שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן מב
שאלה ע"ד שאחד נתן משכון לחבירו והטמינו בחנות שלו וצירי פתח החנית היה מבחוץ מצד הרואה את הרחוב והמשכון נגנב ושאל השואל אם מחויב לשלם:
א תשובה לא עמדתי על דברי שאלתו ככתוב במכתבו ואמת כי מאד טרתחי להדורי אזכותא. אך מ"מ זהו קשה בד"מ להוציא ממון מיד מוחזק כי מה שעלה בדעתו דמר שזהו פשיעה לפי שצירי פתח החנות אשר סובבים על הברזלים שקורין (האקיש) היה מבחוץ מצד הרואה את רחוב העיר והגביהו הגנבים את הדלת למעלה כי לא היתה סגורה במפתח כי אם הברזל ארך אשר ראשו תחוב בכותל ובראשו השני תלוי מסגרת שקורין (שלאם) ובקל יוכלו להגביה הדלת ככתוב בדברי מעל' מ"מ קשה לחשוב זה לפשיעה מאחר שהיה סגור עכ"פ רק שהגביהו את הדלת:
וראי' דהרי בפרק הכונס אמר הכונס צאן לדיר ונעל בפניו כראוי ויצאה והזיקה פטור ומפרש בגמרא איזהו כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' זהו כראוי ובפ' המפקיד [דף מב] המפקיד מעות ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרין. ורש"י פירש דקאי אנעל בפני הקטנים. והרבה מפרשים פירשו דנעל בפניהם אמעות קאי שנעל בפני המעות ומשמע דאף שאין יכול לעמוד ברות שאין מצוי' לאו פשיעה היא. ודוחק לומר דגבי צאן כראוי הוא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' אבל דלת מטלטלין צריכין שמירה טפי דזהו דוחק לחלק בפרט להוציא ממון וכיון דאף דלת שאין יכולה לעמוד ברות שאינה מצויה מיקרי כראוי ובודאי שדלת כזה אין משתמרת מפני הגנבים דכת אדם ודאי טפי מכח רות שאין מצוי ואפ"ה לא חשב פשיעה וטעם הדבר דאף שהגנב יכול לפותחו מ"מ אין זה פשיעה דמסתמא הגנב מירתת שצא יהיה נתפס. ואף אם סתום במפתח הרי יכול לזייף גם המפתח כמותו אלא משום דמירתת ולא שכיח כולי האי לכן אין [זה] פשיעה. וש"ח בשמירה פחותה סגי ליה. וכן משמע מחידושי הרמב"ן הובא (כגש"מ) [בש"מ] לב"מ שם דש"ח סגי ליה בשמירה פחותה בנעל הדלת ויכולה לעמוד ברוח מצויה. ודוחק לומר דשם מיירי באם אנשיה ישינים בחדר. גם בח"מ [סי' שצ"ו] משמע דדלת שיכולה לעמוד ברות מצויה לא חשיב פשיעה:
ומה שאמר בגמ' כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כבר כתבו המפרשים שהיה דווקא בדורות הראש נים שהיו מצניעין אף שלהם בקרקע אבל במקום שמצניעין בשידה תיבה ומגדל משמרין כמו שמשמרין את שלו אם המקום ראוי לשמירה. וכן סתמא דמתניתין בנעל בפניהם כראוי פטור ולא אמרה שמואל אלא לפי הדור וא"כ מאן מפיס לאמר דבזה"ז הוה פשיעה מה שלא הטמין הערבונית יותר מבגדי אשתו שהיו מונחים גם המה שמה. ואם באמת היתה שסגר במסגר שלא יוכלו גנבים לפותחו אפשר דאפילו ש"ש הוה פטיר לדעת הפוסקים דכטור בגנבת אונס (עכ"פ כיון שהסגירה לי' בשמירה פחותה) עכ"פ נ"ד שמירה פחותה מיהא הוי. וגם בענין איסר מצינו [ע"ז דס"א] אין השומר צריך לישב ומשמר אע"ג שיוצא ונכנס מותר ושומר מיקרי וכמו כן בריש חולין היכא דשייך מירתת ולכן כאן שהוא במקום המשומר ונגנב כיון דנתפס כגנב להגביה הדלת ברחוב העיר ודאי לא ימגע מהיות עכ"פ ש"פ:
