שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן מא
שאלה א' קנה בית מיתומה אחת בריצוי האפטרופסים שנשאר לה בירושה ולא היתה בת כ' גם אין עדים ברורי' שנבדקה והקנין היתה בצירוף אפטרופסים וב"ד העיר היו השני הדיינים קרובי הקינה ופסולים ע"פ הדין רק שהירגלו לישב בדין ובני העיר דנין לפניו ואחר כמה שנים שכבר נכאה היתומה לגבר ערערו על הקנין באמרם שהי' אונאה במקח שהוא שוה יותר הרבה ולהקונה הי' מעשה ב"ד הנ"ל שהסכימו על המקח וכתוב בו שנעשה לטובת היתומה ושאל השואל מה דין המכירה:
א תשובה תחיל' נדון על ביטול המכיר' מצד שהיתה קטנה שאפי' היתה גדולה בשנים מ"מ כיון שלא נבדקה דין קטנה יש לה לענין מכירה וזה מוכח מפורש בפ' מי שמת (דף קנ"ה) דאיתא התם קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו ופליגי חד אמר מבן י"ח וחד אמר מבן ך' ופריך ממעשה בבני ברק בא' שמכר בנכסי אביו שבאו בני משפחה וערערו לומר שקטן הי' ושאלו לבדקו. ואי אמרת מבן ך' כי לא הביא שתי שערות מאי הוי הא סרים הוא ומשני דבעינן נולדו בו סימני סריס. הרי מפורש דאפילו בן ך' שלא נבדק אין מכירתו כלום כיון שלא נבדק וא"כ כאן נמי שלא נבדקה כראוי בחזקת קטנה היא אפילו היתה גדולה בשנים וא"ל כיון דהשתא היא גדולה מחזיקין אותה לגדולה למפרע דהא השתא כבר הי' לה בנים וא"כ י"ל כמ"ש הרא"ש בתשובה והוא בח"מ (סי' לה) דאם נבדק לאח"ז והי' לו סימנים מחזיקין אותו לגדול משהגיע לכלל שנותיו א"כ ה"נ כיון דעכשיו יש לה ס מנים מחזיקין אותה לגדולה למפרע הא ליתא דכבר תמהתי בתשובתי על דין זה שהוא מתשו' הרא"ש ולהוציא מיד מוחזק שאין לסמוך להחזיקה גדולה למפרע. ועוד שגם על שנים קשה למצוא עדים ברורי' ועל שנים ודאי בעינן עדות גמורה כדאיתא באה"ע סימן (קס"ט סי"א) וא"ל דמסתמא נבדקה כראוי דחזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול כדאיתא בב"ב שם. הא ליתא דהא מעשים בכל יום שאין העדים מדייקין ומקבלין ק"ס על כתובה ותוספת כתיבה ואין בודקין להחתן כלל. ואף שמנהג רע הוא כמ"ש בספרי. מ"מ ראינו בזה שכבר הוא מנהג טעות (כל שעדים) [אין] שואלין אם הגיע לכלל שנותיו ואף בלי שים בירור מקבלין ק"ס וא"כ חזינן דעבידי דטעי בהא ועדי השטר עצמן יודו שלא נבדקה כראוי וגם הם נאמנין במידי דעבידי דטעי כמ"ש בח"מ (סי' מג) וכ"ש בזה שאנו רואין דלא גמירי בהא. א"כ אין להחזיקה בגדולה כלל למפרע ונדבר (מה שהצד) [מן הצד] שנחשוב אותה לקטנה בעת מכירה וצריכין אנו לדין על מעשה האפטרופסים שלה אם היתה קטנה:
והנה מדינא צריך הכרזה ושומא. ואפילו ב"ד שמכרו בלא הכרזה הוי טעו בדבר משנה וחוזר כדאי' בפ' אלמנה נזונית (דף ק' ע"ב) ולזה אפשר לומר דהמכיר' היתה לפרוע מה שלוו לצורך היתומ' אלא דצ"ע אם האפטרופס נאמן על זה כל שלא בירר דבריו בפני ב"ד בזמן המכירה בפרט שהאפסרופס עצמו הודה שלא מכר כי אם לסיבת הבטחה שע"י המכירה תרויח שלשה מאות אדומים פ"י הלוקח. ופשע האפטרופס שלא לקח מידו כתוב וחתום על זאת. ומסתמא גם אז הטעה הב"ד בכך שאמר שהיא ט ב' גדול' וא"כ אם תאמין לאפטרופס האמינו בכל דבריו שלא קיים התנאי כלל והי' טעות בגוף המכר שלולי שהציע האפטרופס דבריו לפני ב"ד לא היו מסכימים כן הסתם וכ"ש שנתברר שבאמ' היו מוסיפין ומכרו לזה בגזל אבל ודאי אפטרופס עשה שלא כהוגן ואין במעשיו כלום ובתשו' רשב"א (סי' אלף וט"ו) הובא התחלת התשו' בב"י (סי' ר"ץ) וסיים שם אם יראה ב"ד שאילו לא מכר ופרע הי' בכך הפסד ליתמי הדין עמו עכ"ל משמע שצריך לברר בב"ד:
ועוד נראה ברור שאף דברים שא"צ הכרזה מ"מ שומא צריך עכ"פ דטעמא דא"צ הכרזה היינו משום נעילה דלת בפני היתומים וכמ"ש הרא"ש פ' אלמנה נזונית והר"ן שם ועיקר ראייתם היא מה דפ' שום היתומים דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם ופריך ממתניתין דשום היתומים ואמאי לא מוקי (בלא) [בלוי] לצורך יתומים אלא וודאי א"צ הכרזה וא"כ א"ר משם רק שא"צ הכרזה. אבל שומא ודאי בעינן דמהיכי תיתי למכור בלא שומא וא"ל דשומא חלי בהכרזה דהא ליתא. דהא בפ' אלמנה נזונית (דף ק':) דמוקי בדברים שאין מכריזין והיינו בעבדים ושטרו' וקרקעות ומטלטלין. ואיתא התם מטלטלין של יתומים שמין ומוכרין אותם לאלתר אלמא אפי' דברים שא"צ הכרזה מ"מ שמין אותן וכן משמע מהא דמוקי במקום שאין מכריזין ויהיב טעמא דקרו להו אכלי נכסי דאכרזתא. א"כ משמע לענין שומא לא נשתנה הדין משאר דברים דעכ"פ שומא בעי:
וכן לענין אלמנה איתא בגמרא (דף צח) צריכה שבועה ואינה צריכ' הכרזה. וכתבי הפוסקי' דמ"מ בעי ב"ד הדיוטו' הבקיאים בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה שלא בב"ד הדיוטו' עיין באה"ע (סי' קג) ובטור מבו' שדעת הרמב"ן ור"ח ורא"ש שאפי' מכרה שוה בשוה מ"מ המכר בטל וכן מצאתי בריטב"א פ' אלו מציאות (דף לב) ואפשר שגם הרמב"ם שסובר באלמנה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים אפשר דמודה בדברים הללו אף שהקילו בהם לענין הכרזה מפני צורך שעה כיון דמדינא הוה צריכי נמי הכרזה אלא שא"א מפני הטעמי' האמורי'. מ"מ מהיכא תיתי להקל לענין שומא וצריך עכ"פ שומא וכן משמע (בספי"ב) ממלוה שכתב במטלטלין ועבדים ושטרות שמין אותן בב"ד ומוכרין אותן מיד ואף דבגמ' נא מצינו שמין רק במטלטלין פשיטא ליה דבכולהו הדין שוה כיון דהטעמים אין שייכים למנוע השומא. וא"כ הה"ד במכרו לדברים שא"צ הכרזה מ"מ שומא בעי. וכן י"ל ממה שמבו' בש"ם שם דמוקי מתני' דשום הדיינין שפחתו שתות בשעה שאין מכריזין כדאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא וכיון דקרי לי' שום הדיינין משמע דבעינן ב"ד גמור א"כ חזינן דאפי' להנך מילי בעינן ב"ד ואדרבה משמע דבעינן ב"ד מומחין ולא סגי בבקיאין בשומא בעלמא כמובא למעלה. וא"כ י"ל כיון דבעינן מומחין אם מכרו בלא שומא אפילו שוה בשוה מכרן בטל אפי' לדעת הרמב"ם דלא אמר הרמב"ם (בפי"ז מאישות) אלא באלמנה שמוכרת שלא בב"ד וא"צ רק שמאים וג' הדיוטות אבל בה"מ דבעינן ב"ד גמור י"ל דמודה הרמב"ם שאפי' מכרו שוה בשוה מכרן בטל שמכרו בלא שומא בב"ד:
ב ואל תטעה במ"ש הש"ך ח"מ (סי' ק"ט ס"ד) שכתב אפטרופס וב"ד (שלא) [שלוו] לצורך יתומים (אין) [מוכרין] ופורעין וא"צ הכרזה וכתב בסמ"ע הטעם דהוי כמו למזוני ולכרגא ובש"ך השיג עליו וכתב דלא דק דכאן הטעם דהוי כמו בעל דבר שרצה לפרוע בעצמו וע"ש וכיון דהוי כבע"ד א"כ אפילו שומא לא יצטרכו כמו בע"ד עצמו דהא ליתא דודאי מ"מ שומא צריך דאיך יוותר בשל אחרים אלא שא"צ הכרזה דאיכא נעל"ד וכמ"ש הרא"ש בפ' אלמנה נזונית והר"ן כם ובאמת לא ידעתי מה זה שהשיג על הסמ"ע. דדברי הסמ"ע נכונים הם. וז"ל הרא"ש פ' אלמנה ולכך לא בעינן הכרזה שאם לוו לצורכם מוכרין ופירעון כדרך שבני אדם פורעין משלהם שאילו מתחילה כשלוו (ב"ד) מוכרין לצרכיהן לא היו צריכין הכרזה כדפרישנא לעיל גם כשמוכרין לפרוע מה שלוו מוכרין בלא הכרזה עכ"ל, ומ"ש כדפרישנא לעיל היינו מ"ש בפ' הכותב (סימן י"ט) שהוכיח מהך דשום היתומים כו' דבלוו לצרכי יתומים א"צ הכרזה מדלא מוקי מתניתין דשום היתומי' במכרו לצרכי יתומים ובמכרו לצרכי יתומים ודאי עיקר הטעם עם מאחר שהוא לברך יתומים אין פנאי להכריז כיון שהיתומים צריכין לכך וא"כ גם בלוו לצרכי יתומים ופורעין ג"כ עיקר הטעם משום תועלת יתומים וכדברי הסמ"ע שלא יונעל דלת בפני ג"ח המלוים לוה וא"כ הכל הילך לרקו אחד ודוק. עכ"פ לענין שומא פשיטא דשמין עכ"פ בב"ד. איברא דאיכא למידק מהא דאיתא פ' הנזקין (דף נ"ב) ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותי' דריב"ל דהוה מזבין ארעא וזבין צורי ולא א"ל ריב"ל ולא מידי. וא"א שצריך שומא בב"ד א"כ מתחילה הי' צריך שומא. א"כ עשה עפ"י ב"ד וריב"ל הסגים עמי ואיך שייך ולא אמר לי' ונא מידי דהא מסתמא ריב"ל הי' מופלא שבב"ד כיון דתליא הש"ס העובדא בדריב"ל. מיהו לזה אפשר לומר שמא ב"ד אחר הי' והם שמוה כדת א א דקשה מההיא סבתא דאיתא התם דזבנתה לתרי דיתמי חי אתי לקמי' דרב נאמן אמרו מאי עבודתה דזבנה אמר ר"נ יתומים שסמכו תנן. וע"ז קשה כיון דבעי שומא בב"ד א"כ כיון שירדו לשומא ושמו התורתא א"כ היא כאפטרופס שע"פ ב"ד ואפשר שמכאן יש הוכחה לדברי הרמב"ם דס"ל באלמנה (הפילו) [אם] מכרה שוה בשוה בינה לבין עצמה מהני מיהו למאי דפרישית לעיל שמודה הרמב"ם היכא דבעינן שומא בב"ד שאם מכרה בינה לבין עצמה בטל א"כ מטלטלי שצריכין שומא ג"כ (אם)[עם] ב"ד היה שם ומאי אמרו קרובים מאי עבודתה דזבני הא היא כמו אפטרופא ע"פ ב"ד ונראה דאע"פ שנזקקי לה ב"ד שבעיר לשום השור ולמוכרו על פיה לצורך יתמי מ"מ אין לה דין אפטרופוס דממונה ע"פ ב"ד בפירוש לאפטרופא רק שהיא הציעה דברים בב"ד שמוכרת לצורך יתמי ומכרתה ע"פ שומא בב"ד כדת ובאו הקרובים וערערו כיון שלא נתמנה בפירוש ע"פ ב"ד לא יהי' במכירתה כלום. וגם אפשר שלא ידעי ב"ד במכירה כלל שלא נזקקו לכך רק לשומא בעלמא שיוכל אפטר פס למכור לעצמו אחר שנישום בב"ד ועיין ח"מ (סי' ר"ץ סעיף טית) ואף שכתב רמ"א שם דאפטרופס עושה כל מה שנר אה בעיניו ט בת יתומי' נראה ג"כ דלא בא לומר כלל שימכור שלא בשומא דאיך יוותר בשל יתומים רק לאחר שנישום כדת יכיל למכור אפילו בלא ב"ד ואפי' דלא בעינן ב"ד מומחין מחין עכ"פ בעינן מ"מ ב"ד הדיוטות ושמאים בעינן:
ועוד שידענו שמדמי מכירה סילק הלוקח כתיבת אשת אחי היתומה וכשמוכרין לכתובה פשיטא בעינן הכרזה כמפורש בפ' שום היתומים. ואין לומר שעשו כן להרויח מזונות הא מנה דהא מצד הדין מגיעים לאלמנה מזונו' עד שתפרע כל הכתובה וגם הלוקה פרע הכתוב' לאחרים ולא פרע כאחת ונמשך זמן רב ימצא כלא יפטרו במניעת ההכרזה מן מזונות האלמנה וגם שאבי האלמנה שבא בהרשאתה תבע כבר כתובתה בב"ד וא"כ אין ריוח ניתמה במניעת ההכרזה ובכה"ג צריך להכריז כמפורש ר"פ שים היתומים ואולי הוצרכו למכיר מקצתו לצורך היץומה ולא מצאו למכור מקצת הבית והוכרח האפטרופס למכור הכל וצריך חקירה בזה:
ג ולכל זה הוצרכנו אילו לא היתה אונאה בגטף המכירה אבל לפי שנתברר עכשיו שהי' אז שוה יותר הנה מכירת האפטרופס ודאי בטילה דדמי לשליח ושליח שנהאנה חוזר בכל שהוא וכן מפורש ברמב"ם [פי"ג ממכירה דין עי"ת]. אלא דיש לדקדק על דברי הרמב"ם מהא דאיתא פ' אלמנה נזונית (דף ק') דר"נ אמר הלכה כדברי חכמים דבפחתו שתות מכרן בטל ופריך ולית לי' לר"נ א"כ מה כח ב"ד יפה הא אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפטרופס ובוררין להם חלק יפה הגדילו יכולין למחות ור"נ דידי' אמר הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה וכתבו התוס' דאי לא דאמר הצ' כחכמים לא קשיא מהא דשליח כאלמנה אפי' איירי בשליח דיינין דלא שייך בדידי' כ"כ מה כח ב"ד יפה כמו באפטרו' עכ"ל ותימא על המ"מ שכתב דהיא פשוט אי מיירי בשליח דיינין דהה"ד באפטרופס דהתוס' הוכיחו דאפטרופס עדיף מיהו בתר עיון דברי המ"מ נכונים שהרי (בפ"י מלאכות דין ד') הביא הך דינא וסיים ואם הגדילו אין יכולין למחות שהרי ע"פ ב"ד חלקו להם ואם טעו ב"ד בשומא יפחתו שתות מכרן בטל ע"כ. והוכיח המגיד משנה שע"כ ס"ל דצריכים לחלק בשומת ב"ד דיקא אפילו טעה כל שהיא חוזרין לדעת הרמב"ם דאפטרופס שטעה אפילו בכל שהוא חוזר ע"ש במ"מ. ולכאו' נראה דס"ל לה"ה לחלק. דאפטרופס שמכר בלא שומת ב"ד בהא בטל אפי' בכל שהוא אבל מכר ע"פ שימת ב"ד דינו כב"ד ומכרו קיים. וקשה לפ"ז איך כתב המ"מ (בפי"ג ממכיר') דלהמפרשי' בפירשו ששליח דיינים כאלמנה דין זה פשוט הוא מסתמא כשב"ד עשאוהו שליח למכור מסתמ' עשו כהוגן ושמו הקרקע וא"כ לדעת הרמב"ם דינו כמו ב"ד. ואיך למד המ"מ לדעת הרמב"ם מדין שליח דיינים שהיא כאלמנה יצ"ל דהמ"מ מפרש שנית שפשאוהו ב"ד שליח למכור ומכר הקרקע בלא שימת ב"ד רק ע"פ ג' הדיוטית בזו ס"ל דבטענה כל שהוא בטל אבל אם עשו הדינין שלית למכיר ומכר ע"פ שימת ב"ד רק שהמכירה ע"י שליח בזו ס"ל להרמב"ם באמת דדינו כב"ד ובפחות משתות מכרו קיים:
מיהו לענ"ד י"ל דודאי כל שאין המכיר' בב"ד גופי' שהב"ד עצמם המוכרים ל"ש מה כח ביד יפה. ולכן לעולם האפטרופס והשליח ב"ד כאלמנה ומטעם האמור בש"ם דשליח יחיד כאלמנה. א"כ תליא בזה כשהב"ד בעצמם מוכרים אבל כשהשליח מוכר כיון שהב"ד עצמן לח מכרו הרי הוא כאלמנה. ול"ק מהך דב"ד מעמידין להם אפטרו' היינו משים שט ב עיקר החלוקה כך הוא ולא הוטל על הב"ד שיהיו בוררים בעצמן החוק היפה רק ע"י האפטרופ' שפם שמסתמא הב"ד ממנין מי שראוי לכך וא"כ עיקר החלוקה נעשית עפ"י ב"ד וכן דייק לישנא דהרמב"ם שכתב שהרי ע"פ ב"ד חלקו. וא"כ עיקר החלוקה נעשית עפ"י ב"ד. אבל בשמו ב"ד ונתנו רשות לשליח למכור שפיר י"ל דמ"מ הוא כאלמנה. שהרי מ"מ יחיד מכר והכי דייק נמי לישנא דהרמב"ם (פי"ג ממכירה) שכתב ואינו דומה לב"ד מפני כהיא יחיד ע"כ:
וא"כ ממילא לא קשיא מה שהקשו התוס' דהך דר"נ לא דמי לשליח כלל ולק"מ ולפ"ז שפיר דגם באפטרופ' של יתומים המוכר אין יכול למכור בלא שימת ב"ד ואפש' דבעינן ב"ד גמור אבל אם מכר האפטרופס בלא שומא אפש' דאפילו שוה בשוה מכרו בטל עכ"פ בנ"ד שנתברר שהי' שוה יותר אז א"כ אפילו מכר האפטרופס כדין מ"מ מאחר שלא מכרו ב"ד הפילו בכל שהוא מכרן בטל. ודין זה הל' פסוקה היא ופסקה רבינו המחבר בש"ע (בסימן רכ"ז סעיף ל') הל' פסוקה ואף שיש להלוקח כ' וחתום מב"ד העיר מ"מ כיון שלא שמו הב"ד הבית לח שייך הדין דשום הדיינין שפחתו שתות מכרן קיים. אבל כאן שהסכימו הב"ד למכירה בלי שומא י"ל דאין כח ב"ד יפה כלל ותדע דבדקדוק השומא תליא מילתא דהא בעשו אגרת בקורת אפילו מכרי שוה מנה במאתיים מכרן קיים והיינו הכרזה כפרש"י ולרמב"ם דקדק השומא וההכרזה אלמא דבהא תליא לקיים מעשיהם לפי דקדיק השומא וא"כ בלא שמו הב"ד כלל לא מצינו להם כח יפה וי"ל שכל טעות מבטל המקח אפילו בכל שהוא אף אם תמצי לומר דבלא טעו יהי' מכרן קיים מ"מ כיון דחזינן שהי' שוה יותר אז אפילו יהי פחות משתות המכר בטל כיון דלח נעשה שומא כלל. ובאמת שאין להאשים הב"ד כלל לפי מה שאומר האפטרופס עכשיו שהיו אנשים שהיו רוצים לה סוף א"כ בא לב"ד בטענ' שמוכרח דוקא למכור לזה הלוקח כאש' מתנצל האפטרופס גם עכשיו שהפחידו הלוקח שבאם ימכור לאחר תפסיד תשעה מאית ר"ט וכשימכיר לו תרויח תשעה מאות ר"ט. א"כ בא לב"ד בטענה הכרחיות למכור לזה והלוקח הטעה לאפטרו' ואפטרופס הטעה לב"ד ולזאת נמכר בלא שומא והכרזה דמאחר שידע שרוצים להוסיף והוכרח למכור לזה לאיזה סיבה והטעאה כפי אבר אומר מה מקים לשומא והכרזה א"כ כעת שערערו על המקח ונמצא באמ' או טעות שלא מדעת או ידע דשוה יותר ועשה האפטרופס לסיבת טובה שהבטיח לו לטובת היתומה ואתר שנתברר שלא נתקיימה הטובה ממילא המכירה בטילה ועוד דלפי הנראה עכשיו לא הי' הכרת נמכור הבי' הלזה כלל כי בשעת מכירה עדיין לא נתבעה הכתובה ולמה שהיו צריכים לצורך יתומים היינו מה שלוו כבר לצורך אחי היתומה. ואם הי' כן גם במה שמכרו שלא בהכרזה עשו שלא כדין:
ד וגם נראה שנא הי' תורת ב"ד עליהם כלל מאחר שהשני דיינים. הא' הוא גיסו של הלוקח והב שני בשני בחד בעל עם הדיין הראשון והלוקח. הגם שהורגלו לישב על מדין ולפעמים אפי' לקרובים. ואיתא בח"מ (סימן ח) דיכולין ציבור לקבל עליהם ב"ד שאין ראויין מן התורה מ"מ י"ל דנדון לקרוביהם ודאי לא נתקבלו שישבו בדין במי שיש לו דין עם קרוביהם להכי לא נתקבלו וכן המנהג באמת שאם א' מבני העיר יש לו משפט עם קרובי של דיין יוכל לו' שיבחר אחר שהרי גם עתה פסלו דייני העיר מחמת קרבות א"כ אין יכולין לדון בע"כ כלל לקרוביהם. ואף שקיבלו הדיינין שהיו פסולין מחמת קורבה דהעד זה מ"מ אין מנהג שיכופו שידונו עצמם לקרוביהם וכ"ש במילי דיתמי שאין תורת ב"ד עליהם והן הביא ב"י ובסימן ק"ט) בח"מ בשם הריטב"א שיש מקומות שנהגו להכריז שמי שלא יראה זכותו יפסיד והסכימו הסכמה לענין בני עיר והנלווים עליהם אבל לא לקטנים עכ"ל:
ועוד אני אומר שגם זה שימכרו בנכסי יתומים לצרכי היתומים בלא הכרזה כלל אינו ממוסכם דרש"י פירש בכתובות (דף פ"ז) ד"ה לכרגא של יתומים. והתוס' הקשו דמשמע לשאר צרכי יתומים מכריזין והקשו התוס' מהך דפ' שום היתומים דלא מוקי לצרכי היתומי' וכבר תירץ המ"מ בשם יש מפרשים שלשאר דברים צריך הכרזה ל' יום ולצרכי יתומים בעינן הכרזת שעה ולהני דברים אפי' הכרזת שעה אין עושין וא"כ לק"מ על פירש"י ולפ"ז לכל הדברים חוץ מהני אפי' לצרכי יתומי' צריך מ"מ הכרזת שעה וא"כ בלא הכרזה כלל לא מהני וגם זה סני' לבטל המכירה ועלה בידינו שאם היתה היתומה קטנ' שאין קיום למכירה:
ועתה נבאר אם יונח שהיתה כבר גדולה בשנים הנה אם לא היתה יודעת בטיב משא ומאן מצד עצמה אינה מכירה אפילו נכסים שקנה הקטן ובקרקע ירושה בעינן שתהי' בת עשרים. הגם שנראין הדברים דמ"מ ע"פ ב"ד מוכרין דאל"כ פחות מבן עשרים ימות ברעב או בשאר חסרונות שימצאו להם ובודאי נראה שאם הב"ד רואין שיש תועלת ליתום והכרח למכור ודאי מוכרין דמי גריעי מקטנים גמורים. מ"מ בענין זה לא נתברר לב"ד שהוא טובת הנאה של יתומ' אלא שהאפטרופס הטעה לב"ד. והשתא הוא דאיגלי בהתחי' דעביד שלא כהוגן ושלא כדין שהיו אנשים רוצים להוסיף והאפטרופס מכר דוקא לזה ולא נעשה עם היתומ' שום הטבה א"כ בודאי מכירה בטעו' הוא ובפרט שכתבתי שאין תורת ב"ד עליהם כלל. וגם נראה דכיון דאין בידה למכור רק ע"פ ב"ד הדר דינא כמו בקטנה גמורה שצריך שומא והכרזה ובפרט שקרוב הדבר שעדיין לא ידעה בטיב משא ומתן כלל וברור דעיקר סמיכתה על האפטרופ' וכבר בררנו דאפטרופס שטעה בכל שהוא המכר בטל וכ"ש כאן שהיתה גדולה אין כאן אלא שליחות בעלמא ושליח שטעה אפי' כל שהוא בטל המכר דלתקוני שדרי' ולא לעותי ואף שהסכימ' היתומה על מכיר' האפטרופסין אין ראי' שמכר' בעצמה דא"כ אפטרופסין ל"ל. וע"כ אין חתימתה ראי' רק שהסכימה למעשה אפטרופס ואינה אלא הסכמה על השליחות. ועוד נראה כיון דאינה יכונה למכור בעצמה לא מהני השליחות כלל דמי היכא מידי דאיהי לא מצי עביד ושנית משייא וכדאיתא בפ"ק דנזיר (י"ב) וא"כ ממילא בטילים מעשה אפטרופסית שלה ואין לנו להשען אלא על הסכמ' הב"ד למכירה. וכיון שהב"ד לא ידעו אמיתת הדברים כי אם ע"פ אפטרופס ונעשה הכל ע"י טעות יאונאה ותותלת הטבה שלא נעשית כלל א"כ בטלו מעשיהם ואין תימא על הב"ד שלא ירדו לאמיתת הענין ומה היא ההטבה. שב וה"ר נוטל רציעה ושבט מושל בפרע בזמן פרייסין שהי' אחריות לב"ד להכניס כלל בעניני יתומים. ולזאת אין הב"ד אחראין לדבר ועיקר סמיכתן על האפטרופס שהאמין לוקח עכ"פ כיון שנתברר שלא הי' המכירה כדין תחזור המכירה:
ה ולא נשאר לנו לבאר אלא דעת הרמב"ם (פכ"ט) ממכירה שכתב וז"ל פחות מרן עשרים שמכר קרקע אביו חוזר ומוציא מיד לקוחות בין קודם ך' בין אחר ך' ומוציא מן הלוקח כל פירות שאכל כו' כדין הזה הורו רבותי. ואני אומר שאפילו קטן שמכר קרקע אביו וכשנעשה בן ך' לא מיחה אינו יכול לחזור שכיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהוא בן ך' ונא מיחה. נתקיימה בידי לוקח שהרי רצה בממכרו עכ"ל. ובנ"ד נמי כיון שלא מיחתה אחר שנעשית בת ך' נתקיימה המכירה אפילו היתה קטנה. והמחבר (בסימן רל"ה) סתם כדעת הרמב"ם. ולדידי צ"ע טובא איך סתם המחבר להלכה כתלמיד במקום הרב שהמ"מ כתב ראייתו של הרמב"ם אפשר שלמד כן ממתקדשת למיא נין שכיון שגדלה אינה יכונה לחזור דהא אית' בקידושין (דף נ') בקטן שקידש שאין קידושיו קידושין אע"פ ששלח סבלונות לאחר שהגדיל אינן קדישין ולא אמרי' ששלח לשם קדישי. אע"ג דאיתא בפ' המדיר (דף ע"ג) אדם יודע שאין קידושין לקטן כדאיתא (שם ע"ח) בפרש"י דאיכא הנאה והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וזה שאינה ממאנת משתגדיל בלא בעל היינו מדרבנן דלהכי לא חיישינן שמא נשרו אלא בבטל דאיכא ספיקא דאורייתא כדאיתא בנדה וברמב"ם וכן פסק הרמב"ם גופי' (בפי"א מגירושין דין ד') דבלא בעל אין קנין דאיריי' רק מדרבנן וכן מבואר בפ' המדיר שם (דף ע"ד) דאיכא מ"ד במקדש במלוה ועל תנאי אפילו בעל א"צ ממני גט משום דטעי וסובל דהו) קידושין אף די"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעיל לשם קידושין אמרינן דטעי שקדושין הראשונים קידושין ולכן לא בעל לשם קידושין. וא"כ כ"ש בזה שי"ל דלהכי שתיק משום שסובר שיהיו מעשיו קיימים ולכך לא מיחה:
גם מלשון תשוב' להרמב"ן (סי' ב') שהביא רמ"א (ס"ם רל"ה) שכחש ואפי' אומר הקטן שלכך לא מיחה בשביל שסבור שמכירתו מכירה מ"מ מחילה בטעות הוי מחיל'. הרי בהדיא מחשיב לה הרמב"ן למחיל' בטעות וזה כדעת רבותיו של הרמב"ם. ולענין הפירות יתבאר לקמן ע"ד בס"ד עכ"פ התשובה להרמב"ן מסכים גם כן עם רבותיו של הרמב"ם שעכ"פ הוי טעות על הקרקע:
תו קשיא לי על הרמב"ם כיון דקנין בעשה בקטנות לאו כלים הוא וא"כ כשיגדיל במאי קני לי' כיון שהלוקח סובר שהי' שלו מקדם א"כ לא נתכוין לקנות והוי כמו עודר בנכסי הגר וסובר שלו הם דלא קני. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מזכי' דין י"ג) וא"כ זה שלקח כשהי' קטן לא קני במה יקנה כשיגדל כיון שלא נתכוין לקנות ואפשר שמחלק הרמב"ם דכאן שדעת אחרת מקנה עדיף טפי ולכן הקטן כיון שלא מיחה דעתו הי' שיקנה אלא דמ"מ קשה במאי יקנה אח"כ כיון שמקח הראשון אין לו קים. ואפשר דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל מלוה קינה במכר. וא"כ כיון שיצטרך להחזיר המעות שפיר קונה במעות דלא גרע ממלוה. וא"כ לרוב פוסקים שפסקי דמלוה אינה קינה במכר וכמ"ש רמ"א בח"מ (סימן קצ"ט סעיף ב) א"כ ממילא אף כאן אינו קינה ודוחק לדמות זה למקדש אשה לאחר ל' יום ונתאכלו המעות דלא דמי למלוה כדאיתא בפ' האומר דשם כבר היא גדולה משא"כ קטן ויש לזה צ"ע:
ועוד המי' לי' בדברי הרמב"ם דזה סותר למ"ש (בפכ"ה) מהלכות מכירה במוכר פירות דקל לחבירו שאף לאחר שבאו לעולם יכול לחזיר מטעם דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל, א"כ כאן איך יקנה מן הקטן כי ן דאז לא הי' בידו למכור איך יקנה לו הקטן שיקנה לאח"ז כיון כאין בידו להקנות עכשיו ואולי מזה סייעתא למ"ש הרב מל"מ פ"ד מתיבות שנסתפק בקטן שקידש לאחר זמן אם חלין הקדושין אחר שיגדל דכיון דזמן ממילא אתי לא מקרי דשלב"ל, א"כ גם כאן י"ל להכי מהני המכירה במכר בקטנותו דלאחר שיגדל הימן אתי ממילא ועמ"ש בספרי המודפס (סימן ק"ז). אך נראה דליתא דא"כ מצינו לקדושין לקטנה מה"ת והיינו אם קידשה לאחר שתגדל. וא"כ קשה הרמב"ם (פ"י) מגירושין דאם נבדקה ממאנת אף שכבר הגיעה לשנים כל שלא בעל וכדאי' בשים נדה דבלא בעל ל"ח שמא נשרו. ואם איתא משכחת לה אפי' בלא בעל קדושי תורה בקטנה והיינו באמר ה"א מקודשת לי בקדושין אלו קדושין גמורים כשתגדל אא ודאי פשיטא דמילתא דליכא קדושי תור' בקטנה כלל כיון דאין בידו לקדשה עכשיו. ומה שהביא במל"מ ראי' מפדיון הבן שאם פדאו תוך ל' לרב ס"ל בנו פדוי ושמואל ס"ל אין בנו פדוי וא"כ לרב יש לדמות קדושי קטן ג"כ להך. כבר דתיתי בספרי שם דשם עכ"פ נהי דאין בידו לפדותו עכשיו מ"מ יש בידו לפדותו לאחר ל' אבל בקדושי אשה גם לאח"ז אין בידו שמא לא תרצה ועוד כתבתי בתשוב' דשם י"ל רב לטעמי' ולשיטתו דס"ל אדם מקנה דלשב"ל ואין להאריך בזה. עכ"פ קשה טובא לדעת הרמב"ם הא הוה דש ב"ל ואי משום שנשתמש בממכרו ונימא דהיא הקנא חדשה גם בפירות דקל נמי נימא אם ליקט מקצת הפירות לאחר שבאו לעולם. הרי רצה בממכרו ויקנה מחדש כשנשתמש בממכרו. אלא ודאי ליתא להך סברא וכיון שדברי הרמב"ם צל"ע טובא פשיטא שאין להוציא מיד מוחזק נגד רבותיו של הרמב"ם והוכחנו ג"כ מתשובת להרמב"ן דלא כויתי'. גם י"ל דבכה"ג גם הרמב"ם מידה כיון שכשנעשית בת כ' היתה נשואה לאיש וקי"ל שאין מחזיקין בנכסי אשת איש. ואין ראי' ממה שלח מיחתה. מאתר שהפירות לבעל א"כ גם במחאה זו י"ל שסמכה על בעלה. וי"ל שגם הרמב"ם מודה בנ"ד ועוד נ"ל כיון שכתב הסמ"ע(סימן רל"ה סקמ"ב) דלשון הרמב"ם שכתב כיון שלקח המעות בעינן דמי שוי' וא"כ י"ל בנ"ד שבהגיעה לכ' וכבר היתה נשואה כמה שנים. א"כ כיון דמיד כש שאת היתה יכולה לבטל המכר א"כ הוי נכסים אלו לבעל כמו נכסי מלוג וא"כ כיון שזכה הבעל בפירו' ואינה יכול' למכור בלא דעתו א"כ לא מהני מה שהמחיל ללוקח. ואפי' היתה מוחלת בפירוש דלא גרע ממכנסת שטר חיב לבעלה שאינה יכולה למחול דידו כידה. וא"כ אין לומר שהיא גמרה והקנה ללוקח במה ששתקה כשנשתמש בקרקע דאין בידו להקנות נכסי מלוג שלה ועל הבעל אין לומר מפני שראה ושתק מחל גם הוא והקנה ללוקח דהא הוא לא קיבל המעות כלל שכבר הוציאו האפטרופסים המטות הללו קידם נשואי' וא"כ לא שייך כלל טעמו של הרמב"ם. ואין לומר כיון שכבר הי' הבית ביד הלוקח הוי כמו נכסים שאין ידועים לבעל שמכרה קיים כדאיתא באה"ע (סי' צ') וכאן נמי כיון שהיו סבורין שהמקח קיים הו"ל לבעל כמו נכסים שאין ידועים לבעל שמכרה קיים וכדאיתא כה"ג באה"ע (סימן צ ס"ז) בשטר מברח'. דהא ליתא דממה נפשך אם נימא שסבורין שהמקח קיים א"כ למה תועיל ראה ושתוק הא לא ידע דמחיל אלא ע"כ מחשיב לה הרמב"ם ידע דמחיל. וא"כ מאחר שהבעל צל ידע עכ"פ שבית זה הי' של אשתו אין יכולה לוותר ללוקח מבלעדי הבעל ועל הבעל אין לומר שנתרצה מאחר שלא קיבל המעות כלל ובמכרה האשה בלא בעלה עיין באה"ע שם (סעיף ט') דלכ"ע מוציא הפירות בתי' והגוף לאחר מיתה וי"א שמוציא הקרקע מיד עם הפירות. וא"כ בכה"ג פשיטא כל אפין שוין שמוציאין הקרקע מיד הלוקח:
ועוד יש לחלק לפי דברי הסמ"ע הרי לה קיבלו בנ"ד דמי שווי' כלל ובפחות מדמי ש וי' גם הרמב"ם מידה ועוד י"ל דהרמב"ם לא מיירי רק כשהקטן מכר בעצמו ולא נתאנה בסכום המקח משא"כ בנתאנה בסכום המקח הא אפי' בשאר אינאה קי"ל מוכר לעולם חוזר ובנ"ד כיון שהמכירה היתה ע"י שוחים אפי' בקרקע המכירה בטילה אפי' בפחות משתות כמו שדברנו לעיל וכיון דקי"ל מוכר לעולם חוזר כדאיתא בח"מ (סימן רכ"ד סעיף ח') א"כ כ"ש בזה שתוכל לחזור אף לדעת הרמב"ם דהא במוכר קי"ל לעולם חוזר ובאינאה ודאי לא מהני נשתמש בממכרו דאונאה ודאי מקרי לא ידע דמחיל. וא"כ מכל הלין טעמי פשיטא דגם להרמב"ם המכר בעל וכ"ש בנ"ד שהיתה הטעאה ואינאה בעיקר המקח:
ו ולא נשא' לנו לבאר אלא אי צריך לשל' הלוקח שכר דיר' כיון שנתבטל המכר והנה לעיל כתבנו בשם רבותיו של הרמב"ם שמחזיר גם הפירות שאכל וא"כ צריך לשלם שכר דירה כל ימים שדר בבית. אלא שצריך לבאר דברי רמ"א (בר"ם רנ"ה) במ"ש בשם תשובת להרמב"ן (סי' ב') שכתב מיהו כל זמן שחפץ הקטן במה שעשה ואין ררוביו או הב"ד בטלו מעשיו והלוקח אכל הפירות א"צ לשנם מה שאכל. והנה הסמ"ע האריך להקשות מדין זה אדן (דסעיף י"ד) דפחות מבן ך' שמכר קרקע אביו שחוזרין ומוציאין ממנו כל פירות שאכל ונדחק לומ' דשם מיירי שלא בפניו או שמוחה ולא נהירא כלל דהא משמע דהרמב"ם (בפכ"ט) ממכירה העתקתי דבריו לעיל משמע שתו ק על הוראת רבותיו ולדברי הסמ"ע ה ראת רבותיו ע"כ הם בלא הי' הקטן כהן. ובלא"ה הוא דחיק שאין הדעת סובלת כלל לומר דאיירי בהני וטפי הו"ל לומר דפליגי אמנם כן בתר עון לא קשיא כלל דאין הרשב"א חולק על הרמב"ם כלל דהרשב"א לשיטתו וגם הרמב"ם לשיטתו דס"ל כל היכא דהמקח חוזר הדרי גם פירי דאינהו ס"ל דמישכנתא בא נכייתא הוי ריבית קצוצה והה"ד במכירה בטעות וכן היא להדיא ברשב"א (פ' איזהו נשך ד' ס"ז) הובא בשיטה מקובצת ובדף קי"ט סוף ע"א) מתחיל וזה לשון הרשב"א ומסיק כדעת הרי"ף דבזביני גמי הוי ריבית קצוצה בלא נכיתא ולכן חשיב ואפיק פירי דהוי ריבית קציצה. ובריבית לא מהני מחילה דאפי' יהיב לי' מדעת לא מהני מכ"ש מחילה בטעות דלא מהני בריבית. ובתשובת להרמב"ן שהיא דרשב"א ג"כ מיירי במתנה דליכא ריבית ולכן ס"ל שפיר דמחילה בטעות מהני שפיר דהא תשובת להרמב"ן מיירי בהדיא במתנה ולק"מ. ודברים הללו ברורים לאמיתה של תורה כמסיני מסורים:
ולפ"ז לכארה לא יפה עשה רמ"א ששינה מלשון הרמב"ן וכתב וה וקח אכל פירות משמע דמיירי במוכר ובמוכר פשיטא לשיטת הרשב"א דהדרי פירא כדפרישית לעיל וכן הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם (פ"ו ממצוה דין א') ככתב במוכר שדה באסמכתא צריך להחזיר הפירות משום רבית של תורה וסיים וכן הדין לכל מי שלא קנה קנין גמור מתחילה שהוא מחזיר הפירות שאכל מפני שהם רבית של תורה. וידוע למעיין בשיטת הפוסקים הראשונים שכל הראשונים כולם פה אחד סבורים. היכא דלא הוי זביני שמחזיר הפירות שאכל אלא שנחלקו בטעם הדברים שהרא"ש והראב"ד סוברים שהפירות חוזרים מטעם מחילה בטעות וכבר הביא מרן הב"י שיטת הפוסקים ובסי' ר"ז) וכן מבואר בש"ע (סי ת"ג סעיף ב') [סי' ר"ז ס"י] דפליגי אם פירות שאכל תוך ג' שנים הוי ריבית קצוצה אבל מה שאכל לאחר ג' שנים לכ"ע צריך להחזיר והיינו שיטת הרא"ש וסייעתו דחוזרין הפירות מטעם מחילה בטעות ג"כ ולפי שיטה זו דחוזרין מטעם מחילה בטעות אין חילוק בין מכר למתנה דבמתנה נמי כיון דבטעות היא צריך להחזיר גם הפירות דהא לשיטת הרא"ש אין הטעם משום רבית רק משים מחילה בטעות וכן הוא שיטת התוס' והראב"ד (פ"ו ממלוה דין ד') וההפרש שיש בין פירות דקל ובין מכר בטעות עיין במרדכי פ איזהו נשך בשם רבינו יואל ז"ל דאיכא לפלוגי בין רב נחמן לעיל דאמר גבי פירות דקל דתמר רב נחמן דהוי מחילה לבין רבינא דאפיק פירי דהתם גמר בדעתו במכירת הפירות כל זמן שלא יחזור ואפי' מצי נחזור הא לא ידע אבל בדרבינא לא גמר ומקני לגמרי כשהתנה לחזור כשירצה עכ"ל וצריך פירוש לפירושו דמ"מ הרי גמר ומקנה כ"ז שלא יחזור כמו בפירות דקל. ובעובדא דאת ולא נמי גמר ומקנה כל זמן שלא יהי' לו מעת. ונראה בשלמא ההם שפיר הוי מחילה בטעות בהך מילתא גופי' שמחל הפירות והפירות נקנין לו במחילה וכעין דאיתא (בסי' רמ"א סעיף ג') דבמטלטלין אם מוחל לו מה שיטול מהני שפיר לאחר שיטיל אבל בקרקע לח מהני אפי' כבר דר בי' לא מהני מחילה וצריך קנין והוא הדין והוא הטעם לחלק דבשלמא בפירות דקל כיון שמכרם לו הרי דעתו שיקנם עכ"פ כש בואו לידו ואף דאפשר דאי ידע דמצי הדר בי' הוי הדר בי' מ"מ כיון שרפסם קידם שחזר הרי זכה בהם ד"ג מאילו לא קנה כלל ואו' הריני מוחל לך מה שתטול. משא"כ בקרקע פן במה שמוחל לו לא יצא הקרקע מרשותו כלל ות"כ מעולם לא מחל לו על הפירות כי אם מחמת שסבור שהקרקע של הקינה ולא נתכוון למחיל' הפירות כלל ולכן דימה הרא"ש הך מילתא לנוטל חפץ מרשותו או שנתנו לי כסבור שהוא שלו ואיננו שלו ושיין שעל הקרקע לא מהני מחיל' ממילא צריך להחזיר הפירו' וע' בב"י ח"מ (סי' ר"ז) וא"כ לכ"ע הדרא פרי נמי היכא דלא הוי זביני לשיטת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א הוא משים רבית ולשיטת התוס' והרא"ש וראב"ד משום מחילה בטעות:
ועפמ"ש אפשר ליישב מ"ש הרא"ש בפ' איזהו נשך דבמוכר שט"ח בלא כתיבה ומסירה וקדם הלוקח וגבה מהמוכר שלמד הרא"ש דמהני ג"כ מטעם מחילה בטעות וכתב הרא"ם דמיירי דוקא בידע המוכר כגבהה וקח ומטעם מחיל' וקשה הא בפירות דקל אפי' לא ידע המוכר שתפס הלוקח מ"מ מהני מדין מחילה בטעות דאמרינן אפי' אי ידע נא הוה הדר ודלא כהש"ך. וכן הקש' בס' מים חיים הובא בספר קצות החשן (סי' ר"ט). לפמ"ש ניחא דבשלמא בפירות דקל שפר יוכל למחול לו הפירות מיד כשיבח לעולם והוי כאומר הריני מיחל לך מה שתטול מאילן זה כשיוציא פירות א"כ מוחל מיד בשעת הקנין אדעתא דהכי שישארו לו הפירות וקנה. משא"כ בחוב לא שייך לומר הריני מוחל לך מה שתטול מפלוני שחייב לי מאחר שעדיין איני ברשותו כל זמן שלא בא לידו של מוכר ולכן ס"ל להרא"ש דלא מהני המחילה כי אם לאחר שידע שכבר תפס המעות. ואין לומר איך יועיל שיאמר הריני מוחל לך מה שתטול מאילן כשיוציא פירות הא כתב רמ"א (בם מן ר"ט) דאין יכיל למחול דבר שלא בא לעולם י"ל דבין זה מוכרח דכבר כתבתי בספרי טיב גיטין (אות מ"ה סק"ב) שאין דברי הר"ן מוכרחים וכתבתי ראיות להיפך ע"ש ולפמ"ש דברי הרא"ש מסייעין לי. ויצא לנו מזה שדברי רמ"א תמוהים במה ששינה מלשון הרשב"א שכתב הדין במתנה ורמ"א כתב לוקח וכבר בררני דניחא והיא כשגגה מלפני השליט. ואפשר דרמ"א מיירי שאכל טפי משיעור זוזי וס"ל דמיד שאכל שיער זוזי נפקע חוב דמי מכירה וא"צ נשלם המותר והכי דייק לישנא דא"צ לשלם ועמ"ש בהלכות רבית (סימן קע"ד סק"ח):
ז ונראה שגם הרב רמ"א מודה דאם בא הלוקח להוציא לא מצי לאפוקי ממנו ומנכה לו הפירות שאכל מדמי מכירה שקיבל מן הלוקח אלא שאם אכל טפי משיעור זוזי אין מוציאין גם ממנו ובהכי ניחא טפי ניישב מ"ש לקמן שצריכין להחזיר הפירות היינו שמנכה להם מדמי מכירה הפירות שאכל קודם שהי' בן עשרים. אבל ודאי גם הלוקח אינו מוציא ממנו וזה נוח יותר ממ"ש בסמ"ע. וכן נראה להוכיח דהא רמ"א נמשך אחר תשובת להרמב"ן ושם מבואר אפילו אומר שבטעות הנוח לו לאכול הוי מחילה בטעות והוי מחילה כמו בפירות דקל. וא"כ קשה הא (בסימן ר"ז סי"ח) כתב רמ"א וכן בכל דבר שלא קנה משום אזמכתא אע"פ שבא לידו צריך להחזיר משום דהוי בטעות אלא ודאי כיון דיש חולקים שם פסק לקולא שאין להוציא ממנו. וא"כ ממילא שאם צריך המוכר להחזיר דמי מכירה שהמוכר הוא מוחזק מנכה לו הפירות שאכל גם לדברי הרמ"א. איברא דיש לעתיד בדברי רמ"א בהך דיעה שהוא דעת מהר"ם במרדכי פ' איזהו נשך גבי אסמכתא ומעשה שהי' בתשובת מהר"ם בא' שהשליש מעות ללוקח שאם יבא המצרן ויסלקנו יחזיר השליש מעות ללוקח ואח"כ בא המצרן וסילקו ובתחילה אמר המצרן שאינו רוצה לקנות ואחר שסילקו המצרן ציוה המוכר ליתן המעות ללוקח ופסק מהר"ם מאחר שהוא אסמכתא אף שציוה המוכר ליתן מפני שטעה וסבר שקנה המעות מן הדין ולכן הוי נתינה בטעות וזהו הדיעה שהביא הרב רמ"א. וצ"ע איך יתרץ מהר"ם הך דפירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני'. ונראה דמהר"ם מחלק בשלמא בפירות דקל אין כאן טעות בגוף המכירה שהמוכר רצה להקנות לו בלב שלם רק שאין מועיל ע"פ הדין שהוא דבר שלא בא לעולם. אבל המוכר באמת פיו ולבי שוין שיקנה חלוקת הפירות משא"כ באסמכתא דאמרינן דלא גמר והקנה ח"כ אפילו צוה אחר כן ליתנו ללוקח מפני שסבור שיצטרך ליתן לו מן הדין לא הקנה לו בלב שלם והחילוק בזה אם הוא מחילה בטעות מכח הדין שאינו כך עכ"פ אין טעות בדעת נותן שעכ"פ הנותן הקנה לו בלב שלם. אבל בנידן דמהר"ם הטעות בא בדעת נותן שלא הי' ריצה להחזיר לו השלישות בדעת שלימה וברצון רק לפי שטעה בדין וסבור שיועיל לקנות א"כ אי הוי ידע שיוכל לחזור מסתמא לא הי' מצוה ליתנו לו ללוקח וס"ל כן הפירוש וגמרא התם הלואה דשם היכא דהוי אסמכתא כגון באם אי אתה נותן לי מכאן עד שלש יהי' שלך הוי הלואה שלא הי' חפץ למכור לו כלל והוי אסמכת' אלא לפי שטעה שבאמת יוחלט ללוקח הניחו לאכול הפירות ויש לנו לומר אילו ידע שאסמכתא אינו קונה הי' מותה שלא יאכל הלוקח הפירו' הכא בפירות דקל הוה זביני שאין כאן שום אסמכתא כהרי גמר והקנה רק שאין מועיל עפ"י הדין. וכן בעובדא דאת ונוולא כיון דאסמכתא היא שלא גמר והקנה הוי מחילה בטעות שלא גמר והקנה ולכן אפיק פירי:
והנה בנידן דתשובת להרמב"ן שהביא רמ"א בקטן שמכר אף שציוה לאכול הפירות מאחר שסבור שמכירתו מכירה כיון דמכירת הקטן לא מהני מפני שאין דעתו שלמה. א"כ נראה דלדברי מהר"ם לא שייך בזה מחילה בטעות דאמרינן דלא גמר והקנה מתחה כדפרישית וא"כ קשה איך סתם רמ"א שלא וכהרמבר"ן) [כמהר"ם] (ובסי' ר"ז ס"י) הביא רמ"א גופיה דעת מהר"ם אלא ודאי רמ"א מיירי באכל טפי משיעור זוזי שהלוקח מוחזק ואין להוציא ממנו או אפשר דרמ"א מיירי שלא נתן הל קח מעות כלל ואין מוציאין מן הלוקח ואי מיירי בלא נתן מעות א"ש מה שתמהתי שלרי"ף ורמב"ם רבית קציצה היא כיון דמיירי בלא נתן מעות אלא שדוחק לפרש כן דברי רמ"א:
ובאמת יש לעמוד בדברי רמ"א דרמ"א הביא יש חולקים וז"ל ויש חולקים ואומרים דאם בא ליד הקינה קנה ולא הוי מחילה בטעות או נתינה בטעות. ודוקא פירות שיאכל לאחר ג' צריך להחזיר דהוה דרך הלואה. אבל בלא"ה קינה עכ"ל. ונרשם (תשובת הרא"ש כלל ע"ב סימן א' וריב"ש סי' שנ"ה) ועיין בסמ"ע שם שכתב בתוך ג' הוי אבק רבית ולאחר ג' הוי מחילה בטעות ולדעת הראשון שכתב המחבר כ"ש דניחא דמוציאין מידו אפילו הפירות שאכל תוך ג' שנים כ"ש דיש לחלק בין נדין ההוא דהוי הלואה ומחשיב ליה רבית קצוצה ובין שאר אסמכתא דלא הוי מתחלה בתורת הלואה והכי מחלק בגמרא (הכא) [התם] הלואה הכא זביני ע"ש פ' א"נ עכ"ד הסמ"ע ודבריו מגומגמים דהא דעת הראשון הוא דעת הרי"ף והרמב"ם ואינהו ס"ל אפילו במכירה היכא דלא הוי זביני נמי הוי רבית קצוצה והיינו טעמא דאת ונוולא דהדרא פירי וכבר כתבתי דעת הרמב"ם שכן הדין כל מקום דלא הוי קנין ובאמת גם רמ"א הרכיב יחד דעת הריב"ש והרא"ש ואין זיווגן עולה יפה דדעת הריב"ש הוא ע"פ דעת הרי"ף והרמב"ם שסבורים כל היכא דלא קנה הקרקע הוי רבית קציצה כמו משכנתא בלא נכייתא. ולדעת הרמב"ם גרע כירה טפי כשהיא בטעות ממשכנתא וכמ"ש הר"ב ז"ל שם (פ"ו ממלוה דין ז') והריב"ש גופיה (בסימן ש"ה) קאי בשיטה זו דמשכנתא בלא נכייתא הוי רבית קצוצה והחילוק לדברי והריב"ש הוא דשם היכא דכוי זביני בטעות כיון שצריך להחזיר הקרקע כיון שלא הקנה לו הקרקע ממילא כיון שזה צריך להחזיר לו הקרקע וזה צריך להחזיר לו המעות הוי המעות הלואה והוי רבית קציצה משא"כ היכא שאין כאן הלואה כלל כמו נדון מהר"ם דבמרדכי אף שטעה וסבר דאסמכתא קני מ"מ הוי מלה מאחר שאינה הלואה ולפי מה שסביר שזה קונה צוה ליתנו לו בכה"ג שפיר מחילה בטעות הוי מחילה. ויצדקו לפי זה רק לשיטת הרמב"ם דבזביני דאת ונוולא הדרי פירא משום רבית קציצה. וא"כ לא מפליגינן בין מחילה בטעות דאף דהוי מחילה כיון דרבית היא לא מהני. אבל לפי שיטת הרא"ש גופי' שסובר בזביני דאת ונוולא אן הטעם משום רבית רק משום דמחילה בטעות לא הוי מחילה כדפרישית לעיל. א"כ קשה אמ"ש הרא"ש בתשובה דהיכא דטעי דאם זכתא קניא והיינו בראובן ששחק שם שמעון והרויח ממנו מנה ואח"כ נתן לו שמעון משכון על המנה ואח"כ החזיר לו משכונו וזקף עליו המנה במלוה וכתב הרא"ש דמה שנתן לו המשכון נסתלקה האסמכתא וחייב לשלם וכן הוא בתשובת הרא"ש (כלל ע"ב סוגין א') ובתשובת הריב"ש שם מבואר שהקשה להשואל הא מנה אין כאן משכון אין כאן. וכן מעירבון דאף דנתן לו משכון מ"מ הוי אסמכתא. ותירץ להשואל דכשניתן הערבון באסמכתא לא קנה אבל כשקנה באסמכתא ואח"כ נתן המשכון קנה. הרי נראה כי רצה להקנות לגמרי. וכתב הריב"ש דיפה תירץ אבל לא מט עמי' שרצה להקנות אלא מטעם מחילה בטעות וקשה הא לשיטת הרא"ש גופי' ס"ל בזביני דאת ונוולא אין הטעם משום רבית רק משם מחילה בטעות והאי דבפירות דקל ידעי' דמחיל ובזביני דאת ונו לא לא ידע דמחל דהוי כמו שציוה לאחד שיקח חפץ מביתו שסבור שהוא שלו ואינו שלו. וא"כ צריך ביאור שגם כאן היה סובר שיש לו קנין במשכון ע"פ הדין ומאחר שאין לו קנין ע"פ הדין הרי נתחייב נו בטעות והחילוק שחילק הריב"ש בי הלואה דהוי רבית לפירות דקל לא יצדק כלל בשיטת הרא"ש דלשיטת הרא"ש לא הוי רבית קצוצה כלל בהך דאם אי אתה ניתן לי מכאן עד שלש שנים דהא הרח"ש מסקנתו (בפ' איזהו נשך ס"ס נ"ד) דלא כהרי"ף וס"ל דבמשכנתא בלא נכייתא לא הוי רק אבק ריבית א"כ ע"כ הטעם דהדרא פירי באסמכתא היא מטעם עם מחילה בטעות וכ"כ הב"י בח"מ (סימן ר"ז) שכן דעת הרא"ש וא"כ תימא על הריב"ש שחילק בדעת הרח"ש בזה שאינו לפי שיטתו ואולי י"ל דהריב"ש רצה לתרץ תשובת הרחאש לשיטתו דס"ל בתשובה כדברי הרי"ף כמ"ש הב"י (סימן קע"ב) לשיטת הרי"ף עולה לו תירוץ יפה ומ"מ שיטת הרא"ש גופיה שסובר כדעת רש"י א"כ ע"כ ס"ל דאפילו בלא רבית מחילה בטעות לא הוי מחילה. א"כ קשה על מ"ש דאם נתן דבר שיש בו אסמכתא מ"א אם נחנו לא הוי נתינה בטעות וצריך לומר דהריב"ש ס"ל בשיטת הרא"ש החילוק שכתב לדעת ר"ת דהתם הלואה דהוי מתחילה על תנאי אם יפרענו אם לאו ולא מחל לו בפירוש על הפירות אבל במוכר פירות דקל שהוא יודע שמכר נו אותן פירות ומוחל אותן מדעת אלא שטועה בדין שחושב שממכרו ממכר ואינו כן מחילה בטעות הוי מחילה עכ"ל. וס"ל להריב"ש דהיינו טעמא דהרא"ש בתשובה שאין לו הדבר מכח שטועה בדן וסובר שאסמכתא קניא בכה"ג שפיר מחילה בטעות מהני. ואכתי קשה בזביני דאת ונוולא דניהו דסמכא דעת' שיחזור לו הקרקע. מ"מ ודאי דעתו הי' שיאכל הפירות כל שלא יחזיר לו המעות ולשיטת הרא"ש אין הטעם משום רבית דמשום רבית לא הוי הדרא פירי לשיטת הרא"ש דלא הוי רבית קצוצה וכמ"ש (בטור יורה דעה סימן קע"ד) וכן פירשו האחרונים דאין מוציאין מדין רבית אבל מדין מחילה בטעות צריך להחזיר הפירות. וקשה מה בין זו לפירות דקל שהרי עכ"פ דעתו היה שיאכל הפירות ולזה נקרא מחילה בטעות יותר מפירות דקל דהא מעולם לא היה דעתו להחזיר נו הפירות שיאכל קודם שיחזיר לו המעות ואטו בשביל שסובר שגם הקרקע תהיה שלו כל זמן שלא יחזיר המעות תגרע מחיצת הפירות ונרא' מדברי הריב"ש שהחילוק הוא דבפירות דקל לא מכר לו רק אותן פירות שאכל והרי אכל ברשות ואף שלא קנה מיד כשבא לרשותו קנאם. משא"כ בזביני דאת ונוולא לא נתכוון כלל שיאכל הפירות רק בשביל שסבור שהקרקע שלו לפי שעה ולא נתכוין לגוף הפירות כלל וכיון שקנין הקרקע בטל ממילא גם הפירות מחזיר ולא נתקררה דעתי כזה כלל:
והנלענ"ד בזה דבשלמא בפירות דקל לא מכר לו אלא הפירות וזה נתרצה במה שפסק לו הלוקח דני הפירות ואין כאן הטעאה כלל שאפילו היה המוכר יידע שאין אדם מקנה דש ב"ל בודאי לא היה נמנע בשביל כך להקנות לו אם היה הלוקח מתרצה. וא"כ המחילה היא בלב שלם רק הטעות בא מכח שטעה בדין והיה סבור שיכול להקנות לו שאילו היה יודע שיכול לחזור היה חוזר אח"כ עכ"פ נתרצה במעות כנתן לו שיהיה לזה הפירות הללו חלף מעותיו וכן נתקיים כפי מה שהתנה בשעת מכירה. משא"כ בההיא דאת וכיולא ניהו דנתרצה שיהיה לו הקרקע וגם הפירות לפי שעה מ"מ לא בריר לן שאילו ידע שאין זה קנין הי' מ"מ מתרצה שיאכל הפירות כיון דאית ביה דררא דאיסורא דעכ"פ אבק רבית הוי וכיון שאין לנו לזמר שאילו ידע היה מתרצה ג"כ אז לכן הוי מחילה בטעות דלא שמה מחילה בכה"ג:
ובהכי ניחא לי ליישב דברי רבינו תם (בדף ס"ז ד"ה פירי) שכתבו וז"ל ור"ת מפרש הכא כרבית קצוצה דמי. לא מטעם רבית קצוצה יוצאים אלא כלומר משום דמחילה בטעות לא הוי מחילה ויוצאים כמו רבית קצוצה דיוצאת. או דילמא הוי מחיצה ואין יוצאים כאבק ריבית כי'. ואין נראה דמה לו להלות מחילה בטעות ברבית קצוצה. אבל טעמא דרבינא ודאי משום מחילה כדפרישית עכ"ל. ולפמ"ש יש ליישב ע"פ מ"ש הרשב"א דבחבק רבית ליכא איסורא לנוה ולכן אמרינן רב עיליש גברא רבה ואיסורא לאינש לא הוי ספא. אבל באינש אחרינא לא חייש לזה שאינו אלא אבק רבית וא"כ י"ל למאי דפרישית דודאי הא מחל על הפירות. אלא די"ל שאילו ידע שיש בזה איסור רבית לא היה מתרצה למח"ל הפירות. מיהו אי דמי לאבק רבית י"ל כיון דליכא איסור על הלוה לא חייש ומחול שפיר ולכן אמר כרבית קצוצה דמי ואיכא איסורא גם על הלוה וא"כ מסתמא נא מחיל שיסתעף עליו איסור רבית אי כאבק רבית דמי וליכא איסורא על הלוה. א"כ אין לנו הוכחה לומר שלא מחל ושפיר הוי מחילה ומסקינן דעביד עובדא ואפיק פירי והיינו משום דאף דאינו אלא אבק רבית מ"מ כיון שקרוב לרבית דאורייתא איכא חיסורא גם על הלוה ולכן לא הוי מחילה וברור ונכון. ועמ"ש בחידושי לי"ד (ס"ם קע"ד) בישוב דברי הטור:
ח עכ"פ דברי הרא"ש צ"ע דאם נתן לו דבר שהוא אסמכתא לא דמי כלל לפירות דקל דלא נתאנה כלל אבל באסמכתא דאמרי' שלא גמר והקנה ולכן יכול לחזור. וא"כ אפילו נתן לו בסוף מאחר שחשב שמוכרח ליתנו ע"פ הדין ובתחיל' אמרינן שלא נתחייב נימא אילו ידע שיוכל להפטר מזה לא היה נותנו כלל. ובתשובת הרא"ש דידן כתב הטעם משים דקי"ל אסמכתא קניא ואין בה משום גזילה אלא שאין יכול להוציא ממנו בב"ד (אלמא) [אלא] שיהיה הדבר בקנין ובדעת. ובשחוק שהוא אסמכתא נהי שאין יכול להוציא ממון בדין מ"מ אם פרע לו זכה ואין בו משום גזל עכ"ל ומ"ש דקי"ל אסמכתא קניא צ"ע ואולי ט"ס יש וצ"ל אף דקי"ל אסמכתא לא קניא אין בה משים גזל וס"ל להרא"ש דכן הדין במיני דלא קני מדינא שאם נתן לו מכל מקום נתקיימה המתנה ומ"מ צ"ע הסברא דכיון די"ל אינו ידע שאסמכתא אינה קינה לא היה נתן לו ולא דמי לפירות דקל וצ"ל דס"ל להרא"ש שכן הדין שאין באסמכתא להוציא בדיינים ואם נתן לו מעצמו מה שנתן נתן. וצ"ע לפ"ש אם נימא דאסמכתא לא קניא מ"מ ספיקא איכא במילתא וזה לא מצינו. ונראה דס"ל להרא"ש אף דאסמכתא לא קניא מ"מ כיון שדרך העולם לקיים מה שנודרים ושייך סברא דמסתמא ניחא ליה דליקים בהימנותא שאין דרך לחזור מה שנדר ולמיזל בדיני ודייני אף שיכול לחזיר ע"פ הדין וזה דחוק ויותר נראה לי דס"ל להרא"ש דאסמכתא לא קניא וכן בפירות דקל אמרו אף משבאו לעולם יכול לחזור היינו שאין לענין תוקף וקיום שלא יוכל לחזור בו והוי כמו מקדש לאחר שלשים יום שיכול לחזור תוך שלשים ודבר שלבל"ע גרע טפי שאף משבא לעולם יכול לחזור שאין לו קיום ותוקף אבל כשבא כבר לידו זכה בו שהרי זה כאומר טול לך חפץ שלי אף שיכול לחזור קודם שנטלו מ"מ אחר שנטלו אין יכול נחזיר עוד. וכן במקדש האשה לאחר שלשים יום והגיעו שלשים יום אף דאפשר דהאשה לא ידעה דיכולה לחזור תוך שלשים ואח"כ נודע לה שהיתה יכולה לחזור לא מחשיב הטעאה בכך שתוכל לחזור לאחר ל' דסוף סוף לא חזרה ה"נ בפירות דקל אף דהים יכול לחזור מ"מ בבאו ליד לוקח תו אין יכול לחזור ולא חשיב הטעאה כלל שברי לא נולדה חזרה כלל ואח"כ שבאו לידו כבר כה בהם וכן ה"ל להרא"ש בכל אסמכתא דלא קניא היינו שיכול לחזור ואם אינו חוזר שפיר קני וכן למ"ד אדם מקנה דשלב"ל ה"ל בשירות דקל דקודם שבאו לעולם יכול לחזור מ"מ אחר שבא לעולם תו אין יכול לחזור והקנין תולה עד שיבא לעולם והיכא דבאו לידו מודה רב נחמן דאי שמיט ואכיל אין כאן חזרה שיצטרך להחזיר לו מה שכבר שמיט ואכיל:
ונראה שלזה נתכוין הרא"ש דפירות דקל ידע דמחיל והיינו משום שכיון שכבר אכל אמרינן נתקיימה המכירה ולא שייך חזרה אבל בזביני דאת ונוולא לא שייך לומר דנתקיימה המכירה דהא לא מכר להפירות כלל רק שסובר שתהיה הקרקע של לוקח עד שיביא לו המעות וכיון דבכה"ג לאו קנין הוא והדרא ארעא גם פירי הדרי דאי אפשר לומר כי כבר אכיל נתקיימה המכירה שהרי לא קנה הקרקע מעולם דבכה"ג לאו קנין הוא:
ובהכי ניחא מה שהקשה לשואל בתשובת הריב"ש מאי מועיל משכון. הא מנה אין כאן משכון אין כאן. ולפמ"ש ניחא דכן הדין דאסמכתא אינו קינה היינו שאין לקנין תוקף שיוציא ממנו בדין ויוכל נחזור בו אבל אם הוא עצמי קיים קנינו בסוף ונתן לו משכון הרי נתעצם קנינו ואין יכיל לחזור עוד דהא בקנו מיניה בב"ד חשוב מהני גם באסמכתא ואף דמתוך הסברא איכא אומדן דמוכח שאילו ידע שיעביר לא היה מרבל עליו קנין זה שיפסיד על ידו, והתוס' הקשו בלוקח בהמה ונטרפה נימא אדעתא דהכי לא קנה. ומה שתירצו שהיה רוצה לכנוס לספק זה איני מספיק באסמכתא בההוא דאמר אי לא אחינא ליבטלן זכוותיה כדא זאת בנדרים (דף כ"ח) ובח"מ (סי' כ"ב) משמע אפי' נא ביקשו זאת מידו כלל דנחלה בדעת אחרת מקנה שלא נתרצה באופן אחר. אלמא דלפעמים איכא קנין אלים שאינו חוזר מכח אומדנא שמ"מ ביטל זכיותיו ואין להאריך כאן בזה עכ"פ באסמכתא אם חיזק דבריו בנתינת משכון הרי נתקיים הענין בתוקף כיון שנתן לו משכון על פרעון גמור בני שום תנאי נתחזק ונתקיים הענין. אח"כ ראיתי בב"י (סימן ר"ז) מח"מ ל"ו הביא תשובה זו בטורים (דבדף ר"ג:) וגמגם בה לקיים הגירסא דקיי"ל אסמכתא קניא:
ט ומ"מ בין על דברי הריב"ש ובין על דברי הרא"ש קשה מהא דפ' זה בורר (דף כד:) דפליגי אי משחק בקוביא פסול ורמב"ם ס"ל דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא ואיך ס"ל דלאו אסמכתא היא וביקשו המפרשים הקדמונים חשבונות רבים וחילוקים שונים ואם נימא דאם כבר פרע אף שהוא אסמכתא אין בו משום גזל. וא"כ תימא הא מסתמא משחקים בקיביא נותנין מעצמם אם מפסידים שהרי אין מוציאים בדין וכיון שניתני' מעצמם אפ' אי אסמכתא לא קניא אין בו משום גזל וכדברי הרא"ש שכתבתי וכן לדברי הריב"ש דהטעם משים מחילה בטעות וא"כ קשה אפילו אי הוי אסמכתא מ"מ הרי משחקין בקיביא ניתנין מדעתם והוי מחילה בטעות לדברי הרא"ש ואין כאן גזילה כלל. אלא נראה כיון דאסמכתא לא קניא וזה סבור שמחוייב ליתן הוי נתינה בטעות. ובכה"ג נא שמה נתינה וכדברי מהר"ם שבמרדכי שאילו היה יודע שפטור מן הדין לא היה נותן. אבל להריב"ש והרא"ש קשה טובא. אפי' הוי אסמכתא מ"מ אינו גזל מאחר שנותן מדעת והוי מחילה בטעות. אלא ודאי לא דמי כלל לפירות דקל דבפירות דקל נתכוין להקנות רק שאינו מועיל ע"פ הדין ואין כאן אונאה בדעת כלל. אבל בקיביא לכתחילה לא עלה בדעתו להקנות לו ואינו חפץ ליתן לו כלל רק שטועה בדין וסובר שיתחייב ליתן לו והוי נתינה בטעות כדברי מהר"ם. וחילוק ברור הוא דבפירות אינו נתינה בטעות רק שמה שאינו חוזר אפשר שהוא בטעות שאינו יודע שיכול לחזור מ"מ עיקר הנתינה אינו בטעות אבל במשחק בקיביא שבתחילה היה סובר להרויח וכשהפסיד הוא שנותן לו והרי הנתינה בטעות היא שאחר שכבר הפסיד בודאי לא היה נותן ברצין ואין לך אומדנא גדולה מזו והן הן דברי מהר"ם כפ' איזהו נשך כדפרישית לעיל שאינו נותן ברצון או מחמת כיסיפא. וכ"ש דיש לתמוה על מה שסיים הריב"ש (סימן של"ה) בסופו וז"ל והכי נמי איכא למימר במי שמתחייב לחבירו מנה באסמכתא ולאחר מכן פרעו או נתן לו משכון על המנה או אפילו זקפן עליו במלוה דהוה כפירעון כדמשמע בפ' איזהו נשך דתניא ישראל שלוה כו' אע"פ שהיה חושב שיהיה חייב מן הדין ואינו כן הוה מחילה בטעות ושמה מחילה כיון דלא הוה הלואה בתחילה עכ"ל. ולפענ"ד הגם שאין משיבין את האר"י מ"מ דברים תמוהים מאד הם דניהו דמצינו מחילה בטעות שמה מחילה אבל חיוב בטעות שמיה חיוב לא מצינו כלל. ועל גוף הסברא דמחיצה בטעות שמה מחילה אנו מצטערין להבין טעמו של דבר דבשלמא מחילה בטעות יש ליתן קצת טעם שהוא יאוש והפקר ובהיתרא אחי לידיה אבל חיוב בטעות לא שמענז כלל ומה שהביאו מזקפן במליה שהוא פירעון לא ידעתי מה דמיון הוא זה דשם הוא חייב באמת אבל כאן אמרינן שבטעות נזקף עליו ואינו חייב כלום דהא אפילו קנין בטעות חוזר ואף דיש לחלק בין טעות בחשבון או טעות בדין מ"מ לא שמענו כלל שיועיל חיוב בטעות ואיך נוציא ממנו ממין אם הוא צווח ואומר שאינו רוצה ליתן והחיוב בטעות היה והכי איתא בתוס' והרא"ש ר"פ הנושא בשם ירושלמי הכותב לחבירו בחזקת שחייב לו והוא אינו חייב לו אינו חייב כלים עכ"ל. וא"כ כ"ש בזקפו במלוה. ולפענ"ד דברים הללו מרפסן איגרי ופשיטא שאין להוציא מיד מוחזק בכה"ג. ואפילו אם כבר נתן לו. כבר הקשיתי לעיל ממשחק בקיביא. ודוחק לומר דמשחק בקיביא מיירי שמניחין המעות על הדף והוא נוטל מעצמו אם הרויח דכיון דנוטל בפניו הו"ל כמסרו לו בידים מאחר שאינו מותה בה. והנלענ"ד ליישב הקושיא מקוביא דס"ל להרא"ש בודאי אם כבר נסתלקו מן הקיביא אף שהיה יכול לחזור בו מן הדון מ"מ כיון שנותן צו עכ"פ ע"ד שיהיה שלו ונתינה זו בלב שלם נתן לו אף שהוא מחמת טעות שטעה בעבר מ"מ עכשיו נתן לו בלב שלם לפי מחשבתו שמחוייב ליתן לו. אבל בשחוק הקוביא מה שמניחו ליטול בשעת שחוק אין כוונתו בנתינה זו להקנות לגמרי רק בשביל שמקנה להרויח אח"כ יותר ממה שמפסיד ולכן לא הוי נתינה:
י ואמנם אחר העיון נראה ברור דהרא"ש לשיטתו אזיל דבפ' איזהו נשך (ס"ם ע') מסיק דאסמכתא דקוביא קניא מטעמים שכתב שם ובשחק באמנה אין יכול להוציא ממנו בדייני' וכמ"ש מרן הב"י שם. ונ"ל שצ"ל דקיי"ל דהאי אסמכתא קניא ובזו לשון הרא"ש מתיקן ומקובל ממש כדבריו בפ' איזהו נשך ממש:
ולפ"ז נראה להוכיח מדברי הרא"ש היפך מדברי הריב"ש והוא ע"פ מה שאבאר לשון הרא"ש שנתן טעם דאסמכתא קניא. ונבאר מ"ש הרא"ש דבמשחקין באמנה אינו מוציא ממנו בב"ד ואמאי לא יוציא ממנו כיון שאסמכתא קונה ולכן ברור כוונת הרא"ש דאסמכתא קניא בקיביא היינו משום דבקיביא גמר להקנות בלב שלם מן הטעמים שכתבו. אלא דמ"מ בדברים לא משתעבד במידי דהא אסמכתא דסברא דאיידי דבעי למיקני אינה מועלת שישתעבד בדברים בעלמא בשחוק באמנה. ולכן בנתן לו שפיר קני קנין גמיר והרי זה דומה לאומר לחבירו אתן לך מנה ואחר זמן נתן לו שאין לו טענה שאילו ידע שיכול לחזור לא היה מקיים דבריו דכיון דההבטחה היתה בלב שלם וכשקיים מה שנדר לו פשיטא שאין לו ענין ומחילה בטעות ועדיף טובא מפירות דקל שתפסן מעצמו. ולכן נתן הרא"ש טעם כיון דבאמת נותן ברצון אלא שאין כח להוציא ממנו בדין ואם פרע זכה:
ובהכי ניחא מה שתמה בתשובת הרא"ש דמאי אהני משכון הא מנה אין כאן משכון אין כאן ונדחקו למאד. אלא הדבר ברור כדפרישית דודאי מ"ש הרא"ש דאין מוציא ממנו בב"ד באמת מצינו לפעמים אדם משתעבד בדברים בעלמא כמו מחנה ש"ת להיות כשואל בההיא הנאה דמהימן ליה אלא דכאן לא מצינו שישתעבד בדברים. והנה הרא"ש בפרק הנושא כתב באם אמר חייב אני לך מנה בשטר לפי' ר"ת שלא היה חייב מעיקר ומתחייב עכשיו וכתב הרא"ש ואין לתמוה איך מתחייב בשטר הא אין מטלטלין נקנין בשטר דהואיל וטרח למיכתב בלישנא דחיובא גמר ומשעבד נפשיה שהרי יש דברים נקנין אפילו באמירה כי'. והכי נמי מתוך שטרח ליתן לו שטר גמר ומקני מטלטלין המיוחדים ואינם נקנין בשטר אבל שעבוד וחיוב מהני בשטר עכ"ל. ולפ"ז נראה דכ"ש אם אמר הריני מחייב לך מנה והילך משכון עליה דכיון שנתן לו משכון והרי שלו ביד זה להפרע ממנו כ"ש הוא משטר דודאי נשתעבד לו בלב שלם שיתחייב ליתן לו המנה דהא השטר נמי אינו אלא משכון דכשפירעו מחזר לו שטרו וכמ"ש (בש"ך ח"מ סימן ס"ו סקע"ו) ובודאי משכון עדיף דשטר אין גופו ממון כלל. ואל תשיבני ממ"ש הרא"ש ופ"ק דקדושין סימן יו"ד) דהשיג על האומר שאם אדם נותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון עליה וס"ל להרא"ש דגם בזו אמרינן מנה אין כאן משכון אין די"ל כאן במתנה שאני דע"י משכון לא נקנה לו גוף החפץ ממילא אין לו כלום עליו:
ומ"ש שם בשידוכין שצריך להקנות קודם י"ל שם משום דהוה אסמכתא ע"ש. אבל באומר הריני חייב לך מנה והילך משכון עליה י"ל דמתחייב שפיר דאלים משכון טפי משטר גם יש לחלק דשם מנית לו המשכון לא אמרינן שנתכוין שיזכה בגוף המשכון מאחר שהוא אסמכתא. ולכן צריך לומר לו בפירוש זכה בגוף המשכון. אבל כאן דאינו אסמכתא רק שלא נשתעבד באמירה והוא גופיה לא ברירא ליה להרא"ש ולכן במניח לו המשכון מסתמא נמי הקנה לו בגוף החפץ כפי מה שנתחייב לו בשתיקה באמנה כן נ"ל ברור בדעת הרא"ש. עכ"פ כיון דתלי הרא"ש טעמא דאם דאסמכתא קניא משמע אם הוא בענין דלא קניא הך אסמכתא והיינו מטעם שלא גמר והקנה אפילו נתן לו הוי נתינה בטעות וכדברי מהר"ם שבמרדכי. ומוכח מדברי הרא"ש איפכא מדברי הריב"ש דאי לא קני אפילו יהיב ליה הוי מחילה בטעות והיינו באסמכתא שלא גמר להקנות בתחילה ופשט הש"ס בסנהדרין ממשחק בקוביא מוכח הכי. וא"כ מוכח לפ"ז היכא דהוה אסמכתא גמורה כעין תשובת מהר"ם אפילו נתן לו יוכל לחזיר ולתבוע ממנו שאילו ידע שלא יתחייב בהדין לא היה נותן לו והוי נתינה בטעות. ודברי הריב"ש לפענ"ד דברי יחיד הם:
וכ"ש אם הנותן מוחזק כגון שתפס מן המקבל שאין יכול להוציא ממנו מאחר דמסתבר דעת מהר"ם ובזה שכ' הריב"ש בלא נתן לו כלל רק זקף עליו במלוה והוא דבר שהוא אסמכתא גמורה פשיטא שאין מוציאין מזה ואפילו תפיסה בעדים לא מהני שהרי כמה פוסקים דלא מהני תפיסה בעדים בתפס שלא ברשות וכיון דדברי הריב"ש תמוהים דעתו בטילה נגד הפוסקים דתפיסה בעדים לא מהני. וגם בפירות דקל גופיי' לא ברירא לי אם תפס מקצת הפירות והמוכר חוזר ורוצה לנכות לו בדמי מכירה די"ל לא אמרינן אלא דלא מפקינן מיניה אי אכל טפי משיעור זוזי אבל אי לא אכיל רק שיער זוזי המוכר נוטל פירות הנשארים בדקל ולתו אפוקי מיניה: