שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן לא
מדבר בענין הנ"ל
א בתשובת צמח צדק (סימן כ) באחד שהי' צריך למעות והיה רוצה ללות מחבירו על משכנות ובשביל איסור רבית מכר לו התכשיטין במכירה גמורה באותן מעות שקיבל והתנה בפירוש אע"פ שיודע ששוין יותר מכל מקום יהיו מכורים באלו המעות וע"מ שאין לך טענת אונאה אלא שאח"כ הבטיחו בדברים בעלמא שאם יעשה לו רצונו אח"כ יחזור וימכור לו התכשיטין אבל לא שיהיה מחוייב בדבר אלא ברצון תליא מילתא ואח"כ בא זה להחזיר לו מעותיו ולעשות רצונו ולהוסיף לו סך מה כדרך העולם ליתן רווחים וזה טוען שקנאם והלוה טוען שלא עשה כן אלא מפני איסור רבית.
והשיב בעל צמח צדק שצריך להחזיר לו המשכונות והביא ראיה לזה כמ"ש ונ"ל דלא טוב הורה דכיון דמכר לו במכירה גמורה שפיר יכול להחזיקן לגמרי. דאם מוכרח להחזירן א"כ לא יצא ידי איסור רבית ובודאי מכירה גמורה הוא. ומבואר בש"ס פ' איזהו נשך (דף ס"ה:) מכר לו בית או שדה וא"ל כשיהיה לי מעות החזירם לי אסור כשיהיה לך מעות אחזירם לך מותר מ"ש רישא ומ"ש סיפא סיפא דא"ל מדעתי' ופרש"י אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין הילכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרו לו אבל ברישא שבעל כרחו צריך להחזירו לאו מכר הוא עכ"ל. הרי בהדיא כל שבע"כ צריך להחזיר לאו מכר הוא ואיכא איסור ריבית וכן בזכיני דאת ונוולא אחי ומבואר (בסימן רי ובי"ד הי' קעד) שאם אמר בטוב תתפשרו לא קנה והוי רבית קצוצה:
ומה שהביא ראיה מדברי התוס' (פ' איזהו נשך דף סג ד"ה כשמשך) שכתבו התוס' ומשיכה דהכא לא הוי אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש עכ"ל. ומזה הביא ראיה שיכול לעשות קנין בשביל היתר ריבית לחוד לא דק כלל ואין ממש בראי' דדברי התוס' נמשכים למ"ש דאפילו אכלו המוכר לא הוי סאה בסאה דדרך מכירה הוא. וע"ז כתבו התוס' דקשיא אם קנה החטין בקנין גמור ע"מ שיהי' שלו ויקח ממנו החטין איך יאכלם המוכר מה שהוא מכור לחבירו וקנאם בקנין גמור במשיכ' וא"כ איך נמשך לשון הברייתא שא"ל תן לי חיטי שאני רוצה למכרן ה"ל לקבלן מיד ואיך יאכלם שלא ברשות וע"ז כתבו התוס' שאין כוונת המוכר לקנותן שלא יהי' רשות לאוכלן שאינו עושה כן רק מפני איסור פסיקה. ואף שקנאן בקנין גמור מ"מ אינו מקפיד אם יאכלם המוכר שהרי לא עשה כן משום דקפיד שישאר לו החיטין רק בשביל היתר פסיקה שיכול לפסוק על החיטין שיתן לו כשער של עכשיו ואם יוקרו ברשותי' דידי' אייקרו וכן פרש"י להדיא רק דמסתמא כיון שלא הוציאן מביתו אינו מקפיד אם יאכלן המוכר שאינו בא אלא שיהי' יוקר החטין ברשותו ואם לא משך ס"ל לרב דאינו קונה החטין במלוה שלו לענין שיקנה אח"כ היין ואפילו יש לו אסור וכן מוכח מדפריך הש"ס מאי למימרא ומשני ביחד לו קרן זוית והיינו במשך ממש שליכא רבותא רק קמ"ל דלענין רבית סגי ביחד לו קרן זוית. והיינו לענין היתר פסיקה לא צריך קנין גמור (ולענין היתר פסיקה א"צ קנין גמור) דביצא השער פוסקין אע"פ שאינו קנין גמור רק למי שפרע וכמ"ש התוס' (דף סב: ד"ה והתנן). אבל במשך הוי ס"ד שהוא קנין גמור פריך מאי למימרא וכן מוכח מדברי חדושי הרמב"ן שהובא בשיטה מקובצת שסובר שאם כן אפילו אין לו שרי שהוא קנין גמור לכן ליתא לדבריו:
ב ועוד תימא לדברי הצ"צ שמדמה היתר פסיקה להיתר להלוות בריבית א"כ לא יצטרך שום קנין רק יחוד בעלמא להתיר רבית חלילה לא תהיה זאת בישראל דהא יחד לו קרן זוית אין שום היתר ללות ברבית ע"י שמייחד לו מטלטלין ולא קנאן ורבית קצוצה. וא"כ כיון שזה מכרו לו ולא קנאם בקנין גמור ובודאי בלא ריוח לא ירצה להחזירם א"כ הוי רבית קצוצה אלא ודאי לענין פסיקה דאנן קיי"ל דמעמידין מלוה ע"ג פירות אפילו בלא שום קנין ורב מחמיר ובעי שיהיה כעין קנין. וא"כ אפילו יהיבנא כדבריו דמשך לאו קנין גמור הוא. מ"מ אין ראיה להתיר ללות ברבית בלא קנין גמור ומוחלט שיוכל להחזיקן אם ישחק בו. גם לא יפה כח הבן בנו של בעל צ"צ בהג"ה שהביא ראיה מר' יהודא דס"ל צד אחד ברבית מיתר דלא קיי"ל כוותי' ולרבא דמוקי דפליגי ברבית ע"מ להחזיר אפילו לר' יהודא צד א' ברבית אסור ועוד דאם מחוייב להחזיר לו ואין כאן מכירה אפילו צד אחד בהיתר ליכא שאין כאן מכירה כלל כיון שהאפנים שוים הרבה יותר אם נימא שצריך להחזירן אם ירצה הוי אין כאן צד היתר כלל ולא דמי להא דאמרינן גבי כשיהי' לי מעות החזירם לי דאמרינן דהוא דלא כר' יהודא דס"ל צד א' ברבית מותר דהתם אינו רוצה לפדות רק כשיהי' לו מעות אבל כאן אם לא קנה החפצים יוכל לומר מכור מהם כדי חובך והמותר יהיה שלי דאם יוכל להכריחו לפדותן למה יחזיק ביותר ממה שמגיע לו לכן הדבר ברור שכל דבריו דברי שגגה:
וכן מבואר בט"ז (א"ח סימן רמ"ו סק"ה) דלענין רבית בעינן מכירה גמורה שיעשה בו מה שלבו חפץ. אמנם בודאי אם התנה שיהיה מכירה גמורה ואינו רוצה להלוות פשיטא דקנין גמור הוא ואפילו אונאה לא שייך ביה שהדבר ידוע שעושה כן בשביל איסור רבית ואינו רוצה בהלואה רק במכירה ולא שייך לא גמר ומקני דאונסי' דמנפשי' הוא ע"כ הוא סומך על יושר לבבו של המקבל החפצים ואם ישחק בו איבד חפציו שאין הלוקח מרוצה בענין אחר ואמת שפעם אחד פסקתי במי שהשכין תכשיטי אשתו והבעל נתן שטר מכירה ע"ז להחליטם אמרתי דניהו דאמרינן מסתמא ברשות השכינן מ"מ אפשר דלא עלה על דעת האשה להחליטן וזה עשה הבעל מעצמו וצריך לפרש לבעל שיש לו רשות מאשתו להחליטן ואז שייך ג"כ אחזוקי בגנבי לא מחזיקינן דאם אשתו נתנה לו רשות להשכינן אפשר שלא נתנה לו רשות להחליטן והכל לפי הענין אם נהוג להחליטן אמרינן רשות אשתו היתה כנהוג אבל פשיטא דהוה קנין גמור אם מכרן לו ודמי להך דאמר אחזירם לך מדעתי ואם רצה משחק בו שאינו בכלל ישר וטוב אבל פשיטא דקנין גמור הוא ודלא כבעל צמח צדק אשר לא צדק בדין זה גם בתכשיטין שקנה לו הבעל מעשים בכל יום שהבעל בידו למשכנן כרצונו כי אדעתא דהכי עשה לה לכן שפיר יכול למוכרן ג"כ כי ע"ד כן עשה לה:
מעתה גם דברי הסמ"ע (בסימן ע"ב ס"ק קיד) שפסק דהשני זכה במשכון כיון שמחליטו לשני בשביל איסור רבית לכן אם מת הכותי זכה במשכון ובצ"צ חולק עליו ונמשך לפי דעתו דמשך אינו קנין ואפילו קונה לענין רבית. וכבר כתבתי שזה טעות ושיבוש והעיקר כדברי הסמ"ע ובזה במח"כ נשתבש יותר דהא המשכון אינו של הישראל רק של הנכרי וכיון שהשכינו לישראל אחר זכה השני במשכון דבמה יזכה ישראל הראשון בהמותר כיון שאינו ברשותו בשעת שמת הנכרי וניהו דאם הנכרי בחיים יכול לפדותו היינו משום שבא בכח הנכרי שמכרו להראשון וזכה בו שיהיה למשכון בידו ולא מסרו לאחר רק לפי שעה ושיחזור ויפדנו אבל אם מת הנכרי דפקע כחו ש"נ ומהפקר קזכי איך יזכה הראשון כיון שאינו ברשותו וזה ברור. ולפמ"ש גם לשאלת כ"מ אין לה מקום כיון שזכה לגמרי אם ירצה:
ג תחילה אני אומר שבאם באנו לחשוש אחר עיקר חובו של שמעון מאין בא אפילו בלא שום הפלגת ענינים מפשט השמועות בדרכים רחוקים אפשר שע"פ הד"ת לא יהא בחובו של שמעון ממש כי בתחילה בעלילה בא שמעון שקיבל עליו בערכאות שלא כדת וע"י זה נתן לו הקומפלאוציע וכמה רחוק לדמות זה לשטר הנעשה בערכאות שאינו אלא הרשאה בעלמא ומי יודע אי לתקוני' שדרי' כו' רק שאינני נכנס לדבר זו כעת רק להשיב על מכתבו מ"ש מעלתו שאינו מבין החילוק הנה הוא מובן ליודעי בין כי ע"ז אנו דנין למעט הפלוגתא בין הפוסקים כאשר כך חובתינו שלא לאפושי פלוגתא ולזאת כתבתי לחלק כי ע"כ לא אמרו שהחובות כפרועים היינו משום שזה קיבל מעותיו מלוה שלו ממש ולכן הוה כמו פרעון ממש מיד הלוה למלוה ואילו לא מצינו בש"ס זה גובה וזה גובה לא הי' עולה על הדעת כלל שאין זה פרעון אפילו ביש הפרש בין הגביות ולכן י"ל להני רבוותא היכא דכ"א עומד בשלו החובות כפרועים שהרי הוא ממש פרעון גמור. אבל לומר במה ששיעבד שמעון עצמו נגד לוה הנכרי שישלם ללוי כדי שיתפוס של לוי על חובו אף שכבר קנה הקרקע מן הנכרי מ"מ אינו עיקר בעל דברים שלו רק תופס שלא ברשות לוי שהרי לוי לא ביקש כלל לסלק לשמעון בחוב זה ולא מסר לו חוב זה כלל וזה חילוק ברור דבשנים שהוציאו שט"ח אינו מכריחו לגבות חובו במה שחייב לו בעצמו אבל כאן בא להכריחו דוקא שיסלק לו חובו בחוב זה מחמת שהנכרי גם לו נשתעבד וכיון שאינו בא אלא מכח שעבודא דר' נתן כמו שאינו יכול להכריחו כשהחוב ביד אחר הה"ד שאינו יכול להכריחו ע"י זה שעושה פעולה בעצמו שמתחייב עצמו לו בכדי שיחשוב עמו על חובו שהרי יכול לומר איני רוצה להשאיר לי חוב זה שעל הנכרי ומעולם לא יוכל הנכרי להפטר משעבודו שלא מרצונו של לוי ולא זכה בחובו של נכרי כלל רק דהב"ד מוציאין ממנו מכח שעבודא דר"נ ויוכל לוי לסלק השעבודא דר' נתן ממנו ע"י שיפרע לו במה שירצה:
ד ומה שתלה עצמו באילן גדול הוא הרשב"א שהובא בש"ך (סימן ק"ה סק"ח) דהיכא שנשתעבד בשעבודא דרבי נתן יכול לפרוע ג"כ לב"ח שלו אפילו אות ליה נכסי וא"כ הוא הרי הנכרי יכול לפרוע החוב לשמעון וא"כ כבר פרע חובו. ודברים אלו ניתנו לכתוב וכדאי להשיב עליהם. אך באמת ע"כ זה אינו כי אפילו נודה לדברי הש"ך דאפילו באית ליה נכסי קאמר. א"כ תמה על עצמך איך משכחת לה כלל זה גובה וזה גובה שאם היה אחר חייב לו היה יכול לפרוע לזה שלא מרצון בע"ד שלו מכח שנשתעבד לזה מכח שעבודא דר' נתן וא"כ כ"ש כשהוא עצמו תפוס במעותיו שהרי גם לעצמו משועבד בשעבודא דר' נתן כדמוכח ההוא דאי פקח מגבי להו ארעא והרי הוא פרוע ועומד. ומה שחילק בזה בין ששעבדו כל אחד לחבירו אנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא אנא מתניתא ידענא כי בפירוש איתמר כדי למשכנו לפי שיטת הרמב"ן גם בשנים שהוציאו הטעם משום למשכנו ומעולם אין דרכי למיעל פילא בקופא דמחטא:
לכן הדבר ברור שאין כוונת הרשב"א שיהיה פרעון גמור שאין בזה שום טעם רק שמאחר שזה נשתעבד לו בשעבודא דר' נתן א"כ יוכל לומר אני רוצה להפטר משעבודא ואתן לך מה שאני חייב לפלוני והרי אתה במקומי. נמצא שאחר שפורע לזה הדין ביניהם כמו שנים שיש להם חוב זה על זה שאם בא לב"ד בשנים שהוציאו שט"ח הרי ע"כ הב"ד מכריחין שיחזירו השטרות זה על זה. ואין הכי נמי אילו היה חוב הנמכר כמו שטר ומכרו לאחר שיוכל ג"כ לגבות החוב לפי דברי הרמב"ן וסתם בש"ע (סי' פה ס"ו) כוותי'. ואם ראובן יש לו על שמעון מלוה בשטר. וראובן חייב ללוי אם פורע שמעון ללוי אין שטרו של ראובן פרוע בשביל זה רק לוי נכנס תחת שמעון ומחשב עמו על חובו. ואם קדם ראובן ומכר חובו שעל שמעון לאחר. הוא דינו של הרמב"ן ג"כ שאין שמעון יכול לעשות שטרו של ראובן פרוע בכה"ג י"ל לכ"ע חין החובות כפרועים מאחר שנעשה שלא מדעת ראובן:
ותדע דהרי עיקר ראיית הרשב"א מהך דשור שנגח (דף מ) ושם איירי בהתפיס השור ושם דבר פשוט שאינו יכול להחליט שורו של זה בדמי נזקו אף שמשעבד לו מדר' נתן. וע"כ אינו אלא שיכול למוסרו בתורת משכון ונפטר בזה מן המשאיל והניזק תופס השור למשכון על נזקו. וא"כ אין להרשב"א יותר הוכחה גם במעות רק שיוכל להשכין דמי החוב ביד זה ויוכל לומר גברא אשלימת לך כיון שמשועבד גם לו. ולהכי אהני ליה שעבודא דר' נתן שיפטר מן מלוה שלו במוסר חובו לבע"ח שלו והוא נכנס במקומו. כאשר עשה הנכרי בנ"ד. מ"מ דינא דוה גובה וזה גובה במקומו עומד:
ולכל זה אנו צריכין אם נודה לדברי הש"ך דאפילו באית ליה נכסי קאמר הרשב"א אבל באמת אין להש"ך על מה לסמוך בזה שהרי דברי הרשב"א בלית ליה נכסי אמורים וכבר השיבו מרן בתומים ולפ"ז אפשר דרשב"א לא אמר אלא כשכבר נתברר שאין לו לשלם רק זה החוב כגון שכבר ירד עמו לדין ולא מצאו לו נכסים. אבל כל שלא נתברר זאת בב"ד אין יכול לפרעו מעצמו רק שאם פרע ונתברר שחייב לו אין לו דין עליו שהרי מ"מ פרע למי שחייב לו וכן הוא פשטא דלישנא דש"ע (בסימן קה ס"ו) וא"כ א"ש בפשיטות הך דזה גובה וזה גובה שאינו יכול לתפוס כלל מכח שעבודא דר' נתן כל שלא נתברר בב"ד שאין לו רק זה החוב דהא אין להרשב"א ראיה על זה רק היכא דבבירור אין לו נכסים:
ה ובעצם דבריו של הרשב"א תמוהים בעיני מה ראי' מצא מן הש"ח שהוא יכול ליתן לב"ח שלו דהא בש"ס לא קאמר. אלא אהא דפריך שלא ישלם אפילו חצי נזק. דא"ל אי אהדרת ניהלי' הוי מעריקנא ליה ומשני דא"ל כי היכא דמשעבדנא לך כו'. והנה לא די לנו הצער שאנו מצטערין על סברת הש"ס לפטור בעל השור בשביל טענת ערמה ותחבולה שהיה יכול לעשות לעשוק רעהו שלא במשפט עד שיתפשר עמו כמ"ש התוס' והרשב"א והדבר תמוה ואינו נכנס בחק השכלי שיתחייב בשביל זה למזיק כי מה גרם לו הפסד ונזק בזה במה שמנעו מעול לעשוק הניזק שלא במשפט היש בזה דין גרמי או גרמא ומתחייב לשלם לו עבור זה אלא שצריכין אנו לקבל מה שמפורש בש"ס וא"כ כיון שעכ"פ יש בזה שעבודא דר' נתן אין לנו ראיה כך ששעבודא דר' נתן פוטרו מחיוב זה אשר נגזר עליו בש"ס עבור שלא החזירו אבל לומר שהוא יוכל לפרוע לכתחלה בשביל בעל חובו אין לנו ומן הראב"ד שנסתייע ממנו הרשב"א משמע ג"כ כמ"ש שהרי לשון הראב"ד כמו שאני משועבד לך להחזירו לרשותך כך קא משועבד משעת נגיחה לניזק למוסרו לו ואין לי להניחך שתבריח אותו עכ"ל משמע שאין זה אלא תירוץ על השואל שמנעו מלהבריחו ואינו חייב בשביל זה כמו שעלה בדעת הש"ס אבל שישלם לו בע"כ שלא בטובתו של זה דוקא תוב זה אין לנו ועוד תמוה דהא בש"ס אינו מבואר אלל באקדים בי דינא ותפסי' א"כ די לנו ללמוד דכשיש לו טענה מכח שעבודא דר' נתן יכול להתפיס לב"ד שלא יבריח זה החוב ואין צריך לשלמו לידו ואכתי מאין הרגלים שיוכל למוסרו להב"ח של ראובן בעצמו כי מי שמו לאיש שר ושופט ומי יודע איזה טענה שיש לחבירו נגדו כי אין אדם יודע מטמוניות של חבירו ולמה יעשה את חבירו למוחזק נגדו שלא כדת שזה משפט מעוקל ועול גמור לפי דעתי שאפילו שהוא משועבד לו שעבודא דר' נתן מ"מ אין ראוי ליפות כחו של הנשתעבד מדר' נתן ליתן דוקא לזה שמשועבד ולא מי שהלוהו שוה נגד השכל וכפי המושכל הישר אם ירצה להפטר מחיובו ישלישו ביד ב"ד והוא מסכים עם הש"ס דקדים בי דינא ותפסי' ומנין לו להרשב"א שיוכל לשלם לו בעצמו ולכן לפענ"ד הדבר ברור שלא קאמר הרשב"א אלא שרשות בידו ליתן והיינו כשברור לנושה שחייב לחבירו תוב ברור ואין ראובן יכול לטעון אלמלא לא נתת לו היה מתפשר עמו כעין המבואר בש"ס ותוספות ורשב"א שיש ספפה בזה ועל זה אמר שאין לו לירא מטענה זו מאחר שמשועבד לו מדר' נתן אבל מ"מ אינו פרעון גמור רק התפסה בעלמא ועדיין שעבודו על המתחייב קיים דאכתי פרעון גמור לא הוי ואכתי נשאר שעבודו של ראובן על שמעון כדמעיקרא כל זמן שלא החליטו ב"ד חובו של שמעון ללוי עדיין שעבודו של שמעון קיים ואין הכי נמי אילו בא ראובן אחר כך לב"ד ואמר אני אשלם את שלך ואתבע חוב' משמעון אז הרשות בידו ג"כ וכשמשלם לו את שלו נשאר שעבודו על שמעון קיים כבראשונה שמ"מ אין כח ביד לוי למחול שעבודו של ראובן לגמרי כל זמן שלא הוחלט לו חובו של שמעון בב"ד:
ובהכי צדקו דברי הש"ך שאפילו אית ליה נכסי מ"מ יוכל למסרו לו אם בטוח שהוא חוב ברור ולא יהיה לשמעון טענה שנפסד בגרמתו ולא יוכל ראובן לטעון שזה הפסידו שהיה יכול להתפשר עמו מאחר שבלא"ה טענה גרועה ורעועה היא שפיר מהני שעבודא דרבי נתן לענין זה שיבטל טענה זו. והבו דלא לוסיף על המבואר בש"ס בזה. אבל מ"מ לא נפקע שעבודו פד שיחליטו לו הב"ד ואם יש לו שט"ח ומכרו לאחר צריך לשלם ללוקח ולא מהני ליה מה שהתפיס מעותיו ביד לוי אף שחייב לו מדר' נתן דלא עדיף מאילו היה חייב לשמעון עצמו שאין החוב כפרוע אף שמשתעבד לנפשו מכח שעבודו דר' נתן ומ"מ בידו למכור השעבוד ומה שכתב הרשב"א שאם ירצה יפרע לזה היינו כשרוצה לעשות עמו טובה והוא יחוש לעצמו אם יש לו לחוש שימכרנו לאחר או דהרשב"א מיירי בחוב על פה דאין יכול למכרו ויצדק יותר לפי מ"ש בתשובתי דחוב ע"פ נחשב כפרוע ולא איירי הרשב"א אלא לומר שאינו מתחייב בשביל כך למלוה שלו ודבר הלמד מענינו הוא בהכי עסקינן בש"ס אבל שיהיה ביד לוי למחול שעבודו של ראובן אין לנו כלל כל זמן שלא הוחלט לו בב"ד חיובו של שמעון לא עדיף שמעון מאילו היה תופס בשביל עצמו שמ"מ היה יכול למכור חובו לאחר וכדברי הרמב"ן:
ויצא לנו מזה בנ"ד לפי שאלתינו ולפי מה שהכננו השמות ראובן שמעון לוי שיש מקום ללוי לתבוע חובו מן הנכרי אפילו היה פורע לשמעון שחייב לו לוי ואם נימא כפשטות דברי הש"ע דלא משתעבד מדר' נתן עד שיתברר בב"ד שחייב לו ואי ליכא שעבודא דר' נתן א"כ כפי פשט הש"ס אין הנכרי יכול לפרוע לשמעון כלל דיכול לומר אתפסתי' לדידי בידא דמאן דלא מצינן לאשתעי דינא בהדי' ונוכל לומר סברת התוס' שהיה מתפשר עמו מאחר שהחוב אינו מבורר. ובש"ס מיירי בחוב מבורר כמו נזק. וא"כ לפ"ז כבר נפטר לוי במה שפרע הנכרי עבורו ומ"מ הנכרי חייב לשמעון דכיון דליכא שעבודא דר' נתן פרע שלא ברשות וא"כ אפילו לוי עצמו יוכל לתבוע מן הנכרי שישלם שכבר פרע חובו על ידי פירעון הנכרי שפרע חובו שלא מדעתו וכיון שהנכרי חייב גם (לוי) [שמעון] מצד התקשרות שלו. וא"כ צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. דהפסיד גם חובו מלוי ונמצא קרח מכאן וקרח מכאן:
ואף דהש"ך חולק על הש"מ וס"ל דשייך שעבודא דר' נתן אף אם לא נתברר בב"ד. הנה בתומים מסיק דתליא אם יוכל למחול. וא"כ באית ליה נכסי לכ"ע יכול למחול בעינן שיתברר בב"ד. וא"כ בנ"ז שלא נתברר חובו בב"ד כלל ואפשר שגם עכשיו אין לו כלום עליו מודה הש"ך דלא שייך שעבודא דר' נתן כלל. וא"כ הנכרי פרע חובו של לוי לשמעון שלא מדעתו וצריך לפרוע ללוי ולוי כבר נפטר ממנו וכל ראיות הש"ך אינם רק על חוב מבורר עכ"פ שאין צריך לדון עליו אם יש בו ממש או לא רק שעדיין לא נגלה לב"ד ואין עסק דין ומשפט עליו משא"כ בחוב שאינו מבורר כלל אפילו יצטרך שיקול הדעת ודין אי חייב או פטור ואפילו יצא מב"ד חייב בסוף מ"מ לא מקרי חוב מבורר שיצדק עליו שעבודא דר' נתן ולפי שאין אנו דנין על לוי לא אאריך בזה רק ראה יראה מעלתו כי נתהפך הזכות לחובה ואיל הייתי מתעצם בזה היה נוטה סברות יותר לפטור את לוי משמעון ממה שיפטור שמעון נגד ראובן כי לפי דעתי יקל מאד לדחות שעבודא דר' נתן מחובו של לוי בפרט שלוי צוות מל שמעון שיעמוד עמו בד"י ושמעון לא אבה נמצא שלא ניתן לברר כלל לחוב זה בד"י ואין מקום שיתפוס מאת לוי בכח שעבודא דר' נתן רק הנכרי פרעו מעצמו. ונפקע חיובו מלוי לגמרי:
ו ומה שהאריך לקיים ספיקו של הרשב"א על הרבית יארכו הדברים ומה רצז בדבר שתתיר אך למותר. אך תחילה אני אומר מאחר שה שכ"א גופיה תנוך יסודותיו על הסוגיא דיש נוחלין וכל אשר עינים לו בעיניו יראה ובלבבו יבין דהסוגיא מוכחת היפוך דברי הרשב"א. שהרי כשדא לומר דמלוה עדיפא משבח. נתן הטעם בגמרא ס"ד כיון דנקט שטרא כמאן דגבי דמיא קמ"ל דלא ובסוף אשלחו מתם דנקטי כמכוה ולא ברבית לא נקט אלא סתמא מלוה כמאן דגבי דמיא ואם איתא דעימר החילוק שבין מלזה להרבית בשביל דנקט שטרא א"כ למה לא נקט עיקר טעמא לחלק בין מלוה לרבית כיון דנקט שטרא אלא פשיטא שלענין נקט שטרא אין לחלק בין מלוה לרבית וחילוקים שבין מלוה לרבית קל להבינה מאחר דהרבית לא יה סלי רילם לכך מקרי טמי ראוי מן הקרן עכ"פ מאחר שאין והתלוי אנוית וכמו שפרש רשב"ם שהשטר חלופי מעותיו משא"כ הרבית אף שהשטר קאי גם על הרבית מ"מ כיון שהוא דבר חדא מחו ראוי עכ"פ טפי מן הקרן. והיינו דאמרינן מלוה כמאן דגבי דמ' מאחר שאינו מחזיר לו רק שלו והכי משמע כשטא דלישנא דהרשב"ם שכתב אבל רבית אע"ג דנקט שטרא וכבר עבר הזמן משמנ אביי לא דאין לך ראוי גדול מזה שלא בא לידו מעולם ואם איתא לדברי רשב"א לימא בפשיטות דרבית הוא מלוה ע"פ וכדברי הרשב"א. אלא ברור דלרשב"ם גם הרבית מלוה בשטר:
ומה שדחק בדברי רשב"ם במה שאמר דרבית שלא היה שלו מעולם אין לך ראוי גדול מזה והוקשה לו אטו בשטר שחייב ו הנכרי בחנם יהיה ראוי. הנה ערבי' ערבא צריך מנ"ל בחייב עצמו הנכרי בחנם שיקרא מוחזק שאפילו בשטר גמור שהוא חלופי מעותיו ממש פליגי רבנן א"כ מנ"ל דר' פליג בכה"ג. ג"כ ורואה אני שמעלתו דחיק ומוקי אנפשיה לקיים דברי הרשב"א בדחוקים שאין הדעת סובלתן. ותלי בוקי סריקי ברבינו הגדול הרשב"א שידענו מכל מקומות חדושיו וביאוריו שאין דרכו למיעל פולא בקופא דמחטא ומעלתו הרבה בדחוקים כולהו בחדא מחתא. והנה תירץ על קושית' משכירות דשכירות אפילו יוצא מביתו צריך לשלם לו השכירות והנה לדבריו אם פירש בשטר החכירות שיתן לו בזמן שדר בו לא יהיה לו דין שטר וכן רבית משכחת לה דאוזיף ק' בק"כ לשנה ואף אם יקיים פרעונו לא יגרע מן הרבית יכל זה שוה לו ודבר זה קשה בעיניו לומר דר' מודה לרבנן בשטר שנתן הנכרי בחנם ואפילו יהיבנא ליה נמי הא דר' מודה בשטר שהוא בחנם פשט בדעת הרמב"ם דאף דהרבית יש לו ג"כ דין שטר והוא משכון גם על הרבית מ"מ כיון שלא היה שלו מעולם ואינו נולד אלא בהמשך הזמן אפילו יהיב לו משכון על הקרן ורבית שיעלה נמי רבית חשיב ראוי מאחר שלא היה שלו מעולם ואינו מתחייב בו אלא למפרע אחר המשך זמן כמו שבח ומזונות ס"ל דמקרי ראוי. ובאמת לשון הרשב"ם שכתב מעות מלוה דקשקיל מעות שהלוהו ונמצא השטר מוחזק כו' משמע בהדיא דלא מיירי ר' במתחייב בחנם וא"כ דעת הרשב"ם דלא כהרשב"א:
ומה שדחק לדחות הקושיא משבח דהוה כמו תנאי קשה עלי מאוד לטרוח על דברים שהמה' מהבל יחד מה ענינו לתנאי הרי אינו נותן לו אלא מה שהשביח ואטו אם נפסד השבח ישלם לו עבורו כשלא טרפו הב"ח בשבחו ואפילו לא פירש לו השבח יש לו השבח ואדרבה שבח יש בו כמה ספיקות שאפשר שלא יהיה כלל. הא למדת שאין זה טעם לשבח. וכן במזונות אשתו שדחק שאין בידו להפקיע חיובו אטו אם כתב כמו הפקחין כל זמן שאת עמי שבידו לגרשה אטו לא תטרוף מזונות שלא נתן לה בעודה עמו זהו לא שמענו. ואי איכא לדמויי לחיוב על תנאי הוא הרבית שמתחייב עצמו בהמשכת הזמן היינו אם לא יפרע לו וזה ממש חיוב על תנאי אם הרבית באופן זה ולא נגרע כח השטר בשביל שהיה בידו לקיים התנאי שיפרע לו:
מה שתירץ קושיתי לרשב"א מרבית איך גבי לר' הא במלוה ע"פ ר' מודה וביקש לתרץ דרבית דומה לשבח כמו בפרה מושכרת אין טעם לסברא שהרבית יגרור הקרן מאחר שהרבית מלוה ע"פ והוה כמו שחייב לו שתי חובות הקרן בשטר והרבית הוא מלוה ע"פ וכיון דמלוה ע"פ נקרא ראוי אין טעם שיקרא הרבית מלוה בשטר בשביל זה:
ומה שהביא מפרה מוחכרת ומושכרת הנה אם נחליט דמלוה ע"פ מקרי ראוי אף לר' ע"כ נאמר דקאי אשכירות שחל לאחר מיתה והכי משמע פשטא דלישנא בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה ובודאי רבית שחל אחר מיתה דומה שפיר לשבח שכבר זכה בו ודידי' אשבח אבל רבית שחל מחיים אי אשיב מלוה ע"פ אין סברא כלל שיגרור החוב שבשטר לרבית שאינו אלא מלוה ע"פ. ועוד דאם נימא דרבית דמי לשבח הא פשיטא דפלוגתא דר' ורבנן אינה אלא בשבת ששבחו נכסים לאחר מיתה אבל שבח שהשביח המוריש פשיטא שאינו בכלל ראוי. א"כ קשה אמאי שלחו מתם בכור נוטל במלוה ולא ברבית ומסיק מלוה כמאן דגביא דמיא א"כ יטול נמי ברכית שעלה מחיים דאבוהון אלא ודאי פשיטא דרבית לא דמי לשבח כלל דשבח כבר איתא בעולם ורבית אכתי מחוסר גוביינא. וא"כ לרבי אי לא שקיל במלוה ע"פ ונימא דרבית לא הוי מלוה בשטר ברכות נמי לא לשקול ודברים אלו ברורים:
ובאמת אם נימא דפרה מוחכרת שנוטל אפילו בשכירות שעלה מחיים דאבוהון הי' אפשר לומר לפי טעמו של הרשב"ם (בדף קכד) דבמלוה ע"פ הוי ראוי משום דיכול לטעון פרעתי א"כ י"ל כיון דשם איירי בשכירות ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף וחזקה אין אדם פורע תוך זמנו להכי שפיר הוה כמו שטר ולפ"ז היה אפשר ליישב קושייתי על הרשב"א דרשב"א ס"ל דהרבית הוי כמו מלוה על פה לענין זה שאין נכסיו משועבדים על הרבית ומ"מ אין יכול לטעון פרעתי כמו גבי כתב ידו למאן דאמר הכי או עדיף מכתב יד לענין פרעתי וס"ל טעם מהירות שטרות הוא מפני שמוכר לו שעבוד נכסים ושעבוד הגוף אינו יכול למכור ולכן הרבית אינו נמכר כיון דליכא שעבודא אבל לענין ראוי מ"מ כיון שאין יכול לטעון פרעתי לענין זה חשיב כשטר:
ז ובהכי ניחא מה שהעירני ידידי הרבני השנון מ' יצחק מן הש"ס (ב"ק דף מג) דמשמע לר' הבעל יורש נזקי האשה וכבר השבתי לו לפום רהיטא דלא קשה דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכמו שכתבו התוס' כעין זה (בב"ק דף ח ד"ה כולן כו') אלא דמ"מ קשה מכאן לדעת הרשב"ם שכתב הטעם דהשטר כמו משכון א"כ למה יורש נזקי אשתו שהם שלא משכון ולפי מה שפרשב"ם (בדף קכד) ד"ה ירשו כיון דמוחזק בשטר הוה כאילו השטר השביח. הא בסוגיא דב"ק מוכח דאפילו בנזקי אשתו שאינו מוחזק בשום דבר מ"מ לר' ירית לה בעל. מיהו אהא שפירש טעמא דבני מערבא דהשטר כמו משכון. לא קשיא דהתם פירש כן אליבא דרבנן דס"ל דאינו נוטל בשבת רק מלוה דגבי דמי הוכרח לפרש שהשטר כמו משכון. אבל לר' י"ל לו בלא שטר גבי וכן מה שפרשב"ם דרבית שלא היה שלו מעולם הוי ראוי לא קשיא מנזקין דנוטל לר' די"ל דלא פירש כן רק לרבנן. אבל לר' אפילו בנזקין שקיל כיון דנוטל גם ברבית. ולכן י"ל ג"כ דטעמא דהרשב"ם דלא שקיל במלוה ע"פ משום שיכול לומר פרעתי וא"כ שטר לאו דוקא וכמו שמשמע סיום לשון הרשב"ם שתלה במה שיכול לטעון פרעתי ומה שיש לעיין בסתירת הדיוקים של הרשב"ם אין להאריך כאן ולפ"ז היה מקום לומר דהרשב"א ס"ל ברבית אף שאין לו דין שטר מ"מ אין יכול לטעון פרעתי על הרבית כיון שמוזכר בשטר וזה יש לו פנים יותר מכל דחוקיו שאין בהם שום טעם וסברא ומ"ש הוא נכון די"ל דליכא שעבוד נכסיו ואינו נמכר:
אלא דאכתי מותיבנא תיובתא כלפי סנאי דהרשב"א שסותר דברי עצמו שהרי מבואר (בסימן סו ס"ו) שאפילו כתב יד נמכר ומקורו מתשובת הרשב"א שתי תשובות בדבר זה (תתקפ"ד וסימן א' ל"ח) ומבואר שם שאפילו למאן דאמר שיכול לומר פרעתי מ"מ יכול למכרו דאטו פקדון מי לא מזדבן. ונראה מלשונו שסובר מכירות שטרות דרבנן שכתב כמו שתיקנו בשטר גמור כו' דהא למ"ד מכירות שטרות דאורייתא ע"כ בשביל שמוכר שעבוד נכסים וא"כ קשה בכתב ידו מה שעבוד נכסים איכא בפרט אי יכול לטעון פרעתי ומזה קשה על הש"ך (ר"ס ס"ו) שמסיק מכירות שטרות דאורייתא. א"כ איך סתם בש"ע (ס"ו) דגם כתב יד נמכר. הא אינו גובה בו ממשעובדים. וצריך לומר דמ"מ שייך ביה מכירה כיון שגובה מבני חורין. וצ"ע אין כאן מקומו. עכ"פ כיון דפשיטא ליה להרשב"א דאפילו כתב ידו נמכר אע"פ שיכול לטעון פרעתי עליו כיון דמ"מ גבי בי' מבני חרי שפיר מזדבן. וא"כ מאי טעמא שלא יהיה הרבית נמכר הא מ"מ אהני לי' לגבותו מן הנכרי ולא יוכל לטעון להד"מ וכ"ש לפי מה שהוכחנו דאין יכול לטעון פרעתי על הרבית עכ"פ וכי היכא דפשיטא ליה להרשב"א שכתב ידו נמכר משום דאהני למגבי ביה אף שיכול לטעון פרעתי ולא ידעתי שום טעם לגרוע כח הרבית מחוב שהוא כתב ידו ויכול לטעון עליו פרעתי ומ"מ הוא נמכר שמ"מ איכא ראי' בשטר על שנתחייב בזה א"כ מ"ט שלא יהא הרבית נמכר אם לא נצדד הצדדין שכתבתי בתשובתי ובתלתא הוי חזקה מאחר דס"ל להרשב"א בשני מקומות דכתב יד נמכר אף שיכולין לטעון עליו פרעתי ורבינו ירוחם הביא משמו שצריך לשלם גם הרבית פשיטא שאין קיום לספיקו של הרשב"א נוסף על זה בררנו בראיות ברורות דליתא להך ספיקא כלל וידעתי שמעלתו ימצא פרצה דחוקה ליכנס ולומר דכתב יד החיובא בא מיד משא"כ רבית שמתיליד אח"כ אלא שאין דעתי נוחה כלל בדברים שאין הדעת סובלתן שעכ"פ ראי' יש לו שנתחייב לו אחר עבור משך הזמן והכתב מראה חיובו. ואם יתעצם להחזיק בדחוקים כאלו יהי לו אשר לו ואני אתנהלה לאטי לרגל הישרה. לאמיתה של תורה שלא לקלקל השורה. הסברא שכתבתי בפוטיקין הנה גם היא ברורה שהרי יש לו גם כח הקרן. והרי שטר העשוי בערכאות נמכר ואטו בשמא תליא מילתא רק בכח השטר שבו. וכיון שע"כ הפוטיקין כחן על הרבית ג"כ אין טעם להפליגו ממנו שהרי כח הקרן ככח הרבית מבלי שום שינוי וכל זה בכח השטר ומה אעשה שמעל' שם העקוב למישור וכיון שבררנו שאין קיום לדברי ספיקו של הרשב"א בראיות ברורות ומי יתן ויבא עובדא לידי הייתי פוסק בפשיטות כדברי רמ"א משה אמת ותורתו אמת עד שדחוק ומוקי אנפשי' שאמר הרשב"א גם בזה:
ומ"ש תדע דאם טעמא דר' דרבית נמי חשיב כשטר למה גובה רבית שלאחר מיתה אין זה כלום דפשיטא דרבית שעלה לאחר מיתה דמי לשבח ופרה מושכרת דדידי' אשבח. אבל הרבית שמחיים דאבוהון שלא היה אז זכות לבכור בקרן רק מכח ירושה ואי הוי מלוה על פה. א"כ הוי כאילו היה לאביו אצל הנכרי מלוה בשטר וגם מלוה ע"פ:
סוף דבר הדבר ברור כשמש בנ"ד דיכול למכור הרבית כמו הקרן והחולק על זה לפי דעתי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש:
ח ועתה נדבר בענין זה גובה וזה גובה במ"ש על מ"ש סברת הרמב"ן דשטרות אינם כפרועים בשביל שעומדין להיות בזה גובה וזה גובה דא"כ קשה לרב ששת איך מוקי ביתמי הא כיון דס"ל לעולם כ"א עומד בשלו הרי כבר נפרעו השטרות בחיי אבוהון ולא עלי תלונתו שהרי דברי קצת מרבוותא דבריהם ברור מללו שלכך אין יכול למכור דהוי כמו פרוע א"כ כ"ש דלדבריהם קשה כן ותמיהתי אם לא קדמוהו כבר בזה שזה קושיא מצומה באמת והנה כי כן מצאתי כתוב למרן בתומים שעמד על זה ואין ספק שבודאי ראה אותו מעל' רק שאמר לבהלני בקושיות שונות הלא ידע כי נחש ינחש איש אשר כמוני (כתרגומו) ובאמת גם על הרמב"ן קשה קושיא זו שהרי תלה הטעם בפירוש תדע שהרי אם קנה זה עדות כו' משמע שזה עיקר סמיכתו וא"כ גם על הרמב"ן קשה וראיתי לרבינו באורים ותומים ששת עצות מרחוק באורח פלפולא חריפתא וזה לפי שלא העמיד תמיהתו רק על הרבוותא ולפי שאינם להלכה רק למשכן נפשו עבור הני רבוותא כדרכו בקדש. אבל לפמ"ש שהוקש' גם לרמב"ן צריכין אנו לבקש ישוב על זה שקרוב לאמתה של תורה:
ולזאת אני אומר כי בודאי מכאן מודעא רבא שאין לנו לומר שאפילו לא פרעו ולא התחשבו ביניהם שיצא חובו של זה בזה מ"מ אין לנו לומר כלל ששטרות פרועים הם כדמוכחת הסוגיא אפילו לר' ששת וזהו ראי' שאין עליו תשובה שאין השטרות מופקעים מצד עצמן רק לעולם שניהם בחזקת חייבים ולא אמרו הני רבוותא אלא לענין למכור השטרות וזה בענין מכירת שטרות הן יהיה דאורייתא או דרבנן הא אפילו בדבר שהוא שלו לגמרי מ"מ אם אין לו רשות עליו אין יכול למכרו וגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו וכן מטלטלי דכפרי' א"כ אפילו דבר שהוא שלו לגמרי מ"מ אין יכול למכור דבר שאין לו כח בו ואינו עומד ברשותו וא"כ ניהו דיכול למכור שטרו יהיה דאורייתא או דרבנן עכ"פ מוכר לו הכח שיש בידו על לוה שלו להוציא ממנו וזה ניתן למכור כדין מכירת שטרות ומעתה בזה עומד בשלו וזה עומד בשלו אף שאין השטרו' פרועים בעצם ושניהם חייבים זה לזה רק שאין לו בו כח לנוגשו לגבותו ממנו א"כ לא מכר לו כלום שהרי אין לו בו כח להוציא ע"י שטרו ואיך ימכור דבר שאינו ברשותו כלל לגבותו ולכן דוקא לענין מכירת השטר נידון כפרוע אבל לא נפקע השיעבוד ממילא לומר שהשטר מחול ונפקע מעצמו. וא"כ א"ש ביתמי שאם בא זמן שזה יכול לגבות וזה אין יכול לגבות השיעבוד בתקפו. ודברים אלו ברורים ונכונים עד שצריכין אנו לשום לב לדברי רבינו הגדול הרמב"ן וסתמו מחברי הש"ע כוותי' שסובר שיכול למכור כי מה מכר לו דבר שאינו יכול לגבותו. אך נראה מ"מ דברי הרמב"ן נכונים כי אחר שמצינו מכירות שטרות ולא מצינו חילוק אם יש ללוה נכסים אפילו אין ללוה כלום א"כ לא ניתן לגבות כלל מ"מ יוכל למכור השטר ואם אחר זמן מצא מציאה או באיזה צד יבא לו נכסים מ"מ צריך לשלם ללוקח. וע"כ לומר שכך תקנת חכמים. ומזה קשה ג"כ לדעת הש"ך שסובר מכירת שטרות דאורייתא והיא שיטת ר"ת וקשה באין לו נכסים מה מוכר לו ואפילו תימא ששיעבוד דאקני מן התורה דיכול לשעבד דשלב"ל כמ"ש הרשב"ם ס"פ מי שמת מ"מ הא גובה אפילו אין לו רק מעות ומטלטלין שנמצאו אתו לזמן ע"י מציאות רחוקה אלמא שהשטר עצמו כל זמן שלא נמחל בפירוש ניתן למכור מאיזה טעם שיהי' אף שאין מועיל לו כלום בזמן המכירה. וע"כ לומר שהשטר עצמו נמכר כל זמן שאינו מופקע ומחול לגמרי כיון שעכ"פ יש שעבוד הגוף דהא באין ללוה כלום נמכר השטר ג"כ. ולכן ס"ל להרמב"ן שפיר דיכול למוכרו:
ט ובחפשי באמתת כתביי בחיבורי על מס' כתובות שכתבתי זה יותר מתשעה עשר שנין מצאתי ג"כ שכתבתי נ"כ ליישב תמיהת האורים ותומים מהך אוקימתא והקשיתי על תירוצו של אורים ותומים וכתבתי שם לתרץ כמש"ל. ות"ל ית' אשר כוונתי לדעת אל האמת בדעת הני רבוותא וכן משמעת לשונם שכתבו איך ימכור דבר שאין יכול לגבותו מעצמו. וב"ה אשר ת"ל מנעורי. האמת כאב גדלני ומבטן אמי ינחני. וגם עד זקנה ושיבה לא אעזבנו. ענקים לגרגרות אענדנו:
רק שם כתבתי דהרמב"ן מודה דלרב ששת אין יכול למכור החוב רק לרב נחמן דיש מציאות גוביינא יכול למכור וכתבתי שם לישב שיטת הרי"ף והרמב"ם בדרך זה ועכשיו הדרני בי דנראה דלהרמב"ן כיון שהשטרות אינן מופקעין אפילו אי בשל עולם הן שמין שפיר הוא נמכר דאם נימא דוקא משום דמשכחת לה זה גובה וזה גובה תקשי הא גופי' אם בשעת מכירה שוין בנכסיהון למה תועיל המכירה דקשה מאי מכר לו ואין סברא כלל לומר שסיבת המקרה שאפשר שיקרה באחרית הימים שלזה יהיה בינינית ולזה זיבורית כפי ענין המבואר בש"ס תהא סיבה לקיום המכירה מאחר דבעת מכירת השטר הדין שכל אחד יעמוד בשלו וא"כ אכתי מה מכר לו דאדרבה נימא שאין בידו למכור כלל כעת כיון שאין בידו לגבות כעת א"כ מה מכר לו. וכן באם אין לו ללוה שום נכסים כיון דע"פ שומא אין השטר שוה כלום מ"מ הוא נמכר ולא מסתבר שמה שאפשר שיבואו לו נכסים בדרך רחוק המציאות למאוד תהי' סיבה לקיום המכירה שאין בזה שום טעם. ולכן ברור דהרמב"ן ס"ל כיון שאין השעבוד פקוע ממילא ניתן למכור כמו מי שאין לו נכסים והרמב"ן מהא מביא ראה כיון דאם מתילד אח"כ הפרש בין בינונית לזיבורית זה גובה וזה גובה מוכח שאין השטרות מופקעין וכיון שאינם מופקעין פשיטא ליה דמהני בי' מכירה אף שלא ניתן לגבות בשעת מכירה. וא"כ לכ"ע ספר כזה נמכר כיון דע"כ אין שטר זה כשטר פרוע ממש אפילו לאיכא מרבוותא:
וכיון שנתברר במופת מן הש"ס שעדיין שעבוד השטרות קיים וחזק. ולפמ"ש בחדושי הטעם דהני רבוותא כיון דאפילו אם מכרו מ"מ יוכל המוכר למחול השטר. וא"כ ע"כ עדיין צריך לבא בכחו ולכן ס"ל להני רבוותא כיון דגם עכשיו צריך לבא בכח המוכר. וכיון שאין המוכר יכול לגבותן גם הוא לא יגבה אותן א"כ בלאו הכי בנידון דידן כבר פקע כח המוכר ולא יוכל לעשות עוד קטנה או גדולה ולמחול אפילו קצת שעבוד: סימן.