ומ"ש מעלתו בשביל הרעש שעבר ושערורי' שהטמין כל אחד את שלו וא"כ בשביל הרעש היה לו להטמין כדינא דגמ' (כמדומה לפי דבריו היו כלי כסף) לזה י"ל אדרבה כיון דחזינן אפי' לפי זמן הגמרא אמרינן בציר בא מרבנן (שי"ל) [סבר] דילמא מיבעי' ליה זוזי לאבדלתא וא"כ בנ"ד שהיה מוכן להחזיר השרבינות רק שזה דחה בלך ושוב. א"כ לא היה צריך להטמינם בקרקע מאחר שהיה מצפה בכל יום יבא הלה ויבאר את אשר יוציא מהם. וסברא זו לדעתי חזקה יותר מהך דדילמא מיבעי' ליה זוזי לאבדלתא וכי לא השאיר בביתו מעות ולמה דוקא הוצאת הבדלה לצורבא מרבנן ולא יתר הוצאות הבית השוין לכל אדם ואפילו בלא צורבא מרבנן נמי ואיך יצוייר הך דינא כלל דאין להם שמירה הא יכול לומר דילמא מבעי ליה (זוזי לאבדלתא וכי לא השאיר בביתו משום דבעי) לשאר הוצאות. ונפל הך דינא בבירא. ולכן נראה לי דבלא"ה תמה הסמ"ע [סי' רצ"א ס"ק כ"ז] איך יענה על הדעת כיון דנתן סתם פקדון וצריך להטמינם בקרקע לסמוך עליו ליקח ממנו מעות להבדלה ולכן נראה לי (דידקאי) [דקאי] אהך דאמרי ומדה שמואל בע"ש בין השמשות דלא אטרחוה רבנן ואי שהא (בע"ש) [במ"ש] כדי לקוברן ברן ולא קברן חייב ואי ת"ח הוא סבר דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא:
ב ונ"ל כך פירושו דודאי מסתמא חי שמפקיד לזמן מרובה מפקיד מאחר שהזהירו להטמינם בקרקע מסיח דעתו מהם ואף שיצטרך מהם אינו שולח לנפקד כלל שבודאי לא יטריח עצמו כל שעה לצורך המפקיד לחפור בקרקע בפרט כי הדבר צריך שמירה והצנע לכת מפני הגנבים השכיחים שמה אך אם היה יודע המפקיד שהשעות מצויים שמם מזומנים אצלו בודאי אם יצטרך לו נוטל קצת מן מפות הפקדון ולכן אמר דבע"ש בין השמשות אין צריך לקוברן ואי ת"ח הוא המפקיד שיודע הדין שבע"ש אין צריך לקוברן ת"כ חושב שעדיין לא הספיק הזמן לקוברן בקרקע ודרכו שילך אם יצטרך לו זוזי להבדלה. ולכן אמר אי ת"ח הוא שיודע הדין שבע"ש אין צריך לקוברן למ"ש א"כ דרך הוא דלמ"ש כשמצטרכין לו מעות שחוקר פן עדיין נמצא שהן תחת יד הנפקד. ואי קשיא א"כ למה דוקא זוזי להבדלה ולא שאר הצטרכות י"ל לשאר הצטרכות אין לו לחוש כלל שהרי המפקיד רוצה לשומרם שמירה מעולה ואם יחיש שיצטרכו לו לעולם לא יקברם אבל הך דזוזי להבדלה יש לו גבול וחביבה מצוה ביתר שאת על ת"ח ובודאי ניחא ליה להמתין שלא יקברם עד יצא ידי ספק דילמא מצטרכי ליה זוזי להבדלה ולכן גם הנפקד סובר דעביד ליה נייח נפשיה במה שממתין ויהנה לת"ח מנכסיה דת"ח לעת מציא שיצטרכו לו המעות להבדלה:
וגם דעת הראב"ד דמה שנאמר בגמרא הוא על נפקד ת"ח והוא תמוה דהוא היפך הגמרא איך יפרש דלמא מיבעי ליה להבדלה. והב"ח פירש דיכול לומר מה שלא קברן הוא בשביל דמהדר אזוזי להבדלה ולכן לא קברן ואין [זה] פשיעה. ולא נהירא דנחזי אנן אם נגנב קודם שהבדיל נפטר. ואם לאחר שהבדיל אמאי פטור. וע"ד ל"ל למימר דמיבעי ליה זוזי הול"ל דמיבעי ליה חמרא ומהדר אחמרא בהקפה ול"ל זוזי. ובסמ"ע פירש דכיון שהיא ת"ח מחזיק גם חבירו לת"ח ומדקדק במצות ומיבעי ליה זוזי להבדלה וגם זה לא נראה דהא אי מעות הגי' דאנפקד קאי ממי אלא קאי אמפקיד ובאמת תקשי אמאי לא מיפטר במפקיד ת"ח גם אי הנפקד ע"ה אמאי לא נימא גם במפקיד ת"ח שבאמ' צריך מעות להבדלה יפטר הנפקד אפי' עם הארץ. ועוד מאחר שהת"ח מחזיק גם לזולתו לת"ח א"כ נפטר הנפקד אפי' עם הארץ משום דהמפקיד ת"ח סובר שהנפקד ימתין עד יצטרכו לו זוזי להבדלה וא"כ גם במפקיד ת"ח יפטר ובאמת פשט הגמרא אין לפרש אלא או אנפקד או אמפקיד (ולכן נראה דלהראב"ד דמיקל ופוטר בנפקד ת"ח הא דאמרינן דבעי זוזי לאבדלתא במפקיד קאמר וכדנקיט הסמ"ע וטעמו שת"ח חרד על דבר השם לזכות את עצמו ואת זולתו ולכן נחשב אצלו למצוה לזכות את המפקיד במעות להבדלה משל פקדון ולכן אין חושש לקוברן אבל בע"ה אנן סהדי שאין חרד על המנות שיחשוב לו לצדקה לזכות המפקיד שיקח דמי א"כ אבדלתא מן הפקדון ביד אם לא מחכמה שאל על זאת שנא קברן כי מרמה דיבר וחשבינן לפשיעה):
ולשון הרמב"ם כפי מ"ש המ"מ ואם המפקיד ה"ח אין חייב עד ששהא אחר שיבדיל כדי לקיורן ע"כ. וכתב הב"י הטעם דאין ממתין כ"א כשיעור שיבדיל בעצמו דמסתמ' כשהבדיל הוא גם המפקיד הבדיל דאי הוה מיבעי ליה זוזי להבדלה הוה אתי ולא נראה דא"כ כ"ש כשהמפקיד ע"ה ממתין אפילו טפי ואם נימא דע"ה אין (חשיד) [חשש] על מצות הבדלה כ"כ ולא ירע בעיניו מ"מ קשה איך תנה במפקיד הבדלת הנפקד דלדברי הב"י הנפקד ע"ה ממתין בענינים שונים קודם הבדלה. ולכן נ"ל דבלא ה המה ב"י על הטור שהעתיק דברי הרמב"ם והרא"ש סובר דלא מחייב עד אור הבוקר ולכן נראה דהטור מפרש גם דברי הרמב"ם (דקילי) [דר"ל] בשהה מלקוברן אתר שיבדיל [היינו] המפקיד והיינו אחר שיוודע לנפקד שהבדיל המפקיד וממילא כ"ז שאין יודע יוכל להמתין עד אור הבוקר דכל שפה עומד ומצפה פן יבא. ואפילו תימא דצורבא מרבנן מסתמא לא ישהא כל הלילה בלא הבדלה מ"מ י"ל שאין מחויב להיות [ניעור] כל הלילה בשביל פקדונו של זה ויכול לשכב בשעה שבני אדם שוכבין וכיון שבתחלת הנילה אין חיוב עליו לקוברן כל שלא נודע לו בטרם ישכב שהבדיל אין חייב לקוברן ובזו ודאי מודה הרא"ש שאם כבר נודע לו שהבדיל הצורבא מרבנן שחייב לקוברן כן נראה דעת הטור:
אמנם לענ"ד מ"מ דחיק לפרש אחר שיבדיל על המפקיד ולכן נראה דהרמב"ם מפרש אחר שיבדיל על הנפקד והיינו משום דרוב פועלים אין מקפידים ועושין מלאכה קודם הבדלה וס"ל דד קא אם אין חייב לאחרים אבל לעשות מצוה מן המובחר במה שחב לאחרים אין בידו ולכן אם הפקיד אצלו מעות של אחרים אין רשאי לנהוג סלסול בעצמו כלא ירצה לקברן עד שיבדיל בדיל על הכוס דכיון דמצד הדין מותר ועי' רמב"ם פכ"ט משבת ה"ו וז"ל ומאחר שיבדיל ויאמר בין קודש לחול מותר לו לעשות מלאכה אעפ"י שלא הבדיל על הכיס עכ"ל ועב"י ס"ס רצ"ט מה דמספק בדעת הרמב"ם ואזדי הדברים כאן לצד הב' דשם מסתמא יקפיד המפקיד על כך וה"ל לאתויי שאין רוצה לקיברן קודם שיבדיל אבל אם המפקיד ת"ח מסתמא לא יקפיד שימתין עד שבדיל [והא לא מצי] למימר דמחויב להבדיל תיכף משחשיכה בכדי שיוכל להטמין [מיד ע"ז קאמר] הש"ס דאי ת"ח הוא אין כונת המפקיד שיטמינם תיכף משחשיכה ויהיה מחויב להבדיל מיד דמסיק אדעתיה דלפעמים מהדר אזוזי להבדלה ולכן אין קפידא על המפקיד שיטמינם דוקא מיד כ"א לאחר שיבדיל ואפילו שהה מ הבדיל אין המפקיד מקפיד בכך אבל למי שאינו צורבא מרבנן מסתמא מקפיד שיקברם מיד אלא שעדיין אין מיושב הא דצא קאמר מיבעיא ליה חמרא להבדלה מיהו יש ליישב דיוק זה דקאמר אזמן שהוא צריך ובזו צריך יותר זמן להמציא מעות וגם לקנות יין ומיושב שפיר והמעיין יבאר כמה נדחקי הב"י ואחרונים בישוב דברי הפוסקים וכבר נתבארו הדברים על מכונם בטעם וסברא בס"ד:
ג ועכ"פ כש ש לו איזה התנצלות להמתין לא מחייבינן ליה דלהוי פשיעה מש"ה וכ"ש בנ"ד שהנפקד ביקש את שלו והיה עומד ומצפה מתי יבא המפקיד לתבוע פקדונו וגם מ"ש סברא דאף שנולד איתו דבר אח"כ מ"מ מחויב להסיר המכשול כמו בשהה כדי לקוברן באמת מזה אין ראיה די"ל דילמא התם שהחשש מזומן מפני הגנבים ולא הקילו רק ע"ש בה"ש ומעיקר הדין היה לו לקוברן מיד אבל בנ"ד בשפת שבא (הנפקד) הפקדון לידו הי' די בשמירה זו ששמר לפמ"ש דלא הוה פשיעה ולזה לא נתחייב כלל לטומנם בקרקע מפחד אשר לולד ואדרבה היה לו למפקיד ניטול את שלו אחר ששמעו מן הרעש ואף דודאי אילו היה ההפסד מזומן ברי הזיקא היה מחויב להציל של חבירו דלא יהא אלא משיב אבידה מ"מ כאן לא ברי הזיקא דכמה מטלטלין אשר לא הטמינם ובגדי אשתו יוכיחו וכמה אנשים אשר בא להם הפסד וקנקיל פ"י ההטמנה א"כ י"ל איפכא בשלו רשאי ובשל חבירו לא רשאי פן יתקלקלו. ועוד שאם שמר כדרך השומרין אף שהוסיף שמירה בשלו לשומרו שמירה מעולה ביתר שאת אין מחייב לטרוח בשביל חבירו ואין דומה ליכול להציל ברועים ובמקלות דשם ההפסד מזומן שבאים ליטול של חבירו פשיטא שמחוייב להציל חבירו מן ההפסד אבל היכא דהוה שמירה כדרך השומרין אלא שעל שלו משגיח יותר להטמינו במסתרים אין מחייב לעשות כן בשל חבירו ואף דבתשובת (חסר) אין ראי' די"ל דשם לפי הענין באמת לא היה משומר מגנבים (חסר) מפני שהוציא שלו ממקום הלזה אבל אם שמר כדרך השומרין אף שהוסיף שמירה בשלו אן לחייבו הגע עצמך אם הוא גברא דחם על דידי' ומסתיר שלו מאה אמה בקרקע וכי בשביל כך יתחייב לעשות גם בשביל חברו והא ודאי ליתא. ועוד דבמהרי"ק משמע (סי' קנו) דאם נחית לשומרה בטעות מחמת שלא ידע שנותנין משם מספרים לאו שומר הוא כלל (ורא"ש) [ורמ"א] בקצרה מביאו (סי' רצא ס"ד) וא"כ גם בנ"ד אם נימא בשעה שנמסר הפקדין לא הי' חשש כלל ודי בשמירה בחנות כפי מש"ל ואח"כ נולד החשש מן השערורי' י"ל דלא נחית לשומרה על דעת כן ולא נתחייב כלל לעשות שמירה ביתר שאת ואף שאשת המפקיד ביקשה וכפי הנר' ממ"ש לעיל בקשה זו היה להוציא המשכונות בלא מעות מן הערבינות ולא נתן לה הנפקד י"ל שלא עלה על דעתו כלל שיסתעף מזה איזה אחריות והפסד וגם לפי האמת לא נשמע בכל הרעש גזילה מאנשי המלחמה כי אם לפעמים שתפסו מאכל ומשקה ולא הוי שכיח הזיקא במדינה זו ופחדו פחד אשר נא היה פחד לפי האמת:
ד ואמרתי עם לבבי לחפש עוד זכות דלכאורה למ"ד מלוה על המשכון ש"ש בכה"ג שלא נתן המשכונות עדיין חייב בשמירתו כמקדם וכת"ש בש"ע ת"מ (סי' ע"ב סמ"ג) כיון שדחה אותו בלך ושוב דמי לנגנב קודם הזמן שקבע והוה שיש אנא דהרמ"א כתב שם דלמ"ד מלוה על המשכון לא הוי אלא ש"ח לא מחייב אלא דבש"ך ביקש לאמר דמ"מ כיון דהוי כאילו פירש שאם יאבד יפסיד (כ"ד תעלתו) [כנגד מעותיו] ולכן אף ששילם לו מ"מ חייב באחריות כדי חוב ולפי דברי הש"ך הרי יש למעלתו זכות בבירור עכ"פ כפי מה שלוה על המשכון אך שאין דברי הש"ך מוכרחים בזה וגם עיין באו"ת לא חש לדבריו כל ובודאי דבר זה אי אפשר לאמרו בלי ראיה מבוררת דבלא"ה מה שכתבו התוס' דהוה כאילו פירש אנו מצטערין להסביר הסברא דלמה יחשב כאילו פירש ומהיכי תיתי להוסיף שיהא כאילו פירש אף לאחר שיפרענו יתחייב וגם בגמ' משמע דלא כהש"ך דהא אמר הגמ' ר"ע אומר דיכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיו ובגמרא יש ע"ז שלשה טעמים או משום דהמלוה כש"ש משים פרוטה דרב יוסף או משום דר' יצחק או משום דשמואל והנה צריך ליישב הלשין למה תולה בהך (דשום) [דכלום] הלויתני ואי טעמא משום דר"י נראה ישוב הלשין דודאי אי לאו טעמא דכנוס הלויתני ניהו דעביד מצוה בהלואה אין לו ענין שיהא ש"ש על המשכון דאטו מי שיש לו פקדון אצל חבירו ומלוה לו מעות יהיה ש"ש על הפקדון שאין לו המשך וענין אצל פקדון אבל כיון שלא הלוהו אלא על המשכון דוקא נמצא שההלואה נמשכת מן המשכון [ואי טעמא משום דר' יצחק נראה יישוב הלשון דאי לאו טעמא דכלום הלויתני ה"א] דלזכרון דברים נקטי' ולא שייך שקנה אותן ולזה אמר דמסתמא לגוביינא נקטי' וקני לי' מדר"י. והשתא לפי שיטת התוס' דס"ל דפליגי מדשמואל דהוה כאילו פירש בהדיא אם יאבד יפסד וצריך ליישב הלשין דבשלמא [אי] נזכרין דברים בעלמא נקטה לא שייך למימר שיהא כא לו פירש בהדיא שאם יאבד יפסיד שלא היה דעתו על המשכון כלל אבל כיון כנתן דעתו על המשכון לגבות ממנו לעת צורך א"כ בנאבד [הוי כאילו פירש שיפסיד] דמיו שהרי לא יהא [ממה לגבות] שכבר הוחלט אצלו בדמי חובי. א"כ זה לא שייך כי אם בלח פרעו אבל בפרעו ודאי לא שייך ומהיכי תיתי לומר שיהא כאילו פירש שיתחייב באחריות אף אם יפרענו דממה שהלוה (על המשכן) דוקא על המשכון אין ראיה אלא שיקבל המשכון במעותיו כשאיבד אבל לא לאחר (שימתיקו) שיפרענו ולכן אין דברי הש"ך נראין בזה:
גם מצאתי להפך בזכותו דמטעם שמשכון זה ניתן שלא בשעת הלואה וא"כ קני לי' מדר"י ובש"ך (ס"ק שי"ב) [סי' ע"ב סק"ט ד"ה ועוד נלפענ"ד דאף] הסכים דבמשכנו שלא בשעת הלואה חייב נמי על היתרון בגניבה ואבידה וא"כ נראה בנ"ד נמי אף דמשכנו הלוה מדעתו כיון דחזינן דגם במשכנו מדעת שנא בשעת הלואה חייב בהשבת עביט כמבואר (בסי' שע"ד) [סי' צ"ז סי"ו] א"כ קרינן בזה ולך תהיה צדקה וקני ליה נמי למשכון וכ"כ הש"ך [סק"ט] בהפרעתו לדברי רש"י וכתב כ"ז במשכנו שלא בשעת הלואה ע"י ב"ד או מדעת הלוה כו' עכ"ל וא"כ י"ל בנ"ד נמי דכבר פרעו סך מסוים ונשאר רק סך [קטן] מ"מ עדיין על הנשאר כל המשכון משועבד לו דלא יהא [אלא] שהשכינו מתחילה על סך מעות הנשאר דמ"מ מתחייב גם ביתרון ואף שהבטיחו להתיר לו המותר מ"מ בדברים בעלמא לא נפקע קנינו במשכון ומצי הד ביה להחזיק המשכון בסך הזה הנשאר כדי שיכוף לפרעו א"כ עדיין הוא ברשותו וחייב בגניבה ואבידה עליו [אלא] שיש פתחין פה לבע"ד לחלק ולומר בודאי בהשכון מתחילה משכון השוה יותר מחובו נשתעבד כולו אפילו היתרון אבל בנ"ד י"ל שלא נשתעבד המשכון כי אם לפי ערך מה שהשתעבד וכשפרעו מקצת נפקע קנינו במשכון כפי ערך הפרעון כחו שאילו פרעו כולו נפקע קנין משכון ונמחל שיעבודו לגמרי כמו כן בנ"ד וכפי ערך הפרעון בטל שעבוד המשכון ואין לו חיוב רק על מה שהוא כפי ערך הנשאר מחובו ודרך משל אם פרע שני חלקים מן החיוב אשר עליו הונת המשכון אין חייב רק בשלישתו בגו"א ששני חלקים מקנינו נפקע בפרעונו:
אלא דלפמ"ש התוס' בב"מ דהוה ש"ש דוקא ולא מחייב באונסין וכתבו התוס' הטעם משים דהוה דידי' לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות א"כ כיון דעדיין נשאר לו הנאה זו דהא בעל המשכון היה ש"ש אף על היתרון הן אם חוב מעט אם רב ואין חילוק אם ניטל פרוטה על משכון מאה זו שוה או משכון שוה אלף זיז וא"כ אף שהחזיר לו מקצת פרעון כשעדיין נשאר לו המשכון על קצתו לא גרע מאילו השכין בתחילה [על] סך מיעט אשר נשאר לו עדיין שהיה ש"ש בכולו מיהו בלא"ה רוב פוסקים פסקו כר"י דמלוה על המשכון ש"ש ונמצא שדומה להך דינא דסעיף (מ"ג) דאף שהבטיח לו הממשכן להחזיר מהמשכנות כיון שדחה יום יום ואח"כ לא היה הלוה בעיר המלוה בודאי מוטל עליו עדיין שמירת הערבינות עד יבא שיטול את אשר הבטיחו להחזיר לו ולהך דיעה הוא ש"ש א"כ י"ל דכה"ג שכתבתי כ"ע מידו דהוה ש"ש מאחר שעדיין נשאר לו קצת ותדע דהא להך דיעה דמלוה על המשכון ש"ש ודאי כ"ז שלא פרעו כולו מיקרי ש"ש כמ"ש בש"ע (סעיף מג) (היא) [יהא] עד פא אם מעכב כל המשכון על חובו אף שפרע לו מקצתו א"כ אי נימא דבמשכנו שלא בש"ה והחזיר לו המקצת אן נעשה ש"ש כי אם לפי פרך איך כתב המחבר בש"ע וש"פ דמלוה על המשכון ש"ש לא שנא בשטח הלואה או שלא בש"ה דבשעת הלואה הוה ש"ש משום פרוטה דרב יוסף אפילו פרע לו קצת עדיין נשאר ש"ש ומשום דר"י נפטר (ומשום דר"י נפטר) במקצת אנא ודאי אין חילוק ומהוכחה זו הכריע ג"כ מרן באורים שאף על היתרון נעשה ש"ש מדר"י א"כ מוכח נמי בנ"ד שכתבתי דהוה ש"ש בכולו. הן אמת כי לפי תשובת הרא"ש ג"כ יש חילוק בפרעו כולו וקבע לו זמן לבא דהיינו דנא (דסעיף מג) דמזה פשוט שלא בשעת הלואתו אם פרעו בטל קנינו לגמרי ואינו אלא שיח אלא דיש לחלק דדבר זה שהוא רחוק במציאת אין ראיה ממ"ש סתם אבל בענין פורעין מקצת דזהו דבר השכיח והיה ליה לאפלוגי בהכי אלא ודאי שאין חילוק:
אלא שיש לי מקום עיון עדיין דהרמב"ן במלחמות בהשגתו כל פירש"י דס"ל דמשכנו שלא בשעת הנואתו מדר"י חייב אפילו באונסין כיון דבע"ח קנה משכון ומייתי ראיה תהך דאומנים וז"ל והם אמרו אומן קונה בשבח כלי ומקדשין בו את האשה ואין אלא שומר שכר דתנן כל האומנים [ש"ש] עכ"ל ואכתי קשה ל"ל לדחוקי נפשין בגמרא בטעמא דאומנים ש"ש ולא מפרש משום דאומן קונה והוה עכ"פ ש"ם אצא די"ל דבעי לאסוקי אליבא דכ"ע אפילו למ"ד אין אומן קינה בשבת כלי והרמב"ן מייתי ראיה משום דמשמע ליה דאתיא אפילו למ"ד אומן קינה ואפילו לא הוי ש"ש אלא דאכתי קשיא לי תיקשי לפי האמת למ"ד אומן קונה היכי קאמר בגמרתיו הוה ש"ח ואמאי הא כל זמן שלא שלח לו אכתי לא פקע קנינו דאומן קונה בשבח כלי וגם אמתני' גופי' בטול את שלך והבא מעות ש"ח אמאי הא אכתי (קשי') [קני] לי' כ"ז שלא נתן מעות ויכול לקדש בו את האשה א"כ במה פקע קנינו כ"ז שלא פרעו ואמאי לא יהי' אלא ש"ח (רק כש"ח) ואי לאו דברי הש"ך ואו"ת היה אפשר ליישב דאין חייב רק נגד הלואה ולא על היתרון א"כ י"ל דבגמרתיו לא הוה אלא ש"ח על היתרון אבל שכר מלאכה מיהא מפסיד דנגד שכרו הוא שקונה בשבת כלי אבל אם (גומר ודאי קני) [נימא] שזה חייב בגניבה ואבידה עכ"פ בכולו אף ביתרון א"כ הא (שכר משלם) [ש"ש בכולו] דאומן קונה בשבת כלי וחזה נרא' כדברי הש"ך דמתני' מיירי לביטשא דליכא שבח וכמ"ש הש"ך וכן משמע פשטא דמילתא בטול את שלך והבא מעות הוה ש"ח ואי חייב כלל אף כנגד שכרו וגם מדחזינן באומן מש ם דתפיס לי' אאגרי' חשיב ש"ש אפילו בכולו אפילו שוה כמה מנה אף ששכרו אינו אצא דינר א"כ ודאי (לא) ברור שלא בשעת הלואתו דקני לענין כמה דברים שהוא כשלו ודאי וחשיב ש"ש אפילו על היתרון וא"כ לפי מה שכתב מעלי דעובדא הוה שנתן המשכנות לאחר הלואה והיה לי' משכנו שלא בשעת הלואה ובודאי הוה ש"ש בפרט דלכמה פוסקים חשיב בלא"ה שומר שכר מטעם פרוטה דר"י וכאמור למעלה ודו"ק:
סוף הספר