אור ברסלב

שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ

סימן ל

סימן כט

שאלה לוי היה לו תוב על נכרי ושיעבד לו אאחקן על נחלה ידועה וגם שעבד עצמו וכל נכסיו שאם לא הספיק הנחלה לפירעון החוב אז יתר במשאר הונו ורכושו של הנכרי משועבד לו ונכתב באפותקין הסך שמחוייב לשלם הנכרי קרן ורווחים ששה פראצענט כדינא דמלכותא. ובהיות שהי' לשמעון עסק משפט עם לוי בדא"ה שתבע את לוי בעסק התחייבות איזה ענינים שנתחייב לו ונתן לו רשות להוציא וביקש שיחזיר לו לוי ועל זה קבל עליו בדא"ה והי' משפט ביניהם שהתחכם שמעון לקנות הנחלה המשועבדת לפוטיקין של לוי בכדי שאם יזכה שמעון בדין יחשב עמו חוב נגד תוב ולא יצטרך לטרוח להוציא מלוי בדיני ודייני וקנה שמעון הנחלה מן הנכרי המשועבד אך הנכרי הניח אצלו מדמי המכירה כפי מה שעולה תוב הפוטיקין קרן ורווחים ושמעון התחייב לנכרי בגופן שלהם שהוא מחוייב לשלם ונכנס בחריקאה של המוכר לשלם קרן ורווחים ושלא יהי' למוכר שום אחריות. והנה בטרם שהשיג שמעון פסק דינו שקורין דעקרונו על לוי מכר לוי פוטיק שלו לראובן והנה ראובן קבל על הנכרי בערכאות עם כח פוטיק שלו שקנה שישלים לו קרן ורווחים והשיב הנכרי אני כבר מכרתי הנחלה והוא התחייב לפצות אותו ולעמוד בחריקאי והוא ישלם לך כי הנחתי אצלו מדמי מכירה כפי החוב קרן ורווחים והוא נשתעבד לי לכך שיפרע הוא וכל מה דמתעני מן דינא עליה דידי' הדר. וזאת פסקו הערכאות שיקבל על שמעון שהוא ישלם לו וכאשר קבל ראובן על שמעון השיב שמעון שהחוב הלזה הוא מכח לוי ואני קניתי הנחלה במכוון להציל חובו שיש לי ביד לוי כנגדו כאשר אני עומד במשפט זה ובתוך כך בא שמעון וצווח על ראובן שלא ידון עמו בדא"ה כי רוצה לציית דין ישראל והתרה לראובן שיעמוד בד"י השיב ראובן את לאו בע"ד דידי את. רק אני קובל על הנכרי ומה לי למה שנכנסת בשיעבודי שתפרע בעדו אן שמעון מ"מ ביקש לדון עם ראובן בד"י ולא הטה ראובן אזן מחמת טעם הלזה אין לו עסק משפט בד"י ואחר שנפסק הדין ביניהם ששמעון מחויב לשלם לראובן קרן ורווחים והוצאות שלח ראובן לשמעון. בהיות ששמע ששמעון רוצה לעשות אפלאציאן לווארשא ויתרבו ההוצאות. בכן הוא רוצה להתפשר עמו ושמעון לא אבה רק עשה אפלאציאן לווארשא ונתן לראובן טערמין שיעמוד לדון עמו בווארשא ולהיות שהוא סמוך ליום טוב לא נסע בעצמו ושלח לנכרי א' בחריקאו. ובהיות שדינם כשא' תובע את חבירו צריך להכתיב קובלנא שלו בפנקס הערכי שקורין ספיס. ושמעון לא עשה כן ונתבטל טערמין הראשון וחזר שלוחו של ראובן בידים ריקנות עד שקיבל שמעון שנית והעמידו לו טערמין חדש ונחרבו ההוצאות ביותר עד שעולים בערך אלף זהובים לפי דברי ראובן ואחר כל המעשים שכבר השיג ראובן פסק דין מווארשא ג"כ שמחוייב לשלם לו קרן ורווחים מכר ראובן זכיותיו לנכרי באמרו שהוא חייב לנכרי ונתן לו זאת כתוב וחתום בפירעון חובו והנכרי תובע את שמעון. ואחר כל אלה ששמעון עמד וצווח על ראובן שהעביר עליו הדרך לילך עמו בדא"ה ברוב השתדלות התרצה ראובן לדון עם שמעון על כל מה שעבר ביניהם הדעקרוט שהשיג שמעון על לוי הי' אחר שכבר מכר ראובן זכיותיו לנכרי:

תשובה נבאר כל פרט מעניני השאלה שמסתעפת לשלשה ענינים אחד על הקרן ב' על הריבית ג' על ההוצאות:

הנה על הקרן מילתא דפשיטא היא שאין שמעון יכול לתפוס ולהחזיק מה שבידו נגד ראובן באמרו שיש לו ביד לוי כנגדו ומכר לו שטר פרוע דהוה כאילו נפרע כבר דמבואר בש"ע (סימן פ"ה סעיף ו') בשנים שיש להם שט"ח זה על זה ומכר א' חובו אף שהדין הי' שכל א' יעמוד בשלו אם. מכר חובו לאחר הלוקח גובה חובו שאין השטרות כפרועים ואפילו לאיכא מרבוותא שהביא בטור שהשטרות הם כפרועים כיון שהוא אין יכול להוציא גם הלוקח אינו מוציא ממנו ואין יכול למכור החוב יש לחלק בכמה חילוקים. חדא שלא אמרו הנך רבוותא רק כשהחוב הוא מה שנתחייבו זה לזה אבל אם החוב הוא על איש אחר שאינו חייב לו כלום כנגדו כמו בנ"ד שעיקר החוב נעשה על הנכרי והוא מחוייב לשלם אפילו תימא שנשתעבד גם לשמעון מכח שעבודא דר' נתן מ"מ אם לוי רוצה למכור חובו אפילו לכתחילה אין יכול למחות בידי שיכול לומר לו מאחר דלא נשתעבד לך הנכרי רק אם לא אשלם לך ואני רוצה לסלקך בדברים אחרים כאשר עדיין עומד וצוות שרוצה לסלקו בשטרות אחרים ולא נשתעבד לך הנכרי כלל ומה אתה מוחה בידי למכור חובו ואפילו שיהי' לו מדין עיקול עכ"פ אם היה מעמיד לו בטחונות שיפרע חובו אפילו בסובין פשיטא שלא הי' יכול למחות בידו אפילו לכתחילה ואין יכול לתפוס שיהי' נגבה במעות דוקא:

שנית נראה לפענ"ד דבלא"ה הריב"ש בתשובה (סימן שצ"ו) שהקשה דברי הרמב"ן אהדדי דס"ל אם הי' חייב לחבירו ויודע שחייב לו חבירו כנגדו במלוה ומלוה יכול לתפוס ולמיעבד חושבנא ולישבע שאינו חייב כלום והקשה לפ"ז איך יכול למכור השט"ח הא כבר נפרע. ונדחק לומר דבסתמא שעבוד שניהם קיים עד שיסכימו שניהם שיצא זה בזה מ"מ כשהוא מלוה ומלוה וזוזי וזוזי והאחד כופר לחבירו במה שחייב ותובע לחבירו חובו בב"ד הרי כאילו אומר עשיתי חשבון ואתה חייב לי כך א"כ גם זה יכול לעשות חשבון ולומר עשיתי חשבון שאיני חייב לך כלום והרי שניהם נסכמים בחשבון עכ"ל. ולפענ"ד דברים אלו מרפסן איגרי. דאם כשמודה לו בחוב מ"מ אינו כפרוע ואם מכרו לאחרים מכור לדברי הרמב"ן. ואיך נימא כשזה אינו מודה לו בשום חוב שתועיל תפיסתו שיהי' כפרוע ואי משום שגם חבירו כופר בו מ"מ כיון שעיקר טעמו של הרמב"ן שאם יקנה זה עידיות למחר וזה דיבורית יהי' דין זה גובה וזה גובה ולכן אין השטרות פרועים ומעתה אם היום כפר לו חובו ולמחר קנה זה עידיות באופן שירויח בזה גובה וזה גובה ושוב הודה לו ורוצה לגבות בינונית ולהגבותו זיבורית למה יפסיד דינו. ואטו משום כפירתו נמחל שעבודו זהו דבר שאין עולה על הדעת כלל. ולענ"ד בלא"ה א"צ לדחוק כלל דמי שתובע חבירו בב"ד אינו תובע אלא שיפסקו הב"ד שישלם לו והב"ד גם הם פוסקין שישבע שאינו חייב לו כלום ונשבע ג"כ על דעת ב"ד שאינו חייב לו כלום. והנה אם הי' מודה לו בפני ב"ד שבאמת חייב לו כנגדו עכ"פ לא היו הב"ד מחייבין אותו לשלם מאחר שהוא אפוכי מטרתא ואין הכי נמי שאם אומר אמתין עד שיהי' לך בינונית ואגבה אותך זבורית אפשר שבאמת הי' יכול להמתין אלא דכשיש לו שטר ויש לב"ד לחוש שימכור חובו לאחר הי' על הב"ד מוטל לגדור הדבר בדרך מיגדר מילתא וצורך שעה גם נוכל לומר שכופין להחזיר השטרות דלא גרע משכופין על מדת סדום מאחר שעכשיו אין לו שום ריוח. אבל לעולם אין השטרות כפרועין. וכן משמע פשטא דש"ס זה עומד בשלו וזה עומד בשלו משמע שאין ב"ד נזקקין להם כלל. וכיון שזה אינו חייב לשלם ע"פ ב"ד שפיר יכול לישבע אינו חייב לך סתם שהוא אינו טוען שלא נתחייב לו רק שאינו מחוייב לשלם לו ובזו מיירי הרמב"ן כיון דכעת אין חייב לו כלום ומה שיזדמן אח"כ בדרך אפשרות שיקנה בינונית והשני זיבורית ע"ז אין הב"ד משביעין אותו כלל ולהכי דעת הרא"ה באמת שאם יזדמן בענין זה גובה וזה גובה שאין יכול לישבע סתם אלא צריך לומר מילתא כצורתא:

וגם לדברי הריב"ש נראה דאינו עושה חשבון רק כשזה (נדר) [כפר] לו בב"ד וכמו שסיים הריב"ש וז"ל ומעתה כיון שעלה בידינו דלית לי' למעבד חושבנא שיהי' פירעון גמור כי אם בזוזי וזוזי דמלוה ואף זה בב"ד כשחבירו כופר בו עכ"ל משמע דוקא ע"י ב"ד קאמר דהיינו כיון שהב"ד פוסקין לו ע"ד כן שישבע ויוצא ידי שבועה אם חייב לו כנגדו הרי הב"ד עושים חשבון ביניהם שאם באמת חייב לך כנגדו יצא זה בזה ופקע שעבודו לגמרי אף אם יקנה אח"כ באופן שירויח בזה גובה וזה גובה. ובזו מיושב מ"ש לתמוה על הריב"ש שזה בכלל דברי הב"ד והב"ד עושין חשבון אלא שלענ"ד גם בזה אינני מודה רק שיוכל הב"ד לכוף ולהחזיר שטרו מטעם הנ"ל כפי ראות עיני ב"ד:

אמנם לענ"ד מה דפשיטא לי' להריב"ש דגם במלוה ע"פ שיך זה גובה וזה גובה לדידי מבעיא לי טובא דהא צריך לבאר הסברא למה לא יתפוס מעותיו בעד עצמו ולכן לענ"ד ברור כיון דחזינן דשטר ניתן למכור ונקנה בכתיבה ומסירה דמילי דמזדבנא הוא וכבר בקשו הראשונים טעמים שונים. וי"א מכירות שטרות דרבנן. ור"ת סובר מכירות שטרות דאורייתא דיכול למכור שיעבוד נכסים ולא שעבוד גופו וצריך לבאר גם בשעבוד נכסים מה מכר לו הא בע"ח מכאן ולהבא גובה. וע"כ צריך לומר דמ"מ יש בשטר כח השעבוד אפילו דאיקני יכול למכור יהי' מאיזה טעם שיהי' ובעי כתיבה ומסירה ע"כ לומר שהשעבוד הוא תחת ידו של המלוה וכן מוכת פ"ק דמציעא שחולקין השטר כפי שווי' בטופס ותורף ומהני חזקתו בגוף השטר כמו דבר שגופו ממון. מאחר שיכול למכרו אף שלא מרצון הלוה. וא"כ אין תימא כלל על מה שזה גובה זה גובה דלא מקרי השני תפוס כלל שהרי בלא"ה הוא תפוס בשלו והכל ברשות הלוה דקי"ל מכאן ולהבא גובה. מ"מ השעבוד הוא ביד בעל השטר ובידו למכרו ומשום הא גופי' מקרי בעהש"ט מוחזק בשעבודו ואף שמגיע לזה חוב כנגדו כל אחד מוחזק בשעבודו של חבירו כפי מה שהוא אלא כשאין נפקותא כ"א עומד בשלו מכת הפוכי מטרתא. אבל מ"מ אין שעבודו של כל א' בעל שהרי שעבודו תחת ידו וא"כ נראה ברור דבחוב בע"פ שאין תחת יד המלוה שום דבר אף שיכול להקנותו במעמד שלשתן מ"מ אין שום דבר ברשותו רק מתקנת השוק תקנו מעמד שלשתן ובכה"ג שזה חייב לו כנגדו וליכא שום נ"מ פשיטא שממילא תשוב כפרוע ואין צריך לקבל כלל לפרוע כשימחה לו במעמד שלשתן שזה יאמר אדרבה טול ממנו שחייב לו כנגדו וא"כ אן בידו שום דבר ואני מסופק אפילו לזה עידיות ולזה בינונית באופן שא' מרויח בזה גובה וזה גובה מ"מ בע"פ יכול לומר מאחר דדינא דב"ת בזוזי אני מחזיק בשלי שאין שום דבר ברשותך ואף דהרא"ה פשיטא לי' בכה"ג אין יכול לעשות חשבון לדידי מספקא לי טובא. ובהכי ניחא דקשה איך יוכל לישבע סתם שאינו חייב אם הוא תובע שיפרע לו והוא ג"כ חייב לאחרים א"כ אם יסלק לו בזוזי הרי אין קדימה במטלטלין ויעשה סדור בעל חוב משא"כ כשמחזיק בשלו הוא לבדו ליקח כל החוב וזה אינו מן הדין. וכיון דביש נ"מ לזה בעדיות ובינונית אמרינן זה גובה וזה גובה כ"ש שיש לנו לחוש לתקנת ב"ח אחרים. וכן קשה על הש"ס איך אמרינן בליכא נ"מ זה עומד בשלו ולא מפלגינן אם חב לאחרים ולית לי' נכסים שיצטרך לשלם בשלמא אם השטרות חשיבי פרועים ניחא. אבל להרמב"ן דס"ל שאין השטרות חשובים פרועים קשה כיון שנותן לגוביינא במכרו לאחר למה לא נזדקק להוציא ממנו ולעשות סדור בע"ח וצ"ע לכאורה. אלא נראה ברור דדוקא נגד בעהש"ט שלו לא אהני תפיסתו מאחר שזה מוחזק בשיעבודו. אבל לענין האחרים שאין להם שיעבוד עליו ולא שייך שעבודא דר' נתן מאחר שזה חייב לו כנגדו שפיר אהני לי' תפיסתו וחזקתו לענין שלא יצטרך לפרוע לאחרים משלו ושעבוד שלו קודם ומחזיק בשלו אלא שנגד המלוה שלו גופי' לא אהני לי' שזה מוחזק ג"כ בשיעבודו וכופהו בכח שעבודו ליפרע לו כפי השעבוד שיזכה בו בגבייתו. וא"כ ממילא כמלוה ע"פ שאין המלוה מוחזק בשום דבר שפיר יכול לומר אני נפרע בשלי וחשוב שעבודי נגד שעבודך מאחר שדיני בזוזי כמו דינך אלא דהפוסקים לא חילקו בזה עכ"פ איכא למימר דהני רבוותא ס"ל דוקא בשטר נגד שטר חשיבי כפרועים אבל מלוה על פה נגד שטר לא חשיבי כפרועים כלל שזה מוחזק בשעבודו וזה אינו מוחזק בכלום ואם רוצה להשמיט לפי שעה שצריכים לו מעות מצינו לפעמים שכופר בשביל אשתמוטי וי"ל לכ"ע לא חשוב כפרוע וכ"ש בנ"ד שלא נתברר עדיין חיובו של שמעון לא בד"י ולא בדא"ה: א"כ עכ"פ לא גרע מלוה זה לעשר וזה לחמש שעכ"פ יוכל לומר ארויח הזמן עד שיתברר חיובך ואז אשלם לך ולכ"ע אין לדונו כפרוע:

ועוד בה שלישי' שנראה שדין הפוטיקין נידונין ע"פ דינא דמלכותא וכמ"שחבת"מ (סימן מ"ה וסימן ל' סי"ז) לענין הבא מתוך כותי שגובה אף בשטר מרוחק שני שיטין שבדיניהם דיינין כ"ש בפוטיקין שנראה שאף בפוטיקין דישראל דנין לכ"ע בהם דינא דמלכותא וכיון שעיקר דינא דמלכותא לתקנת המדינה ומשא ומתן שכל מי שבידו הפוטיקין יגבה ואינו משגיח בתביעת אחר כלל שנמכר לו א"כ ודאי אין זה יכול לתפוס מאחר שזה בא בכת פירקין שלו והרי בממרנ"י מבואר בש"ך (סימן נ' סקי"ז) שתף אם הממרנ"י פרוע צריך לשלם מכח תקנות השוק א"כ בזה יש דינא דמלכותא שמי שהוא בידו יגבה בו והפוטיק בתקפה כל זמן שלא נתבטלה בערכאות וא"כ פשיטא שאין תפיסתו כלום נגד הקונה אותה. ועוד שיש ג"כ הפרש בענין המטבעות שנכתב בפוטיקין קוראנט וכבר כתב הריב"ש שם דביש שיני מטבעות (לא) דיינינן זה גובה וזה גובה:

ועוד בהטעם רביעי שנראה ברור (שוה גובה וזה גובה) [שזה עומד בשלו וזה בשלו] לא שיך רק בחוב מבורר כמו בשנים שהוציאו שט"ח שאין יפה כחו של זה משל זה אבל אם זה יש לו שטר מבורר שכבר נודע בבירור שחייב לו וזה שכנגדו טוען שיש לו חוב שאינו מבורר כיון דמדינא נזדקקין לתובע תחילה (כדאיתא בסימן כ"ד) ואף דבזיילא נכסי נזקקין לנתבע תחילה מ"מ פשיטא אם הי' מעמיד לו בטחונות באופן שלא יהי' הפסד לתובע וזה צריך לשלם מיד פשיטא שהי' צריך לשלם לו שזה אינו רוצה להפסיד זמנו מספק וגדולה מזו מבואר בש"ם ונתבאר בח"מ (סימן רכ"ה ס"ה) במכר שדה באחריות ויצא עלי' ערעור שצריך ליתן לו המעות שאומר לו אחוי טרפך ואשלם לך. ובסמ"ע מסיק אפילו המערער מראה שטר לב"ד רק שאינו מקוים מ"מ צריך ליתן המעות. א"כ כ"ש בנ"ד שלא נתברר עדיין החיוב לא בד"י ולא בדא"ה שאפילו לעצמו היו מכריחין לשלם לו בטרם יבורר פסק דינו של שמעון. א"כ כ"ש שאין לומר שהוא כפרוע. וכן מבואר (בס"ס פ"ה) בשם תשובת רשב"א בזה יש לו חוב ברור והשני טוען כנגדו חוב שאינו ברור דאם שטרו מקוים דוקא נזקקין לנתבע אבל בשטר שאינו מקויים לא ע"ש שכתב כן הסמ"ע א"כ כ"ש בנ"ד שלא נתברר החוב כלל שעכ"פ הוא חייב להאחר וחיובו של לוי לא נתברר כלל אז לא בד"י ולא בדא"ה פשיטא שהמכירה קיימת וכן (בסימן פ"ו סעיף ו') כתב לא משתעבד מדר' נתן עד שיתברר בב"ד ששמעון חייב לו:

ועוד שדין הפוטיקין מאחר שאם כבר מכרן אין יכול למוחלן ולעשות עוד קטנה או גדולה. א"כ נראה שדין הפוטיקין כאילו אמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך נמצא שהקונה אותן בא על הנכרי בכח השעבוד שנשתעבד לו הנכרי ממש בשעת ההלואה, וא"כ ממילא אין לשמעון לתפוס את ראובן שהרי מיד שקנה נעשה הנכרי ב"ח שלו מעיקרא. וא"כ אין לשמעון דין עם ראובן וזכה במקחו מלוי ומחייב שמעון לשלם:

ב אלא דאיכא לעיוני ברווחים שעולים בפוטיקין על הנכרי אם המוכר יכול למוכרן והנה (בסימן ס"ו סל"ב) כתב רמ"א במחל שט"ח שעל הנכרי צריך לשלם לו גם הריבית שעלה. ובש"ך הקש' שם תשובות הרשב"א אהדדי דבתשובות להרמב"ן (סימן רכ"ג) נסתפק הרשב"א אם הריבית נמכר די"ל שאינו למכר דהוה כמלוה ע"פ וכשתמצי לומר שלא נמכר הריבית א"כ לא זכה ראובן בריבית ועדיין ברשות מוכר קאי. וא"כ יש מקום לומר שיכול לתפוס מאחר שלא זכה בכח מכירתו ע"פ הדין ח"ל תשובת הרמב"ן ומכאן נסתפק לי זה כמה רבית הכתוב בשטר אם הוא נמכר לפי שהוא כמלוה על פה לפי שלא נתחייב בכולו בשעת כתיבת השטר ומייתי ראי' מפ' יש נוחלין דאמרין (דף קכ"ד:) לעולם רבנן וס"ד אמינא מלוה כיון דנקט שטרא כמאן דגביא דמי ואם איתא דגם הרבית נידון כשטר הרי גם הרבית כגבוי וטעמו של הרשב"א מבואר דאף שהלוהו ק' בק"ך אע"פ שנתחייב עכשיו בק"ך מ"מ לא אמרינן שמיד נתחייב בקרך וזמן הרויח לו עד סוף שנה אלא שמתרבה החיוב והולך ע"ש ולפענ"ד הדברים תמוהים דמשמע לכאורה אפילו נשתעבד לו הרבית כשטר יש לו דין מלוה ע"פ שאינו נמכר ואמאי לא יהי' אלא שכירות אטו אם נותן שטר על שכירות לא מקרי מלוה בשטר הא אפילו שבח קרקעות שעדיין אינו בעולם כלל אמרינן בפ' הנזקין דאין מוציאין לשבח קרקעות מפני תיקון העולם ומשמע מדינא גבי ממשעבדי אפילו מה שהשביח אחר זמן ולא עביד דאתי כלל אפ"ה הי' גובה ממשעבדי אי לאו תיקון העולם וכן ר"פ הנושא בפסק לזון בת אשתו ניזונין ממשועבדים. ואם איתא שאינו יכול להתחייב בשטר חיוב שמתרבה עליו איך תגבה ממשעבדי שהרי חיוב המזונות מתרבה עליו בכל יום ובשינוי ליוקרא וזולא ואפ"ה אהני שעבודו בשטר והרמב"ם שפוסק שאין יכיל להקנות דבר שאינו קצוב מחו לי' מאה עוכלי בעוכלא וכולם חלקו עליו ומ"מ בשכירות ודבר קצוב פשיטא שהרמב"ם מודה שיכול לשעבד בשטר אף שמתרבה בכל יום ואם מתה הבת פסק החיוב דמה לי לשעבד עצמו על הקרן או על השכירות הרי אפילו בחנם יוכל אדם לשעבד עצמו בשטר כמבואר (בח"מ סימן מ' ובאה"ע סימן קי"ד) וא"כ תמה על עצמך אם נתחייב ושעבד נכסיו גם להרבית למה לא יהי' לו דין שעבוד גמור ובאמת מאי דמייתי הרשב"א ראי' מפ' יש נותלין לענ"ד לאו ראי' הוא כלל דהא באמת קי"ל דמלוה מקרי ראוי אלא דהך מ"ד ס"ל דמלוה לא נקרא ראוי שמסתמא ישלם לו כיון שלוה ועשה עמו טובה מסתמא יחזיר לו הלואתו במילואו. אבל ברבית אפשר שיבקש הנכרי תואנה להפטר מן הרבית אף שאינו פטור מן הדין צריך לילך עמו בדינא ודייני והוי כמו מלוה ע"פ עכ"פ למ"ד דמקרי ראוי:

וגם מדברי הרשב"ם שכתב שלכך השטר לא מקרי ראוי. דהשטר משכון הוא בידו ומוחזק בו במקום מעותיו אבל הרבית שלא הי' שלו מעולם אין לך ראוי גדול מזה משמע דעיקר הטעם דנקט שטרא עלה הרי שטר זה חלופי מעותיו וקיבלו בחילופי מעותיו מקרי כאילו עדיין שלו בידו שהרי זה חילוף מעותיו אבל ברבית אין לנו לומר שהוא חילופי מעותיו שלא קיבל השטר בחילופי מעות הרבית שהרי עדיין לא נתחייב בו ולכן שפיר מקרי ראוי אבל לומר שיהא כמלוה ע"פ לא שמענו דאם איתא שהשטר לא קאי על הרבית ה"ל לרשב"ם לפרושי בפשיטות שזה מלוה ע"פ ואפילו נימא כדברי הרשב"א דרבית אין לו דין שטר הא אפשר לחלק שאם כלל הרבית עם הקרן שפיר ה"ל שטר גם על הרבית ובש"ס לא מיירי אלא שמפורש הקרן והרבית יעלה כך וכך בזו אפשר לומר שלא נתכוון להתחייב על הרבית בשטר כלל רק ליפרע הרבית לאחדים י"ל שיוכל הנכרי לומר שלא נשתעבד על הרבית כלל בשטר ויכול לטעון ג"כ פרעתי על הרבית ולא שייך בו שטרך בידי מאי בעי דדרך לפרוע הרבית לאחדים ואינו מתכוין שיהי' דין שטר על הרבית אלא דמלשון תשובת הרמב"ן משמע שאפילו כלל קרן ורבית לא הוי הרבית מלוה בשטר ובאמת אין להרשב"א ראי' על זה מפ' יש נוחלין דהא ל' הש"ס כיון דנקט שטרא בידי' כמאן דגבי' דמי משמע בהדיא דלא קאי השטר על הרבית כלל. וא"כ מנ"ל בנזקף הרבית שלא יהי' לו דין שטר. ואפשר דס"ל לרשב"א כיון דנזקף הרבית אף שעדיין אין זמנו ליפרע א"כ אינו אלא כעין שטר אמנה וגם הנכרי לא נשתעבד על כך:

ובאמת המדקדק היטב בש"ם יראה דמוכת איפכא מדברי הרשב"א שאין ההפרש בין המלוה ובין הרבית בשביל שהשטר אינו עומד על הרבית דהא אהך דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית אמרינן לעולם רבנן הוא ומלוה כמאן דגביא דמיא ולא יהיב טעמא כלל כיון דנקט שטרא א"כ משמע דאפילו בלא טעמא דנקט שטרא יש לחלק בין מלוה לרבית ומטעם שכתב הרשב"ם שהרבית לא בא לידו מעולם דאם הטעם משום דרבית הוי כחוב ע"פ אמאי לא נקט הכא טעמא דנקט שטרא אע"כ בלא טעמא דשטרא יש לחלק בין הקרן והרבית כאשר הדעת נותן שיותר בטוח שישלם לו הקרן שהלוה ממה שבטוח על הרבית (ובהך דנקט לרבנן דאין הבכור נוטל פי שנים א"כ תימא גדולה לפי דברי הרשב"א איך נוטל ברבית שהוא חשוב מלוה ע"פ וכן פירש רשב"ם לעולם רבנן וסד"א מלוה כיון דנקט שטרא. כמאן דגביא דמיא וקאי על הך דשמואל קמ"ל דלא תימא מלוה עדיפא משבח כיון דנקט שטרא קמ"ל דלא. ומ"מ הוי ראוי) ואחר דשלחו מתם לא נקט כלל כיון דנקט שטרא אלא מלוה כמאז דגביא דמיא. א"כ משמע בהדיא דלא מחלק כלל בכך דאדרבה השטר קאי גם על הרבית ומ"מ אינו כגבוי ומטעם שכתב הרמב"ם שלא היה בידו מעולם ועוד תמיה לדברי הרשב"א דס"ל דהרבית הוי מלוה ע"פ א"כ תימא איך ס"ל לר' דנוטל ברבית הא משמע דר לא פליג אלא בשטר אבל מלוה ע"פ מודה דלא הוי מוחזק דאל"כ למה נקנו ירשו שט"ח נוטל בין במלוה בין ברבית ולרשב"א רבותא דרבית שהוא מלוה ע"פ לינקט סתמא ירשו מלוה אפילו ע"פ אלא ודאי פשיטא דמלוה ע"פ לכ"פ חשיבא ראוי וכן פירש רשב"ם בהדיא (בדף קכ"ד ע"א) דדוקא שט"ח נקט וכן משמע דפשיטא דש"ס הכין הוא דאחר שמואל נקט ס"ד כיון דנקט שטרא כו' משמע דפשיטא ליה דבלא שטר ודאי הוי ראוי וכן משמע מהא דמייתי מגבו קרקע יש לו דטעמא דשעבודא דאורייתא כדמשמע בס"פ ג"פ דאילו בע"פ כבר נפקע השעבוד וא"כ תמה על עצמך איך יטול ברבית לרבי אם לאו כמלוה בשטר הוא אלא ודאי גם הרבית הוא כשטר עצמו וגם הרבית ס"ל לרבי דהוי מוחזק אלא דרבנן ס"ל דהרבית מקרי ראוי לכך שלחו מתם דמפלגי בין מלוה לרבית. ואין לומר דס"ל להרשב"א דבהא גופי' פליגי ר' ורבנן דר' ס"ל דהשטר קאי נמי על הרבית ורבנן ס"ל דהשטר לא קאי על הרבית דהא זה לא מצינו כלל. ועוד לפי האמת דקי"ל דבכור אינו נוטל אפילו במלוה בשטר א"כ לא פליגי כלל בהך סברא וכיון דר' ע"כ ס"ל דהרבית חשיב ג"כ כשטר א"כ לא מצינו חולק עליו ופשיטא דהוא כשטר אלא ודאי הא ליתא ומוכת בהדיא מן הש"ס ופרשב"ם שגם הרבית תשיב שטר ודלא כהרשב"א ויפה פסק רמ"א דלא כספיקו דהרשב"א כיון דמוכת כן בש"ס והרשב"א גופי' סותר עצמו יש לנו לומר בתר דבעיא הדר פשטה דגם הרבית חשיב כשטר והכי נקטינן:

ותמי' על האורים ותומים שלא הרגיש בכל זה. ומ"מ בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה דהא פשיטא בכה"ג לא נסתפק הרשב"א שהרי הוא כמלוה על משכון. שהרי הקרקע משועבדת לרבית כמו לקרן (ואפ"ה) [ואפי'] מכר הקרקע לאתר הרבית יגבה בכל תוקף כמו הקרן וגם אינו נאמן לומר פרעתי על הרבית כמו שאין נאמן על הקרן והרבית גדל על קרקע הפוטיק וזה הכל בכח הפוטיקין שנכתבו על הקרקע פשיטא. ופשיטא דפשיטא שדין שטר גמור יש לרבית כמו על הקרן שהרי הרבית נגבה ג"כ מן המשועבדים ושעבוד הקרקע על הרבית כמו על הקרן ולא יפה כת הקרן מן הרבית בשום דבר ודאי שדין שטר גמור על הרבית דלא שייכין הני טעמי שכתבנו ליישב סברת הרשב"א ולבי דעתי שלא יחלוק בזה אלא עיקש ופתלתול:

ועוד נ"ל דספיקא דהרשב"א אינו אלא היכא שלא נוכל לדון על הרבית שיהיה לו דין שטר מכח דינא דמלכותא בזו מספקא ליה אי חשיב כשטר והטעם דידוע דבדורות הקדמונים נאסר הרבית מתק המלכות. א"כ אי אפשר שיהיה לרבית דין שטר מכח דינא דמלכותא. דנודע כל גזירות קדמוניות הוי עבור הרבית א"כ אי אפשר לדון בו דינא דמלכותא רק דין ישראל ומספקא ליה אי חשיב שטר אבל ברבית שהוא מותר מחק דינא דמלכותא פשיטא בשט"ח שעל הנכרי לכ"ע דנין בו דינא דמלכותא דבדיניהם דיינין ליה וכן מבואר בתשובות להרמב"ן גופי' (בפי' רכ"ה) דכדיניהם דיינינן ליה ובזו אין שום ספק דנכרי שנותן שט"ח לישראל דמשתעבד כפי דיניהם. וא"כ פשיטא היכא שבדיניהם דין הרבית יש לו כל כח תוקף הקרן הן למיגבי ממשעבדי. והן לענין שיהיה נמכר לכל מי שירצה קרן ורווחים. פשיטא שיוכל למכור גם הרבית שהרי בדיניהם נשתעבד על הרבית כמו על הקרן ויוכל למכרו וכשמוכרו לאחר נתרוקן כח המוכר הן מקרן הן מרווחים א"כ פשיטא שכת השטר על הרבית כמו על הקרן ואפילו שט"ח בעלמא על נכרי אם כתוב רבית שמותר מחק המלכות פשיטא שדין הקרן יש לו ג"כ לרבית שכן נשתעבד על הרבית כמו על הקרן וגדולה מזו מבואר בש"ע (סימן ס"ו סכ"ה) בכותי שמכר שט"ח לישראל שאין יכול למוחלו דבדיניהם דיינינן ליה אף שלא נשתעבד לזה מעולם מ"מ לא מהני מחילה שמוחל הנכרי. כיון דבדיניהם נתרוקן כח הנכרי לגמרי וא"כ כ"ש בזה כיון שבדיניהם יכול למכור קרן ורווחים שעל הנכרי שהרי נשתעבד הנכרי כפי דיניהם. פשיטא שיש לו דין שטר גמור על הרבית וגם הש"ך והאורים ותומים לא יפקפקו בזה כלל וזהו ברור:

ובזו אפשר ליישב הסתירה שבדברי הרשב"א דמ"ש שצריך לשלם הרבית הוא ערך המותר ע"פ דינא דמלכותא דבזו י"ל שנשתעבד בדיניהם ומה שנסתפק הרשב"א הוא ברבית שאסור ע"פ דיניהם. שהסיע על קיצת המלך ובזו אי אפשר לדון בו ע"פ דיניהם א"כ ונ"ד פשיטא שנמכר הרבית כחו הקרן:

ואפילו לא הי' הרבית נמכר כלל רק חוב על פה לפי דברי הריב"ש דפשיטא לי' שגם בחוב על פה אין החוב פרוע עד שיעשה עמו חשבון בב"ד כדפרישית לעיל. א"כ בנ"ד שמכר ראובן קודם שהשיג שמעון על לוי דעקרוט. א"כ פשיטא מאחר שלא הועילה לו תפיסתו א"כ לאו כלום עביד במה שמכר לנכרי אף שהנכרי מוציא ממנו הרבית ג"כ הרי מכר לו דבר שאינו שלו רק של לוי שהרבית ברשות לוי נשאר ובאמת גם שמעון חייב הרבית ללוי אלא שהיה יכול לעשות עמו חשבון בב"ד וכיון שאז עדיין לא היה חובו של שמעון מבורר לא בד"י ולא בדא"ה א"כ לאו כלום עביד אלא שגורם שהנכרי לא יעשה עמו חשבון ויצטרך לשלם לנכרי הרבית ג"כ עכ"פ לא הפסידו לשמעון כלום משלו שאינו פורע לנכרי שלו רק של לוי אלא ששוב אין יכול לעשות חשבון עמו ויחפש לגבות חובו ממקום אחר ואין כאן מזיק שעבודו של חבירו כלל שכל זמן שאינו עושה עמו חשבון באמת חייב ללוי שהוא ביד נכרי ולעולם לא יעשה חשבון עמו ואינו פורע לנכרי משלו אלא משל לוי ולאו גרמא בנזקין הוא כלל. ומי שירצה לתפוס בזה דעתי שכתבתי לעיל דבחוב ע"פ יש לומר לכ"ע החוב פרוע כיון שאין שכנגדו מוחזק בשום דבר א"כ י"ל דנגד הרווחים כבר נפרע חובו. אמינא לי' סמוך אדידי נמי בהא דפשיטא לי דגם הרבית חשיב חוב בשטר ויצא ודאי של הריב"ש וסתימת הפוסקים דאפילו בחוב ע"פ שייך זה גובה וזה גובה בספיקו של הרשב"א על הרבית כנ"ל אלא שאין אנו צריכים לכל זה וכמו שבררנו. ברם מה דאיכא לעיוני בהך מילתא הוא על ההוצאות שעלה בדא"ה מעסק משפט הראשון והשני שהוביל שמעון למרחקים ונתרבו ההוצאות. ולפום רהיטא חייב ראובן על ההוצאות הראשונות שעלו באינשטאנץ הראשון מאחר ששמעון צווח שרצה לדון עמו בד"י. איברא איכא לספוקי טובא בהא מכמה טעמים שנבאר:

ד חדא שמה שהשיב ראובן שאין לו דין עמו כי אם על הנכרי החייב הגם כי לא מחכמה שאל על זה רק כסימא בארובה מ"מ אפשר דדינא קאמר שאין עסק לב"ד של ישראל במשפט זה שאפי' תימא ששמעון צווח על ראובן יש לי ק עמך שקנית חוב פרוע מ"מ ודאי מה שתבע את הנכרי אינו שלא כדין כל זמן שלא פטר את עצמו בישראל שהוא שמעון שנכנס בחריקי' דידי' אין לו עסק עם שמעון דהא אין לשמעון עדיין הפסד ממה שתבע את הנכרי וראובן אומר לשמעון לאו בע"ד דידי את כלל גם אפשר שאם לא יזכה ראובן שהוא ב"ח של הנכרי החייב יש לחוש לתקלה וקלקול שיוכל שמעון לקלקל חובו בדיניהם באיזו סיבה כשלא יבורר קנייתו של ראובן בטרם יזכה שמעון בטענותו על לוי וכה"ג אמתלאות טובא רק עיקר הקפידא לאחר שנפטר הנכרי בטענותיו שמכר הקרקע לשמעון ונכנס בשעבודיו ואז יוכל שמעון לומר כבר תפסת שלי מיד לוי. אך נראה שאפי' הי' דין ישראל מבורר ששמעון יוכל לתפוס חוב כנגד חוב אלא שבדיניהם לא הי' הדין כן והיו דנין בדיניהם שאין החובות כפרועים נמצא שבדיניהם קנייתו של ראובן טובה וחייב שמעון לשלם לו וא"כ לא היינו יכולין לפסוק כלל כדינינו שהרי שמעון בא מכח נכרי וקיבל עליו בפירוש התחייבות של הנכרי והרי הוא כמוהו שהרי אפילו הי' להנכרי החייב שמכר הקרקע לשמעון חוב על לוי כנגדו מ"מ לא הי' פטור בדיניהם מלשלם לראובן הקונה שכך דינם שישלם לראובן הקונה ויתבע תביעתו מן המוכר וגם שמעון נידון כמותו:

וכן מבואר להדיא בתשובת להרמב"ן (סימן רכ"ה) וז"ל אבל ודאי לחייב הנכרי לתת לו לישראל בהמה זו שקנה חיובי מחייבינן לי' בבי דינא וכדאיתא שאם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבוהו וישראל נמי הבא אחר חיובו הרי הוא כמוהו נמצאת אומר דבין כך ובין כך ישראל הערב או הקבלן מתחייב של נכרי כו' עכ"ל הרי מפורש בהדיא שאם ישראל נעשה ערב לדבר שלא הי' הנכרי מתחייב כלל בדינינו מ"מ צריך הערב לשלם לו שנגרר אחר חייבו של נכרי. ואם בערב שנעשה מדעת הישראל הדין כן כ"ש בזה ששמעון עשה דבר זה מדעתו אע"פ שטעה וחשב להציל צלל במים אדירים והעלה חרם בידו וחייתא דקטרי קיבל עלי' ואין אנו אחראין לו כלל דאפסיד אנפשי'. ואין לומר ירד עמי בד"י ונפסיק לו כפי דיניהם וכמ"ש רמ"א (סימן שס"ט). דהא ליחא אלא בדין מבורר שאנו בקיאין בדיניהם כיצד הוא או אפשר לבררו בקל. אבל בענין שנוגע בעמק משפט כאשר ראינו שאבד שמעון המשפט בראשונה וחזר והסיע אותו למשפט גבוה יותר כ"ש שהב"ד אין יכולין לברר דינם אלא ע"פ טוענים ומליצים והרי אפילו המליצים עצמם כל מליץ מחזיק צד שלו שהוא יהי' הזוכה. א"כ פשיטא שראובן מוכרח לברר זכותו בדיניהם. ואין עסק לב"ד של ישראל בכך כלל:

ותו אמינא ששמעון הסכיל עשה מאד. שמאחר שבאותו זמן שהרעיש שמעון על ראובן שיעמוד עמו בד"י בא גם לוי שרוצה לעמוד עמו ג"כ בד"י ואחר ששמעון לא הטה אזן ללוי אף שיהי' לו התנצלות שמחזיק את לוי בגברא אלמא דלא ציית דינא [אף הגם שעתה צווח שרוצה לדון בד"י וגם לא הוחזק בכך בדבר א מ"מ פשיטא שלא יש לשמעון עסק משפט עם ראובן כל זמן שלא יברר זכותו נגד לוי ומי יוכל לדון על לוי שלא בפניו וכל זמן שלא זכה שמעון נגד לוי בד"י אין עסק משפט כלל בין שמעון לראובן ואי אפשר שידונו ביניהם הב"ד כלל. נמצא שמה שלא רצה לעמוד עם לוי בד"י הוא כאילו לא רצה לעמוד עם ראובן בדין כלל ואילו הי' שמעון מציע דבריו לפני ב"ד והיו הב"ד נזקקין לשמוע דבריו מאחר שצווח שראובן לא רצה לעמוד עמי בד"י א"כ הב"ד היו אומרים לו שצריך לדון עם לוי בד"י בטרם ידון עם ראובן כלל ואחר שלא נתרצה לעמוד עם לוי גם ראובן א"צ לעמוד עמו בד"י שמשפט אחד להם ומדויל ידי' משתלם:

ה ותו אמינא דאחר שנעמוד על המחקר מי הוא הגורם בנזקין וממי יצא העגל הלזה נמצא ששמעון הוא הגורם שהרי מאחר שעתה נתברר ששמעון חייב בד"י נמצא שכל הקאסטין והוצאות שעלו הכל ע"י גרמת שמעון שלא רצה לפרוע לראובן מה שחייב לו מן הדין שבשביל שלא רצה ראובן לעמוד עמו בד"י לא הופקר ממונו בפרט שהי' לו התנצלות כזה נמצא שאילו הציע שמעון דבריו לפני המורים היודעים שהדין שיתחייב לראובן לפרוע חובו משלם לא היו נותנין לו רשות כלל להוציא הוצאות בדא"ה על ראובן ומאחר שדבר זה הוא ברור אף לפי טעות שמעון מתחייב מתוך טענת עצמו שאין לו על מה להשען ליפטר מראובן בפרט בענין הלזה שפשוט לכל שכל זמן שלא נתבטלה הפוטיק בערכאות שיכול למוכרה ולעשות כמו שלבו חפץ עמה ער שנראה כתמי' כמה טרח טרחי' להאי גברא על דברים של הבל וא"כ שמעון הוא שפשע בכל ההוצאות במידי דאיכא לברורי שחייב לשלם ואם הי' משלם אין כאן הוצאה כלל ואף דשמעון יכול לומר שחושדו על קנוניא שעשה עם המוכר ואפשר שאילו רצה לעמוד בד"י היו הב"ד מזקיקין את ראובן לקבל בחרם שבאמת קנה מ"מ כיון שאינו רק מתקנת הגאונים ואפילו שבועה אין עליו בטענת שמא וכיון שנכתב ונמסר הפוטיק בידו כל מה שיש ביד אדם הוא בחזקת שלו ע"ש בח"מ (סי' צ"ט) שזהו חזקה אלימתא שאפילו במגו אינו נאמן ואילו הי' ראובן חב לאחרים היו מגבין לו הפוטיק (לאחדים) [לאחרים] ולא הי' נאמן כלל לומר שקנוניא הי'. א"כ פשיטא שהיו הב"ד אומרים לו שאל ירבה בהוצאות על זה כלל ואדם מועד לעולם אפילו בשוגג כ"ש בזה שקרוב למזיד וכמו שנבאר עוד בס"ד וא"כ יש מקום לחייב שמעון אף בהוצאות הראשונות וא"ת אכתי איך יתחייב שמעון בהוצאות הראשונות הא אפילו בסרבן שהוציאו עליו הוצאות בערכאות מסיק רמ"א דחייב לשלם דוקא בעשאו ברשות ב"ד כדאיתא בסימן [י"ד ס"ה]. וא"כ איך יתחייב שמעון להחזיר לראובן תוצאותיו כפי נימוס משפטם הא אפשיטא שראובן שעשה שלא כהוגן ולא רצה לעמוד בד"י אף שהי' הנה לו התנצלות. מ"מ הא לאו ברשות ב"ד עביד יראה לענ"ד דאיכא לפלוגי טובא דהא לכאורה גם לדיעה ראשונה דמייתי בש"ע שאין צריך לשלם הוצאותיו נראה דהיינו ההוצאות שאין דן הערכאות שישלם אותם. אבל בהוצאות שמתחייב בדיניהם לפי נימוס משפטן פשיטא שגם הרשב"א לא יאמר שהוא יחזיר לו ההוצאות דכיון שנתחייב בדיניהם והוא סירב לבא לב"ד פשיטא שבע"כ יקבל עליו כל חיובן של הערכאות דאל"כ לקתה מדת הדין שזה שתובעו בד"י וסירב ומכריחין אותו לדא"ה. ע"כ צריך לקיים כפי נימוס משפט ערכאות ואם הערכאות תובעין מן המסרב שכר משפטן כחק הקצוב להם. וכן חזרת הוצאות למי שזוכה במשפטם ונאמר שזה הזוכה צריך להפסיד הוצאות שלו זה לא יעלה על הדעת כלל. וע"כ מיירי בענין שגם לפי משפט הערכאות אין צריך להחזיר לו ההוצאות שעלו לו ובזה ס"ל להרשב"א דאף דנותן לו רשות לילך בעש"ג מ"מ לא עדיף משפטו מאילו הלך בהיתר לעש"ג דאין זוכה יותר מדין עש"ג אבל היכא שדין העש"ג להחדר לו ההוצאות וזה הלך ברשות אפשר שגם להרשב"א צריך לקיים כפי הפסק מעש"ג ויכול להכריחו ג"כ על חזרת ההוצאות שכיון שסירב לבוא בדין בע"כ מקבל עליו חיובן של העש"ג כיון שזה הלך ברשות:

ועוד נלענ"ד דמה שפטור הסרבן שם לדעת הרשב"א היינו משום שהסרבן לא הכריחו על ההוצאות בכח סרבנותו רק שביקש להוציא חובו לכך הוציא הוצאות בזו י"ל דגרמא בעלמא הוא אבל אם הנתבע מבקש טצדקי למיפטר נפשיה בערכאות ומעמיד לו טוען שיצא זכאי במשפט הערכי ודין משפט הערכאות שבאם לא יעמיד לו טוען כנגדו הוא באיבוד משפטו ובחזרת כל הוצאות לצד שכנגדו פשיטא שהמסרב מכריחו ממש על הקאסטין שיוציא הוצאות והוי כמו לנקטי' בכובסי' דלישבקי' לגלימא הוא. ויש לנו ללמוד דבר זה ממ"ש רמ"א בלך ואני אבא אחריך והלך והשני לא הלך שמחוייב להחדר לו ההוצאות. והתם ודאי לא הכריחו לילך רק הבטחה בעלמא שילך אחריו ואפ"ה חייב מאחר שע"פ דבריו הלך. א"כ כ"ש בהכריחו בכח איבוד משפטו שלא כדת שאין ספק שהוא מזיק גמור ומתחייב להחזיר לו הוצאותיו שעשה על פי הכרח שאפילו תאמר שראובן עשה שלא כהוגן במה שנשמט מלבא לב"ד מ"מ הי' לו לשמעון לעיוני שלא יכריחו על הוצאות חנם. וכן כתב במרדכי (פ' המניח) בשם מהר"ם על אחד שהפקיד פקדון וכפר הנתבע והוציא את שלו בידי כותי ומתוך כך העליל על הנפקד שחייב המפקיד כל מה שגרם לו הפסד. משום שהי' לו להציל את שלו בענין אחר כמו היה לו לשמטו ולא שמטו. וכ"ש בזה שהי' יכול למנוע מכל ההפסד ע"י שיחקור שהוא חייב בד"י ולא היה להרבות בהוצאות בכדי ואיגלאי מילתא דהכל היה שלא כדין ובשביל שלא עמד ראובן בד"י מ"מ הי' לו להציל עצמו במה שיחקור שהדין עם ראובן והיה לו לברר דבריו בפני ב"ד והיה יכול לידע שהדין עם ראובן ואיך יופסד ראובן בגרמת שגגתו אשר שגג וחובל בעצמו ובשלו רשאי ואינו רשאי בשל אחרים. וכן מבואר שם במרדכי וז"ל וכן אין לאדם לדחוף את חבירו כשמכין זה את זה אלא יש לשמטו בנחת ואם דחף יש לו דין הרי אפילו במכה חבירו שעובר על לאו דאורייתא. מ"מ בהי' לו לשמטו חייב בנזקו. וא"כ כ"ש בנ"ד שאין לשמעון רשות להזיק לראובן בשביל טעותו שיזכה בדין עמו מאי דהוה לי' למידק בי':

וכן מבואר ברמב"ם (הלכות מלכים פ' י') בבן נח ששגג פטור אבל בעלה על דעתו שדבר זה מותר הרי זה קרוב למזיד שהיה לו ללמוד ולא למד. א"כ בנ"ד שהיה שמעון יכול לחקור משפטו אף בלא ראובן אין לו רשות להזיקו בשביל שלא רצה לעמוד עמו בד"י שאילו חקר הי' נודע לו שהוא חייב לראובן ומחויב לשלם לו:

ו ואל תשיבני ממ"ש רמ"א (בסימן קו ס"א) במי שהלך בעש"ג ונתחייב בדא"ה וחזר לתבעו בד"י שאין נזקקין לו ותלמוד מזה שהופקר ממונו דליתא דפשיטא שלא הופקר ממונו בשביל כך דפשיטא דהא ליתא. דאפילו תימא אין נזקקין לו כלל מ"מ איך הותר ממונו שהרי אפילו ממון מסור גמור אסור לאבדו עיין תשובת מהר"ם בפ' הגוזל בתרא יואל ואפרים שמסרו זה את זה אלא נראה הטעם שכיון שהלך לדא"ה קיבל עליו בכל מה שיתחייב בדא"ה. ועיין בתומים שפקפק גם על זה דמ"מ איך הותר ממונו. ולפענ"ד נראה דמיירי בענין שהשני יודע אמיתת הדבר שאינו חייב כלום כמו בקיבל עליו בערכאות בשטר שבידו וזה טוען פרוע. ואילו בד"י הי' צריך להביא עדים כשרים על זה ובדא"ה נפטר ע"י קרובים ופסולים. א"כ זה יודע בעצמו שיוצא ידי שמים רק שהב"ד לא היו מאמינין לו ולזה אין נזקקין כיון שכבר נפטר בדיניהם והוא בעצמו יודע שהדין עמו. וכה"ג טובא שאין נזקקין לו. אבל הוא יחוש לעצמו אם יוצא ידי שמים לחוב בדמיו של זה ובתומים פקפק על זה דרמ"א לשיטתו ס"ל (בסימן קב) דבקיבל לדון בפני כותי ודן לפניו שוב אין יכול לחזור ולכן הקשה על רמ"א דהך (דסימן כב) לא מיירי אלא בקנין. אבל בלא קנין למה לא יוכל לחזור לתבוע חובו בד"י ונדחק. ולפענ"ד נראה דדוקא (בסימן קב) שקיבל לחן בפני כותי ואין הכותי יוכל להכריחו רק ב"ו של ישראל מכריחין אותו לקיים דינו בזו בעי קנין. אבל במי שהלך בעש"ג ששם חק דינא דמלכותא ומסתמא לא סמך עצמו על שהשני יתחסד עמו לילך עמו שוב בד"י וגם לפי שאינו בדין שהי' פוסח על שתי הסעיפים ואנו אומרים שאין נזקקין לו שוב בד"י א"כ לא גרע ממחייב עצמו בדבר שאינו חייב והוי כאילו אמר הזו עלי עדים שאני מחוייב כפי מה שיפסקו הערכאות בינינו והו"ל לאסוקי דעתו שלא יזדקקו לו עוד בד"י. א"כ מסתמא מקבל עליו בהסכמה גמורה מאחר שהוא יודע שהשני יכריחו על דבר המשפט אסר יצא מן הערכאות ומילתא דערכאות אלימי ויש לו קיום חזק אמרינן שבע"כ נכנס בחיוב פסק הערכאות. ואין הכי נמי שאם אח"כ נתבטל תוקף הערכאות כגון שהיה איזה שינוי בין מלכא למלכא מ"מ גם דין ישראל מחויבין אותו לקיים פסק ערכאות שכבר קיבל עליו ליכנס בחיוב זה ורצה להתחייב בו מן הדין ומחויב שפיר כדאיתא בח"מ (סימן מ) והוי קיבל בחיוב גמור המועיל להתחייב בו במה שהיה מתחייב בדא"ה וגם איכא למימר איידי דבעי למיקני וחושב לנצח איש ריבו גמר ומשתעבד גם הוא וכן מצינו לפעמים משתעבד אדם בדברים בעלמא כמו מתנה ש"ת להיות כשואל דמשתעבד בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' אלמא היכא דאיכא טעמא משתעבד בדברים בעלמא אף במה שאינו חייב כיון שגמר בכל לב להשתעבד. וא"כ כ"ש בעביד מעשה ליכנס למקום שיש לו תוקף וקיום חזק ע"פ ד נא דמלכותא דהוה דין גמור שמשתעבד נפשי' בחיוב גמור אם יצא חייב אין דעתו סומכת כלל שישוב לתובעו בד"י ודינא הוא שישתעבד בדברים בעלמא שהרי אינו בדין שיהי' פוסח על שתי הסעיפים וכיון דע"כ אדעתא דהכי נחית לנצח או להיות נצוח ולא מסיק אדעתי' כלל לשוב עוד לדון בד"י לכן משתעבד שפיר אפילו בלא קנין כיון שהכניס עצמו בחיוב שיוכל שכנגדו להכריחו על קיומו כן נ"ל ברור לדעת הרב רמ"א:

וא"כ בנ"ד שזה ראה שלא ביקש לעמוד בד"י מסתמא אדעתא דהכי נכנס בדא"ה שיהיה כפי הפסק אם לזכות אם לחובה. מה תאמר שנכנס בחיוב זה בשביל שלא רצה לבא עמו בד"י ומקרי אונס וידוע שגדר האונס הוא בדרך שלא יוכל להמלט ממנו. משא"כ כאן שכבר היה לו דרך להמלט מן האונס והכנסתו בחיוב הערכאות ע"פ מה שיחקור דינו מן המורים שהי' מתברר לו חיובו ולא היה לו להוציא הוצאות חנם. ועוד דלפי דברי רמ"א מרויח בזה שלא רצה לבא עמו בד"י שאם הי' וצא חייב בדא"ה לא היו הב"ד מכריחין אותו לדון עוד. א"כ בודאי ניחא ליה ליכנס בכל החיוב שבדא"ה שהרי כיון שלפי האמת אין לו זכות לשמעון בד"י א"כ אדעתא דהכי נכנס לדא"ה שאם יזכה בדא"ה שלא יצטרך לו להיות ציית דינא עוד בד"י ואפילו יאמרו לו שחייב בדיני ישראל מטעם דפרישית שהמסרב קיבל עליו להתחייב בדא"ה אם יתחייב אף אם הי' זוכה בד"י א"כ פשיטא שאין לומר שהמסרב קיבל עליו תרתי לריעותא שגם אם יזכה בדא"ה ובד"י ג"כ יזכה שלא יהי' לו זכות ד"י ולא זכות דא"ה אלא שאנו אומרים מתוך שקיבל עליו כל זכות דא"ה אבד כל זכות ד"י ונכנס בזכות דא"ה וא"כ שמעון זה שכנגדו ביקש שיפסיד שכנגדו זכות ד"י ע"כ גם הוא קיבל דא"ה בין לזכות בין לחובה דפשיטא שלא עלה ע"ד ראובן שיוותר דינו בד"י אלא בשביל לזכות עמו בדא"ה א"כ גם שמעון אדעתא דהכי הלך בכדי שאם שוב יזכה ראובן בד"י שנאמר שוויתר דינו. א"כ בע"כ שמעון קיבל עליו דא"ה אף לחובה כשלא יהיה לשמעון זכות בד"י שאם היה עולה ע"ד שמעון שידון עמו בדא"ה ע"ד שאף אם יזכה ראובן בדא"ה וגם בד"י מ"מ ינכה לו הוצאות. א"כ פשיטא שלא עלה ע"ד ראובן להשתעבד בכך שיפסיד דין ישראל וגם כל זכות דא"ה לא יהי' לו אלא ודאי אמרינן מתוך שחפץ ראובן שיזכה בכל זכות דא"ה אבד זכות ד"י וגם שמעון חפץ בכך בכדי שיאבד ראובן זכות ד"י ונשתעבד ברצון הן לזכות הן לחובה אם יאבד זכותו בד"י:

ז ועוד נ"ל דהכא דהחיוב היה על הנכרי לא דמי כלל להך דסרבן דהא פשיטא שאם כתוב בשטר שקיבל כל הוצאות והזיקות ודאי שמחויב להחדר כל הוצאות והזיקות מחמת שלא שילם מיד וא"כ כיון דבדא"ה הדין שיחזיר המסרב לתובע הוצאותיו. א"כ ודאי הנכרי הלוה נשתעבד להוצאות ג"כ שאם יסרב לפרוע החוב בטוב ונצטרך להוציא עליו הוצאות בטוענים כפי נימוס משפטם. א"כ גם הישראל שהוא שמעון שנכנס בשעבודו של הנכרי נתחייב גם הוא בהוצאות והזיקות שיעלו לתובע מכח עיכוב פרעון נמצא שלפ"ז חייב שמעון בדין להחזיר הוצאות שהוציא ראובן שכן קיבל עליו. ואילו מכר לוי חובו לנכרי שהיה יכול לדון בדיניהם פשיטא שהיה שמעון מתחייב בהם מדין גמור ונ"מ שאם מכר הנכרי שקנה החוב מלוי אחר שזכה במשפטו בדא"ה לישראל שהיה הישראל הקונה ממנו כמו הנכרי והיה מחוייב להחזיר ההוצאות שהוציא הנכרי על שמעון עבור סירובו לפרוע בטוב שכך דיניהם. א"כ גם הישראל זוכה בזכות זה שעכ"פ אם יצטרך לדון עמו שיחזיר לו ההוצאות כפי נימוס דא"ה ואין לשמעון התנצלות על זה כי אם בשביל שסירב (שמעון) [ראובן] לירד עמו בד"י וכבר כתבתי שגם לראובן יש טעמים שלא היה צריך לירד עמו בד"י. וא"כ לא נפטר מחיובו שנתחייב גם בהוצאת סירובו במה שנכנס בשעבודו ובחיובו של נכרי כמ"ש לעיל בשם תשובת לרמב"ן:

ותו אמינא שגם שמעון אף אם היה מתחייב בד"י כאשר הוא האמת אלא שהיה לו זכות בדא"ה והיה יכול לחשב חוב נגר חוב שיש לו על לוי והיה כן דין ערכאות לא היינו יכולין לחייב אותו בד"י מאחר שגם שמעון בא בכח נכרי ויש לו ג"כ זכות הנכרי ופשיטא שאם יש לישראל חוב על נכרי ויש להנכרי ברירה או שיסלק לו מנה ובאם לאו תהא קרקע שוה אלף חלוטה לו ולא הי' להנכרי המנה ומכר קרקעו לישראל פשיטא שהישראל לא יגרע כחו מנכרי אף שלא היה לנכרי המנה ולא היה יכול לסלקו והיה ישראל מרוויח קרקע הנכרי מ"מ הישראל שקנה הקרקע יש לו זכות ג"כ לסלקו במנה כמו הנכרי. נמצא שאפילו עמד ראובן עם שמעון בד"י והיה שמעון מתחייב בדין והיה יכול לבקש לעצמו זכית בדא"ה שהי' שמעון זוכה בכל זכות שיש לו לנכרי נמצא שכיון ששמעון היה מקבל עליו ברצון דין דא"ה מאחר שהיה מתברר חיובו בד"י. ורואה אני הדברים ק"ו שאם בעת שנסתפק שמעון ועלה בדעתו שבודאי יזכה בד"י וא"כ אף אם היה ראובן מכריחו לשלם בדא"ה לא הי' הפסד גמור. שעדיין לא היה מתייאש מתביעת ד"י ואפשר שיוחזר לו שלו. ואפ"ה ביקש טצדקי וטענות והוציא הוצאות כדי שיפטר בדא"ה. א"כ כ"ש כשהיה מתברר לו שחייב בד"י ויש לו רשות ליפטר עצמו בדא"ה שהיה שמעון מקבל ברצון דין דא"ה הן לחיוב הן לפטור אחר שהיה מתברר לו שאין לו שום תוחלת לזכות בד"י. א"כ פשיטא דלא מקרי שמעון אונס על ההוצאות שהפסיד לראובן מחמת סירובו לשלם שהרי ברצון היה מתחייב להחזיר ההוצאות כשיזכה ראובן בדא"ה שהרי גם עכשיו אדעתא דהכי קעביד ואיך יזיק שמעון לראובן בהכריחו להוצאות על סירובו מלשלם זה שחייב אלא בשביל שירצה ליפטר בדא"ה א"כ כיון ששניהם חפצים בדא"ה צריך לקיים אשר נגזר על הסרבן דשם לא הכריחו הסרבן על ההוצאות רק בשביל שלא ביקש לשלם לו ולעמוד עמו בד"י. אבל בזמן הזה שמיד שקיבל עליו לפרוע והמסרב מבקש טצדקי לפטור מעמיד לו טוען בעדו. ומכריח לכשנגדו שגם הוא יעמוד לזמן שקבע ויעמיד לו ג"כ טוען ואם לא יעשה כן מאבד משפטו וכל ההוצאות. וא"כ פשיטא שזה כופה לכשנגדו על ההוצאות בכח איבוד משפטו. ואיך לך מזיק גדול מזה וגרע טפי מאחווי' אחווי'. ואני אבוא אחריך:

ועם מ"ש ניחא מ"ש (בסימן יד ס"ה) בסרבן שהוצרך התובע לכופו ועשה הוצאות שצריך להחזיר הוצאותיו וכתבו דהיינו אם הנתבע מחוייב בדין וכן הוא בריב"ש (סימן תע"ה) וכבר תמה בתומים דאפילו יצא זכאי מ"מ הוא ביקש לדון עמו וכיון שבתום לבבו עשה זאת למה לא יצטרך להחזיר לו ההוצאות דהא נלמד משכר פתיחא. ואטו אם יצא זכאי לא יוחזר לו שכר פתיחא ולפמ"ש ניחא דממה נפשך אם נפטר הנתבע ע"י הכחשה א"כ זה בודאי הוציא עליו שלא כדין בעלילו' דברים ואיהו דאפסיד אנפשי' ואיך נוציא מן הנתבע שאומר בודאי שחפץ לעשות לו שלא כדין ואפסיד אנפשיה ואם הוא בענין שלא נפטר הנתבע בהכחשה רק שהב"ד פסקו לו שהוא פטור כגון שמכר לו איזה דבר ולא היה בו קנין המועיל וכדומה. א"כ פשיטא שלא היו הב"ד נותנין לו רשות להוציא הוצאות עד יציע דבריו דשמא גם לפי דבריו פטור הנתבע ולמה יעמיד עליו הוצאות שלא כדין וכבר אמרו התורה חסה (על ממונם של ישראל) אפילו על ממון של רשעים כדאיתא במסכת נגעים (פי"ב משנה ה') כ"ש במידי דממון דעביד לאשתמוטי והוראת היתרים שונים. א"כ היו הב"ד נזקקין לו לשמוע דבריו מאחר שכנגדו מסרב ועושה להצילו מההוצאות אין כאן לא תשא שמע שוא ומוטב ליכנס בזה כדי להצילו מן הוצאות ודטבא לי' עבדו לי'. משא"כ בשכר פתיחא שכותבין שלא ביקש לבא לדין לא שייך לומר שיתירו לשמוע טענותיו דהא זה עיקר קיום הד"ת להכריחו על המשפט וכמה פעמים שלא יוכלו לברר ודין הוא שיכתבו עליו פתיחא מאחר שמסרב נגד ב"ד שהזמינו ולא שייך שיזקקו לשמוע צד א' בשביל זה ולכן מחוייב להחזיר בכל אופן וזהו ברור ונכון:

והא ראיה לדברינו ששמעון הוא מתחייב בדינו דהו"ל לעמוד ולהציל את חבירו מן ההוצאות והכי אמרינן ביבמות (דף צ) דלהכי באשה לא מקרי אנוסה כלל דה"ל לאקרויי לגיטא לפני חכם ועיין בתוס' ד"ה ת"ש כנסה דמקרי פשיעה דאיבעיא להו לאקרויי לגיטא בפני ב"ד הבקי וע"ש כמה ענינים דמשום הכי מקרי פשיעה וגרע משוגגת דבאמת שוגגת מותרת לבעלה וכיון דשמעון פשע יש לו מן הדין להתחייב בכל הוצאות שגרם לראובן וכל שכן בהוצאות השניים שהוביל המשפט לווארשא. וגם שם הרבה בהוצאות שלא לצורך ונפל הוצאות הכתיבה בערכאות וכיון שבגירי דילי' ניתן טערמין לצד שכנגדו שמוכרח לבא בכח איבוד משפטו וכנ"ל פשיטא שאין לו רשות להציל עצמו בממון חבירו במה שחייב בו באמת מן הדין. ובפרט שראובן שלח לו וביקש להתפשר עמו בטוב בטרם ירבה בהוצאות:

ח כללא דמילתא שיש לשמעון להתחייב בחזרת הוצאות כדין ערכאות אשר נגזר עליו מכמה טעמים. א שלא היה מחוייב ראובן לעמוד עמו בד"י כלל. ב מפני שהיה לו להציל בענין אחר ע"י הצעת דברים. ג מפני שקיבל עליו חיוב הערכאות כדי שיפטר מראובן בד"י. ד כיון שבא מכח נכרי נכנס בשעבוד חזרת הוצאות ג"כ. ה מאחר ששמעון בדינא עביד לילך בערכאות וא"כ פשיטא שברצון נכנס לחוב ע"מ לזכות במשפטו וכ"ש בהוצאות שניות מווארשא שהוא מזיק בידים לעצמו ולאחרים בפרט שהתרה בו שרוצה להתפשר עמו דה"ל לאסוקי דעתי' טפי שלא להשחית ממון ישראל דאיך יעלה על הדעת שהיה ברור לשמעון שיזכה במשפטו מהיפוך להיפוך ממה שהוא לפי האמת וגם וחוק מאד לזכות במשפט אחר החיוב האינשטאנץ הראשונה וכמדומה ששמעון התחבל בתחבולות שונות ומורי היתרא לנפשי' לצאת זכאי אף במשפט מעוקל גם לפי דינא דמלכותא אלא שלא עלתה בידו ובזו ודאי אף לפי האמת לא יצא ידי חובתו נגד ראובן מה שאינו דין אמת לא בד"י ולא בדא"ה. א"כ פשיטא דאפסיד אנפשי':

ולהיות כי בעוה"ר כשל כת הסברא הישרה והעקוב למישור בדור היתום על זה ההכרח להרבות בראיות ומופתים שונים לבלתי תת מקום לבע"ד לחלוק אמינא תו דאפילו יהי' גמגום וספיקא במ"ש אפשר שמ"מ כיון שכבר מכר זכותו לנכרי אין ראובן אחראי לו במה שיוציא הנכרי ממנו לפי הסכמת האחרונים דבספיקא דדינא מהני תפיסה בעדים. א"כ אהני לי' מכירתו שמכרו לנכרי דכיון דתפיסה מהני בעדים בכח גדול וביד חזקה אפשר שגם זו בכלל תפיסה הוא ואע"ג דאיתא בש"ס (דף קיז) בההוא שותא דמינצי עלה בי תרי אזל חד מיניי' ומסרה לפרהנגא דמלכא אמר אביי יכול לומר דידי מסרי ורבא אמר כל כמיני' אלא משמתינן לי' וקאי בדינא יש לחלק דהתם לא מהני בי' תפיסה בעדים כיון שמסתמא הוא בחזקת שניהם וכמו שמבואר (בב"מ דף ו) ואפילו תימא שהי' בו דין כל דאלים גבר מ"מ אף בתפסו אינו זוכה מכח חזקה רק תקנתא בעלמא או שהוא ימסור נפשו יותר כמ"ש הרא"ש (פ' חזקת סימן כב) אבל בדבר דמהני לי' תפיסתו מדינא אפשר שיוכל למכרו לנכרי להוציא שלו בדין:

וגדולה מזו נראה מדברי המרדכי פ' הגוזל בתרא דגם הך דהגוזל דתקנת חכמים בעלמא הוא שלא יהא אדם רגיל בכך. ולהכי קאמר משמתינן לי' ולא קאמר מחייבינן ליה ובמהרי"ק (שורש קסא) נראה דלכך אסור למוסרו בידי עע"ז שלא יעליל עליו יותר מדאי וכ"כ בח"מ (סימן ד) מ"מ בכה"ג שכבר זכה בו ע"פ דד"מ והדין נפסק בגרמתו של שמעון אלא שיטעון הבע"ד קצת ספק מי שירצה לחלוק מ"ע כיון שכבר מכרו לנכרי לא נוכל לכוף את ראובן לסלק הנכרי ממנו בדין שאינו ברור. וכ"ש שהדעת נוטה להיפך. ועיין באורים (סי' ד) באין יכול להציל יכול למיעבד דינא לנפשי' אף ע"י עכו"ם. וא"כ אי תימא שיש ספיקא בדבר הרי יוכל למכור פסק דינו לנכרי שהרי אינו חפץ ממנו יותר מן הדין ואין יכול להציל שמספיקא לא יוציא ואף שאין להעמיד יסוד על ספק זה לבדו שעדיין צ"ע טובא בזה עכ"פ סניף בעלמא מיהו הוי דאי עביד מהני ואין כח בב"ד של ישראל להכריחו למיהדר עובדא או שיכנס בפרעון שיתחייב לעכו"ם:

ועוד נראה דדוקא במסותא שמסר הדבר שלא היה ברשותו מעיקרא אבל זה שלא מכר רק דבר שתחת ידו והנכרי מוציא ממנו בדא"ה מה שכבר נפסק לו הרי לא מסר לנכרי כלל דבר שלא היה ברשותו אי לא שאילו היה ברור שלא הי' זוכה בד"י הוי כמסר שטר פרוע לנכרי שצריך לשלם הפסדו שבא לו בגרמתו וגירי דילי' אבל מספיקא לא נחייבו ובזה אכתי מבעיא לי טובא מ"מ בכה"ג אי עביד מהני לי':

ט ולכאורה היה נ"ל לפי מה שמבואר (בסימן נה ובסי' שפ"ו ס"ג) בשליש שהחזיר שפר למלוה שלא משמתינן לי' לשליש עד דמקבל עלי' כל אונסא דמתיליד לי' ואם לא נודע לב"ד וכבר גבה בו פטור דגרמא בנזקין הוא וא"כ כאן אין דין ממון על ראובן כלל שאפילו יגבה בו הנכרי אין כאן אלא גרמא ואי הוה ידעינן בודאי שלא יזכה בדין על ההוצאות. אפשר דהוי דינא דמשמתינן לי' עד דמקבל כל אונסא דמתיליד לי'. והכא אפשר דאפילו הא ליתא שהרי שלו מכר שהפסק הי' שלו. משא"כ שליש אין לו להחזיר לזה דבר שאינו שלו. ולפ"ז גם במסר שטר פרוע לנכרי ג"כ לא מקרי אלא גרמא אף שגובה בו הנכרי מישראל. ולכאורה הי' נ"ל לחלק דבשליש לא ברי הזיקא. דאפשר שהמלוה מ"מ לא יתבע חובו ויודה על האמת כשישביעו או יחרים עליו משא"כ בנ"ד שבודאי הנכרי יתבע מה שפסק לו מדינא דמלכותא ולכן הוי מזיק גמור. אלא שאין זה מספוק דא"כ למה שורף שטרו של חבירו חייב מדינא דגרמי הא אפשר שהלוה יודה ג"כ בפרט דמגיע לו שבועה עכ"פ היסח וא"כ לא ברי הזיקא. ומכאן קשה לי ג"כ על דברי האומרים דהיכא דגרמי מדאורייתא. א"כ קשה למה שורף שטרו חייב הא איתא בפרק שבועת עדות במשביע עד ושכנגדו חשוד על השבועה. וחשוד לזה שהדין שכנגדו נשבע ונוטל מ"מ לא מקרי רק טרם לממון דמי יימר דמשתבע. והשתא התם דהי' נשבע באמת אפ"ה מקרי גורם לממון ופסוד למ"ר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כ"ש כאן דצריך הלוה לישבע לשקר להפטר מחיובו דאיכא למימר מי יימר דמשתבע הלוה ואמאי מקרי גרמי ואי דינא דגרמי דרבנן א"ש אף דמדאורייתא מקרי גורם לממון מ"מ חייב לפי מה שנראה להם לחכמים דאפילו היכא דאיכא ברי הזיקא מ"מ לא הוי אלא גורם לממון ואפילו הכי חייבוהו חכמים ולכן אפשר לחלק דבלא"ה הקשה בסמ"ע מ"ש מאם העדים אומרים שקר העדנו שחייבין מדינא דגרמי. ומה שחילק בסמ"ע בזה לא הבנתי. ולכן י"ל דבשליש שכבר היה השטר חוב תחת יד השליש. ואילו הניח לו שהמלוה יטלנו מרשותו לא היה שייך לחייבו דלא עביד מעשה רק פשיעה בעלמא הוא ואין בשטרות דין שומרין. ולכן אפילו נטל ונתן ביד לא גרמה נתינתו של שליש ההיזק ללוה רק מה שנטלו המלוה מרשותו ולא גרע נתינתו מאילו נטל מעצמו. דבשלמא במידי דשייך ביה גזילה שפיר יש לחייבו על נתינתו כדין גזלן אבל שטרות שמצד עצמן אין בהם דין גזילה רק בשביל גרמי ולא גרמה נתינתו טפי מאילו הניח למלוה ליטול. משא"כ בעדים שאמרו שקר העדנו שהם בדיבורם עשו מעשה לחייב ע"פ דבורם הסתעף ההפסד לכשנגדו. ולכן שפיר הוי גרמי. ולפ"ז צ"ע במ"ש בהחזיר השטר ללוה לכ"פ חייב ולפמ"ש צ"ע דלא דמי לשורף שטרו של מלוה שהוא בחזקת המלוה. אבל זה שכבר הי' ביד שליש ולא גרם רק מה שהניח ללוה ליטלו אין כאן רק פשיעה. ואף שנטלו ביד לא גרמה נתינתו ביד יותר מאילו נטלו מעצמו ולאו גרמי הוא כלל. וא"כ צ"ע מ"ש הש"ך בשם מ"ב לחלק בין החזירו למלוה או ללוה וא"כ צ"ע ג"כ לפ"ז אם היה בידו שטר פרוע ומסרו לנכרי אף שהנכרי מסתמא יגבה אותו מ"מ אי לא מסרו בעדים רק נטלו מעצמו הי' פטור וא"כ אין נתינתו גורמת ההיזק רק נטילתו וצ"ע:

מ"מ בנדון דידן שצריך להרשות ולהקנות לרנכרי השטר לכ"ע חייב אם לא היה מן הדין שיתחייב הישראל. ומ"מ היכא דאיכא ספיקא צ"ע כיון דאיכא למימר דבדינא עביד אפשר שאין לחייבו וכן משמע (בסי' ס"ה) שכתב שאם החזירו עבר על דברי חכמים ולא כתב שמשמתין אותו עד דמקבל כל אונסא והיינו משום דמספיקא לאו משמתינן לי' לקבל כל אונסא:

תוכן העניינים

שות מהראל צינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה