שות מהראפ· הרב אהרן פריד
סימן יח
הפרי מגדים בפתיחה להלכות בב"ח נסתפק אי חצי שיעור אסור גם בהנאה מדאוריי' באיסורי הנאה או לא ועיקר ספיקו הוא דביומא ע"ד אמרי' דטעם דחצי שיעור אסור מדאוריי' היינו משום דחזי לאצטרופי אי הפירוש דחזי לאכילה בתוך אכילת פרס וממילא יצטרף עם החצי שיעור שיאכל ויהי' חייב וממילא בהנאה לא שייך זה דהלכתא דכדי א"פ לא נאמרה הלא לאכילה ולא על ההנאה וממילא מותר הנאה בח"ש מה"ת או דלמא הפי' כפשוטו כיון דחזי לאצטרופי עם חצי שיעור ויהי' שיעור שלם וממילא אין חילוק בין אכילה והנאה עיי"ש:
ונראה לענ"ד ליפשוט ספיקו של הפרי מגדים מדברי עצמו דהנה הש"ך בסי' צ"ח הקשה לשיטת הסוברים טעם כעיקר דאוריי' למה נסמוך אטעימת נכרי והרי קיימ"ל דאין מסיח לפי תומו נאמן מדאוריי' אלא לעדות אשה בלבד והוסיף הפליתי להקשות דהרי בבשר וחלב כ"ע מודו דטע"כ דאוריי' ואפ"ה אמרי' בש"ס ובפוסקים דסמכי' אטעימת מסלפ"ת:
ותי' הפליתי דבאמת איסור טעימה אינו אלא מדרבנן וכמו שכ' הריב"ש בתשובה ולפ"ז שפיר טועם הנכרי דאם אומר שאין בו טעם אז שפיר יוכל ישראל לטעום דאפי' הוי טועם בו טעם בב"ח ג"כ לא הוי אלא אי' דרבנן ולזה מהני טעימת עכו"ם מסל"ת דמהני לברר אי' דרבנן בכל מקום:.
וכ' הפרי מגדים שם דיש לדחות דברי הפליתי דהריב"ש שכ' דטעימה לא הוי אלא מדרבנן היינו בטועם ופולט אבל טעימה להבחין טעם איסור צריך שיהי' טועם ובולע וא"כ הוי חצי שיעור ואסור מה"ת וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' דמאי מהני טעימת נכרי לגבי טעימת ישראל דהוי איסור דאוריי' חצי שיעור אלא ע"כ צ"ל כתי' הש"ך משום דהוי מילתא דאיכא לברורי כו' ע"כ דברי הפרמ"ג:
ומעתה אי נימא דחצי שיעור אסור בבב"ח בהנאה ג"כ מדאוריי' א"כ תיקשי דכמו שאין הישראל יכול לטעום בב"ח מטעם ס' איסור דאוריי' וכנ"ל כמו כן תקשי איך אמרי' דבב"ח טעים לי' קפילא נכרי דאיך אנו רשאים להטעימו לנכרי דלמא יש בו טעם והרי נהנה בו ישראל בנתינתו לנכרי דכל איסורי הנאה ילפי' מדאיצטרך להתיר בהנאה נבילה דהיינו נתינה לנכרי א"כ ש"מ דנתינה לנכרי הוי הנאה וחצי שיעור דהיינו הטעימה אסור בהנאה מדאוריי' וא"כ טעימת נכרי בבב"ח היכי משכחת לה דהוי ס' איסור אלא ע"כ מוכח מזה דחצי שיעור בבב"ח מותר בהנאה מדאוריי' וה"ה בכל איסורי הנאה וממילא מותר להטעימו לנכרי דהוי ס' איסור דרבנן וא"ש דנפשוט ספיקו של הפרמ"ג ועיי' פסחים כ"ו דס"ל לרבא דאפשר ולא קמכווין אסור וה"ה הכי ודוק. ויען ראיתי בשו"ת שמן רקח ח"ר סי' נ"א בחלק יו"ד שנשאל בסוגין דירך שנתבשל בה גיד הנשה אהא דמשני שם רבין ברי' דר"א כילכת באילפס הוי ואתי שיילי' לר' יוחנן ואמר לטעמי' קפילא ארמאי ויפלא הדבר מאוד דהרי שם אמרו דעובדא הוי בכנישתא דמעון ואתי שיילי' לרי ואמר בגדי שצלאו בחלבו דקולף ואוכל כו' ולפי דעת רבנן כל המעשה שקר הי' כי לא זו השאלה ולא זו התשובה ואם בא להכחיש דברים הנ"ל הי' לו לתרץ דלהד"ם ושקר הי' ומעולם לא אירע שם בגדי שצלאו בחלבו וגם לא אמר ר"י דקולף ואוכל ומה לו להביא ולספר מעשה דכילכת באילפס אשר אין לנו נ"מ לענינינו ע"ש בתשו' שמן רקח שכ' מו"ח הגאון זצלל"ה וז"ל והאמת אגיד ולא אבוש כי יגעתי לפרש בדרך פשוט ולא מצאתי ע"ש מה שתי' בדרך רחוקה וע"י פילפול:
ואמרתי בעזה"י דבר נכון מאוד אולי זכיתי לאמת וגם יהי' ראי' לשיטת הרמב"ם והיא ג"כ מוסכם להלכה במחבר סי' צ"ח דבכל מקום באיסור שנתערב אי איכא קפילא צריך להטעימו לקפילא ואז אם אומר שיש בו טעם איסור אז אסור אפי' היכי דאיכא ששים ואם אומר דליכא טעמא אז מותר אפי' בלא ששים ומשמע דגם רמ"א הסכים להלכה רק מצד המנהג הוי לדידן לעולם כאילו ליכא קפילא והיינו דאין אנו נוהגין להטעים לנכרי ולכן משערי' בשישים נמצא מבואר לפי זה דהא דאמר ר"י סמכי' אקפילא מיירי אפי' בדאיכא ס' והנה התוס' ד"ה שאני הקשו דהא בירך שנתבשל איכא ג"כ שומן הגיד א"כ אפי' בצלי ג"כ יהי' אסור ותיקשי לשמואל. ותי' התוס' דשמנו של גיד אינו מפעפע ומסיים הרא"ש כדאמרי' בחלב כחוש ע"ש והנה התוס' ורא"ש אהא דמשני הש"ס ההוא כחוש הוי כ' שני פירושים חדא דחלב של כחיש אינו מפעפע כלל א"נ מעט חלב הי' בו ובטל בשישים. ומעתה נחזי אנן דהא דתי' התוס' שמנו של גיד אינו מפעפע תלי' בהנך שני פירושים דודאי אי הפי' דחלב כחוש אינו מפעפע כלל א"כ שפיר נוכל לתרץ דשומן הגיד לא עדיף מחלב כחוש ואינו מפעפע כלל ולכן שפיר אמר שמואל דבצלי אינו אוסר שומן הגיד משום דאינו מפעפע וכתי' התוס' ורא"ש הנ"ל אבל אי נימא דחלב כחוש מפעפע ורק שהי' בו שישים נגד החלב א"כ בשלמא התם דמיירי דהוי עובדא י"ל דמיירי באופן שהי' שישים נגד החלב והי' המעשה כן אבל לשמואל דקאי אמתני' תיקשי וכי לעולם איכא שישים בירך נגד שומן הגיד זה דבר שאין צריך ראי' כלל דאיכא שומן הגיד כ"כ שאין ס' נגדו ובאמת ראי' ג"כ מהנהו אטמתא דאימלחו דהוי סברו לאסור וע"כ דלא הוי שישים נגד השומן דעיקר איסור הי' רק מפני שומן דאין בגידין בנ"ט וכמש"כ הפוסקים ע"ש עכ"פ הדרא קושי' התוס' לדוכתי' אשמואל:
והנה זה פשוט דטרם שמוכח בפי' דחלב כחוש אינו מפעפע משום קושי' זו אין לחרש דין חדש אשר לא נשמע דהרי הא דאמר ר"י קולף ואוכל א"ש גם אי נאמר דהי' שישים וכיון דאיכא למימר דהי' שישים הדרא קושית התוס' אשמואל לדוכתי' והשתא א"ש דרבין בא במתק לשונו להוכיח לן דע"כ טעמי' דר"י הוי משום דחלב כחוש אינו מפעפע וממילא לא קשה אשמואל דגם שומן הגיד לא עדיף מינה דאי לא תימא הכא אלא דטעמי' דר' יוחנן היא משום דאיכא שישים נגד החלב תיקשי ר' יוחנן ס"ל דסמכי' אקפילא דהיינו כנ"ל דאפי' איכא שישים מ"מ צריך קפילא וא"כ איך אמר ר"י קולף ואוכל מאי בכך דאיכא שישים מ"מ צריך קפילא ואם תאמר שמפני כך לא אמר ר"י דלטעמי' קפילא משום דלא הי' קפילא בנמצא ע"ז אמר רבין דהרי שם אותו מעמד שהי' העובדא דגדי שצלאו בחלבו הי' ג"כ עובדא בכילכת באילפס ואמר ר"י דלטעמי' קפילא כו' הרי דהי' שם קפילא ומדוע לא הצריך ג"כ לטעימת קפילא בהא דגדי שצלאו אלא ע"כ מוכח מזה דטעמא דר"י לאו מטעם שישים הי' אלא מטעם דחלב כחוש אינו מפעפע כלל וממילא לא תיקשי לשמואל דשומן הגיד ג"כ אינו מפעפע וממילא דלא הכחיש רבין להך מעשה דגדי שצלאו בחלבו כלל רק הוצרך להביא עוד מעשה דכילכת כדי להוכיח טעמא דר' יוחנן דחלב אינו מפעפע כלל ולא תיקשי קושית התוס'