אור ברסלב

שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ

סימן מ

סימן לט

ב"ה יום א' כ"ג מרחשוון תקס"ט פלאצק:

תשובה חיים ברצונו. לעשות רצון קונו. מחזיק בתורתו בכח ידו ואונו. הוא ניהו ידידי הרבני המופלא ומופלג החריף ושנון כ"ש חיים יצ"ו:

ראשית דברי להסיר תלונתו טל אשר לא השיבותי לו אשתקד על מה שפקפק על הנמצא כתיב בספרי המודפס. האחת כי כבר השבתי והכינותי המכתב והנחתיו בס"א מספרי המודפסים ולסיבת טרדותי מילתא מני אזדא ולא ידעתי אנה הונח וכאשר ארכו ימים קצת נתתי ס' א' דורן דרשה לחתנו של המניח מהר"י כ"ץ ז"ל. ובבואם הנה הגיד לי תלמידי הב' המופלג כ' צבי כ"ץ שהמכתב אשר השיבותי למעלתו נמצא בס' ההוא אך לא הוחזר לי המכתב לשלחו אליו וגם לא הי' דבר נחוץ כ"כ כי אם ישכיל מעלתו מעצמו יבין מדעתו שאין תפיסה על מ"ש שם והיה עלי לטורח השנות הדברים:

והנה אשיבהו משלכן על אשר שאל כעת הגם כי הקשה לשאול כי ספיקות הללו עומדים ברומו של עולם ויש בהם סברות שונית ורבות כהררים התלוים בשערה. וכבר אמרו הקדמונים דין תורה לא ידענא אך אשיבהו כפי מה שדעתי נוטה כאשר הורוני מן השמים על ספיקותיו:

א

הנה מה שנסתפק בלשון הצוואה שלא לדחות אשתו מן הבית ונסתפק למעלתו אם נותן לה ביתו לדירה או שנותן לה דירת הבית והוא דבר שאין בו ממש. הנה מה שנראה למעלתו כיון דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי י"ל בודאי הקנה לה באופן המועיל ודומה למ"ש הרמב"ן ומביאו רמ"א. ואין זה מספיק דהא מבואר בגמרא על שכיב מרע גופי' שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלני פירות דקל זה לא אמר כלום משום דליתא בבריא והועתק בש"ע (סימן רנ"ג) והרמב"ן לא אמר בתשובתו רק באמר תחילה אני נותן דירה לפלוני בביתי ואח"כ קנו מידו די"ל מגופה של קרקע קנו מידו ובאמר קנו ממני שאני נותן לפלוני דירה לא אמר כלום. וגם רמ"א מביאו בקצרה וא"כ מה שבא בצוואה שלא לדחות האלמנה מן הדירה לא שייך לומר שסבור באופן המועיל דלא אמרינן כן אלא בקנו ממנו אחר אמירתו וגם במ"ש רמ"א וכ"ש אם החזירו הקנין ברמב"ן מבואר דדווקא כשעדים יודעין זאת אלא דרמ"א ס"ל כיון שגם טעם ראשין מספיק וגם להלכה מבואר בתשובת רמב"ן עוד טעם שהחזיק בפניו. וכבר כתבו כשפוסק כתב כמה טעמים אין לסמוך על א' מהם וא"כ גם דברי רמ"א אילו בא מעשה לידו והיה חסר תנאי שכתב הרמב"ן שהחזיק בבתים ודר בהם כפני ראובן היה הדבר צריך ישוב.

: אלא שיש לצדד בזכות האלמנה שתה שאמרו דידור הוי דבר שאין בו ממש הוא דוקא בנותן זה לאדם מחדש אבל באשה שכבר יש לה זכות הלזה ומשעבד לה הבעל ומחויב ליתן לה דירה וגם נכסי דבר נש ערבין בי' וכבר נשתעבדו לה דירות הבעל בחייו וכשמצוה שגם אחר מותו לא תדחה י"ל שמחזק חיובו וכבר זכתה בחיוב זה בחייו א"כ כשאומר שיהיה לה עוד דירה לאחר מותו וכיון שכבר היה לה זכות בגוף הדירה שפיר מהני תנאי ותזכה בדירה והכי משמע לי ממה ששנינו בפ' נערה לא כתב לה את תהא יתבא בביתי כו' מפני שהוא תנאי ב"ד ומשמע דתנאי ב"ד לא הוצרך רק מפני שלא כתב לה הא אילו כתב לה את תהא יתבא בביתי אפילו בלא תנאי ב"ד היה לה זכות זה מכח הכתובה קשה מי עדיף את תהא יתבא בביתי מאילו אמר ידור פלוני בבית זה והוי דבר שאין בו ממש וגם איך תקנו חז"ל לשין שאינו מועיל ע"פ הדין אלא ודאי בכה"ג באשתו מהני. וגם בבנותיו שנינו בנן נוקבין דיהוין לך כו' יתבין בביתי ומחזנין מנכסי כו' אף שהאב אינו חייב בדירת בתו ולכן י"ל שלא אמרו ידור בביתי לא מהני אלא באיש אחר שאין דעתו קרובה אצלו אבל בתו ואשתו שדעתו קרובה אצלם אפילו אמר בלשון הלזה ודאי כונתו באופן המועיל וכן שאר תנאי כתובה כמו בנן דיכרין אינון ירתין אפילו לרבנן דר' יוחנן בן ברוקה שאינו יכול להתנות בלשון ירושה כדאיתא (ב"ב דף ק"ל ודף קמ"א:) וע"כ בתנאי שמתנה לטובת בנו שדעתו קרובה לבנו ואשתו ודאי לשין המועיל קאמר אף דאמר ירתין כונתו בלשון מתנה באופן המועיל ולא אמר ירתין אלא דלא תטרף ממשעבדי כדאיתא פרק אע"פ (דף נ"ה) וא"כ כ"ש אם אחר יתבא בביתי ודאי כונתו שיהיה להם זכות כגוף הבית:

וכן משמע ברבה פ' ויחי שצוה רבינו הקדוש לא תזוז אלמנתי מתוך ביתי משמע דהאי לישנא שפיר מהני. ודוחק לומר שמתוך שסמך שלא ישנו מצוואתו אמר כן. דיותר היה לו לומר לשון מבואר שיהיה מקויים בהכרח לומר ביתי תהיה לדירה לאלמנתי ובודאי רבינו הקדוש בחר לשון ערומים המועיל גם ע"פ הדין. ובירושלמי פ' הנושא מצאתי שהקשה כן ולא כן תנינן אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי כו' ומשני דלא יאמרון ביתא דנשוותא משועבד לנשוותא ופירש המפרש בקרבן עדה שלא יאמרו שבית זה משובד לנשיא. א"ר אלעזר ב"ר יוסי כהדא דתניא היתה דרה בבית כשם שהיתה דרה ובעלה במדינת הים כו'. ור"ל שאילו לא צוה היו אומרים שמשועבד לנשיא ומסתמא האמת כן הוא שבודאי שיורשי רבינו הקדוש לא היו עושין שלא כדת. ור' אלעזר תירץ שלולי צוואתו לא היה לה דירה חשובה כ"כ ולכן ציוה ליתן לה דירה חשובה כמו שאילו היה בעלה בביתה ומשמע שע"פ צוואתו זכתה בדין על הדירות ולא מקרי דבר שאין בו ממש ובפרט לפי האמת שיש לה דירה מתנאי כתובה ויש לה זכות בלא"ה בגוף הדירה ושפיר מה שמוסיף לה ייפוי כח בדירות תו לא מקרי דבר שאין בו ממש שהטפל הוא כעין העיקר. וא"כ בנ"ד שציוה שלא תדחה כל ימי חייה שפיר זכתה בכל דברים שזכתה בהם בחיי בעלה וכן ראוי לדון:

ב

ומה שנסתפק למעלתו על מכירת המשקין אם זכתה בהם הנה יש לדון בדבר אף לפי לשין צוואה שלא תדחה [מן] הבית. וקשה בלאו הכי יש לה דירה מתנאי כתובה וכקושית הירושלמי על צוואת רבי ואף דשם תירץ כדברי הירושלמי דנ"מ לדירות יתירות מ"מ בנ"ד שכבר החזיקה במכירת המשקין גם לפי דברי העדים שבצוואה יש לומר יותר שכוון שלא תודחה מכל אשר החזיקה בחייו ואף גם בלאו הכי כיון שהדירה יש לה ע"פ הדין מתנאי כתובה א"כ כשהעדים העידו בעל פה על מחיות המשקין לא מקרי דבר שאן בו ממש מאחר שכבר יש לה זכות בגוף הדירה כשמצווה שיהיה לה מחיות המשקין אינו אלא מיפה זכות הדירה שתשא ותתן במחיות. אלא שאני רואה לשון העדים שהעידו על פה בזה"ל אז זיא זאל ראזאנדזין כל ימי חייה כמקדם וזה אינו לשון מתנה רק דודאי מסתמא לא כוין כי אם בעודה אלמנה ולא להעביר נתלה מבניו ואין זה רק לשון אפטרופוס שהוא ענין שתשא ותתן כמו שהיתה נישאת ונותנת בחיי בעלה וזהו לשון אפטרופסת וכעין מ"ש הריב"ש בתשובה (סימן ע) על א' שאמר יהא פלוני שליט בנכסי וכתב הריב"ש אין ספק כי לשין שליט לכל הפחות מועיל להיות אפטרופא כמו שמצינו יוסף הוא השליט והוא היה המוציא והמביא והמנהיג בכל ארץ מצרים וכו' עכ"ל. והעתיקו הרמ"א (סימן ר"צ) וכאן נראה ג"כ שהרי גם בחייו לא הי' גוף המחיות שלה רק שהיתה הנושאת ונותנת בהם ומתפרנסת מהם עם בעלה ולאחר מותה כוון ג"כ שתהא שליטא ומתפרנסת מן הנכסים ממעשי ידיה ונתכוין שלא יוכלו יורשיו למחות בה ולקצוב לה מזונות כי אם שתשא ותתן בעצמה ותתפרנס בריות כאוות נפשה כמו שהיתה בחיי בעלה. ובודאי יוכל האדם למנות אפטרופוס על נכסיו מחיים כמו שמצינו מינהו אבי יתומים אף שלפי דעתי אינו מן הדין. דאפטרופסות אינו אלא שליחות וכי מת פקע כחו כדאמרי' בגיטין (פ' כל הגט דף כט:) אם מת בעל מידי חששא אית בהו מ"מ כיון דיכול לעשות אפוטרופוס על נכסיו כמו שמצינו בכותב כל נכסיו לאשתו או לבנו דלא עשאו אלא אפוטרופוס עיין ח"מ (סימן ר"נ ס"ז בהגה"ה) א"כ שפיר קיים אפוטרופסית שלה. ועוד שאם אמר זיא זאל רזאנדזין מיט אללעם נכלל גם הבית בכלל ולא מקרי דבר שאין בו ממש. ואף שהיא נזונית ומתפרנסת מנכסיו מ"מ לא גרע כת אפוטרופסית שלה משום הכי שנותן לה שכר עמלה וטרחה מן אפוטרופסית ואין חילוק בין אפטרופסית בחנם או בשכר:

אך טענה שטוענת האלמנה למחות שלא יעשה מתי' מל רפלאץ הנבנה מחדש. פשוט שאין זה נכלל בצוואתו אפילו לדברי העד שאמר מען זאל איר די פרנסה נסה ניט שטערין. אין זה בכלל הפלאץ שנבנה לאתר מותו וכן מצינו בנזיר (דף יב) כי משוי אינש שלית במידי דקיימא קמיה ובודאי לא אסיקא דעתיה ע"ז וכ"ש לפמ"ש שהוא לשין אפוטרופסת שתשא ותתן בהם כמקדם וזה הכא לא היה לה מעולם וזה פשוט וא"צ להאריך בזה:

ג

ועתה אבוא להשיבו על הספק השני אשר נכתב בשטר שהותנה בתנאי מפורש שלא יהיה לבעל המשכנתא רשות לעסוק במתיות י"ש ושכר ולא נתבאר שהותנה במשפטי התנאי ובתנאי כפול. ורמז מעלתו לס' מנחת אהרן. והנה עניני תנאי המה ארוכים מארץ ועמוקים מני ים אך הואיל ואתא לידן אמינא כי עברתי על דברי התשובה האמורה בספר מנתה בלולה. אמרתי להשיב קצת כי בתחלה נסתפק אי הוי תנאי כיון דהוה תנאי זה שלא לעסוק במתיות תנאי ומעשה בדבר אחד וכ' לצדד שהתנאי סותר המעשה מאחר שסתם מתנה יכול לעשות מה שלבו חפץ וזה מטיל תנאי שלא לעסוק במתיות הוי כהתנאי סותר המעשה. עכ"ד בקצרה כי שנאתי האריכות. אבל אין דבריו נכונים כלל:

הנה תחלה נשוב על מה שפלפל בענין מתנה ע"מ להחזיר לשיטת הרא"ש מקרי תנאי סותר המעשה והפלפול בזה בשו"ת להלכה הוא למותר דפשיטא להלכה רווחת בישראל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף ו.) ופסק הרא"ש גופיה כן וכל הפוסקים וגם בב"ב פרק יש נוחלין אמר בפשיטות במתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה אלא שהב"ש (סי' לח) דייק מדברי הרא"ש פ' יש נותלין שהקשה אהא דאמר רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה הא הוי תנאי ומעשה בדבר א' ותירץ רבא לטעמיה דס"ל תנאי ומעשה בדבר א' הוה תנאי ולכן הוקשה להב"ש על מ"ש הטור (בסי' קס"ב) דבהרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר צריכה לקיים התנאי וגם מה שאמר בא"ח דבאתרוג במתנה ע"ח להחזיר הוה מתנה צריך להחזיר ובס' מ"א הנ"ל תירץ דבאתרוג בלא"ה כיון דא"צ כפילות מטעם אומדנא דמסתמא צריך לו האתרוג ולכן לא צריך לכפול וגם מהני אף שהתנאי ומעשה בדבר א' והרא"ש שכתב רבא לטעמיה היינו משום דשם מיירי אפילו א"צ לו האתרוג שצריך תנאי ובא"ת מיירי כשצריך לו האתרוג עכ"ד בקצרה. ואין דבריו נכונים. חדא דבשלמא לענין כפל שפיר י"ל סברא זו דא"צ כפל כיון דאין צריך שום תנאי. אבל לענין פנאי ומעשה בדבר אחד אטו מי עדיף גלוי דעת מאילו התנה בהדיא וכפל ומ"מ לא מהני הואיל והוא בדבר א' ואף שאפשר לצדד בזו הסברא מ"מ עיקר החילוק ש לחלק בא"ת בין צריך לאתרוג או לא:

ועוד מה הועיל בזה הרי הרא"ש וטור (סימן רמ"א) פסק גם בשור מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אף דשם ליכא אומדנא שבאתרוג אלא הדבר ברור ופשיט דמתנה ע"מ להחזיר שפיר הוה מתנה ומה שהב"ח תירץ דלכך לא מקרי תנאי ומעשה בדבר א' בשביל שיכול ליתן דמים. אמת דמדברי הרא"ש פ"ק דקדושין משמע שיכול ליתן דמים ומ"מ לפ"ז תקשי למה הוצרך הרא"ש לומר דרבא לטעמי' הא אין כאן קושיא כלל ממתנה ע"מ להחזיר על תנאי ומעשה בדבר א' שהרי יכול ליתן דמים וכמו שתירץ הב"ח. וגם קשה לי על הרא"ש למה אמר שם בשור זה יתנו לך במתנה ע"מ שתחזירהו והקדישו ה"ז מוקדש ומוחזר אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדדי וכו' וקשה אם איתא שיכול ליתן דמים וא"כ הגוף שלו אמאי לא יוכל להקדישו הא הקדש מוציא מידי שעבוד כדאיתא בפ' השולח ואמאי לא יהיה הקדשו הקדש ויצטרך ליתן דמים. ועוד דבהדיא אמרינן בפ' מי שאחזו (דף עה) אפילו לרשב"ג דאמר תתן לו דמים. הנ"מ היכא דליתא בעינא אבל אי איתא בעינא לא אמר. וצ"ע כיון דכבר נתנו לאשה להתקדש בו הוה כליתא בעינא א"כ כ"ש דקשה אם הקדישו למה לא דכבר נתנו לאשה להתקדש למה לא יהא הקדש כיון שמכרו וליתא בעינא יתן דמים ואין להאריך בזה. גם הא גופא קשה איך יתנו לאתר כיון דאם איתא בעינא צריך להחזירו ואין כאן מקומו. עכ"פ פשיטא דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וצריך לקיים התנאי כמפורש בש"ס בפ"ק דקדושין וכל הפוסקים והאריכות בזה מיותר. וגם רב אשי מסיק בהדיא בפ' מי שאחזו דלרבי דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי שפיר הוה תנאי:

ומה שהוקשה לב"ש בדברי הרא"ש פ' יש נותלין שכתב רבא לטעמיה נראה דלא פסיקא ליה להרא"ש אם רבא ס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דאי אמרינן דכאומר מעכשיו דמי פשיטא דלא מקרי תנאי ומעשה בדבר א' כדמסיק ר"א בפ' מי שאחזו ולא מקרי תנאי ומעשה בדבר אחד רק כשהתנאי סותר המעשה וכמ"ש התוס' (פ"ק דקדושין דף ו) או דרבא אע"ג דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אפשר דס"ל דמ"מ ע"מ להחזיר הוי תנאי ומעשה בדבר א' ולכן כתב דרבא לטעמיה אבל פשיטא דקיי"ל כרבא דמתנה ע"מ להחזיר הוה מתנה על תנאי וצריך לקיים התנאי. ומ"ש בטור (סימן לח) בענין תנאי ומעשה בדבר א' כתב בזה"ל וכן אם לא כפל כו' או שלא התנה בדבר אתר ואמר אם הדינר שהוא מקדשה בו שלי תהא מקודשת ואם לאו לא תהא מקודשת כו' ע"כ הנה דקדק רבינו בעל הטורים וכתב בתנאי אם דוקא וזהו כמסקנת התוספות פ"ק דקדושין (דף ו:) בד"ה לא והטעם ג"כ בקדושין שהתנאי סותר המעשה וכהן נמי הרי אינה מקודשת עד שתחזיר לו הדינר א"כ במה מקדשה וא"כ התנאי סותר להמעשה בזו ס"ל דתנאי בטל. אבל בע"מ פשיטא דהוה תנאי גמור וכמ"ש הטור (בח"מ סימן רמ"א) דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וצריך לקיים התנאי. אלא שקשה קצת דבח"מ לא זכר הך מילתא דבעינן תנאי ומעשה בדבר אחד ונ"ל במתנה אין דרך ליתן מתנה ולהתנות שאם תחזיר לי תהא מתנה דמאי קיהיב לה משא"כ בקידושין כיון שאין המכוון על נתינת הכסף כי אם על הקדושין ולפעמים היא חפיצה להתקדש רק שאי אפשר לה להתקדש בכדי שפיר יתכן שיתנה שהחזיר לו הכסף ובלאו הכי הך מילתא שהתנה על מכירת משקין לבד לא מקרי תנאי ומעשה בדבר א' וכמ"ש הרא"ש בפ' יש נותלין גבי מתנת בית חורין וז"ל אבל אם פירש דבריו אפילו נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו כי אם דבר ח' הרשות בידו והביא ראיה מקני ע"מ להקנות בקנין סודר וממתנה ע"מ להחזיר:

וכן מצינו בפ"ק דקדושין קני כסף זה ע"מ שתצא בו לחירות וכמו כו בפ' השולח מוכר עבדו לקנס שמוכר לדבר פרטיי פשיטא דלא מקרי תנאי ומעשה בד"א דאפי' אי הוה אמרי' במתנה ע"מ להחזיר שהוא תנאי ומעבד"א היינו משום מחזיר לו המתנה ואין מתנתו כלום אתר שיחזיר לו משא"כ במתנה ע"ד פרטיי הרי הוא שלו לכל הדברים חוץ מדבר שפרט ואם מקיים תנאו שפיר הוה מתנה לכל דבר ונ"מ אפילו לא א זר מעכשיו דאין תנאו סותר המעשה כלל בפורע רק לדבר אחד. א"כ מהא לא תברא:

והנה נמצא כתיב בשטר שהיה תנאי מפו' של"י לבעל המשכנתא לעסוק במחיות משקין והנה אכתי איכא לספוקי שמא היה מעשר קודם לתנאי הנה לדעת הרמב"ם הובא בטור אה"ע דל"מ מעשה קודם לתנאי רק בנתן לה קידם הקידושין ואח"כ התנה. וא"כ מסתמא כאן בטרם שקנו ממנו על המשכנתא התנו תנאי זה ל"מ מעשה קודם לתנאי. ואף להראב"ד וטור שחולקין על הרמב"ם יסוברין אף אם אומר לה קודם נתינה ה"א מקודשת לי אם תעשה הדבר הזה היינו משום שמיד נעשה המעשה וע"י אמירתו ה"א מקודשת הם הקידושין נמצא שאמירתו הוא הקדושין ומקרי מעשה קודם לתנאי אבל אם מדברים בענין על איזה אופן שיהי' דהיינו שאומר אקדש אותך ומתנה תנאי פרטיי ואח"כ מקדשה סתם מסתמא ע"ד כן מקדשה ול"מ מעשה קודם לתנאי וכן משמע בתוס' ורא"ש (פ' איזהו נסך דף סי ד"ה פטומי) שאם אמר קני לך שדי דאי טרפי נה מינך כו' ל"ה פטומי מילי אלא תנאי גמור וכ"ש באם דיבר המוכר ד"ז שהיא טובתו ואומר אזכיר לך ד"ז בתנאי שלא תעסוק במחיות וקנו מידו סתם אחר אמירתו פשיטא דמקרי תקל"מ דעושה הקנין ע"ד הראשונה כפי מה שדיבר עמו. ומה"ט נ"ג דגם כפילות ל"ב בכה"ג דכל מה שמתנה המוכר או הלוקח בענין שהוא מגוף המכירה ודאי מסתמא אדעתא דהכי מכר ול"ג מגילוי דעת והיינו בדבר שרגילות לעשות וכמו שחילקו התוס' (פ' אלמנה ניזונית דף צא ד"ה זבין) דיש דברים שאין מועיל בהם בג"ד עד שיתנה כגון א"ה מוכר מלבושיו אדעתא למיסק כו' דזה דבר שאין רגילות למכור אדעתא דהכי דהתם ודאי אינו מועיל ג"ד עד שיהנה שאם לא תאמר כן א"צ לשום תנאי אלא ג"ד בעלמא ובכ"מ בענין דומיא דתנאי ב"ג ובנ"ר עכ"ל וכ"כ הרא"ש בפ"ב דקידושין ונראה מדבריהם דס"ל דתנאי שאינו כפול עדיף מג"ד והיכא דג"ד מהני כ"ש תנאי שאינו כפול ודאי דמהני:

אלא דקשה לי הא גם בגט שכ"מ כתבו התוס' והרא"ש דמיירי דוקא לאחר שמתרצה וגמר בלא תנאי משמע באמרה החולה סגי בג"ד שע"ד כן גירשה והא בגט שכ"מ בעינן ת"כ כדאתקין שמואל (בפ' מי שאחזו). א"כ חזינן אי י"ל דג"ד מהני מ"מ צריך ת"כ. ומצאתי להתוס' גיטין (דף ע"ה ד"ה לאפוקי) שהרגישו בזה ותירץ ר"י דנקט פטומי מילי דל"מ אפילו לרבנן וא"כ משמע דא"ב נפילות ל"מ אפילו אמרה קודם גמר דעתו ובאמת שלולי דברי התוס' היה עולה בדעתי תירוצים שונים אבל כיון שהתוס' החליטו דהוה בלא כפל בטלה דעתי בזה וא"כ קשה על הרא"ש וטור שכתבו הך להלכה דאם אמר קודם גמר המקח הוה תנאי גמיר הא לא כפל. ויותר תימא על הטור שאחר שכתב דין הלזה כתב דבעינן כל פרטי תנאי עיין (סימן רז). אך בתר עיין נ"ב דל"כ הטור שם אלא בענין שהתנאי הי' אי טרפי לי' אינך מגבינא לך שופרא. דאז איני ענין להכפיל התנאי דכ"ת רק אם התנאי עושה ספק במקח שאם יתקיים תנאו יתקיים המקח ואם נא יתקיים ותבטל בזו בעינן כפילות ומשפטי התנאי אבל תנאי האחריות אינו אלא פירוש ענין המקח שמכר לו באחריות והמקח יגמר כפי תנאו ואין כאן ספק במקח מפני התנאי פשיטא שאין ענין זה לא לכפול ולשאר משפטי התנאי ולשין תנאי אינו אנא פירוש הדבר ואל תטעה כי לשין תנאי דוקא הוא כשעושה ספק במכר דהא ליתא דהא מצינו בלא כתב לה כתובה ואיך אמר שהוא תנאי ב"ד וכמו כן פ' הכותב אם מתה יירשנה שהתנה עמ"ש בתורה ובפ' יש נותלין בתי תירשני במקום בן שהתנה עמש"ב. ובשקלים פיו ותנאי ב"ד הוא על כהן גדול כו' ובפ"ק דזבחים רי"א אף מי שלא הי' בגבו כו' שתנאי ב"ד וכהנה מקומות רבות עצמו מספר הא למדת שלשון תנאי איני בהכרח על ענין שתלוי בקיומו וביטולו שלשון תנאי אינו אלא פרט. שוב ראיתי בתשובת רמ"ל (סי' קכ"ב) וביקש נחלק בין שהלוקח או הבעל מתנה ונעלם ממנו תוספתא שהביא הרא"ש בפ' מי שאחזו באומר לאשה ע"מ שאדבר עליך לשלטון דבעי כפילא ושם הבעל מחנה טובת האשה והאמת הברור כמ"ש. ועפ"ז נ"ל גם מ"ש התוס' בכתובות (דף נ"ו) אהא דתניא האומר לאשה התמ"ל ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר וכתבו התוס' בדכפליה לתנאו איירי לר"מ דבעי תנאי כפול ותמהו ע"ז הא פי' בהדא שאם יהיה לי אינה מקודשת:

ד

ואני אומ' עפר אני תחת כפי' רגלי רבותיני בעלי התוס' שנכנסו בדוחקים גדולים כאשר עיני המעיין תחזינה ולפי דעתי מקום הניחו לי בזה כי הדבר ברור לפי דעתי שלא נאמר כפילות התנאי כי אם בדבר שהתנאי עושה ספק בקיום הדבר בו הוה כליתא בעינא א"כ כ"ש דקשה אם הקדישו הדבר אבל בדבר שהתנאי והמעשה מתקיימין בשעתן אין ענין לתנאי ומשפטיו כ"א פרט הדבר באיזה ענין יחול ותחיל' אראך לדעת שגם לשון ע"מ אינו בהכרח שיעשה ספק בקיום שהרי מצינו ע"מ שאין לך עלי אונאה ובזו ודאי אין הכוונה ע"ד והיפיכו שאם יהיה עליו אינאה ל"י מכירה שהרי אדרבה הוא רוצה שתתקיים המכיר' ול"י לו אונאה וכמ"כ ע"מ שלא השמיטנו שביעית ג"כ ל"ש ספק בדבר שאם תשמיטו שביעית מה יעשה וגם בקבלת התראה בסנהדרין שיתיר עצמו למיתה פרש"י שיאמר עמ"כ אני עושה ושם אינו עושה דוקא שיתחייב מיתה. ולכן ברור דלשון ע"מ אינו מתפרש אלא כמו באופן. והנה במקדש אשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ודאי לא יעה"ד שכיון לעשות ספק בקדושין שאיך יעה"ד אם ידור עמה עשרה שנים ואח"כ תתבע ממנו השאר כסות שיתבטלו ה הקדושין למפרע ויהיה כל בעילותיו בעילות זנות:

אך הדבר ברור ש"ה שמתנה שמקדשה ע"מ שאין עליו שאר כסות ועונה כוונתו לפי שהבעל מתחייב ע"י קדושיו בדברים שמתחייב הבעל לאשתו והוא מקדשה ע"ד לפטור ממקצת חיובים כפי תנאו נמצא שאינו יכול להתנות ב"ה אין מנין בזה לכפילות ולשאר משפטי תנאי שזה לא בא לתלות הקדושין בקיום התנאי רק שיהיה קדושיו וקיום תנאו תיכף ומיד שעפ"י פירושו ותנאו יחול הקידושין נמצא שאם יכול להתנות נגמרו הקדושין והתנאי מקויים כא ר אמר ואין בזה מקום לכפול מאחר שאין דעת כלל לעשו' בקדושין ואדרב' דעתו שיגמרו הקידושין מיד באופן שרוצה ויפטר מן שאר כסות ועונה ובזו אין מקום למשפטי התנאי ולא לכפול שאינו אלא פי' אופן הקדושין כרצונו ומ"מ ס"ל לר"מ דח"ב דמקרי מחנה עמש"ב. וענין מהנה עמש"ב אינו דוקא בתולה הענין בתנאי רק כל שעושה הענין שלא ככתוב מקרי מעמש"ב כמו שמצינו באומר בתי תירשני במקום בןץ וכן בר"פ הכותב בכתב לה דין ודברים כו' בחייך ובמותך אמר רשב"ג אם מרה יירשנה דהוי מעמש"ב אף שאינו תולה כלל בספק הענין וכהנה רבית. וכן הענין באומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים א"ב ענין לכפילות שאין תולה הנזירות כלל בספק רק שרוצה להיות נזיר ולמנוע מחיובי הנזירות ולכן ל"ש שם כפילות ומשפטי התנאי שאינו אלא פירוש אופן חלות הדבר באיזה אופן שיחול. וכיון שהוא מעמש"ב ורוצה להיות נזיר צריך נקבל ג"כ חיובי הנזירות כדת:

גם במה שתמהו התוס' מהא דפ' בתרא דמנחות באומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו מגנח בבהמ"ק ואם גילח בבית חוניו יצא ומפרש בגמ' דהאי גברא לצעורי מכוין אמר אי סגי בבית חוניו טרחנא פי' הילכך אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות ואם מת או אינו רוצה לטרוח אדעתא דהכי לא נדר והיינו פי' יצא ש א חל עליו נזירות והוא קושיא עצומה ומה שתירצו שסבור שמצוה בב"ת ח ניו דחוק. דא"כ גם באומר ע"מ שאהא שותה יין כו' נמי נימא כסבור שכן מצוה אבל לענ"ד נ' דבלא"ה צ"ב אתאי יגלח במקדש כיון דאדעתא דהכי לא נדר ולכן יראה דבאמר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו כיון דאינו יכול להתנות עמש"ב מפרשינן לדבריו שאמר הריני נזיר עכ"פ והיינו בענין שאם רצה לגלח במקדש עכ"פ יגלח במקד' דודאי האי גברא לא נתכוון דוקא לגלח בבית חוניו דלא תהא כהנת כפונדקית ובודאי אם יזדמן לו בכלות חיי נזירתו לגלח במקדש פשיטא שחפץ בכך אלא שבא להקל עליו כשלא ירצה לטרוח עד למקדש והרי כאילו אמר הריני מקבל עלי נזירו' באופן שאם נא ארצה להטריח עד למקדש יוכל לגלח בבי' חוניו ופירוש דבריו כאילו אמר ה"נ אם ארצה או אוכל לטרוח עד למקדש. אבל א"ל אוכל לטרוח אגלח בבית חוניו. ולפי האמת שאין לנזיר לגלח בבית חוניו אין נזירו' חלה עליו שלא קיבל עליו לטרוח יותר וזהו דוק' בזה שהגילוח הוא לאח"ז ויש לומר שתולה נזירתו בתנאי הלזה משא"כ באומר ע"מ שא שתה יין ואטמא למתים שזה האיסור חל מיד עניו. א"כ לא יוכל לפרש שתולה נזירתו בתנאי כיון דאין זה בכלל לשונו דבשלמא אם התנה בבית חוניו ודאי נ"נ למעט מקדש דודאי בבית חוניו כ"ש הוא מקדם אנא שגילה דעתו של"י מוכרת לטרוח יותר כשלא יזדמן לו לפי דרכו נמצא שיש בכלל דבריו נזירות כדין, אבל בע"מ שאשתה יין אין בכלל דבריו שום נזירות כדין. ונחזור לענינינו שבאמר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ופונה ל"ש כפילות כלל לומ' שבאם לאו ל"ת מקודש' שהרי היא רוצה בקדושין בהחלט ושיפטור מש"כ וזהו מתקיים מיד ולכך למ"ד תנאו קיים הרי קידושין חלין מיד והיא מקודשת ואין עליו חיוב ש"כ וברור. גם מה שהקשו מקרע כסותי ע"מ לפטור אמאי לא חשיב מעמש"ב וכמו כן ממתנה ש"ח להיות פטור משבועה נ"ל ליישב ג"כ דדוקא בשאר כסות ס"ל לר"מ דהוה מעמש"ב כיון שהוטל עליו ש"כ והיא אינה מוחלת ברצון הש"כ כי אם לפי שחפיצה בקדושין ולכן אמרינן כיון שמקודשת ממילא יתן ג"כ ש"כ וכמשפט הבנית יעשה לה וכ"כ בע"מ שאין לך עלי אונאה אינו מוחל ברצון רק שרוצה לקיים המקח וצריך לאותו דבר וגם בסילק עצמו מירושה אינו רוצה מסתמא כי אם בשביל שחפיצה בדבר דוקא אבל בזה שאומר קרע כסותי ע"מ לפטור אינו מעמש"ב שאין האחר מוזהר על הפסדו אם חפץ הוא בכן ובשומר דמעיקרא לא שעבד נפשיה כלל ולא נעשה לענין זה שומר כלל אינו מחוייב להיות שומר שנו. אבל בשאר כסות שהוטל עליו מצד האישות וכשרוצה האישות ממילא נכנס בחיובו:

