שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן יט
תשובה הנה היתר בתולה זו יפרד והיה לכמה ראשים מכמה צדדי היתר שיבאו בדברינו בס"ד ואף אם לא יספיק הא' עם שדעתינו נוטה להתיר לא נסמוך על דעתינו לגודל חומר הנושא לא נסמוך מל היתר הראשון נצרף עוד שאר צדדי ההיתר באופן שתהא מותרת מבלי פקפוק. וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
א הנה צדדי ההיתר שבנדון זה הוא בשביל שאמרה שלא הבינה לשון המקדש מחמת רהיטי' דלישנא שהיא אמתלא טובה שגם לפי דברי העדים אמר כן במהירות הלשון ודבר זה אינו רחוק הגם שהבינו העדים שהורגלו לדבר עמו כידוע וגם בקיאין מחמת לימודם בלשון קדושין משא"כ ריבה זו שלא הורגלה בלשון זה לפי נהוג מקומותינו שאין מקדשין זולת בשעת החופה ואף הקרובים למעמד החתן אין שומעין היטב באופן שאין הלשון מפורסם וא"כ אין טענתה מרומה וכמו כן הטענה השני' שלא ידעה שמקדשין בפרטשלי ג"כ היא אמתלא טובה לפי הנהוג שאין מקדשין רק תחת החופה בטבעת ומאין תדע ריבה זו מתניתין דריש קדושין בפרוטה ובש"פ באופן שהיא אמתלא טובה ומה גם לאחר שיבורר בדברינו שעיקר שנאמנת לומר לא הבנתי לשון קדושין:
אלא שלא נסמוך על דעתינו בזה למעשה ע"כ נצרף אליו היתר [ב'] והוא מצד שנחליט שבעדות הא' אין בו ממש ולא ישאר רק ע"א בקדושין ונחתור עוד אל היבשה להסתייע ממי שאומר בע"א נאמן שלשחוק כיון ומה גם שקצת יש אומדנות במוכיחות לכך:
ואח"כ נשוב עוד לצדד בצדדי החומרא שיש בהיתר זה ע"כ נצרף היתר [ג] והוא שאף אם היו השני עדים מכוונים לדבר א' מ"מ כמה וכמה מהראשונים אשר ס"ל לפי דעתם שאין הקדושין כלום וכ"ש שנוכל להחליט שאין בעדות עד השני ממש:
והירא ורך הלבב לחוש להחמיר ואזיל בתר חומרי נוכל לצדד עוד היתר [הד] שהוא מפני שנח הי' הפרטשיל רק של אביו כפי דברי אביו וכפי דבריו ונברר אם נאמינו ע"ז:
ולרוחא דמילתא נצרף עוד [סניף ה] שהוא מצד נמצא א' קרוב ופסול כפי הדיעות אשר אפשר להסכימם לזה ונמצא עוד מעין זה מצד הא' לאמר איני יודע ונביא ראיה ברורה מן הש"ס:
ולא נצרכא אלא להעדפה לצרף מה שנבדקה הבתולה ע"י נשים ולא מצאו לה שערות וכמו שיבא בדברינו באורך:
ונשוב לבאר הדברים כל היתר בפרט. ואשיב על ראשון ראשון. הנה הבתולה שאומרת שלא הבינה מה היה מדבר עמה מצרף לזה שלא ידעה שאפשר לקדש בפרטשיל שתי טענות הללו משפט א' להם ור"ל שאם היינו יודעין שהאמת כדברי' לא הי' כאן בית מיחוש דמה לי שלא הבינה הלשון או שאינה מבינת שיכולה להתקדש בפרטשייל שהוא דבר זר לפי הנהוג דעיקר טעמא דבעינן שתהא יודעת שמכוון באותן הדברים לקחתה ושתהיה אשתו כמ"ש הרמב"ם בפ"ג דאישות ואם אינה יודעת שמקדשין בזה האופן אין כוונתה להתקדש לו כלל וזה פשוט:
ולכן באנו בזה למחלוקת האחרונים באמרה שאינה מבינה לשון קדושין הנה הרב בחמ"ח [ר"ס כז] כתב באם אומרת שאינה מבינה אינה מקודשת כלל רק שכתב שבלשון הנהוג אינה נאמנת לומר שלא הבינה וכאן שהיא תולה ברהיטי' דלישנא כמו שמסייעין לה העדים בזה שאמר במהירות הלשון וע"א הגיד לי בפירוש שהבין לשונו בשביל שהי' רגיל ולמד עמו ומצרף לזה שלא ידעה שאפשר לקדש בפרטשיל א"כ אם נחליט שנאמנת לומר שלא הבינה גם כאן היתה נאמנת אלא שהרב בחמ"ח הניחו בצ"ע אם יש לחוש לדברי רי"ו שכתב דהוה ספק:
ב אלא דהב"ש (בסק"ה) כתב וז"ל שהיא תבין הוא לשון הטור ומשמע מדבריו דגם בלשון הרי את מקודשת לי צריך לידע שמבינה הלשון דלאו כל הנשים מבינות לשון הקודש כו' ובשאר לשונות אם אמרה שאינה מבינה הוה ספק קדושין שמא משקרת וכ"כ רי"ו וב"ח ומ"ש הרא"ש הני לשונות דברירא כו' היינו בלשון דברירא לאו כל כמיני' לעקור הקדושין אבל ספיקא הוה עכ"ל ע"ש ומקור מחלוקת זה נובע מלשון הטור שם שכתב בכסף כיצד כו' וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קדושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין לשון קדושין ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושי' אפילו נתן לה בשתיקה הרי היא מקודשת כו' וכ"ש אם אמר לה לשון קדושין אלא שאינה מבינה אותו דהוו קדושין עכ"ל. והרא"ש בפ"ק דקדושין כתב אבל הני לישני דברירא דהוה לשון קדושין לאו כל כמיני' לומר לא ידענא דהוה לשון קדושין וכל אלו הספיקות כשהיה מדבר עמה ע"ע קדושין ואם לאו אין בהם ממש עכ"ל והבין הב"י מדבריו דבלישני דברירא להרא"ש אפילו אומרת שאינה מכרת מקודשת וכ' דאפשר דהרא"ש מודה לשאר מפרשים אלא שהוא אינו נאמן כיון שהוציא מפיו לשונות האלו והיא נאמנת ומ"מ יש לתמוה על רבינו שלא הזכיר סברת הרא"ש כלל עכ"ל. והנה לדברי ב"י הרא"ש שוה לדעת הפוסקים שהיא נאמנת לומר שלא הבינה כמ"ש בחמ"ח שכן משמעות הפוסקים ולדעת ב"ש הוה ספק קדושין שמא משקרת אכן לענ"ד לא נהירא בפירוש דברי הטור גם דברי הב"ח מ"ש הטור ובלבד שתבין דהוה קדושין ודאי דא"כ היה לו להטור לבאר דין קדושי ספק וגם עיקר פירושו בדברי הרא"ש אינו מכוון במ"ש לאו כל כמיניה היינו שיהי' קדושי ספק זהו אינו במשמע כלל דה"ל לבאר בהדיא ואם אמר שאינו מבין הוה ספק קדושין וכ"ש שדברי הב"י אינם מכוונים בדברי הרא"ש שחילק בין דידי' לדידה מה שלא נזכר שום רמז בדברי הרא"ש לחילוק זה ועוד אם כוונת הרא"ש מענין נאמנות א"כ היכא שייך לשין אבל הני לישני דברירין לאו כל כמיני' ומאי ענין זה לענין הסוגיא שבש"ס שלא נזכר ונרמז כלל מענין נאמנות ול"ל דהרא"ש מפרש מה שנאמר בש"ס שם או דילמא למלאכה קאמר היינו שיכול לומר שלא הבין הלשון וא"כ שפיר שייך אבל דבלישני דברירין אינו נאמן הא ליתא דלדעת הרא"ש אפילו יודעין לשון קדושין כל שלא היה מדבר עמה תחילה אפילו ידעה אינה מקודשת וכן כתב הב"ש להדיא (בס"ק כו) לדעת הרא"ש ויבואר בדברינו להלן בע"ה וגם הטור וכל הפוסקים לא הזכירו כלל שצ"ל דלמלאכה קאמר ולא נזכר בש"ס מענין נאמנות כלל והיכא כתב הרא"ש אבל שאינו מתיישב כלל (עיין משיבת נפש ח"א):
ולכן נלפע"ד הדבר ברור דקאי על לשון הש"ס שם (דף ו) דמוקי הספיקות במדבר עמה ע"ע קדושין ואי דיהב לה ושתק הכי נמי והב"ע ביהיב לה ואמר לה בהני לישני והכי קמבעיא ליה הני לישני לקדושי או למלאכה קא"ל ע"כ לשון הש"ס הנה מבואר שאם א"ל בהני לשונות גרעי משתיקה שאם הי' נותן לה בשתיקה היתה מקודשת מ"מ בהני לישני מגרע גרע משתיקה והטעם כיון די"ל בלשונו' אלו למלאכה הרי נעקר דיבור דמעיקרא על ענין קדושין דבשלמא ביהב לה ושתק סתמא כפירושו שנתן לה ע"ד דיבור הראשון אבל ביאר בהני לישני כיון שיש לפרשם למלאכה אינו מוכח מהלשון שלקדושין נותן לה וכמו שיבואר לקמן בדברינו באורך בפרט הלזה דבעי גלוי דעת בקדושין וע"ז כתב הרא"ש דדוקא בהני לישני דמספקן ויש לפרש באותן לשונות ענין לעיקר הקדושין ולכן מגרעין משתיקה ואפילו אם מודה שכיון לשם קדושין לא תלוי כלל בהודאתו כיון שאפשר לפרש בלשון זה למלאכה ואילו אמר בפירוש למלאכה לא היה מה שבלבו לקדושין משא"כ בלשונות הברורין שהם לשון קדושין פשיטא דלא גריעי משתיקה ואין יכול לומר לא הבנתי שהוא לשון קדושין וכיון שאפשר שהוא לשון אחר ונמצא שנעקר הדיבור שדיבר מעיקרא עע"ק דמשמע דבלשונות הברורים בדיבר עמה תחילה ודאי מקודשת ואם איתא שיוכל לומר לא הייתי יודע אפילו בלשון טוב נימא שעוקר הדיבור כיון שאפשר לומר שלא היה יודע אלא ודאי הא ליתא דבלישני דברירי אפילו לא היה יודע באמת מ"מ לא גרע משתיקה ולשון ברור אינו עוקר הדיבור דמעיקרא כיון שלפי האמת אין בלשון זה משמעות אחר אפילו לא היה מבין באמת מ"מ מקודשת גמורה היא שהרי לא נעקר הדיבור דמעיקרא ומ"ש לשון לאו כל כמיני' היינו שאין בידו לומר כן (וכיוצא בזה בקדושין (דף נ) לאו כל כמיני' דעקר לתנאיו וכה"ג טובא בש"ס) או שאם אומר שהבין הלשון בחילוף מה שהוא ע"ז ודאי אינו נאמן כלל הדברים דהרא"ש מיירי בדיבר עע"ק וכמ"ש אח"כ וכל אלו הספיקות כן נ"ל ברור בדעת הרא"ש. ודברים אלו מבוארים בעליל בטור ממש ככל דברי הרא"ש מ"ש ובלבד שתבין כו' וביאר הדבר דכ"ש במדבר בע"ק ואמר לה הני לשונות דברירן אלא שאינה מבינה דמקודשת שהוא כפירושו בדברי הרא"ש כאשר כל דברי הטור מיוסדים על אדני פז של הרא"ש ז"ל כן נ"ל ברור. וכיון שזכינו לזה מעתה אין צורך להוציא דברי הטור מפשוטן כמש"ל ובלבד שתבין היינו שנאמנת לומר שלא הבינה וכהבנת הב"י ואין ראיה מהרא"ש כלל דאיירי בדיבר עע"ק וזה הדבר ביאר הטור ז"ל כפי דברינו וכבר כ' בחמ"ח שכן משמעות כל הפוסקים אלא שלא פירש בהדיא בדברי הפוסקים דין זה שאמרה שלא הבינה:
וגם מתוך הסברא נראה דנאמנת דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא והכא אדרבה אתחזק התירא דבחזקת פנוי' קאי וכן מצאתי בהגמרא דקדושין תשובת מהר"ם על השליח שטעה ואמר לי כ"ש נאמן לומר שטעה מהאי טעמא דפרישית דע"א נאמן באיסורין ואפי' אינש אחרינא סמיך עליה ע"ש באורך ובמ"ש עוד בתוך דבריו ז"ל ועוד אפילו נתכוין לקדשה נשיילה לדידה אם נתרצית ואם אמרה דלא נתרצית והאי דשתקה משום דלא ידעה מאי קאמר כי לא הבינה לשון קודש מהימנא דע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק כי הכא דלא אתחזק מעולם שנתרצית כו' עכ"ל. אלא דבמרדכי גופי' בפ' האומר הביא תשובת הרב להר' ידידי' בהאי עובדא דצריכה גט ולא מהימן לומר טעיתי ומייתי ראיה בקידושין (דף נ) דבעי למיפשט דדברים שבלב אינן דברים מהא דמקדש האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה כו' מקודשת ודחי שאני התם דלחומרא אלמא אפילו דברים שבלב הוה דברים לא הוה מהימן לומר כסבור הייתי כו' עכ"ל מיהו יש לדחות ראייתו דהא דקאמר לחומרא היינו דהחמירו חכמים להצריך גט כיון שקידש סתם ואפי' במומין שחזקה שאין אדם מתפייס בהם לרבה ורב חסדא בפ' המדיר צריכה גט מדבריהם ואפילו לפי דבריו יש לדחות דהתם כיון שקידש סתם וזה אינו מום שהרי אין בני אדם מקפידין ע"ז מן הסתם לכן חיישינן דילמא משקר ורוצה להפקיע הקדושין אלא כיון דלפי דבריו אינה מקודשת ודברים שבלב הוה דברים גס בקדשה אחר צריכה גט משניהם:
ובלא"ה נמי צריך להבין שם בש"ס דהא פשיטא לן בליכא גלוי דעת מעיקרא דלא מצי למימר בלבי כך היה דאל"כ לא משכחת לה שום קדושין ומכירה וא"כ מאי פריך דילמא התם איירי בלא גלוי דעת וכבר דיברו בזה מפרשים אלא שאינן ת"י לעיין בהם ולכן נראה במכר סתם לא מצי למימר בלבי כך היה דאנן סהדי מדלא אתני גמר ומקני אלא דאי דברים שבלב הוה דברים לגבי נפשי' ראוי שיהי' נאמן דהודאת בע"ד עדיפא מעדים וכמו כן כל היכא שמסתעף לו איסור מזה אי דברים שבלב הוה דברים ואם יהיה האמת שבלבו כך היה היה הדבר נאסר עליו שוי' אנפשי' חד"א שהרי אפילו נגד עדים מצי לשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא וכמ"ש בחמ"ח וב"ש באה"ע (ס"ז ס"ה) ועיין משנה למלך (ה' אישות פ"ט) וא"כ בס"ד משמע ליה מקודשת לגמרי משמע אפילו להקל כגון אם קידש [אחותה] אין קדושין תופסין ואף ארוסתו מותרת עליו ואי דברים שבלב הוו דברים ה"ל למימר שוי' נפשי' חד"א ודחי באמת דדוקא לחומרא קאמר וא"ש ודו"ק וא"כ אין שום ראיה משם לפ"ז דודאי פשיטא בסתמא לא מצי למימר בלבי כך הי'. והנה תיתי לי שקיימתי דברים הללו בעודי במקום הגביות עדות ושם לא היה עמדי שום מפורש לעיין בו וכשחזרתי לביתי עיינתי (ב"מ פ"י) [במפרשים] וראיתי שכוונתי בסברא זו לדעת גדולי ראשונים הלא המה הרשב"א והריטב"א אלא שאני ביארתי הדברים יותר ע"פ הסברא דגם נגד עדים שוי' חד"א וסתמא לא עדיף מעגים וב"ה שכונתי לדעת גדולים אף שבס' פ"י גמגם בדבריהם אין גמגומו כלום וא"כ ליכא שום ראי' וגם יש לפרש בפשיטות שאני התם דלחומרא דהא גופי' מספקא לי' לתנא אי דברים שבלב הוה דברים וכן ראיתי ג"כ בס' פ"י וא"כ ליכא שום ראי' מזה ומ"מ אפילו מהך תשובה דהר"ם אין ראיה שסבור שאינה נאמנת לומר שלא הבינה דהתם שאני שפירושו שאומר שטעה סותר את דבריו וכמו בסבור שהיא כהנת ג"כ סותר לשון הקדושין שהוא בסתם ואינו כמשמעות לשונו כלל משא"כ באומרת שלא הבינה לשונו אפשר שמודה שנאמנת מיהו תשובת מהר"ם סותרות זא"ז:
ג ועוד נראה להביא ראיה מדברי הר"ן בקדושין פ' האומר גבי ע"מ שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו ופריך וניחוש שמא יש לו ופי' הר"ן דכיון דקידש מתחילה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיה לו דאל"כ למה קידש והשתא הוא דבעי למיהדר בי' עכ"ל ומדלא פירש בפשיטות היאך נעמוד על הדבר שאין לו כי אין אדם יודע במטמונות של חבירו אלא ודאי אי לאו האי סברא דרגלים לדבר הוה מהימן והיינו מטעמא דפרישית וכבר עלה על דעתי לדחות דדוקא הוא מהימן כיון שיש לו מיגו דבידו לגרשה והי' לו להאמינו במיגו ולכן צ"ל הך סברא דרגלים לדבר אבל היא שאמרה לא הבינה לא מהימנה אבל לא נהירא לי דאם איתא דהוה מיגו משום רגלים לדבר לא הוה מרעינן לה ובפרט מיגו דבידה לגרשה היא מיגו מעולה עד דאיכא מ"ד בקדושין פ' האומר מה לי לשקר כעדים דמי וכ' הר"ן שם (בדף רלו) דאף דמיגו במקום עדים לא אמרינן ואפילו במקום חזקה מבעיא לן הך מיגו דבידו כעדים ולדעת הר"ן משמע לי' דקיי"ל הכי וא"כ אם איתא שיש מקום למיגו זו לא הוה מרעינן לה לכ"ע משום רגלים לדבר ועוד היכא כ' הר"ן מיהו כל שבידו מקודשת קדושי ודאי ואע"פ שאין לנו עדים שהוא שלו עכ"ל והיינו כ"כ מטעם חזקה שכל מה שביד אדם בחזקת שהוא שלו ומשמע אפילו אומר שאין לו לא מהימן וכן נראה מדברי האחרוני' באה"ע (סימן לח סי"ד בחמ"ח סקכ"ב וב"ש סקכ"ט) מ"ש ואם נימא דהאי מיגו הוה א"כ לפי דעת הר"ן דכעדים דמי אתי מה ני לשקר ומרע לחזקה לכ"ע ואפילו לדעת הפוסקים המחמירין דכחזקה דמי עכ"פ יהי' ספק קדושין דאוקי חזקה להדי חזקה דכל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו וגם ע"כ לא קאמרי הפוסקים דלא הוה עדים אלא לחומרא אבל לא לקולא עיין בסוגיא דקדושין (דף כה) ובמפרשים ותבין הדבר על בוריו ועפ"ז הארכתי בספרי דאפילו לדעה שכתב הרמ"א (בסימן כט) דאפי' מיגו לא מהני נגד חזקה זו היינו דוקא מיגו בעלמא אבל מיגו שהוא בידו לכ"ע מהימן וכ"ש לדעת המחבר שם דביש לו מיגו נאמן ואין כאן מקום להאריך בזה כי כבר הארכתי בספרי בזה ולכן הדבר ברור דלאו מיגו הוא כלל שבידו לגרשה די"ל דוקא בבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מטעם שבידו לגרשה שאינו מפסיד מהגירושין משא"כ הכא לא שייך הך מיגו כלל כיון שאם אומר שאינה מקודשת מותר קרובותי' ואם יגרשנה אסור בקרובותי' וכן אמרינן בקדושין (דף כ"ה) בשלמא מבקשין ניחא אלא כופין אמאי הא מצי אמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותי' ונוראות נפלאתי על הך תשובת מהר"ם שבהגמ"ר שהבאתי לעיל שכ' שנאמן מתוך שבידו לגרשה וגם בהך תשובה דמרדכי גופי' נדחק לדחות מיגו זו בסוף הגהת מרדכי דקדושין כתב ג"כ מיגו זה ואיך לא נרגשו ממ"ש וצ"ע עכ"פ לדעתי אין במינו זו ממש וא"ד ע"כ צ"ל דאי לאו דרגלים לדבר ריה מהימן וכן יש להוכיח ג"כ מלשון הריטב"א בקדושין שם שכתב שם על לשון הש"ס הא בקדושי ספק פי' דאי איכא סהדי דיש לו מקודשת קדושי ודאי ואי ליכא סהדי הוה קדושי ספק כיון דהאי גברא קא אתני רגלים לדבר דאי לאו דהוה לי' לא הוה מתני עכ"ל:
