דתיקן מצוה צל"ג מיקרי א"כ אין לך בו אלא חידושו דוקא כעין מילה והבערה שמצוה נתקיים אבל אי חישב לעשות מצוה ולא נתקיים המצוה לא חשיב צל"ג דחשיבת מצוה ליכא גם הנאה ליכא והוי מלאכה שאינה צל"ג כנלע"ד לדעת התוס':
ולפ"ז א"ש דהכי משני הירושלמי דהברייתא דתני בה דקורע על מתו חייב ויוצא ידי חובת קריעה אתי' כר"ש דס"ל משאצל"ג פטור ורק הוי צל"ג מטעם תיקן מצוה וא"כ אי נימא דחכמים יקנסו אותו שיהי' צריך לקרוע מחדש ואינו יוצא בקריעתו ולא קיים המצוה כלל א"כ הוי מלאכה שאצל"ג ופטור מחטאת ויהי' חוטא נשכר וע"י אמירת חכמים שבאו לקנוס אותו ירוויח קרבן חטאת וזה אי אפשר וכעין שכ' המג"ש הנ"ל ויעויי' ר"ן פסחים בחמץ שנתערב ובמ"א סי' תר"ע וא"ל דהא אף אי אוקמי הבריי' כר"י הוי א"ש דאי שמא דאינו יוצא הוי מקלקל דז"א כמו שהקדמנו דקורע על מתו לעולם חשיב תיקן משום דמסלק חימומו וכמו קורע בחמתו אף אי לא יצא ידי חובת קריעה אבל כר"ש שפיר אתי' דאי לא יצא הוי משאצל"ג ואף שהי' סבור שעושה מצוה מ"מ לא הוי מלאכה הצל"ג דאינו דומה לחובל באי' הנאה וכמו שכתבנו לעיל וממילא לא הי' יכולים לקונסו לחזור ולקרוע דא"כ יפטר מחטאת וירוויח וא"ש. ומוכח מזה ראי לשיטת התוס' דתיקון מצוה חשיב מלאכה הצל"ג ופשיטא דהא לא קשי' דאיך אוקמי לבריי' דוקא כר"ש והא קורע בחמתו אוקמי בש"ס כר"י די"ל רישא ר"ש וסיפא ר"י וכמתני' דקורע ע"מ. ואחרי אשר בארנו בעזה"י דעת התוס' שתיקן מצוה חשוב מלאכה הצל"ג ובארנו שאדרבה יש ראי' מירושלמי נחזי לחפש עוד דעת שאר פוסקים איך דעתם נוטה. ונראה לענ"ד דגם דעת הרמב"ם כן דלר"ש תיקן מצוה חשוב מצל"ג דלכאורה קשה אמאי לא הביא הרמב"ם דין דבריי'. המוזכר בש"ס דידן דקורע פ"מ בשבת יוצא ידי קריעה ולדברינו א"ש דלפי מה שמשני הירושלמי דברייתא דידן אתי' דוקא כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור א"כ הוא לשיטתו אזל דפ' כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב א"כ הדרא קו' הירושלמי לדוכתי' ולא קיימ"ל כהך ברייתא אבל לפי' הקרבן עדה קשה איך פ' הרמב"ם כירושלמי ושביק ש"ס דידן דמבואר דקורע ע"מ חייב ואפ"ה יצא ידי קריעה וא"ש עכ"פ מוכח דס"ל דתיקן מצוה חשוב צל"ג:
גם דעת הטור נלע"ד דס"ל דת"מ חשוב צל"ג דהא כ' בסי' ש"מ דקורע על מתו אעפ"י שחלל שבת יצא ידי קריעה משמע מזה דס"ל דקורע על מתו חייב וכמו שהוכחנו מלשון רש"י הנ"ל דלישנא דמחלל שבת משמע דחייב מדאוריי' והא הטור ס"ל בסי' רע"ח כר"ש דמלאכה שאשל"ג פטור אלא ע"כ דס"ל כשיטת התוס' דמשום תיקן מצוה הוי מהצל"ג. ובזה מיושב לענ"ד שיטת הטור דהרגיש הש"ך בנקה"כ בסתירתו דפ' בנטילת צפורן בכלי דחייב והא הוי מלאכה שאצל"ג. די"ל דהטור מיירי שם בנטילת ציפורניים לשם טבילת מצוה דהוי צל"ג משום ת"מ ולכן חייב. ומזה יצא לנו סתירה למש"כ המ"א בסי' רע"ח להקשות בשם טל אורת דהטור סותר עצמו להא דפ' בח"מ דחובל בשבת פטור מתשלומין ותי' דדעת הטור לפסוק כר' אבהו דבחובל ומבעיר חייב אף באצל"ג ופי' המחצית השקל דס"ל כשיטת התוס' בפ' ל"ד הנ"ל ולפי"ז ע"כ דמילה ג"כ הוי אצל"ג ותיקן מצוה לא חשיב דאלת"ה מ"ט דר"א. ובאמת כבר הוכחנו מטור יו"ד דחו"מ חשיב צל"ג א"כ ע"כ לא ס"ל דחו"מ חייב אף באלצ"ג דבמילה והבערה גופא הוי צל"ג משום המצוה. ולעיקר קושית המ"א הנ"ל צ"ל כאינך תו' שהביא המ"א שם. עכ"פ מבואר שיטת הטור מסכים לתוס'.
והנה הרשב"א חולק אתוס' ומביא ראיי' מהוצאת אף במת מצוה שפטור אף שהוא תיקן מצוה ולענ"ד לק"מ דהתם ההוצאה אפי' הכשר מצוה לא הו' כיון שאפשר לקוברו במקומו ואדרבה הא קיימ"ל מת מצוה קונה מקומו ואין ההוצאה שייך למצוה כלל וכעין סברה זו כ' תוס' ד' כ"ד ד"ה ר"ש לענין הוצאת הזב בכיסו למנות ראיותיו כו' וא"ש. ואחרי אשר בארנו שיטת התוס' וכמוכח מירושלמי דתיקון מצוה חשוב מצל"ג וסלקנו קו' הרשב"א גם בארנו שכן דעת הרמב"ם וטור גם בארנו דהכשר מצוה כמצוה א"כ נטילת ציפורניים לצורך טבילה הוי מלאכה הצל"ג גם שיטת רש"י הגם שס"ל לפי פשוטו דתיקון מצוה לא חשוב צל"ג מ"מ הרי כ' האליה רבא באו"ח סי' ש"מ דדעת רש"י דנטילת ציפורניים הוי מלאכה הצל"ג גם ביארנו דדעת הרמב"ן מבואר דהוי צל"ג וכמו שכ' שם בספרו הנ"ל ומה שהביא ראיי' הסדרי טהרה בסי' קצ"ח מרא"ש בכורות דכ' בשם רמב"ן דמריטת נוצה לצורך שחיטה ביו"ט הוי מלאכה שאצל"ג צ"ל דהתם כיון שאינו לצורך העור אלא לצורך שחיטה הוי משאצל"ג ומה שכ' הסדרי טהרה שהכא ג"כ אינו ליפות הגוף רק לצורך טבילה לענ"ד אינו דהא עיקר החציצה תלי' במה שמקפיד עליו ועיקר הקפדה תלוי במה שהוא מקפיד עליו משום מאיסותא ומחוסר יפוי הגוף ולכן צואה תחת הצפרנים חוצץ משום שמקפיד עליו משום מאיסותא וזה ברור. גם ראיתי בס' כסף נבחר שכ' דגם דעת ר"ח שדבריו דברי קבלה דנטילת ציפורן הוי מהצל"ג דאל"ה קשה הא איהו פ' כר"ש במשאצל"ג ופ' כר"א דנוטל ציפורניו זו בזו חייב אלא פ"כ דס"ל כרמב"ן וגם דעת הריב"ש כן וכמו שכ' המג"א בשמו. ומעתה אני אומר בממנ"פ אם אפשר בניקור או בנטילה ביד למה מכניס עצמינו להתיר אמירה נגד הרמב"ן ורש"י וריב"ש ור"ח דס"ל דנטילה הוי מלאכה שאצל"ג ואסור מדאוריי' גם נגד הרמב"ם ומחבר דמלאכה שאצל"ג חייב ואם אי אפשר בניקור או בנטילה ביד כמש"כ המג"א. אז לענ"ד גם ע"י כלי אי אפשר להתיר פ"י נכרי דכיון דאי אפשר בענין אחר הוי הכשר מצוה כמצוה וכמו שבארנו לעיל והוי מלאכה שצל"ג משום תיקן מצוה ואיך נתירנו על ידי אמירה לנכרי. לכן לולי שאינו כדאי נראה לענ"ד להסכים פם הטו"ז לנקר הציפורניים הגם כי גם הח"צ מסכים כן וגם הס"ט כ' דמאן דמורי כן לא משתביש. וזו הדרך נראה לנו על צד היתר ברור. והנה באמת כי צריכי' אנו לחוש לדעת הראב"ד ג"כ שהביא הש"ך בשמו דהציפורן גופא הוי חציצה משום דעתידו להנטל. אבל נראה לענ"ד בנידן דידן גם הראב"ד מודה שאינו חוצץ דעיקר טעמא דראב"ד הי' משום דכל העומד לחתוך כחתוך דמי וכמבואר בפ"י ממקואות גבי ידות הכלים והנה לפי מה שכ' השעה"מ בפ"ד מהל' גירושין ואדמ"ו הגאון ז"ל בס' חתם סופר סי' קצ"ה דהך דינא תלי' בהך דר"ש דס"ל כל העומד לזרוק א"כ י"ל דבשבת כיון שאסור לנטול הציפורנים לא תיקרי עומד לכך דמעוכב מחמת איסור הוי עיכוב וכעין שכ' תוס' חולין פ' בד"ב דכמה כו' דכיון דאסור לזרוק הדם משום דהוי מחוסר זמן כו' עיי"ש וכעין שחולק בס' חתם סופר הנ"ל וכיון שנסתלק טעם הראב"ד הדרי' להנ"ל דינקר הציפורנים כנלע"ד