ה

ומעתה נ' בנ"ד שהתנה שלא ימכור משקין בחלק שבינה אף שאפשר לתלות הדבר בספק אם יעשה שמה מחיות יוחזר המקח לבעליו למפרע מ"מ כיון דלא כפלי' לתנאו לא נאמר שיתבטל התנאי מכל וכל דטעמא דלא מהני תנאי שאינו כפול דמדלא חשש לכופלו מסתמא לא קפיד עליו ולר"מ ל"א מכלל הן נשמע לאו וכאן י"ל שמסתמא לא נתכוין שיחזור המקח לאחר כמה שנים אחר שכבר יורד לנחלה לבנות ולהרום כאות נפשו לא מסתבר כלל שכוונתו היתה שיחזור המקח. גם מי יודע מה ילד יום פן יזלו נחלאות ובכיון יעבור על תנאו כדי שיחזור המקח ולכן בודאי הדבר ברור שנתכוין שישאר המקח שריר וקיים אפם לענין זה אין לו רשות לעסוק במחי' שע"ד כן מכר לו ולא מכר לו זכות זה מעולם וזה התנאי כחו שיור במקח וצדק מאמר החכם דמחשיב לי' לשיור ואף שאיני שייר ממש א"ת המתקיים לשעתו וזה קנה הנחלה ולזה נשאר זכות שלא יעסוק במחיה ואין מקום בזה לכפילות שלא נתכוין כלל לעשות ספק במכר והתנאי מתקיים מיד וכן בהך דפ' המוכר אח הבית ע"מ שמעשר ראשין שלי אמרינן שיורי שייר למקום מעשר ולא יעה"ד שאם אינו נותן לו המעשר יחזור כמקח אלא שהתנאי והמעשה מתקיימין לשעתן וכן בע"מ שדיוטא עליונה שני שליעה"ד שאם ימחה בידו כלא יוצא זיזין שיוחזר כל המקח רק שכל א' עומד בשלו ואף שיש לפקפק קצת דבשלמא התם י"ל ששייר לו זכות הלזה אבל כאן מה שזה אינו יכול נעסיק במחיות מזה לא נשאר לו שום זכות בגוף הבית שהרי גם הוא א"י לעסוק במחיה במקום שהוא מכור לחבירו מ"מ כיון שהדבר הנמכר ברשות המוכר לכל מילי ומאחר שלא מכר לו לכל תשמישין מ"מ נשאר זה שלו וכן הא דאמר שיורי' שייר למקום מעשר אף שעדיין לב"ל כלל ואין לו מקום בשדה מ"מ בדבר שהות שלו יכול לשייר נפשו וכ"ש הכא וכן מצינו בגיטין (דף פה) דבעי חוץ מזונותיך א"ה שיור אף שח"ב לשום דבר וכבר גירשה מ"מ אפשר לו לשייר כח זה וכאן כ"ש דמשייר לנפשיה כ"ז שאם ירצה לעשות מחי' מחוייב לשכור ממנו ולרצותו או כשישכור לאחר יצטרך לשלם לו בעד כח שיש לו במחי' ושפיר יכול לשייר לו זה וכן מצינו בפ' השולח עבד שמכרו רבו לקנס הרי אפילו לדבר פרטיי ורחוק יכול למכור או לאו משום דשלב"ל וכ"ש שיחזיק לעצמו הדבר שחפץ וכן בקנין סודר דאמרי' בנדרים ס"פ השותפין דהוה קני ע"מ להקנות אף שחין לו שום דבר וזכות בסודר מ"מ יכול לקנות וכ"ש לשייר לעצמו כפי זה שרוצה וא"כ י"ל שהתנאי והמכר מתקיימין תיכף ואין מקום לכפילות ומשפטי התנאי וכן ראיתי בקצה"ח שהביא בשם הריטב"א בקידושין (דף נג) בנותן מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו דאין ענין מזה לתנאי ורפור כי שייר לנפשיה במתנה ע"ש ומ"מ מקרי תנאי לענין מעמש"ב וכן בנזיר (דף יא) כהך דאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין כו' ס"ל נריב"ל דהאי ע"מ חוץ הוא ורבינא ס ל דתנאי הוה. וגם מכאן תימא על תוס' הנ"ל שנראה מדבריהם דשם מיירי בכפל תנאי ואמר א"ל אשתה נ"א נזיר א"כ איך אמר ריב"ל דהאי ע"ח חוץ הוא הא הוי תנאי גמור א"ו דהיכא שרוצה שיחול הדבר מיד התנאי והמעשה מתקיימין תיכף ואין מקום לכפילות שרוצה בנזירות וגם לשהות יין ולכן אינו מתנה לאידך ג סא אלא דפליגי דרבינא ס"ל דהוי תנאי בכה"ג חף שהמעשה והתנאי מתקיימין מיד מ"מ מקרי תנאי שחפץ בנזירו' על תנאי הלזה ונ"ד לאומ' חוץ מיין דמשמע שרוצה בנזירות שלם ומתנה שיתקיים התנאי שישתה יין ולכן קרי ליה תנאי וריב"ל מדמי לי' לחוץ. וכמו כן בנ"ד המכירה מתקיימה מה מיד והוא מתחייב בקיום התנאי מיד שלא לעשות שים מחי' ממילא נבאר לענין זה ביד מוכר שאין לו לזכות כי אם במה שמוכר לו והוה תנאי שהתנה לשייר לו זה הכח והיכא כא דהיו מעמש"ב נ"מ בכה"ג:

והא דאמרינן בר"פ המגרש דמבעיא להו אי אלא חוץ הוא או ע"מ וע"מ תנאה בעלמא הוא ונא חשבינן לשיור באומר ע"מ שלא נשאי היינו משים דדוקא בדבר שזכות הוא לו ורוצה בקיום הדבר שייך לומר שרוצה בקיום הדבר וישאר לו זכות זה כרצונו אבל התם אדרבה אם נחשבו לשיור לא יתקיים הדבר כלל מפרשינן לי' כפשוטו שכיון לתנאי שלא תעבור על רצונו כיין דלא כיון לזכות לעצמו רק שאיני רוצה שתנשא לפלוני אבל במתנה על דבר שזכו' הוא לו אמרי' פשוצה שיתקיים הדבר על אופן המדובר כפי רצונו ולמה נאמר שמטיל ספק בקיום המקח:

ונ"ל עוד ראיה לזה מר"פ האומר בקידושין גבי מעכשיו ולאחר ל"י מספקא לי' לרב אם הנאה הוה או חזרה ושמואל אמר עד ל"י מקודשת לשני לאחר ל"י פקעי קדושי שני וגמרו קדושי ראשון ואמרי' דלשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי ולכן על"י קדושין תלויים שמא יחזור בו וקשה איך אפש' לומ' דתנאה הוה הא לא כפלי' לתנאי' וגם פשטא דלישנא שאמר הרי אח מקודשת ני מעכשיו ולל"י א"כ הוי מעשה קודם לתנאי לדעת החולקין על הרמב"ם וגם איך אפשר לומר שהוא הנאה מעכשיו אם לא אחזור עאל"י דא"כ תהא מקודשת מיד שהרי לא כפל תנאו ושמואל גופי' ס"ל דבעי כפול בפ' מי שאחזו ואולי מכאן ראיה להגאוני' והרמב"ם (בפ"ו) מהלכו' אישית דס"ל באומר מעכשיו אין צריך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה וא"כ א"ם כיון דאמר מעכשיו א"צ כפל ותקל"מ ולפי שיתם גם בנ"ד כיון דהמכירה רה נעשה עפ"י ק"ם כנהוג יסתם ק"ם מעכשיו הוא א"כ א"צ למשפטי התנאי כלל. אבל להחולקים קשה. וברא"ש גופי' פסק כרב דמספלאי תנאה הוי אי חזרה ומשמע דאם חזר תל"י א"צ גט כלל וכ"כ הב"ש בהדיא (בסימן מ) וקשה איך אפשר שיוכל לחזור הא אם הנאה הוא הרי לא כפלי' לתנאיה והמעשה קיים בכל גווני וגם הוי מק"ל. וגם בטור וש"ע העתיקו מעכשיו ולאחר ל"י ומ"מ מספ"ל אי תנאה היי א"ח. גם רש"י פירש אמימרא דשמואל על"י מקודשת לב' שמא ימות הראשין ונמצאו קדושי שני למפרע וקשה איך אפשר שיהיה למפרע הא לא כפלי' לתנאו וגם מקל"ת ורש"י פירש בפ' מי שאחזו (דף עה) דאפילו לרבנן בעינן תקל"מ ושמואל גופי' ס"ל דבעי כפל כדאיתא בפ' מי שאחזו (דף עה:) דאתקין כן בגיטא דשכיב מרע ומשם עיקר ראיית הפוסקים כר"מ כמ"ש בתו' שם (דף ע"ה ד"ה לאפוקי) ולכן צריך לומר כשמשייר לעצמו איזה כח בג ף הענין כגון התם שיחזור בו כשירצה תוך ל' א"צ לכפול ולמשפטו התנאי וא"ת לפ"ז אכתי קשה דאמרינן התם דפליגי בפלוגתא דהני תנאי מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט רמ"א כזה גט דפשיטא ליה דתנאה הוי ולת"ק מספקא לי' ואיך נימא דהוה תנאה הא לא כפלי' לתנאיה ושמואל גופי' ס"ל בגט שכיב מרע דאתקין כפילא דוקא וצ"ל דאה"נ לת"ק מספ"ל אי תנאה הוי וכיון שלא כפלי' נתבטל כל התנאי או חזרה הוא ור' ס"ג תנאה הוה ואם ס"ל דבעי כפל באמת הוי גט אע"פ שלא נתקיים ואמת שזה דוחק ויותר מכריע מזה קבלת הגאוני' דמעכשיו א"צ כפל ומשפטי התנאי ולפ"ז צ"ע לפמ"ש הב"ש בשם הרמב"ן והרשב"א דמפרשינן מולל"י הוה התנאי אם יחי' א"כ משמע דאם מת חנו בודאי קדושי שני וקשה הא לא כפלי' וגם לא הוי תקנ"מ וה"ל לפרושי בהדיא דאם מת מ"מ צריכה חליצה מכת קדושי ראשין שהרי הם הניחו קבלת הגאונים בצ"ע אי בעי משפטי תנאי במעכשיו וטעמא דמילתא דחזרה הוה כמו שיור הוא מטעמא דפרישית לעיל דכשהתנאי והמעשה מתקיימין לשעתן א"צ כפל דחל מיד באופן אשר דיבר וכאן נמי כיון דבידו נחור בכל עת ורגע הרי התנאי מתקיים מיד שתולה בעצמו הדבר אם ירצה חוזר מיד ולכן לעולם נשאר לו זה הכח משא"כ באם מת והתנאי בדבר שאינו בידו:

ו

ועוד נ"ל ראיה דבכתובו' (דף עט) גבי מברחת דאמר ת"ק כותבת שטר פסים ואמר רשב"ג רצה משחק בה אלא כותב' לו מהיום לכשארצה ופרש"י והר"ח והרא"ש שכותבת מהיום וכשארצה לחזור בו אחזור בו וכל הפוסקים כתבו סתם ובטור אה"ע (סי' צ) ובש"ע שם ולא זכרו ממשפטי התנאי ול"נ דבתנאי אם לא אחזור לכ"ע דנין ליה כמו שיור ששיירה לעצמה כח זה:

גם בנדרים (דף פא) המדיר הנאה מחתנו כו' אומר לה הרי מעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד של"י לבעלך רשות בהם אלא מה שאתה נותנת לפיך כו' והועתק בפוסקים ולא זכרו ממשפט התנאי גם הוי מקל"ת א"ו כמ"ש הריטב"א דבכה"ג א"צ למשפטי תנאי דהוי שיור וכן בעבד שנותן לו מתנה ע"מ שאין לרבי רשות בו אף דכבר יצא מרשות נותן ואין לו שום זכות בגוף המתנה שביד העבד, א"כ כ"ש בנ"ד שכתוב בשטר שהיה תנאי מפור' שלא יעשה מחיו' דלענין זה לא מכרו לו כלל ואין נו כת זה בפרט שכבר בררנו כי לשין תנאי אינו דוקא על דבר תלוי ועומד אם יתקיים התנאי דתנאי אינו אלא פרט הדבר ולכן אמר בכל דוכתי מקדש על תנאי:

גם אפסר דכ"ד שהוא מגוף הענין א"צ משפטי התנאי ר"ל שעושה דבר אלא שמטיל תנאי של"י סתמו כפירושו א"צ ג"כ משפטי התנאי והכי משמע לי מר"פ המגרש דתנן המגרש כו' ואמר לה הא"מ לכ"א אנא לפלוני כו' ומבעי' לן בגמר א החי אלא חוץ הוא או ע"מ וקשה א"ך אפשר שהוא ע"מ אמאי אוסרין חכמים הא כיון דאמר אלא מסתמא נא כפליה לתנאי וגם ל"ה הקנ"מ רק מקנ"ת ולכן אפשר לפי הסברא שכתבתי לעיל דבתנאי המתקיים לשעתו א"צ כפילות שא"צ כפילות רק בתולה הדבר בתנאי שאפשר שיתקיים ואפשר שיתבטל אבל בע"מ שאין לך עלי ש"כ אין רצונו בביטול קדושין בשום אופן רק שיתקיימו גם שניהם שיהי' לה קדושין מבלי ש"כ כן י"ל ג"כ בע"מ שלא תנשאי התנאי מתקיים בהכרח דדוקא באו' ע"מ שתתני לי מאתיי' זוז כיון דאיהו גופי' מסופק בקיו' התנאי א"כ כיון התנאי היא ספק בעיניו ולכן כל שלא חשש לכפלו הוה גירו' בכל אופן דהא אף אם גומר וסגר' ע"ת זה מ"מ אפש' שמ"מ לא תרצ' לקיים התנאי ובאמ' יהא בטל הגט וא"כ י"ל שגמר ומגרש אף אם לא יתקיים מדלא פירש וכפל בהדיא אבל כאן שצריכה לקיים התנאי בהכרח למה נאמר שלא קפיד על התנאי שאף אם תרצה נבעל הגירושין ח"מ א"א לה לעבור על תנאו ומתקיים התנאי בהכרח דאם יתבטל הגט ע"כ אסורה לא תו פליגי וא"כ התנאי מתקיים מיד בהכרח ולכן לא בעינן כפל דודאי דוחק לומר דכי קאמר אלא ע"מ לא אתיא כמ"ד דבעינן כפל:

ומהאי טעמא נמי בתנאי שאם לא אחזור בי לא בעינן כפילא דגם תנאי זה מתקיים לשעתו שהרי זה בידו לעולם כפי דעתו ורצינו אבל בתנאי אם מתי גם הוא מסופק אם מתקיים התנאי ולכן בעינן כפילא. וגם בע"מ שאין לרבו רשות בו וכן לאשה ע"ח שאין לבעלה בהמתנה ג"כ התנאי מתקיים בהכרח שאין בידו לעשות הדבר שנא הורשה עליו מתקיימת המתנה כפי המדובר שיש לי בענין שפירש ואין בידו לעבור על התנאי דאין זה בידו כיון שאין לרבו רשות בו המתנה והתנאי מהקיימין כא':

ז

ומזה אני תמיה על מ"ש הרא"ש בתשובה (כלל פא) הובא בטח"מ וש"ע (סימן רמא סי"א) בנתן מתנה לשני בניו וריבה לא' ומיעט לא' והתנה ע"מ שלא ימכור עד הי"ת הקטן בן ך' ועמד הגדול ומכר שנתבטלה המתנה ותמיה לי שאם אין במכירתו כלום הרי לא ביטל התנאי כלל שהרי אין ממש במכירתו וראיה לזה במקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירן דקיי"ל דמקודשה כיון דחכם עיקר הנדר מעיקרא נתקיים התנאי ואף דשם בנודע לו קודם נחבט הקדושין לרוב פוסקים התם היינו טעמא דהא מתחילה התנה על כך דהא ידוע דנדרים נתרין אלא שאינו רוצה ליכנס בספק הלזה אבל כאן אין כוונתו כי אם שלא ימכור לאחר וכשאנו מוציאין מיד אחר הרי נתקיים תנאי מיהו למאי דמיירי הרא"ש בכפל בהדיא ופירש אם ימכור תחזר המתנ' א"ש כיון שהתנה בהדיאודאי נתכוין שלא ימכור אף בדרך מכירה אבל לענ"ד א"צ כאן לכפילות והתנאי מתקיים מעצמו כמו בע"מ שאין לרב רשות בי דלענין זה לא זיכה לו כלל וכאן נמי התנה ע"מ שלא יהיה לו רשות למכור לאחר וזה תנאי המתקיים לשעתו שהנאה לכל הדברים ולענין זה אין רשות בידו למכור וכאמור לעיל באריכות:

ומצאתי להרב מל"מ (בפ"ג מהל' זכיה דין ו) שכתב לסייע לזה מדברי ה"ה (בפ"ה מהל' גירושין) בע"מ שנא תנשאי לפלוני וניסת לו דעברה על תנאו כיון שניסת לו בדרך נשואין והתוס' (פ' המגרש ד"ה ועמדה) ס"ל דע"מ שלח תנשאי דוקא אחר מיתת המגרש קאמר דבחיי המגרש אין כאן נשואין ואני אומר דמדברי ה"ה ליכא סייעתא ומתוס' ליכא תיובתא דמדברי ה"ה בע"מ שלא תנשאי י"ל ושם ליכא לפרושי שנתן הגט לכל הדברים רק כח זה שייר לעצמו שלא תנשא לפלוני דא"כ הוה שיור בגט ואינו כלים וע"כ צריך לפרשו בדין תנאי ומסתמא לא אמרי' שנתכוין לאחר מיתו א"כ ע"כ ההנה על דרך נשואין. אבל בעובדא דתשובת הרא"ש י"ל שלא נתן לו לענין זה כלל ומדברי התוס' ליכא סייעתא דהתם יש לקיים התנאי כפשוטו ע"מ שלא תנשאי בנש אין גמורין לאחר מיתת המגרש ולכן מפרשי' ליה בנשואין גמורין אבל כאן א"ל במכירה גמורה שלעולם התנאי מבטל המכירה וע"כ לא נתכוין אלא לדרך מכירה אלא שלענ"ד העיקר כמ"ש שא"צ כפל וגם בע"כ צריך לקיים כתנאי שאין מכירתו כלום שלענין זה אין לו רשו' וכן משמע בגמ' בפ' יש נוחלין דאמרי' גבי כור זה נתון לך במתנה ע"מ שהחזירהו והקדישו אם אמר לי אינו קדוש וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מזכיה) וטוש"ע (ח"מ סימן רמ"א ול"כ רבותא טפי דאם הקדישו נתבטלה מתנתו מעיקרא ונ"מ שצריך להחזיר הפירות או אם קידש אשה בהנאת שימוש וכה"ג טובא אלא ודאי כיון שאין בהקדשו כלום לא נתבטלה מתנתו שלא ביטל תנאו בזה וכן מסתבר נמי גבי מכירה ומ"ש הרשב"ם (בב"ב דף קנז:) ד"ה ואם לאו אלא מכרו אי אכלו תידוק מיני' דס"ג דגם במכרו נתבטל' המתנ' די"ל שם מיירי כשא"א להחזיר המכר שלא החזירו כגון שמכרו לנכרי או כה"ג טובא אבל כשיש להחזיר המכר פשיטא שלא נתבטלה המתנה. הנה זאת תורת העולה מתוך מ"ש בנ"ד שכתוב שהיה תנאי מפורש שלא יעסוק במחי' תנאו קיים לענין זה שא"ל רשות ויכול למחות בו. אבל מ"מ אם כבר עסק במחי' זמן מה לא נחבטה המכירה למפרע רק של ענין זה דוקא לא מכר לו ויכול למהו' בו ולא מתבטל התנאי מחמת שלא נכפל כדפרישית באריכו' ודלא כהך דינא דתשובת הרא"ש בהתנה שלא ימכור וא"צ לכפול בזה:

תוכן העניינים

שות מהראל צינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה