שות מהראפ· הרב אהרן פריד
סימן כ
נסתפקתי בראובן שאסר חתיכת בשר שלו על שמעון בקונם. ושוב נתערב חתיכה זו בשני חתיכות כשירות של שמעון אי נימא דחד בתרי בטיל כדין שאר יבש ביבש או לא. דהנה הא פשיטא דאין זה בגדר דבר שיש לו מתירן דקיימ"ל אפי' באלף ל"ב דהרי אין ביד שמעון להתירו וע"כ לא הוי נדר דבר שיש לו מתירן אלא היכי דדבר הנדור הוא ביד בעליו ואסרו על עצמם שהרי בידם לאתשולי עליו אבל היכי שאין ביד הבעלים לישאל עליו לא הוי דבר שיש לו מתירן וכן משמע ביו"ד סי' ק"ב וסי' רי"ו וכן מבואר להדי' בלחם משנה פ"ה הל' י"ו מהל' נדרים ועיי' בתשו' חתם סופר סי' רס"ג נמצא לפי"ז אין כאן אלא דין יבש ביבש מין במינו דחד בתרי בטיל ומותר לשמעון להנות מאיזה חתיכה שירצה רק שיחזיר א' או נימא כיון דחתיכה זו אית לה בעלים אפשר דלא שייך ביטול וכמו שאמרו בביצה ל"ט דממונא לא בטיל דהרי שנתערב לו קב חיטן בעשרה כו' יאכל הלה וחדי:
תשובה זה לשון הפרי מגדים בסי' ק"ט ע"ז סק"א חתיכת איסור של ראובן שנתערב בב' חתיכות של שמעון מהו אשיב בקצרה הנה יבש ביבש מין במינו חד בתרי בטיל אפי' של ב' בני אדם וכן מבואר ביצה ל"ח וראיתי למהרש"א שכ' כל איסורים לית להו בעלים דמפקרו להו צ"ע אטו היתר הנאה לית להו בעלים ע"כ והנה מה שכ' הגאון ז"ל דכן מבואר בגמרא ביצה לדעתי צ"ע דהרי אחר שהקשה ר' ספרא לאביי ולטעמיך נבילה בטילה בשחיטה ה"נ דלית לה בעלים לא הביא שום סתירה ממתני' או מברייתא לסתור אדרבה כיון דאמרי' וכ"ת ה"נ הקשה מחפצי הפקר דאפי' אין לו תובעים נמי לא לבטיל ולאחר דמשני הש"ס שאני איסורא ממונא ופירש"י דהכא אין כאן הפסד ממון רק איסורא גרידא ולכך שפיר לבטיל ברובא אבל לעולם היכא דאיכא הפסד ממון באמת לא בטיל:
אבל הדין דין אמת דאיסור של ראובן בטיל בב' של שמעון ומטעמא שכ' המהרש"א דכל איסורים מסתמא הבעלים מפקירם וסברת המהרש"א נלע"ד להסביר כעין שכ' השיטה מקובצת שם דכיון שאיסורי אכילה אינם ראוים לבעלים לעיקר הנאתן דהיינו לאכילה לא מיקרי ממון בעלים ושפיר בטיל ע"כ והיינו שלא מיקרי ממון חשוב והוי כפחות משו"פ דאין הבעלים מקפידם ולכך בטיל ודמי' להא דאמרי' בפסחים ויו סופי תאנים אין בעה"ב מקפיד עליהם אין בהם משום גזל. וכן כוונת המהרש"א דכיון דהוי ממון שאין חשוב הוי כהפקר ובטיל וגדולה מזו מצינו אפי' לגבי איסור דכ' ה"ה בטעמא דרמב"ם פ"ח מהל' מאא"ס הל' י"ו דאין לוקין על הנאה דכיון שהדבר עומד לאכול א"כ הוי הנאה שלא כדרך אכילה ואינו רק כחצי שיעור וע"כ וה"ה לענין ממון דבר האסור באכילה כיון שאין ראוי' לעיקר הנאתו כל הנאה שבא ממנו הוי שלא כדרך הנאה ולא חשיב ולכך בטיל ומיושב קו' פרי מגדים אכן כ"ז תינח בדבר איסור אבל בנידן דידן דדבר שנתערב עומד בהיתרו וראוי לעיקר הנאתו לבעלים אינו בטיל חד בתרי של אחר וכמו שאמרו בביצה הרי שנתערב לו קב חיטן כו' יאכל הלה וחדי ואף שאמרו שם דלרבנן בטיל היינו שהקשו כן לדברי ר' אבא דנקיט בלישנא חימן בחיטן מין במינו משמע דמדמה מים ומלח ג"כ לאיסור ולכן הקשו לו לפום לישני' והיינו דאוכיחו עלה וכמו שכ' השיטה מקובצת ומהרש"א שם. אבל באמת דבר המותר באכילה לבעלים אינו בטיל היכי דאיכא משום הפסד ממונא ואין לומר דאין כאן הפסד ממון כיון דיוכל לשלם לו מכיסו עבור הדבר שנתערב דזה אינו דבאמת פשטות הש"ס משמע דאי אפשר לחלק בין הפרקים דאי אמרי' בטיל אינו חייב לשלם לו כלל דאל"ה מאי פריך ר' אבא דהרי שנתערב לו כו' יאכל הלה וחדי דמאי חדוותא איכא הלא אפי' אי נימא דבטיל מ"מ חייב לשלם לו אלא ע"כ דפשיטא להו לחכז"ל דכיון דגזירת הכתוב דחד בתרי בטיל הוי האיסור כמו שנשרף ונאבד וממילא גם בממון כן ופטור הלה לשלם לו דהוי כנשרף ומבוער מן העולם וכן משמע מהא דפריך מנבלה בטלה בשחוטה. הן אמת שהפרי מגדים פשיטא לי' דחייב לשלם לו באיסורי אכילה עיי"ש ולדעתי צ"ע דנראה מפשטות הש"ס דאי בטיל בטיל ממש וכנ"ל. ולפ"ז היכי דנתערב דבר היתר גמור לבעלים בשל חבירו אינו בטל דהוי הפסד ממון. וכן מצאתי בס' אבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג דכ' גבי שקלים מקטנים שממונא דהיתר לא בטיל ולענ"ד נראה להביא ראי' לזה מהא דמסיק הש"ס בנדרים נ"ט קונמת הוי דבר שיש לו מתירן ופריך הש"ס מהא דתנן סאה תרומה טמאה שנתערב בפחות ממאה תירקב הא למאה תעלה ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירן וע"ז שקיל וטרי הש"ס שם ולא אשכח פריקא עד דהוצרך לשנויי שאני קונמת דמצוה לאתשולי עליה ולכאורה קשה דאמאי לא משני הש"ס בפשטות דמיירי דנתערב סאה תרומה טמאה של כהן בחולין של ישראל ולכך בפחות ממאה תרקב הא למאה תעלה דלא הוי דשל"מ דאין התרומה של ישראל ואם הי' תרומה טהורה ימכור לכהן חוץ מאותו סאה דהיינו שימכר החולין לאותו הכהן שהתרומה שלו אלא ע"כ מוכח דפשיטא לי' לש"ס דכיון דתרומה הוי של כהן הוי תערובת ממון וממונא לא בטיל ולכך לא מבעי' דסיפא לא מוקמי בהכי כיון דהוי תרומה טהורה וחזי' לאכילה לכהן אפי' נפל למאה לא בטיל אלא אפי' רישא דמיירי בתרומה טמאה א"כ לא חזיא לאכילה לכהן אפי' הכי י"ל דבכה"ג אפי' למאה לא בטיל דממונא ל"ב דאף שאינו עומד לאכילה לבעלים מ"מ כיון דהתורה אחשבי' להנאת תרומה טמאה ונלמד מתיבת לך שלך תהי' להסיקה תחת תבשילו י"ל דזה חשיב הנאה ממש ודרך הנאה בכך והוי ממון גמור ולא מצי לאוקמי מתני' בה דאפי' במאה לא בטיל ולכך הוצרך לשנויי דשאני קונמת דהוי דבר שיש לו מתירן ומ"מ להלכה צ"ע בדבר