גם בחדושי הרשב"א כ' וניחוש שמא יש לו דכיון דקאמר דיש לו איכא למיחש דילמא מעות טמונין הי' לו עכ"ל משמע דוקא משום דקאמר תחילה דיש לו אבל בלא"ה הוה מהימן וגם מדברי הרמב"ם וש"ע (סימן לח סי"ז) שכתב חיישינן שמא יש לו וזה שאומר אין לו כדי לקלקלה עכ"ל. ולכאורה קשה דא"כ היכא אמרינן בבעל אמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה נימא שמכוין לקלקלה ואפילו לדידן דקיי"ל כמ"ד חוש לה היינו מטעם שכ' הרשב"ם דאם גרשה קלא אית לי' וכ"כ הב"ש באה"ע (ריש סימן קנב) בשם רש"י ור"ן וא"כ תיפוק בלא"ה ניחוש שאומר כן לקלקלה ועיין ריש גיטין ואין להאריך בזה אלא הדבר ברור דלא חיישינן כלל בעלמא שמכוין לקלקלה רק הכא שאני כיון דסבר שיש לו וכדברי הר"ן וריטב"א ורשב"א:
מיהו אפשר לדחות דבשלמא בבעל שאמר גרשתי את אשתי לא חיישינן שיקלקלה דלמה יקלקלה בחנם כיון שבידו לגרשה ואין לו הפסד מן הגירושין משא"כ הכא שאינו חפץ לגרש דלא ליתסר בקרובותי' א"כ רוצה לקלקלה ושלא לגרש בשביל שיהי' מותר בקרובותי' אבל באמת הא ליתא דאם כוונתו דלא ליתסר בקרובותי' הרי גם עצמו מקלקל אם באמת יש לו א"כ היא מקודשת קדושין גמורין והקרובות אסורות עליו וא"כ הי' לו להרמב"ם לומר הך טעמא גופי' שאומר שאין לו שלא יאסר בקרובותי' אלא ודאי לא חשדינן רק שיכוין לקלקלה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מ"ש מבעל שאמר גרשתי את אשתי אלא ודאי הכא עיקר טעמא משום רגלים לדבר כמ"ש הר"ן וא"כ מוכח מדברי כולם דהיכא דליכא רגלים לדבר מהימן והיינו מטעם הנ"ל דע"א נאמן באיסורין:
ד ואם לחשך אדם לומר דשאני עניני קדושין דהא חזינן דאפילו באתחזק איסורא מספקא לן אי ע"א נאמן ובספרי לי"ד (סימן קכז ס"ק טז) הבאתי כמה מגדולי הראשונים שסבורין כן באמת דע"א נאמן אפילו באתחזק איסורא ואע"פ שבדבר שבערוה קיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ אין לדמות קדושין לאיסורין נשוב ונאמר דהא ליתא שכבר כתב הר"ן אמתניתין בפ' האומר גבי קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן וכתב הר"ן ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים ליתא דהתם הוא להוציאה מחזקתה אבל הכא מעמידה בחזקתה מהימן הרי להדיא דבאינו נגד החזקה מהימן והכא נמי אתחזק התירא. ובזה ניחא לי סוגיא דריש גיטין דקאמר אבל התם דאתחזק איסורא ה"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכתבו התוספות שם דהא דקאמר הוי דבר שבערוה היינו משום מ"ד דגם באיסורין נאמן באתחזק איסורא ואכתי תיקשי ל"ל דאיתחזק איסורא לימא בפשיטות ה"ל דבר שבערוה דבדבר שבערוה לכ"ע לא מהימן ולדברי הר"ן ניחא דגם בדבר שבערוה בעינן אתחזק איסורא. ולכן צריך לומר תרתי אתחזק ודבר שבערוה ולכן הוכרחו הר"ן ורשב"א וריטב"א לומר התם אינו נאמן משום שיש גלוי דעת מדקידשה מיהו מדברי הרא"ש לא משמע כן שכתב חיישינן שמא יש לו ועתה נתחרט לבטל הקדושין והקשה אמ"ש בתוספתא באומר ע"מ שאעשה עמך כפועל הרי זו מקודשת מיד עד שיאמר לא דברתי ולא עשיתי כו' משמע שנאמן ואמאי לא חיישינן שמא נתחרט כמו בההוא דלעיל ופי' דבאומר לא דברתי הוה קדושי ספק ואם ס"ל סברת הר"ן לק"מ די"ל דוקא התם חיישינן שיש לו מדקדשה מעיקרא ואם אין לו ל"ל לקדושי לי' משא"כ בתנאי שבשעת קדושין הי' סבור לקיימו מיהו י"ל דגם בתנאי מדקדשה אדעתא דהכי מסתמא היה כח בידו לקיימו ואדעתא דהכי קדשה י"ל מסתמא קיימו ודמי' שפיר לע"מ שוש לו ובלא"ה נמי לא דמי דבשלמא התם האשה אינה יודעת ברי אם מקודשת ולכן חיישינן שיש לו ויברר אח"כ שיש לו וכדומה משא"כ בטענה ברי שלא קיים התנאי גם להרא"ש נאמנת וכ"כ הב"ש להדיא (בס"ס לח) דמ"ש בס' י"ב בתנאי אעשה עמך דאם אין עדים מקודשת מספק היינו כשהיא אינה יודעת ע"ש ודין זה נובע מדברי הטור והוא מדברי הרא"ש שהבאתי הרי להדיא דמחלק בכך וכן מבואר ברמב"ן הובא בר"ן פ' האומר שכתב בכל התנאין שמתנה עמה שהן תנאים שלו כגון ע"מ שאדבר או ע"מ שאעשה כו' אם אמר עשיתי והיא אין יודעת נאמן וא"צ עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכל תנאין שהוא תנאי שלה כו' היא נאמנת עכ"ל הרי דנאמן לגמרי באמר לא קיימתי התנאי ומותרת לעלמא. והרמב"ן אינו מחלק כלל בין תנאי שבשב ואל תעשה לתנאי שבקום ועשה כמבואר בר"ן שם ומשמע אפילו היכא דביטול הקדושין תלוי בקום ועשה נאמן לומר שדבר לבטל הקדושין וכן משמע מדברי הרמ"א שכתב בשם י"א דאפילו בקום ועשה נאמן כל שאין שכנגדו מכחישו משמע בכל גווני אפילו ביטול הקדושין תלד בקום ועשה שהם אין מחלקין כלל לענין זה דלעולם נאמנין וכיון דחזינן דנאמנין שלא נתקיים התנאי להתירה אפילו אינה יודעת ברי כ"ש כאן שיש להאמינה שעיקר הקדושין אינו כלום מחמת שלא הבינה. ואפילו לדברי הרא"ש והטור היינו משום שאינה מכחשת משא"כ בנ"ד שאדרבה היא אומרת שלא הבינה וגם המקדש לא יוכל להכחישה פ"ז דאפשר שבאמת לא היתה מבינת והקדושין נעקרין מעיקרא ולא הי' שום התחלה לקדושין הוה הכחשה גמורה וכן כ' הר"ן שם אפילו בתנאי שהוא בקום ועשה כגון אם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שלא אשתה יין בין בקדושין בין בגירושין כ"א נאמן כשאין חבירו מכחישו אבל במכחישה והיא אומרת שלא קיים נאמנת כו' עכ"ל ע"ש הרי דנאמנת אפילו אומרת שעברה על התנאי אף שמכחישה ואף החולק שם היינו מפני שהוא בקום ועשה בחזקתו שלא עשאו משא"כ הכא שאמרה שלא הבינה י"ל לכ"ע מהימנא שהרי טענתה ברי וגם טענתה טובה היא:
הנה נא הואלנו לבאר ע"פ ראיות ברורות דנאמנת לומר שלא הבינה ולא מצינו חולק בזה ומ"ש רי"ו דהוה ספק קדושין צ"ל דכיון שהוא לשון ברור ריעא טענתא וכ"כ הגאון בס' נודע ביהודה (סימן נח) וא"כ בנ"ד ודאי טענתה מעולה שהעדים עצמם אמרו שאמר כן במהירות וגם טענה השני' שלא ידעה שמקדשין בפרטשיל גם כן היא טענה טובה וקרובה לאמת כפי המפורסם בזמנינו זה שאין מקדשין אלא בטבעת ותחת החופה דוקא א"כ ריבה זו מסתמא אינה יודעת בטיב קדושין הללו ואפילו אנשים ההמונים לא ידעו ולא יבינו שיכולין לקדש בכל דבר ובכל מקום א"כ היה ראו' להאמינה אפילו היתה העדות ברורה בלי פקפוק וכן דעת בעל ס' נ"ב ג"כ שנאמנת לומר שלא הבינה והחליט הדבר אלא שלא בירר הדברים על בוריין היטב ות"ל כבר בררנו הדברים לאמתן של תורה ויתד הוא שלא תמוט וזה מה שרצוני לבאר בהיתר הראשון:
ה היתר השני הוא שלפי המבואר בגביות עדות דברי עד השני שאחז המקדש למטה בשני קצוות הפרטשיל ולא השגיח לראות אם סילק ידיו מהפרטשיל והנה אם יונת שלא סילק המקדש ידו מהפרטשיל עד שחזר ונטלו מידה ואגדו בידו לכאורה אינה מקודשת שהרי לא יצא הפרעשיל מרשות הבחור המקדש כיון שהיה אגוד בידו אלא שיש לפקפק בזה דאפילו לא סילק ידו ממנו מ"מ מה שמונח ע"ג יד הבתולה הוא ברשותה כמו בקנין סודר דקיי"ל בח"מ (סי' קצה) שאע"פ שלא תפס המקנה כל הסודר אלא מקצתו קונה והטעם מבואר בפ"ק דמציעא דכמאן דפסיק דמי וא"כ י"ל אף שאחז למטה מ"מ מתקדשת במה שמונח על ידה דכמאן דפסיק דמי ומתקדשת במקצת שמונח על גבי ידה אלא שיש לחלק בזה דבשלמא בתופסו בידו כיון שידו מפרדת בין מה שמונח בתוכה למה שחוצה לה שפיר י"ל כמאן דפסיק דמי משא"כ בנ"ד שלא הניחו בפס ידה כי אם למעלה בקנה הארוך ולא היה רק הנחה בעלמא והוא תפס אגדו למטה י"ל דלא אמרי' כמאי דפסיק דמי דהא בפ"ק דמציעא דייק הכי משנים אדוקין בטלית דזה נוטל עד מקום שידו מגעת דייק דכמאן דפסיק דמי והתם תפס בידו ממש וכן לשון הרמב"ם והמחבר בח"מ אע"פ שלא תפס המקנה כו' משמע דוקא בתפס בידו ממש ואוחזו אבל הכא שלא היה רק הנחה בעלמא אפשר דלא חשיב כמאן דפסיק אלא שאין בידינו ראי' מכרחת לזה מ"מ בנ"ד שאמר הרי את מקודשת לי בחוסקע זו מסתבר ודאי שלא היה דעתו ודעתה שתתקדש במקצתו ויתתכוהו לשנים דזה דבר שאין עולה על הדעת ובודאי לא היתה כוונתה להתקדש כי אם בכולו ולא במקצתו וגם לא מסתבר שיהיה דעת המקדש לחתוך מקצתו ולא דמי לקנין סודר שאין המכוון לקנות הסודר כי אם המקח ובפרט לפמ"ש רמ"א שם בס"ד שאין יכול לתפוס הסודר ולחתוך מקצתו ואפילו לדעת התוס' בקדושין (דף כו) דמשמע דס"ל דאי בעי פסיק ליה מ"מ אין עיקר הכוונה על הסודר כי אם על המקח ואינו מקנה לו גוף הסודר כי אם כדי לקנות המקח וגדולה מזו קיי"ל בקידש משל שותפים אפילו יש בחלקו ש"פ א"מ והטעם שבכולו דעתה להתקדש ולא במקצת. (משא"כ) [וכן] במי שמכר לחבירו ואמר דבר זה מכור לך פשיטא שאין יכול לומר לא כוונתי על כולו כי אם על מקצתו וכאן שאמר בחוסקע זו ודאי כוונתו כמות שהיא ולא עלתה על דעתו שיחתכנו לשנים להשחיתו ולהפסידו דבחוסקע זו משמע כמות שהיא בשלימות. ואין לומר דילמא מיד שאמר הרי את מקודשת לי סתם י"ל שפיר דמקדשא במה שע"ג ידה ומה שאומר אח"כ בחוסקע זו דמשמע בשלימות חזרה היא ובקדושין לא מהני חזרה תוך כדי דיבור הא ליתא דדוקא חזרה לא מהני אבל פירוש דיבורו מהני שלא סיים דיבורו ומה שאמר בחוסקע זו אינו אלא סיום הדיבור פשיטא דאינו אלא מפרש דבריו במה מקדשה ואפילו לאחר כ"ד בעלמא מצי לפרש דבריו כגון באב שאמר קדשתי את בתי ואין יודע למי כמו שכתבו התוספות בכתובות (דף כב) והובאו בב"ש (סימן לז ס"ק חג) ולא חמירי קדושין תכ"ד מבעלמא לאחר כדי דיבור וגם עיקר הטעם דלא מהני חזרה תוך כ"ד הוא כמ"ש הר"ן בנדרים (דף פז) דכיון דחמירי כולה האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה עיין (סימן לח) בחמ"ח וב"ש (בסל"ד) וזהו לא שייך כשאינו אלא סיום הדיבור ופירש כוונתו ואם כן משמע שקדשה בכל הפרטשיל (שהוא חוסקע בלשון פולין) ואם אגדו בידו אינה מקודשת:
וגדולה מזו דעת הרא"ש וכן פסקו הטוש"ע (סימן כת ס"ו) באמר התקדשי לי בפקדון ונמצא שנגנב או נאבד אם ידעה סכום הפקדון אינה מקודשת אפילו נשתייר ממנו שאינה מתרצית אלא בסכום הפקדון כולו וא"כ כ"ש הכא שלא עלה על דעתה שתתקדש במקצתו שמונח עלי' ויחזור ויקחנה ממנה מיד וא"כ כיון שאם לא סילק ידו מן הפרטשיל לא היתה מתקדשת אף אם אין יודע אם סילק ידו אינה מקודשת דהוה קדושין בלא עדים ולא נשאר רק עדות הראשון שאמר שסילק ידו ממנו וא"כ הוה ליה מקדש בע"א לחוד וכבר נודע שרובא דרובא מהפוסקים שסבורים דמקדש בע"א אין חוששין לקדושין אפילו שניהם מודים. הגם שרמ"א (בסימן מב) חשש להחמיר מ"מ י"ל לדעת הב"ח דבמקדש בע"א יכול לומר לשחוק כוונתי במגו דאי בעי היה מכחישו וא"כ גם כאן נאמן שכיון לשחוק אלא דהב"ש השיג עליו דלא הוה מיגו דמיגו להכחיש העד הוא כמו בנסכא דר"א:
ולכאורה תמוה דהתם מסקו התוס' הטעם משום דאילו מכחישו היה חייב שבועה משא"כ כאן. וגם בתשובת חכם צבי (סימן קט"ו) כתב שטעה הב"ש בזה. עיין תשו' משיבת נפש (ח"א סל"ט). ואנא אמינא גברא רבא אמר למילתי' לא תחוכו עליו דיש לפרש כוונת הב"ש דממה נפשך אין כאן מיגו דהמקדש אינו נאמן במיגו דהיה יכול להכחיש העד די"ל דניחא ליה טפי לטעון לשחוק כדי שתחזיר לו הכסף קדושין וכשיטעון לא היה דברים מעולם לא יהיה לו שום טענה עליה על הכסף קדושין וגם אם היא אמרה לשחוק לא שייך להמנוי' במיגו דלהד"מ שאם תטעון להד"מ תצטרך לישבע להכחיש העד בשביל הכסף קדושין מיהו אכתי אית לה מיגו דיכולה לומר שנתן לה כסף קדושין לשם פקדון ואף שיכחישה העד בזה מ"מ לא שייך לחייבה שבועה שאינו אלא כפירת דברים כשתרצה להחזיר לו שלו מיהו י"ל דס"ל להב"ש דלאו מיגו הוא כיון שאין לה ריווח ממון למה תעיז בחנם נגד העד וכה"ג מחלק הש"ך בח"מ בכללי מיגו במיגו דהעזה לענין ממון דאמרי' ולענין שבועה לא אמרינן ע"ש וא"כ בנ"ד שפיר יש להאמין במיגו שהיה יכול להכחיש עד הראשון ויאמר שלא הניחו בידה כלל ומהימן שלשחוק כיוון מיהו בזה דברי החמ"ח עיקר דמאז מהני מיגו כיון דטעמא דדברים שבלב אינן דברים ואפילו האמת שכך היה בלבו מ"מ לא מהני דברים שבלב ומה שביקש הח"צ לומר דטעמא דדברים שבלב משום דלא מהמנינן ליה ליתא ולא דק בסוגיא (דקדושין דף נ) ממאי דפשיט ממעילה אף דאית ליה מינו דמצי למימר נזכרתי ע"ש ואין להאריך בזה מ"מ בנ"ד הרי המקדש אמר בפנינו בפירוש כדברי העד השני אלא שהוא אמר בבירור שלא סילק ידו וא"כ העד הראשון מוכחש מהמקדש וגם המתקדשת אומרת שלא הבינה וזהו נמי בהכחשה היא כיון שלפי דברי' אינה מקודשת:
ואע"ג דקיי"ל באה"ע (סימן מז) בע"א נתקדשה וע"א לא נתקדשה אם זרק לה קדושין ע"א אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה לכתחלה לא תנשא והטעם כמ"ש הר"ן דעבידי דטעי בקרוב לו וקרוב לה יש לומר דדוקא התם שאין הכחשה ביניהם רק בזה יש לחוש שבשעת קדושין ראה שהיה קרוב לה והרי היא מקודשת גמורה משא"כ כאן שיש הכחשה גמורה בין דברי העדים שהעד הראשון אומר שכרך איזה פעמים סביב ידה והשני אומר שאחז למטה בשני הקצוות אפילו תימא שאין זו הכחשה לבטל העדות דלא הוה אלא הכחשה בבדיקות ואין מבטלת העדות אם נדמי קדושין לדיני ממונות כמ"ש הפוסקים לענין דרישה וחקירה מ"מ לא שייך לומר דעבידי דטעי וכיון שעד השני אין יודע לא הוה אלא ע"א וגם התם דעת הראב"ד ורמב"ן ורשב"א דלא תנשא לכתחלה משום שאינה יודעת משא"כ הכא היא אמרה בבירור שאינה מקודשת יהיה מאיזה טעם שיהיה אפילו לכתחלה תנשא וגם המקדש מכחיש עד הראשון ואמר כדברי עד השני ליכא למיחש אפילו לכתחלה וגם בהא גופיה איכא לספוקי טובא אם עדות המכתשת זה את זה בבדיקות כשרה לקדושין כיון דקיי"ל דפסולה לדיני נפשות כמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות:
ואפילו למ"ש הפוסקים דא"צ דרישה וחקירה בקדושין עיקר טעמייהו משום דמדמי להו לדיני ממונות ומן התורה גם בדיני ממונות בעי דרישה וחקירה רק משום נעילת דלת כמ"ש הריב"ש (סימן קצ"ג) (וה"נ) [ובש"ס] שלהי יבמות. והנה יש לעיין בזה דעיקר ראייתם מהאי דאמר התם כיון דאיכא כתובה למשקל גבי ערי מיתה ולכאורה היה נראה שלא נאמר זה אלא בדברים שאין אנו צריכין לדעת רק אמיתת הענין בזו בעד מיתה דלא איברי סהדי אלא לשקרי ואם היינו יודעין שמת הרי היא מותרת וכמו כן באשה שזינתה באה"ע (סימן יא) שהזכות הוא האוסרה ואם היינו יודעין בבירור שזינתה הזנות הוא האוסרה משא"כ קדושין בלי עדים אפילו קדשה באמת אין הקדושין כלום וצריך עדים דוקא וא"כ צריך עדות ברורה וצ"ל כיון דחקירות הם באיזה זמן וכדומה וכיון דבשעת קדושין ראו וידעו ודאי החקירות הרי כבר נתקדשה וא"צ עדים רק על אמיתת הענין וא"כ בזה י"ל דבבדיקות שהיה ההכחשה מתחלתן מחמת שלא השגיח לראית ובקדושין אינה מתקדשת רק בעדים ברורים וד"ת אין חילוק בין ד"מ לדיני נפשות וכיון שאין עדות ברורה הוה כמקדש בלא עדים וצ"ע ואין להאריך בזה הרי כאן היתר שני מצד שלן היה העד השני יודע אם סילק ידיו וכאמור:
ו היתר השלישי שאף אם היו שניהם מכוונים לדבר אחד ממש והיינו שהעד השני היה אומר כדברי העד הראשון היה כאן כמה גדולי ראשונים שלפי דבריהם אין חוששין ומתוך ביאור היתר זה יצא לנו בבירור שדברי עד השני אינם כלום לפי דעת כל הפוסקים ולא ושאר רק ע"א לכל היותר ואף גם בזה לדעת כמה גדולים מותרת והוא בשנבאר מ"ש רמ"א באה"ע (סכ"ח ס"ד) י"א דוקא שנטלתו בידה אבל אם זרק לה קדושין אפילו לתוך חיקה שתיקה כה"ג לאו כלום היא הואיל ולא נתרצית מעיקרא לקדושי ליה עכ"ל וכתב בחמ"ח משמע דדין זה קאי דוקא היכא דבתחלה אמר לה כנסי פקדון ואח"כ זרק לתוך חיקה אבל מדברי רמ"ה בטור משמע (דוקא) דקאי אכל זורק קדושין ובלא גלוי דעתה שהיא רוצה אינה מקודשת וכן משמע בריב"ש (סימן ק"ע) ומשמעות לשונו כתחילת דבריו שכתב והיא פושטת ידה ולוקחת הטבעת כו' עכ"ל משמע בדלא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה אינה מקודשת כו' עכ"ל ובודאי שמדברי הרמ"ה והריב"ש מוכח ממה שהוקשה להם מזרק לה קדושין וכתבו דאיירי בארצאי מעיקרא משמע דבלא ארצאי מעיקרא אינה מקודשת. וכ"כ הב"ש ושלא כדברי הב"ח:
וגם בדברי רמ"א גופי' נראה דאין לחלק בין אמר לה תחילה כנסי פקדון זה דכיון דע"כ איירי שקודם הנתינה חזר ואמר התקדשי לי בו דאילו לאחר נתינה לכ"ע שתיקה לאחר מתן מעות היכא דבפקדון אתי לידיה לאו כלום הוא כמבואר בש"פ (דף י"ג) להדיא ומוסכם מכל הפוסקים וכגון דאיירי קודם נתינה חזר ואמר התקדשי לי בו מה לי באמירתו מתחילה ואין סברא לחלק בזה כלל:
ובאמת נראין הדברים ברורים שכל שאין גלוי דעת ממנה שתרצה בקדושין אינה מקודשת וכן משמע בכל דוכתי פשט לשון הש"ס שפשטה ידה וקיבלה קידושין ולא קאמר בפשיטות שקיבלה קידושין. ומזה נראה כדברי הריב"ש דבעינן דוקא גל דעת ממנה דניחא לה. וגם נראה היכא דלא עבדה מעשה מוכיח אפילו כיונה לקדושין לא הוה רק דברים שבלב ואינן דברים עד שיהיה גלוי דעת מכח מעשה המוכיח ואין לומר דכיון דזרק לה בתורת קדושין והיא שותקת שתיקה כהודאה הוה דאי לא ניחא לה הוה לה למחות דהא ליתא דהא מבואר בש"ס (דף ק דלכ"ע שתיקה לאחר מתן מעות בפקדון לא מהני אלמא לא אמרינן שתיקתה כהודאה וכן יש להוכיח מן הש"ס (דף יב:) בהאי גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרו ליה הא לית בה ש"פ אמר תתקדש בד' זוזי דאית ביה שקלתא ואשתיקא. אמר רבא הוה שתיקה לאחר מתן מעות ולאו כלום הוא ואמר רבא מנא אמינא לה דתניא כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ומוקי רצתה דאמרה אין לא רצתה דאשתיקא ש"מ דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא. ומתקיף ר' הונא כו' מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו נהלה סברא אי שדינא להו מחייבנא בהו הכא בתורת קדושין יהבינהו נהלה אי לא ניחא לה תשדינהו ופריך רב אחאי אטו כולהו נשי דיני גמירי כו':
והנה לכאורה יש להפליא בראית רבא דבשלמא בברייתא מעולם לא גלתה דעתה שרצונה להתקדש ולכן י"ל דשתיקתה לאו כלום הוא משא"כ בקידש בציפתא דאסא שכבר גילתה דעתה שרצונה להתקדש אם חזרה אח"כ הל"ל לא בעינא וגם רב הונא ברי' דר"י ל"ל לומר דסברא דמחייבה בהו טפי ה"ל למימר בפשיטות התם לא גלי' דעתה דחפצה בקדושין מה שאין כן הכא שכבר נתרצתה בקדושין רק שלא היו קדושין ראשונים כלום חזר וקדשה בד' זוזי ומדשתקה י"ל דחפצה בקדושין ובאמת הרמב"ן הוכיח מזה דאפילו בדשדיך שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא דהאי דקידש בציפתא פתא לא גרע מדשדיך ואפ"ה לאו כלום כמבואר בריב"ש (סימן קע):
ולכן הדבר ברור שלא הוצרך רבא להביא על זה דשתיקתה לאו הודאה היא דודאי פשיטא ליה הך מלתא מסברא דשתיקה בלי מעשה מוכיח לא הוה הודאה דמאי איכפת לה בדיבורו וכמו שפירש"י שם להדיא ואמר הוא מה שרוצה ואינה צריכה להשיב על דבריו כלל דכל שלא נתרצתה בפירוש למה לה למחות בלא"ה אין אשה מתקדשת אלא לרצונה ולכן פשיטא ליה לרבא אפילו התם שכבר נתרצתה להתקדש בציפתא מ"מ כיון שלא היה ממש בקדושין ראשונים צריך להיות מעשה מוכיח מחרש שתפנה בקדושין וזהו פשיטא ליה מסברא וגם רב הונא בריה דר"י אינו חולק בזה אלא דהא מספקא ליה אם לא נחשיב שתיקה למעשה מוכיח והיינו מדלא שדיתינהו אחר ששמעה מפיו שנותן לה הד' זוזים לקדושין ואעפ"כ החזיקה בהן ואם לא היה ניחא לה בקדושין מה לה להחזיק במעותיו אחר שאינה רוצית בקדושין וא"כ שתיקתה עם החזקת מעותיו היה באפשר לומר דהוה גלוי דעת המוכח שחפצה בקדושין וע"ז מייתי ראיה דלא אמרינן הכי והוא משתיקה לאחר מתן מעות מוכח דזהו לא מקרי מעשה מוכיח מדלא שדיתינהו. ור"ה ברי' דר"י דחי מי דמי כו' כמבואר בש"ס עכ"פ חזינן מדברי כולם דהא פשיטא להו דשתיקה בלי גלוי דעת לא מהני מידי ואפי' גילתה דעתה מקודם שחפיצה בקדושין כל שאין בקדושין הראשונים כלום צריך גלוי דעת מחדש שחפצה בקדושין וכיון דחזינן אפי' גילתה דעתה בפירוש שרצונה להתקדש כל שאינה מתקדשת בקדושין הראשונים ע"פ הדין גם בחזר ואמר התקדשי לי בד' זוזי ושתקה אין שתיקתה כלום וצ"ל אפילו לדעת הפוסקים בדיבר עמה על עסקי קידושין ונתן לה בשתיקה מקודשת וכמ"ש הב"ש (בסימן כ"ז סק"ו) התם נמי קבלתה מוכיח שכיונה לקדושין כיון שהוא דיבר עמה ונתן לה מסתמא על דעת דבריו קיבלה והיא קיבלה מרצונה והוה כאמרה בפירוש שקיבלה לשם קדושין מה שאין כן בעובדא דציפתא אע"ג דנתרצית מעיקרא לקדושי ליה מ"מ כיון שלא היה ממש בקדושין הראשונים וקבלתה לא היה רק על דעת קדושין הראשונים וכיון שנתבטלו וחזר ואמר לה כשכבר היה בידה שתתקדש בד' זוזי צריך גלוי דעת מחדש שרצונה להתקדש לו ומשתיקתה אין ראיה שאינה מחוייבת להשיב על דבריו כלל וא"כ כ"ש בזרק לה קדושין שאין משתיקתה ראיה שרצונה בקדושין דמאי איכפת לה באמירתו וכ"כ הרשד"א בחדושיו ז"ל סברא אי שדינא כו' וא"ת תימא ליה לא י"ל דלא איכפת לה כיון דלאו מידי עבדה דניחא לה וכן פירש"י עכ"ל. הרי מבואר מן הש"ס דשתיקה לתודה לאו גלוי דעת הוא שרצונה בקדושין (ועיין בסימן ק"ט ס"ב בחמ"ת ס"ק ד' וב"ש סק"ו) אין להקשות עליו מעובדא דציפתא דאסא דמעיקרא נמי נתרצית בקדושין דהתם לא אמרה לו ע"ד מה מתקדשת וניהו דמתחלה נתרצית כבר נתבטל רצונה הראשון ותו לא איכפת לה בשחיקה דבתר הכי משא"כ התם שנותן על פי ואם לא תרצה בקדושין הרי מתחייבת על פי מה שנתן על פי' ה"ל למחוי' ואין להאריך בזה שאינו מן הנדון:
וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות אישות דין ח') שהעתיק הדין בדיבר עמה על עסקי קדושין כתב ורצתה ועמד וקידש ולא פירש כו' ה"ו מקודשת ופי' הכ"מ דדוקא נתרצתה בפירוש אבל אם לא אמרה אין אלא שתקה ואח"כ קיבלה מידו בשתיקה ליכא הוכחה דלשם קדושין קבלתינהו ודבריו נראין עיקר ופירוש דברי הרמב"ם דלשון רצתה משמע ודאי דאמרה אין וכן מבואר בש"ס (דף י"ב: ודף י"ג) אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הרי אפילו למאי דס"ד לפרש לא רצתה דאמרה לא מ"מ לשון רצתה אינו סובל פירוש אחר רק דאמרה אין וכן ברמב"ם (פ"ה דין י' ומ"א) כתב להדיא ואשתקא ע"ש ומ"ש הב"ש (סכ"ז סק"ו) דהרמב"ם איירי באישתקא לא נהירא כלל וכן פירש הב"ש גופי' דברי המחבר (בר"ס ל') כיון שרצתה היינו שרצתה בפירוש ומ"ש הב"ש דכן משמע בהג"מ דגיטין הוא בהג"מ דסוף גיטין (סימן ת"ע) ושם הדבר שנוי במחלוקת שכ' ויש ר"ל מדבר עע"ק דר' יוסי היינו שהיא משיבה על דבריו ואין נ"ל מדבעי תלמודא במאי עסקינן כו' אלא בשאין מדבר מנא ידעה מאי קאמר לה לוקמה בדיבר עמה ושתקה דבלא אמר אינה מקודשת עכ"ל הא קמן שיש שרוצין לומר כן אלא שהקש' עליהם מן הש"ס וכונתו להא דקדושין (דף א דמבעי' לן עזרתי פריך היכא דמי אילימא בשאין מדבר עמה מנא ידעה מאי קאמר ואי במדבר אפילו לא אמר נמי ולוקמה במדבר ושתקה דבלא"ה אינה מקודשת ומ"מ ידעה כונתו מחמת דיבורו ולכאורה ראי' ברורה היא וראיתי שהרב המשיב שם (כתב) דחה ראי' זו דלפי דבריהם דאינו מועיל מאחר שלא השיבה א"כ מאי אירי' דנקט הני לישני לינקט אפילו לשון טוב דאינו מועיל עכ"ל. ופליאה דעת ממני דכי עלה ע"ד שום אדם דשתיקה בשעת מתן מעות לא מהני הרי תלמוד ערוך דמהני כמו שבררנו לעיל ולא בעינן שתאמר הן כדאיתא בש"ס הנ"ל להדיא והדבר ברור דאף הני מפרשים דס"ל דבעינן שתהא משיבה על דבריו מ"מ בשתיק בשעת מתן מעות כ"ע מודו וטעם הדברים דבשלמא באמר לה בשעת מתן מעות אע"פ שקיבלה בשתיקה קבלתה מוכיח שנתרצית בקדושין שהרי הוא נותן לה ע"ד קדושין והיא מקבלת על דעת כן משא"כ בשתיקה שקודם קדושין דאין שתיקת הודאה כלל דמאי איכפת לה בדבריו הרי לא גילתה דעתה שתרצה בקדושין ואע"פ שנתן לה אח"כ מ"מ כיון שלא פירש לשם קדושין ולא שמע ממנה שנתרצית בקדושין לא מוכח דלשם קדושין קבלתינהו כיון שנתן לה אע"פ שלא שמע ממנה ריצוי בפירוש וגם לא פירש בדבריו דלשם קדושין יהיב לה ולכן בעינן שתתרצה לו בפירוש ואז אפילו נתן לה אח"כ בשתיקה מסתמא לא נתן לה רק על פי מה שנתרצתה מעיקרא וגם היא מקבלת ממנו ע"ד כן משא"כ בלא נתרצה תחילה בפירוש ליכא הוכחה דקבלתינהו לשם קדושין כיון שלא פירש בשעת נתינה וזה עיקר בדעת הרמב"ם:
ומעתה צריכין אנו ליתן לב ליישב קושיא הנזכרת בהגמ"ר הנ"ל דלוקמה בדיבר ושתקה וידעה מאי קאמר וליישב זה נבאר דברי הרמב"ם שם (דין ז') אמר לה הרי את מיוחדת כו' ואם לא הי' מדבר עמה עע"ק אין חוששין למלוח אלו עכ"ל ומשמע מדבריו אפילו ידעה מאי קאמר וכן כתב הב"ש (סכ"ח ס"ק י"א) שכן דעת הרא"ש ג"כ והדבר צריך ביאור דלמה לא יהא עכ"פ ספק קדושין כיון דידעה דכיון לשם קדושין כיון שאפשר שלשון זה הוא לשון קדושין והיא הבינה ג"כ אמאי לא ניחוש לקדושין. ומתוך דברי הב"ש נראה דמדמי לי' למקדש בלא עדים כיון שעדים מסופקים ולא הבנתי דא"כ בכל ספק קדושין נימא דהוה מקדש בלא עדים וע"כ צ"ל כיון דגם לעדים הדבר מסופק שפיר הוה ספק קדושין וכן בלא הבינה שכ' הב"ש דהוה ספק קדושין דלמא משקרת נימא אפילו אינה משקרת כיון דעדים אין יודעין אם הבינה הוה מקדש בלא עדים אלא ודאי ליתא דכיון דגם העדים מסופקים שפיר הוה ס"ק וכ"כ הב"ש גופי' (בסימן ל"א סק"ו) על הא דחיישינן שמא ש"פ במדי:
ולכן נראה דודאי פשיטא לן דבעי לשון קדושין ברור שלא יסבול פירוש אחר רק קדושין דוקא ולא זולת והני לישני דמספקא לן בגמרא לא מספקא לן שיהי' זה לשון קדושין ברור שלא יסבול פירוש אחר דודאי סובל ג"כ פירוש אחר זולת לשון הקדושין וגרע טובא מידים שא"מ דלא מוכח כלל שלשם קדושין יהיב לה ולכן כל שלא נתרצית בפירוש להתקדש לו אי אפשר שיהי' ברוב לשונות אלו לחדש קדושין שנאמר מדקיבלה ע"פ לשן זה ודאי לשם קדושין קיבלה כיון שיש לפרש בלשון זה פירוש אחר ג"כ לא מוכח מתוך קבלתה שקיבלה לשם קדושין דשמא קיבלה לשם משמעות אותו הלשון שאינו לשון קדושין שיש להעמיסו ג"כ בלשון אלא דבדיבר עמה עע"ק באופן שהיתה מתקדשת בשנתן לה בשתיקה ס"ל להס"ד דלא גרע לשון זה משתיקה כיון שסובל ג"כ לשון קדושין לא גרע משתיקה ומקודשת בודאי ומסיק דליתא דכיון שלשון זה סובל פירוש אחר למלאכה כמבואר בש"ס ולכן גרע משתיקה דבשלמא בשתיקה קיבלתה מצד הדיבור הראשון שהוא לשון קדושין ברור משא"כ באמר לשון זה שיש בו ג"כ פירוש אחר י"ל שעקר הדיבור הראשון שדיבר עע"ק וא"כ לא מוכח מתוך קבלתה שמקבלת בשביל משמעות לשון קדושין שיש בו דיש לומר שקיבלה בשביל המשמעות אחר דהיינו למלאכה ולהכי מספקא דמסתמא על דעת ריצוי הראשון מקבלת ולא גרע משתיקה או דילמא כיון די"ל למלאכה ויוכלה לומר שבלשון זה נעקר לשון קדושין י"ל דאינה מקודשת וכשלא נתרצתה מקודם בפירוש פשיטא לן אפילו ידעה דלשם קדושין יהבינהו מ"מ הרי לא דיבר עמה כלל מקדושין וגם מלשון הזה אין הכרח שדיבר עמה מקידושין כיון דיש לו פירוש אחר ולכן אפילו בידעה מאי קאמר אינה מקודשת כיון דאינו מוכת מתוך דבריו דלקדושין יהיב לה והיא מקבלת לשם קדושין לא הוה אלא דברים שבלב כיון דמקבלתה ליכא הוכחה שנתכונה לשם קדושין ולא מסתפקא לן אלא בנתרצתה מקודם בפירוש דאפשר דהוה הוכחה מקבלתה שע"ד הראשונה מקבלת ולשון זה לא עקר לגמרי דיבור הראשון כיון שסובל ג"כ פירוש שהוא לקדושין. ולכן אפילו ידעה אינה מקודשת דלאו לשון קדושין ברור הוא וא"ש. ובזה י"ל גם לדברי הרמב"ם דליכא לאוקמה בדשתק דניהו דידעה דלשם קדושין יהיב לה מ"מ כיון שלא נתרצית בפירוש מעיקרא רק שתקה פשיטא לן דכיון דאי יהיב, לה בתר הכי בשתיקה לא מהני גם לשונות, אלו אין מועילין מאחר שלא נתרצתה מקודם בפירוש ואין אנו באין לדון כי אם מצד הני לישני אינה מקודשת ודברי הרמב"ם ברורים, עכ"פ עלה מתוך דברינו דבעינן דוקא גילוי דעת בבירור דאי לאו הכי ה"ל דברים שבלב ואין דברים ולכן בזרק לה קדושין כתב הרמב"ם והמחבר ונתרצית דבלא נתרצית כיון דליכא הוכחה אינה מקודשת וכמו שבררנו ג"כ מן הש"ס. והנה בזה יש לנו די לבטל עדות העד השני לגמרי והוא שכיון שאחר שהניח עלי' הפרטשיל ואחז למטה בשתי הקצוות אמר לה האמ"ל בחוסקע זו ולא השגיח לראות אם סילק ידו ממנו הוה אפילו אמר שסילק ידו ממנו ומיד כהרף עין חזר ונטלו מידה ליכא שורגלוי דעת ממנה שחפצה בקדושין כיון דשתיקתה אינה כלום ולא שיוי לומר דה"ל למשדיי' כיון שמיד חזר ונטלו מידה באופן שלא היתה צריכה להשליכו כיון שכבר חזר ונטלו בעצמו וכיון דליכא גלוי דעת אין לחוש לקדושין כי אם לפי עד הראשון שלא חזר וטמו מיד ודמי למ"ש בחמ"ת אבל לא השליכה מיד אפשר דהיה ספק קדושין ומטעם דה"ל להשליכו. והנה מבואר למעיין בל"ש ופוסקים דזהו להפוסקים כרב הונא כמ"ש לעיל אבל לרב אחו אמרינן לאו כולהו נשי דינא גמירי די"ל שנתיראה להשליך כמ"ש יזמ"ח ג"כ. וכבר כתב הריב"ש (בסימן ק"ע) שהסכימו כל האחרונים דהלכה כרבא דלא ס"ל הך סברא דה"ל למישדינהו ושכן דעת הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א אלא שהרי"ף והרא"ש החמירו בזו מטעם דאמרינן בגמרא אתון דשמיעא לכו חושו לה וכן פסקו הוש"ע (בסי' כ"ח ס"ה) וכיון שלא החמירו רק מטעם חששא בעלמא ומעתה בנ"ד שלא נשאר רק ע"א ובמקדש בע"א ג"כ דעת כל הפוסקים להקל רק הסמ"ג מחמיר וכוותי' פסק רמ"א להחמיר עכ"פ בנ"ד יש לנו לצרף עוד סברת רוב הפוסקים בשתיקה לאחר מתן מעות לענין שלא ניחוש לקדושי ע"א וכ"ש לפי המבואר בדברינו בהיתר השני שהמקדש הכחיש העד הראשון ואמר כדברי עד השני שאין לחוש כלל לקדושין:
מ"מ על דברי הטור ורמ"א בסימן (כ"ח ס"ד) והמחבר בסימן (ל' ס"ו) שהביאו דברי רמ"ה בסתם יש לתמוה דנראה דהרמ"ה ס"ל כדעת רוב פוסקים הנ"ל דפסקו כרב אחא דלא אמרינן אי לא ניחא לה תשדינהו וא"כ הטור והמחבר שפסקו כהרי"ף והרא"ש כרב הונא להחמיר מדלא שדיתינהו א"כ הי' להם לבאר דבלא השליכה מיד הוה מקודשת מספק. ומזה נראה להוכיח כדברי הב"ש בסימן (מ"ב ס"ק ד') דלא אמרינן סברא דלשדינהו רק כשתחילת הנתינה הי' ברצון אז אמרינן לשדינהו ואם לא זרקה הקדושין אז אמרינן דרצונה הי' לקבל הקדושין כאשר הי' רצונה לקדש עכ"ל הנה מה שנראה מדבריו דדוקא בהי' דעתה מתחילה להתקדש אמרינן לשדינהו וצ"ל דדוקא בעובדא דציפתא דאסא הא ליתא דלא מפליג בגמרא רק משום דבפקדון לא שייך למשדינהו די"ל שנתחייב אבל בהא לא מפליג כלל מיהו זה צריך לחלק דדוקא בבא לידה מדעת אם חזרה בקדושין עכ"פ הי' לה להחזיר פקדונו משא"כ בזרק גרע טפי ואין זה מחוור וצ"ע עכ"פ לדברי הב"ש גם לפי עדות הראשון לא אמרינן דחשדינהו כיון שלא אמרה תחילה כלום וא"כ אין בקדושין הללו ממש ואף דאין דברי הב"ש נ"ל בזה מ"מ עדות השני אינו כלום כפי מ"ש וכ"ש לפי מ"ש לעיל אם לא סילק ידיו ממנו כלל רק שתתקדש במה שמונח על ידה דהוה שתיקה לאחר מתן מעות ואינה כלום. רק משום דאי לא ניחא לה לישדינהו וכשחזר ולקחו מיד לא שייך לומר הכי. אבל לענ"ד ברור כדפרישית שלפי דברי עד השני אין כאן שום גלוי דעת אפילו אם הי' מסלק ידו וחוזר ותופס בו מיד וכמו שיבא בדברינו בביטול עדות הקרוב:
היתר הרביעי לפי שלפי דברי המקדש ואביו לא הי' הפרטשיל שלו כי אם או של דודו או של אביו ואפי' הי' של אביו מ"מ ה"ל מקדש בגזל ואין קדושיו כלום וכאן לא שייך לומר חזקה כל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו דדבר ידוע הוא בבן י"ג ויותר שסמוך על שולחן אביו מפתו יאכל ומכוסו ישתה ובחיקו ישכב ושמלותיו ילבש שאין לו משלו כלום ואפילו מציאת בן הסמוך על שולחן אביו הוא של אביו דקי"ל כר' יוחנן בפ"ק דב"מ וא"כ לא שייכא הך חזקה כלל דאדרבה דבר ידוע הוא שכל מה שיש לבן הסמוך על שולחן אביו הוא משל אביו וכן קיי"ל דאין לבן חזקה בנכסי אביו ואע"ג דקיי"ל המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו היינו דוקא בכסות המיוחד להם וגם ב"ח אינו גובה ממנו כדאיתא בח"מ סימן (צ"ו סכ"ה) משא"כ בפרטשיל וכדומה שאין דרך שיקנה אותו ביחוד בשביל בנו רק כשצריך לו נותן לו האב ממה שיש לו אבל לא הקנהו ביחוד שיהא מיוחד לו ואין לו רשות למכרו או ליתנו במתנה בלי רצון האב וכן הוגד לי מפי אבי הבחור (של) המקדש שאין דרכו לייחד פרטשיל מיוחד לבנו כי אם לוקח הבא בידו ואינו מקפיד על מה שיטול לפי שעה מ"מ (אף מ"מ) אין דעתו להקנותו לו לגמרי לענין שלא יוכל האב לשוב לקחתו מידו דאינו נותן רק לפי שעה נצרכו ואין לומר אכתי לא גרע משאלה כיון שעכ"פ נוטלו ברשות אב לא גרע משאלה והוה ספק מקודשת לדעת בעל העיטור וכן פסק המחבר (בסימן ק"ח סי"ט) י"ל דהא מבואר בטור טעמו של העיטור משום דסתם שאלה ל' יום וזהו דוקא בשאל דבר לחבירו משא"כ זה שלוקח משל אביו לפי שעה אין יכול ליתן לאחר ולקדש בו האשה כיון שלא נשאל לו רק לצורך תשמישו מיהו במ"ש הבה"ע בשם איכא מ"ד סתם שאלה ל' יום צ"ע דלא קיי"ל הכי בח"מ (סימן שמ"א) והך איכא מ"ד נראה דס"ל כר"ת בפ"ק דמכות וא"כ לדידן דקיי"ל סתם שאלה ניתנה ליתבע מיד א"כ הי' לו להמחבר לפסוק שאינה מקודשת ואולי לענין קדושין חשש המחבר לדעת ר"ת וצ"ע:
עכ"פ בנדון דידן שמה שהבן לוקח לצרכו לפי שעה ניהו דאינו מקפיד עליו כשיקחנו לפי שעה לצרכו אבל אינו חפן שישאילו לאחר או שיקדש בו את האשה בפרט דחזינן קמן דקפיד טובא על האי עובדא ואפילו לא יביא האב ראי' שהי' שלו מ"מ מסתמא נמי מה שנמצא ביד בן הסמוך על שולחן אביו שאינו נושא ונותן לעצמו הוא של אביו דלא גרע מאשה שנמצאו מטלטלין ברשותה שעלי' להביא ראי' כמבואר בח"מ (סס"ב) וכן גדול האחין עליו להביא ראי' ואינו נאמן לומר מציאה מצאתי או במתנה ניתן לי כדאיתא בח"מ שם וכ"ש בן הסמוך על שולחן אביו שמציאתו ג"כ לאביו שמה שנמצא בידו בחזקה של אביו ואפילו במיגו לא מהימן לדעת הש"ך בח"מ (סס"ב סק"ה וס"ק ט"ו) ע"ש וכ"ש הכא שהוא בעצמו אומר שלא הי' שלו ואפילו לפי דעת האורים ותומים שם שחולק על הש"ך וס"ל ביש לו מיגו נאמן וכאן נמי נאמר דכשקידש בו הוה כטוען שהי' שלו מ"מ הכא לית לי' מיגו דלהד"מ כיון דכל מה שנמצא בידו בחזקת של אביו וגם ראוהו אז בידו ולא מצי טעין החזרתי ועיין בח"מ (סע"ב סי"ח) בהגהת רמ"א שם וכ"ש שהרי המקדש טוען שכיון לשחוק. וכבר כתב גדול אחרונים זמנינו הוא הגאון ב"ס נודע ביהודה (סימן נ"ט) שתמה למה לא יהא נאמן שלא כיון לשם קדושין כיון דלא אתחזק איסורא ולכן כתב הטעם דאפילו באמת הי' לשחוק הוה לי' דברים שבלב ואינן דברים וכן מבואר להדיא בתשובת מיימוני וא"כ פשיטא שלא נחשבי' כטוען שהי' שלו בפירוש דאדרבה הוא אומר שלשחוק כיון והי' ראוי להאמין לו ע"ז רק דלא אהני לי' שטותי' דדברים שבלב אינן דברים וא"כ לענין זה פשיטא דהפרטשיל בחזקת אביו קאי ואף שאינו מקפיד עליו כשיטלנו לפי שעה מ"מ אין רשות בידו ליתנו לאחר וגרע אפילו משאלה שסתמא על ל' יום כמבואר בבה"ע בטור ורא"ש פ"ק דקדושין וכ"ש דלא שייך לומר הסברא שכתבתי למעלה לחוך להחמיר משום שי"ל כמאן דפסיק דמי דלא שייך בדבר שאינו שלו ולא נשאר לנו חשש רק שנאמר דזהו דבר שאין מקפיד עליו והוה ספיקא כמ"ש הרמב"ם וש"ע א"ע (סק"ח סי"ז) וז"ל הנכנס לבית חבירו ולקח כלי או אוכל כו' ואם קידש בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו הוה ס"ק עכ"ל ע"ש. הנה כבר כתב ב"ס נ"ב שלא ידע מקור לדברי הרמב"ם בזה. ולענ"ד פשוט שהוציא הרמב"ם כן מלישנא דש"ס (דף נ"ב:) גבי לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד אבל הכא משום כסופא הוא דעביד משמע דוקא משום דאיכא למימר מחמת כסופא אבל אילו היינו יודעין שמחל בלב שלם הוה ס"ק וס"ל להרמב"ם בדבר שאין מקפיד יש לחוש לקדושין וזה פשוט בעיני ומהתם לא מוכח רק דמקודשת מכאן ולהבא כמ"ש בחמ"ח וב"ש אבל שיהי' קדושין למפרע קודם שנודע לו י"ל גם הרמב"ם מודה דהא קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וכיון שלא ידע אז לא קנה הכלי וקידש בדבר שאין שלו ומכאן ולהבא אין כאן חשש כיון שכבר חזר ולקח הפרטשיל מידה בטרם שנודע לאביו ואפילו לדעת הב"ח שחושש גם למפרע היינו בידוע שאין מקפיד עליו אבל הכא לא נודע שאין מקפיד עליו ואדרבה תרה לו מאד על המעשה הלזה אין לחוש כלל דהוה קדשה בגזל דהא אפילו בפרומא דשכרא שהוא כוס של שכר שאין בו קפידא כ"כ וגם אמר בפירוש אמאי לא תיתיב מהאי חריפא מ"מ תלינן בכסופא לבטל לקדושין לגמרי כ"ש שאין לנו לבדות מלבנו שבאמת הוא אינו מקפיד עליו רק בשביל שאינו חפץ בקדושין מקפיד ובאמת לענ"ד אפשר לפרש דברי הרמב"ם דקאי דוקא היכא דאמר בהדיא כלך אצל יפות ובזו חילק דבדבר שאין מקפיד עליו י"ל שאמר כן בלב שלם ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא ודבר הלמד מענינו הוא למעיין בלשון הרמב"ם והמחבר ובזה מדוייק לשון הרמב"ם שכתב אם קידש בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו והל"ל בדבר שאין בני אדם מקפידין עליו וכן דייק במשנה למלך ולמאי דפרישית א"ש ודבר הלמד מענינו הוא דאדסמיך לי' קאי אבל כל שלא אמר כלום ולא גילה דעתו שאינו מקפיד אין הקדושין כלום א"כ כ"ש שאין לנו להחמיר מפני זה לחוש לקדושין למפרע ולא עוד אפילו אם היינו יודעין שלא הי' מקפיד אם הי' נותנו לאחר רק מפני שחרה לו עסק הקדושין מקפיד עליו גם כן לא הי' לנו לחוש דהא ע"כ אם נקח הסברא דבדבר שאין מקפיד עליו מקודשת למפרע אף דלא יצא הדבר עדיין מרשות מרא קמא ואילו הי' רוצה הי' חוזר והוה גזל גמור ועכצ"ל מדלא קפיד השתא אמדינן דעתי' (דניחא לי') דניחא לי' שיהי' הדבר מופקע מרשותו למפרע או משום דניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בממונא וקדושין נמי מצוה היא וא"כ כשעומד וצווח דלא ניחא לי' אין סברא כלל לחוש וכי יש בידו להפקיע ממונו של אדם בע"כ. הנה נא הואלנו לבאר ארבעה התירים בכחא דהתירא דעדיף אשר כמעט כ"א קרוב לבירור:
ח עוד יש לצרף בזה סניף חמישי והוא שלפי דעת הש"ך בח"מ (סימן ל"ו) העדות מתבטלת מפני הקרוב שראה ג"כ הקדושין הגם שלא העיד בב"ד (כ"א) מ"מ דעת רוב פוסקים דבשראו לבד כ"א העדות בטילה וא"צ הגדה בב"ד לדעת רוב פוסקים וכן פסק הש"ך בח"מ (סימן ל"ו ס"ק ח') אע"פ שלא כיונו להעיד ומבואר בש"ס ופוסקים דכשהפסול לא כיון להעיד אין מבטל עדות הכשרים הרי דעת הש"ך שאם גם הכשרים לא כיוונו להעיד ה"ל כאילו שניהם כיוונו להעיד והעדות בטלה שבנ"ד שניהם לא כיוונו להעיד הגם שדברי הש"ך אין להם שורש גמור בש"ס מ"מ יש קצת סעד לדבריו מסוגיא דכריתות פ"א דאיתא התם ומודה בא"ל ידעת בעדות פלוני כו' דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד והוא תמוה לכאורה דאף בלא כיון הוה עדות ולדברי הש"ך ניחא דמשכחת לה כשא' קרוב ופסול שלא כיון ג"כ להעיד ואם הי' מכוין עדותו כשרה משא"כ בלא נתכוין מתבטלת העדות מפני הפסול. ובזה מתישבים התוספות ישנים שם שהם תמוהים למעיין ע"ש ותבין וגם פשטא דלישנא דמתניתין מסייע לי' כיון דטעמא דנמצא מהם קרוב ופסול העדות בטל דמקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא א' מהם קרוב ופסול עדותן בטלה אף ב' כן וא"כ יש להבין היכא אמרינן דאי למחזי אתו עדותן כשרה הא בשנים אפילו אי למחזי אתו עדותן בטלה שלא נשאר רק עדות א' ושלשה מוקשים לשנים ולדברי הש"ך א"ש שי"ל דלא קאי ההיקש רק כששניהם על אופן א' היינו שניהם כוונו למחזי או לאסהודי אבל כל שיש הפרש בין העדים לא ע"ז נאמר ההיקש והרי זה סעד נכון לדברי הש"ך:
מיהו במקום אחר הקשתי על דברי הש"ך ממ"ש התוס' פ"ג דמכות (דף ו') בפירוש מה יעשו שני אחין שפירש שלפעמים לא ידע א' בחבירו ויגידו שניהם בב"ד ולדברי הש"ך אכתי מה יעשו אם יכונו שניהם למחזי הרי בטלה העדות וכשיתכוונו שניהם לאסהודי ג"כ בטל. מיהו לפי פירוש הפוסקים דבראי' לחודה סגי שפיר י"ל דהקרובים אין מכוונין כלל להעיד והאחרים מתכוונים להעיד עכ"פ אין סתירה לדברי הש"ך מן הש"ס דלשיטתו אזיל שפסק כדעת הפוסקים דא"צ הגדה בב"ד הגם שאין לסמוך על דברי הש"ך לחוד בזה מ"מ לסניף בעלמא יש לעשותו לצדדי היתרים הראשונים הברורין (ועיין תשובת מהר"ם פדוויא סימן ל"ז ותמהני שלא חילק בין למחזי או לאסהודי) גם העד השני שאומר אין יודע אם סילק ידו מהפרטשיל אם הקדושין תלויין בזה כמו שצדדנו לעיל זה שאומר אינו יודע נמי הוה כנמצא א' מהם קרוב ופסול ועדותן בטלה ואף עדות השני אינו מועיל כלום ודבר זה מבואר בפ' היו בודקין (דף מ"א:) הגם שהרמב"ם לא פסק כן בפ"ב מהלכות עדות כבר תמהו עליו. ובמקום אחר הארכתי ליישב. גם הקשתי משם על הפוסקים בלא ידע בפסולו כשר העדות אלא שלא ראיתי להאריך כאן בזה דכבר פ' רמ"א (בסימן מ"ב) אם קידש בפני שנים וא' מהן קרוב הוה כמקדש לפני ע"א ועיין בח"מ וב"ש שם שביקשו לומר הטעם שאפשר שלא הכיר בקורבתו והב"ש כ' דאיירי בלא נתכוין להעיד ובתשובת מהר"ם פדוויא נראה דמחלק בין קרוב לפסול משום רשעה. ולענ"ד דבריהם צ"ע דנראה דלמ"ד מקדש בפני עד א' חוששין לקדושין אם נימא דחשש זה מן התורה דדמי קצת לאיסורין וכן נראה מחדושי רא"ה בפ"ב דכתובות דטעמא משום דהוה כאיסורין (וצ"ל דלא דמי לגמרי לאיסור דהא בשנים מודים בלא ע"א לכ"ע לא חיישינן וכמו כן בקרוב ליכא מאן דחייש ובאיסור ג"כ קרוב נאמן) וא"כ לא שייך הקישא מה שנים נמצא א' מהם קרוב ופסול דטעמא משום דלא נשאר רק ע"א ואפילו נימא דמ"ד במקדש בע"א חוששין לקדושין הוא מדרבנן כיון שיש כאן ע"א עכ"פ מנ"ל שלא יחמירו גם כשא' מהם קרוב ופסול דבזה יש להחמיר טפי ודברי מהר"מ פדוויא והאחרונים צ"ע ואין להאריך בזה שאין מן הנדון שבנדון שלפנינו אפילו ישאר ע"א הרי אינן מודין בקדושין וכמו שהארכתי לעיל:
וצירוף לזה מה שנבדקה הבתולה ולא נמצאו לה סימנין אפילו למ"ש מהר"ם לובלין שאין סומכין על עדות נשים וגם יש לחוש שמא נשרו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והרי גם זה עושה עכ"פ פקפוק בקדושין דאם היא קטנה באמת אין כאן קדושין כלל אם לא נתרצה האב בפירוש. ובנ"ד אדרבה הוא עומד ומצפה מתי תהי' מותרת בלא גט. וגם לפי המנהג שאין מקדשין רק תחת החופה ה"ל דרך בזיון ודמי להא דקדושין (דף מ"ה:) בקידש בכישא דירקא וגם כיון שלקח הפרטשיל ושוב אין הפרטשיל בידו בשעה ששמע האב דמי לנתאכלו המעות עיין (סימן ל"ז) וגם הבתולה שאמרה לא הבינה הוה כמחאה אפילו לא נאמין לה הרי אין רצונה בקדושין ולכל הדעות כשאין בקדושין ממש כשקבלתן לעצמה לא שייך שנתרצה אבי' דהא כתבו הטעם דהוה כאמר לבתו צאי וקבלי קדושיך והיכא שאין הקדושין כלום מכל הני צדדין שדברנו לעיל גם שמא נתרצה אב לא שייך שהרי לא שייך כאן קדושין כלל וזה פשוטו האריכות בזה מותר וגם לא שידכו ולכ"ע לא חיישינן כמבואר בש"ע. עוד רגע נדבר בעדות הקרוב הנה הוא מכוון כדברי עד שני רק שראה יותר שסילק ידו ומיד חזר וסילקו מידה והנה בקרובי אם אין לנו לחוש רק לדעת הרמב"ם ולדעת הש"ך גם הרמב"ם מודה דהוה כפסולין דאורייתא כיון דנדרש בי"ג מדות וגם בקדושי כסף כ' הרמב"ם שהם מדברי סופרים ויש מקום לומר בקידש בקדושי כסף לפני עדים פסולים מקרובי אם ואישות הוה כמקדש קדושין מדברי סופרים לפני עדים פסולים מדברי סופרים שאין לחוש לקדושין ג"כ וכמו נפרש דברי סופרים שכ' הרמב"ם בקדושי כסף נפרש דברי סופרי שכ' בפסולי עדות מצורף לזה שהיתר הראשון והשלישי שלא הי שום גלוי דעת ממנו גם לפי דבריו כיון שסילקו מיד ואילו לא סילקו מידה מיד אפשר שהיתה משלכת באמת ודעת הרמב"ם גופי' דקי"ל כרב אחי אפילו לא שדי' מיד לא חיישינן לקדושין והפה שאוסר הוא הפה שמתיר וגם היתר הד' שייך כאן ג"כ ודי לנו בזה שלא נצטרך עוד לחוש לדעת הרמב"ם בזה:
לקלא ליכא למיחש כיון דלא אתחזק בבי דינא שמיד חקרו הב"ד לבטל קדושין וגם הי' בעיני ההמון כמשחק כמו שיש ג"כ אומדנות המוכיחות קצת שהי' לשחוק ואין בו התנאים המבוארים בש"ס ובא"ע (סימן מ"ו) שראו נרות דולקות וכו' שהרי הכל הי' בדרך שחוק וכה"ג כתב הריב"ש (ססק"ע וס"ס קס"ה) ע"ש:
באופן שבתולה זו מותרת לכל גבר דתיצביין ואין ממש בקדושין הללו אפילו הי' בד' צדדי הראשונים צד ספק הנה יש לנו כמה ספיקות שמא לא הבינה ואת"ל שהבינה שמא בטלין הקדושין מטעם שלא ראה סילוק היד ומטעמים האחרים שבררנו לעיל דבעינן ג"ד ושלא הי' שלו והיא בחזקת פנוי' ואין לחוש לקדושין הללו כלל הנלענ"ד ברור כתבתי: