אור ברסלב

שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ

סימן יח

סימן יז

א תשובה מע"ל שלח לי הגביות עדות ולא נראה לי אמיתת הדברים עד היכן מגעת ידיעת האשה בפרטים אשר נאמרו שם אם היא יודעת מן הקמיעות וגם אם אמת הוא שדר אצל מלמד אחד. והנה חקרתי על זה מהישיש הרבני מ' מענדיל ואמר לי שהכל אמת רק שאינו יודע אם יודעת מן הקמיע השני' שנטל בקאזניץ שני קמיעות ויתר הדברים גם האשה אומרת ויודעת שכן הוא ובזה תלוי העיקר שאם האשה אינה יודעת מן הקמיעות אין זה מסייע להתירה שהרי אין אנו יודעין אם הי' בעלה של אשה זו שאנו דנין עלי'. וגם שלח שני גב"ע והייתי מסופק בדבר אם הערות שהגיד מ' אברהם וגרת ביתו מפי עד אחד הי' אפשר לדונו כהכחשה והי' קצת לדון בדבר אף שאין כ"כ חששא במה שהכחישו את עצמן שזה אמר שיש לו שני בנים וזה אומר שיש לו בן אחד וכמ"ש הרא"ש בתשובה (כלל נ"א) בענין שהי' הכחשה שא' אומר שהי' בנו אצל הקבורה וא' אומר שהגיע לו כתב והשיב הרא"ש שאין זה מזיק כיון ששניהם מודים שאינו קיים ומדמי לה לאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג הואיל ושניהם מודים שאינו קיים הרי זו תנשא ע"כ ועיין בש"ע (סימן י"ז סעיף ט') מ"ש האחרונים בזה והרב חמ"ח וב"ש שהאריכו בין עדות המוכחשת בבדיקות או בחקירות. ולכאורה הי' נ"ל דאין צריך לכל אריכות דבריהם דפשיטא בדיני ממונות כיון דבעי תרי והם הכחישו עצמן בחקירות אין כאן עדות כיון דבעי תרי ועדות גמורה אבל על עדות אשה דסגי בחד וא"כ אפילו אחד משקר לגמרי אין לומר ששניהם משקרין עכ"פ אחד אומר אמת ובעדות אשה סגי בחד ודוקא ר"מ ס"ל סברא זו בצרות ביבמות (דף קי"ז) דהואיל ומכחישות זא"ז לא ינשאו וס"ל דאמרי בדדמי אבל בעד לא מצינו סברא זו וגם לא קיי"ל כר"מ ואין להאריך בזה כיון שאינו נוגע לנדון כמו שאבאר. אך בנ"ד אם היו שנים מכחישין שא' הי' אומר שהי' לו שני בנים אפשר גרע טפי דבשלמא בנדון דתשובת הרא"ש שניהם מעידין שבעל האשה מת אבל בנ"ד אין אני דנין להתיר האשה רק על פי הסימנין ואמתלאות שאנו יודעין שכך הי' בבעל האשה הנצבת עמנו וא"כ לפי האחד שהעיד שאין הדבר כן באשה זו עושה ריעותא בעיקר הדבר שאנו דנין עליו אם דברי העד מכונין כפי מה שנמצא הוכחות האלה באשה אבל בשנים מכחישין זה את זה ושניהם מודים שאינו קיים לא גרע משתי כיתות עדים ולוה אחד ושני שטרות שעל כל פנים נוטל הקטן וכן מבואר בח"מ (סימן למד סעיף ז') דאם הוברר דאחד מנה מסהדי חד מינייהו שקרן ומשתבע שבועה דאורייתא ע"כ הרי דמ"מ חשיב עדותו של שני לחייב שבועה דאורייתא ואין להאריך בזה שאינו צריך לנ"ד גם הב"ש כ' סברא זו בשם תשובת פני משה אלא שבארתי יותר ובתשובה אחרת הארכתי בזה בהכחשה דחקירות:

אכן לפי מה שחקרתי ממ' מענדיל הנ"ל לא הי' כאן אלא העד שהעיד בעצמו ר' גומפל ב"ר אביגדור מטארני ועדות מ' אברהם הי' מפי העד. והנה כפי זמן שבגביות עדות נתקבל עדותו בב"ד בט"ו תמוז ועדות הרבני מ' אברהם נכתב זמנו באב א"כ ודאי עדותו שהעיד בב"ד עיקר ואפילו העיד חוץ לב"ד בעדות אשה יכול לחזור ולהגיד בב"ד כמ"ש הר"ן בתשובה ומה שהגיד בב"ד שוב אין יכול לחזור ולהגיד כלל חוץ לב"ד ולא עוד אלא אפילו אם העיד אחד מפי עד בפני ב"ד ובא הראשון ומכחישו שלא אמר כן הראשון נאמן כמו שהוכיח הרמב"ן מה דפ' המדיר דאמרה פלוני חכם טיהר לי הכתם ואתו שייליה ואשתכח שיקרא ומובא בקצרה בחמ"ח (סקי"ז). וא"כ בנ"ד אין לחוש כלל לשינוי הנמצא ובפרט די"ל חוץ לב"ד לא דייק כ"כ או השומעים לא דייקו וא"כ עיקר העדות הוא מה שהעיד בב"ד ולא יזיק מה שהעיד ר' ליב חייט שאמר בפניו שיש לו שני בנים דהגדתו בב"ד עיקר דהראשון נאמן כמ"ש הרמב"ן ומכ"ש בנ"ד שיכול לומר מבודה הייתי חוץ לב"ד וא"כ ממילא בין אם יכחיש את ר' ליב חייט ויאמר שלא הגיד לו כן או יודה לו ר"ג שמבודה הי' בדבר זה לעולם יהי' העד נאמן ואפילו נימא שלא כדברי הרמב"ן מ"מ כאן י"ל דנאמן להכחישו במיגו דאי בעי אמר שחוץ לב"ד אמר שקר בפרט בדבר זה שאינו עיקר עדות אלא סניף בעלמא. וגם לפי מה ששמעתי ממ' מענדיל שהיתה מעוברת והפילה א"כ אפילו אמר באמת שיש לו שני בנים אינו ריעותא לומר שאין זה האיש מדאברין די"ל שחשב שילדה ולד קיימא כי רוב נשים מתעברות ויולדות בני קיימא וא"כ עדות העד שריר וקים:

ומה שנסתפק מעלתי אם נקבל עדותו יען כי לא הוחזק בכשרות במדינה זו לרמ"א בי"ד (סימן קי"ט) דאין לקנות אלא ממוחזק בכשרות וחשש מעלתו שמא חשוד על העריות הוא דפסול לעדות אשה. הנה לדבריו שיש לחוש לפסול לא ידעתי למה דוקא יש לי לחוש לחשוד על העריות דבזה איכא פלוגתא בין הפוסקים כי לפי דעת הרי"ף והרמב"ם וכן לפרש"י ואו תיןוצא בתוס' בפ' זה בורר אין חילוק בין עריות לשאר איסורין עיי' ב"ח ח"מ (סימן ל"ד) ולא חשש לשאר פסולין דאורייתא שגזלן דאורייתא פסול גם לעדות אשה כמבואר בטפ"ה דר"ד (ובסימן י"ז) בש"ע הגם שהי' מקום ליישב דברי מש"ל אפי' מה שכתבתי בספרי יין המשמה (סקכ"ז) ודאי מילתו ל' נתכוין לכך כי ספרי איננו בדפוס ולא שופתי טין ריאה לא ראיתי ליאיייך בזה לי העיקר של ענין עדות כל ישראל בחזקת כשרות והרי אפי' תני על עריות שמתיחד עמהם כשר לשאר עדיות שאף שחם בא על שמרוה באמת פסול מן התורה לכל עדיות. וכן בקלא דלא פסיק משאר עבירות כשר לכל עדיות אף דמי שיש עליו קול לא מקרי מוחזק בכשרות וכ"ש לעדות אשה דלא חיישינן שמא פסול דבאשה אקילו טובא אפילו מפי עבד ושפחה שסתם ישראל בחזקת כשרות הן ולא חששו רק לקנות לכתחילה בעלמא שיש מכשולות והוראות היתירים שונים כמו בדמאי שנחשדו ע"ה ועניני טהרות אף שכשרים לכל עדיות אבל לענין עדות סתם ישראל בחזקת כשרות אפילו לעדות ממון שחמור טפי מעדות אשה. הן אמת כי הרמב"ם (פי"א מהלכות עדות) והועתק בטור וש"ע ח"מ (סימן ל"ד סעיף י"ז) כל שאינו לא במקרא כו' הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם כו' נמצא כל ת"ח בחזקת כשר וכל ע"ה בחזקת פסול עד שנודע שהולך בדרכי ישרים כו' עכ"ל מ"מ נראה דבסתם לא חיישינן שמא ע"ה שאינו בדרך ארץ הוא. וגם הש"ך בח"מ (סקמ"א סימן פ"ז) הביא בשם רבינו האי וגבול ת"ח כל שמניח תפילין בפרט דבזמן הזה לא שכיח ע"ה כ"כ. ועוד שאפילו ניחוש להחמיר כל החומרות לדברי הרמב"ם דהא מפרש"י בפ' חומר בקודש והר"ן בפסחים (דף מ"ט) וגם מהרא"ש לא משמע כן עין ב"י שם ואין להאריך בזה דאפילו לפי דברי הרמב"ם שכתב שפסול לעדות מדבריהם הא אפי' גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה וכמבואר בש"ע (סימן י"ז ס"ג) א"כ פשוט שע"ה כשר לעדות אשה לכל הדיעות וא"כ פשיטא דאין לחוש לפסול עדות עם הארץ בעדות אשה וכן בדין מי גרע מעבד ושפחה וכן מוכח מדברי רמ"א גופי' (בסעיף י') שכתב ואפילו אמר ששמע סתם לא חיישין שמא מפסול שמע עכ"ל. ואם איתא דאם א' העיד והלך לו (לא) חיישינן שמא פסול הוא א"כ מי עדיף עד מפי עד מן העד גופי' שהעיד והלך לו דחיישינן שמא פסול הוא אלא ודאי לא חיישינן להכי ואפילו לדברי השלטי גבורים שכתב ששואלין אותו שמא שמע ממי שאינו ראוי להעיד היינו משום דחיישינן ששמע מעכו"ם ומפסול מן התורה ולכן צריך לשאלו לכתחילה. אבל אם העיד ישראל בפנינו פשיטא דלא חיישינן שמא פסול הוא. וכן מוכת ממ"ש הרמב"ם במצאו כתוב בשטר פלוני בן פלונית ונודע שכתב ישראל משמע כל שנודע שהוא כתב ישראל לא חיישינן לפסול וכן מוכח נמי ממ"ש הב"ש בס"ק יוד מ"ש אפילו עבד אף דסתם עבד פסול דאורייתא צ"ל בידוע שהוא כשר וא"כ משמע בישראל א"צ שיהי' ידוע שכשר ובסתמא כל שהוא בחזקת ישראל כל ישראל בחזקת כשרות הם:

ב וכבד עלה בדעתי להביא ראי' ממה ששנינו במשנה יבמות (דף קכ"ב) משיאין ע"פ בת קול מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני כו' מת הלכו ולא מצאו אדם שם והתירו את אשתו. ובגמרא פריך דילמא שד הוא ומשלי דחזי לי' בבואה וכו' וקשה דילמא הי' פסול אלא ודאי בסתמא לא חישינן לפסול ואם התם דלא נודע כלל מי העד לא חיישינן לפסול כ"ש בנודע שהוא בחזקת ישראל אלא דהא ליתא דהא גופי' תקשי כיון דחיישינן דילמא שד הוא כ"ש דהוה לן למיחש שמא עכו"ם או פסול הי'. והריב"ש בתשובה (שע"ו) הביא מכאן ראי' דהוה מסיח לפי תומו אף בלא אמר דברים אחרים. ומובא בהגהת רמ"א (סעיף י"ד). הרי דהריב"ש מחשיב לאמירה זו מסיח לפי תומו וא"כ אין ראי' משם ועיין ב"ש שהגאון מוה' העשיל הקשה דתקשי בגיטין (דף ס"ו) איתא מי שהי' מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך נמי דילמא שד ודילמא צרה היא ותקשי קושית הריב"ש ניחוש דילמא עכו"ם הוא והב"ש תירץ דלא חיישינן שהעכו"ם כיון להכשיל אבל בעדות אשה שמת בעלה קשה דילמא הכותי אומר אמת דידוע לו ואמר בלא קישור דברים ולא הוה מסיח לפי חומו ואין דבריו מובנים פשיטא דמה שאין העכו"ם נאמן באינו מסיח לפי תומו הוא משום דמשקר דאם אומר אמת ודאי מותרת להנשא וע"כ משום דחיישינן דמשקר אף דלא חיישינן בעלמא דכיון להכשיל את ישראל ע"כ הכא חיישינן דמשקר וא"כ אכתי קשה קושית הב"ש בשם מ' העשיל דילמא עכו"ם הוא ולי נראה דודאי מה שאין עכו"ם נאמן באינו מסיח לפי תומו אף שאינו מכוין להכשיל היינו משום שי"ל שאולי אומר כדי לקבל איזה תועלת מן האשה וקרובי' מאחר שיודע שהיא יושבת עגונה משא"כ במסיח לפי תומו לא חיישינן להכי אבל באין מסיח לפי תומו אם הוה מהימן הי' לנו לחוש שמא אומר כן במכוון ואינו חושש שיתפס בדאי שהרי יכול להתנצל ולומר ששמע כן אף אם יבורר שהי' חי וגם בעגונה כמה שנים שנשתקע שם בעלה אינו חושב כלל שיבורר שהוא חי. ולכן כל שאומר במכוון יש לחוש שאומר לאיזה סיבה לקבל תועלת על עדותו אבל במל"ת לא חיישינן דמשקר ולכן נמי לא חיישינן שמערים ויעשה את עצמו המסיח לפי תומו דכולה האי לא חששו וגם כשנראה זאת אינו מקוה לקבל שכר על כך מאחר שלא נתכוין להטיב וזה לא שייך שיאמר במכוון כתבו ותנו גט לאשתי שלא יקוה על זה שום תועלת מן האשה שהרי לא יוכל לגלות שהוא הי' באמת מאחר שיהי' נחשב שקרן וגם האשה לא תחפוץ להתגרש בגט בטל וא"כ אין לו לקוות שום תועלת בזה שיערים ויעשה א"ע כמו איש פלוני זה חששא רחוקה. אבל בצרה שכוונה שלה לקלקל צרתה שפיר חיישינן. ועוד י"ל ע"פ מה שמבואר בחולין (פ' ג"ה) דסומין מותרין בנשותיהן בט"ע דקלא וא"כ קשה מאי פריך דילמא צרה הוה הא י"ל דמכירין בטביעת עינא דקלא שזהו הבעל וצריך לומר כיון דמושלך בבור לא שייך טביעת עינא דקלא דמערבי קלא כדמשמע בר"ה בתוקע לתוך הבור. ומ"מ קשה איך אמרינן צרה היא הא יש להכירה בט"ע דקלא שהוא קולה וצ"ל דחיישינן דילמא היא תתן קולה לתוך הבור באופן שלא יובחן קולה וא"כ י"ל ע"פ מ"ש בעבודה זרה (דף ס':) דעכו"ם שנמצא עומד בצד הבור שרי שמירתת וכן קיי"ל בכל איסורין אפילו של תורה ביוצא ונכנס מאחר דמירתת א"כ גם כאן ירא לילך אצל הבור ליתן קולו שם פן ירדופו השומעים וישיגוהו יותפס בדאי. אבל בצרה שפיר אית לה לאשתמיט שהיתה באה לבור לדעת שלום בעלה ומה יעשה בו כי מי יחוש חוץ ממנה. ולכן חיישינן דילמא צרה היא וגם צרה מסרה נפשה טפי לקלקלה ומה"ט אפילו אנסיבא הצרה לא מנסבינן לחברתה די"ל תמות נפשי עם פלשתים עבדה כדאיתא ביבמות (דף ק"כ) אבל בהך דיבמות שאומר מרחוק איש פלוני מת אינו ירא דאף אם ירדפו אחריו יוכל לומר אמת הגדתי ולכן קשי' לי' להריב"ש שפיר ניחוש דעכו"ם הוא ומוכח שפיר דהוה מל"ת בכה"ג ומ"מ אני אומר אף שאינני כדאי לחלוק על דברי הריב"ש בפרט בסברא בעלמא מ"מ רחוק לומר כלל שנחשוב זה שעמד על ראש ההר שאמירתו תהי' מסית לפי תומו דלאו בשופטני עסקינן לדלג על ההרים לסיפור שלא במתכוין זה רחוק בעיני:

ולענ"ד נראה יותר על פי מה שכתבתי דמה שאין עכו"ם [שאין] מל"ת נאמן הוא משום שחוששין שנתכוין איזה תועלת ע"י עדותו ובפרט אילו הי' רואה שע"פ דבריו מתירין להנשא הי' עושה כן כמה פעמים במתכוין וכעין מה שאמרו בבכורות (דף ש מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל ראהו קסטור א' אמר מה טיבו של זה אמר לו בכור הוא ואינו נשחט אא"כ הי' בו מום נטל פיגם וצרם באזניו והתירו חכמים ואחר שהתירו הלך וצירם באזני בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שלדעתו אסור ופרש"י שלהטיל מום מתכוין וכאן נמי אם נקבל עדותו יש לחוש שעושה כן כמה פעמים ויאמר בדדמי ויתכוין כדי להתיר לסיבת איזה תועלת אבל בזה שהולך אל ראש ההר אפילו אם הי' עכו"ם מאחר שאין לחושדו שרוצה לקבל איזה תועלת וטובת הנאה מאחר שלא ביקש שיתוודע כלל מי האומר לא חיישינן כלל שאמר דבר שאינו באמת כן נ"ל. גם אין חוששין כלל לעכו"ם שנתכוין להודיע כי מה לו לאהדורי להודיע מיתתו של פלוני ולהכשיל לא חיישינן ותלינן בישראל שנתכוין להודיע שלא תהי' עגונה:

ולפ"ז מוכח שפיר ניחוש שמא ישראל רשע הוא ואף שנתכוין אין עדותו עדות דאל תשת רשע עד כתיב אלא לא חיישינן לפסול מחמת רשעות:

ובעיקרא דמלתא אי חשוד על העריות פסול לעדות אשה שמת בעלה אני נבוך כיון דלפי האמת אינו רשע דהא לעיולי הוא כשר ויש לומר שלא אמרו בגמרא פסול לעדות אשה היינו במידי דבעי עדות כגון שיאמר נתגרשה דבזה יש לומר כיון דאנו חושדין אותה משקרת אין החשוד נאמן שתצא על ידו מבעלה די"ל דניחא לי' כיון שגם לה חושדין אבל אם אמר על אשה שמת בעלה דאין לחוש שהיא שכרתו לומר כן דהא אם היתה רוצה יכולה לומר בעצמי שמעתי שמת בעלי וא"כ י"ל דניהו דהוא חשוד מ"מ היא לא חשידא על העריות והיא אינה בחשד כלל ועוד דבשלמא במידי דגירושין יש לפוסלו מאחר שבעלה כאן ורוצה שיפקיענה ממנו אבל אם אין בעלה כאן והיא עגונה והוא מעיד על מיתתו כיון דבלאו הכי מדינא אין א' נאמן רק משום דייקא מכח חומר שהחמרת עלי' בסופו א"כ אין לו תועלת בעדותו דמסתמא היא תגיע אל האמת. וגם עיקר הדבר לפמ"ש הרמב"ם בהלכות גירושין ובסוף הלכות גירושין משום דדבר הגלוי הוא פן למחר יבא וא"כ גם בזה לא יועיל לו עדותו ואדרבה לעת עתה אפשר תשב בדד מבלי בעלה היתה כאלמנה משא"כ כשחותר על ידו תנשא לגבר ונכזבה תוחלתו ומזימת זימתו. אלא שראיתי לרש"י שפירש לערות אשה שמת בעלה ומ"מ לדינא אפשר דרש"י לשיטתי' אזיל שמפרש שבא על הערוה בפועל א"כ בלאו הכי רש"י מכשיר בקול בעלמא ובא על הערוה פשיטא שלרוב פוסקים בלאו הכי פסול דאורייתא הוא אפילו לעיולי. מ"מ לפי מסקנת הרא"ש דהוא משום קול בעלמא י"ל הסברא שכתבתי הנלענ"ד אף דלא כתב רש"י כן מ"מ מילתא דמסתברא היא ובזה לא יחלוק רש"י על גוף הדין מאחר דרש"י בלאו הכי מכשיר בקול, בעלמא ובטור העתיק בין להכניסה לבעלה בין להוציאה והוא לפי גירסת הרי"ף מ"מ כיון דכייל הטור באה"ע דכל פסול דבריהם כשר לעדות אשה שמת בעלה וזה חשוד כיון דלשאר עדיות כשר נראה ודאי דאף לעדות אשה אינו פסול מן התורה דע"כ לא מקרי רשע דאי מקרי רשע כתיב אל תשת רשע עד וא"כ לאשה שמת בעלה שפיר מהימן ולא תהי' ערות אשה שמת בעלה הפכיות לגמרי משאר עדיות דכל פסולי דרבנן פסולין לעדות ממון וכשרים לעדות אשה ובחשוד על עריות יוכשר לכל עדיות לעדות אשה שמת בעלה יופסל א"כ יותר מסתבר כמ"ש ינ"ע הארכתי גם בזאת אף שאינו לנידון מאחר שהוא להקנות עגונות אמרתי עם הספר יכתב למען יעמוד ימים רבים. סוף דבר פשוט הוא שאם העיד ישראלי בב"ד לא חיישינן כלל לומר שפסול הוא. ומ"ש מעלתו דדוקא עד המעיד דקדק שראשון כשר הי' ודאי אילו הי' כן היו צריכין לחקור ממי שמע דלאו כ"ע דיני גמירי בפרט עדות אשה שאפילו עבד מפי עבד ואשה ושפחה נאמנין פשיטא דכ"ש ישראל סתם דהא אפי' גזלן דדבריהם ומשחק בקוביא שאינו עוסק בישובי של עולם כלל נאמנין בעדות אשה וגם מה שנסתפקו שמא בארחי ופרחי לא שייך עבידא לגלוי' גם זה אינו שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והרי עד מפי עד אף אם שמע מרחוק או שמע מן התנוקות או בין הנשים המקוננית שהזכירוהו בין המתים דיו אף דרחוק שיתפוס בשקרו והרי העומד על ראש ההר ולא נודע מקומו אי' ומשנה שלימה שמשיאין ע"פ בת קול אף שלא נודע כלל מי המגיד ואפילו לצרה לא חששו משום עגונא ואין לנו לבדות חלוקים להחמיר:

ג אחר שביררנו שעדות העד נכונה היא נבאר עוד אם לא הי' העד מעיד אל שום מקום רק שהי' אומר שמח זה שיש בו הסימנין אשר אמר שיש לו שומא וגם הי' לו חולי נופל ר"ל וקיבל קמיע בקאזניץ וגם הגיד שמו צלאל ולא שם עירו כלל הי' מקום למצוא פתח תקוה להעגונה הנ"ל מאחר שהגיד שמו וסימנין הללו עדיף משמו ושם עירו. ואף שלענין השאלה שבנ"ד אין צריך לכל זה מ"מ הואיל ואתא לידן וכבר שקדו חז"ל על תקנח עגונות לא אחשה מה שיש לדבר בזה בהלכתא רבתא לעיגונא דאיתתא ותחילה נבאר אם השומא שהעיד עליו הוא סימן אמצעי שעכ"פ בש"ס הוא בגדר הספק אי סימנין דאורייתא או דרבנן או שאינו אפילו הימן אמצעי ודמי לחורי וסומקי שאין סימן של כלום בפרט לפמ"ש הרמ"ה דבניסת בסימנין אמצעים בדיעבד לא תצא והב"ש הביא דבריו (בסעיף כ"ד ס"ק עיי"ן) הגם שכבר כתבתי בתשובה שכתבתי זה בשנים עשר שנים שהיא תימא למה פסק להקל בספק אשת איש מכל מקום נ"מ טובא בזה שיהיה סימן אמצעי סומכין שהוא הגיד:

הנה הרמב"ם ובש"ע ס' ק"ד כ' אין מעידין על סימנין שבגופו ואפילו שומא משמע דשומא עדיף יותר מסימן אמצעי וכ"כ הב"ש שם וגם לשון הטור שכתב שומא לא הוה סימן מובהק משמע דעכ"פ סימן אמצעי הוה. ולכאורה קשה מאחר דבש"ס איתא (דף ק"ב) אין מעידין על השומא משום ר"א בן מהבאי אמרו מעידין מאי לאו בהא קמפלגי מ"ס סימנין דאורייתא ומ"ס סימנין דרבנן ואמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא ופליגי אי שומא מצוי בבן גילו ואיכא דאמרי בשומא העשוי' להשתנות פליגי ואיכא דאמרי דכ"ע סימנין דרבנן ופליגי בשומא סימן מובהק. והנה לשני תירוצים הראשונים שבש"ס לרבנן שומא לא הוה אפילו סימן אמצעי אם כן קשה מנ"ל להקל לפסוק דעדיף מסימן אמצעי רק דלא הוה סימן מובהק ביותר. ולכאורה היה נ"ל דבלא"ה יש לתמוה על הסוגיא דלשני תירוצים ראשונים ס"ל שומא אפילו סימן אמצעי לא הוה לרבנן ואיך פליג לישנא בתרא מהיפך אל ההופך שאפילו בגדר סימן מובהק הוא לרב אליעזר בן מהבאי זהו ידאי מן התימא. וכבר עלה בדעתי לומר דפליגי במ"ש בשם תשו' מהרד"ך בשומא בצמצם המקום באבר פלוני הוה סימן מובהק כמו נקב בצד אות פלוני וא"כ י"ל ודא, לתרי לישני קמאי פליגי בשומא שלא צמצם המקום אי הוה אפילו סימן אמצעי ובלישנא בתרא פליגי בשומא סימן מובהק היינו בצמצם המקום ובצמצם המקום פשיטא להו דהוה סימן אמצעי עכ"פ ופליגי רק אי סימן מובהק הוא וא"ש. אלא דלפ"ז לא א"ש דמשמע מלשון הטור והרמב"ם דסתמא שומא נמי הוה סימן אמצעי וגם קצת דוחק הוא בש"ם לומר דמיירי בענין השומא שהוא בענין אחר עם מאי דס"ל ללישנא קמא. ולכן אמינא ליישב ברווחא ואתהלכה ברחבה כי בש"ס מספקא לן בסימנין דאורייתא ובודאי מספיקא נראה שאפילו ניסת תצא ודלא כהרמ"ה כמ"ש בתשובה שזכרתי באריכות דהא קיימא בחזקת אשת איש וכ"ש ללישנא דפשיטא לי' דסימנין דרבנן ובמים שאין להם סוף בדיעבד לא תצא ומטעם שרוב אינן ניצולין ואי אמרינן סימנין דאורייתא שרי' לכתחילה ע"פ הסימנין ובמים שאין להם סוף אף שרובן למיתה החמירו לכתחילה וצ"ל דבמים שאין להם סוף אף שמן התורה מותרת חששו לכתחילה למיעוט הניצולין כיון שידוע לנו מיעוטא לפעמים שניצולין משא"כ בסימנין שאין מיעוט מבורר כ"כ שנאמר שיש להם אותו הסימן ולכן אי סימנין דאורייתא סמכינן עליהו אפילו לכתחילה והיינו משום שמים שאין להם סוף סיבת ההיתר ידיעה וידוע מיעוט ניצולין מסיבה זו חשו להחמיר לכתחילה. אבל סימנין שאין לומר בהם מיעוט ידוע שהרי הסימנין עצמן לא ראי זה כראי זה ולכן לא החמירו בסימנין אם הם של תורה. ומעתה יש לומר דלכ"ע אי סימנין דאורייתא שומא נמי סימן הוא אלא לפי שלפעמים מצוי' בבן גילו או שעשוי' להשתנות לפעמים חששו נמי למיעוטא דמצוי' בבן גילו או עשוי' להשתנות כיון דבעצם הסימן יש קצת ריעותא אבל מן התורה לכולהו לישני שומא סימן מעלי' הוא רק בשביל מיעוט הנמצא בסימן זה שעשוי להשתנות או שמצוי' בבן גילו לכן החמירו בה לכתחילה. ועפ"ז י"ל דללישנא סימנין דאורייתא נמי שומא הוה סימן טוב גם לרבנן אלא שהחמירו בה מפני שלפעמים מצוי' בבן גילו או עשוי' להשתנות וללישנא דסימנין דרבנן לא ס"ל הך סברות דמצוי' ולכן הוה סימן מובהק לר' אליעזר ולרבנן לא הוה סימן מובהק אי משום דלפעמים מצוי' בבן גילו אי משום עשוי' להשתנות אבל מ"מ סימן אמצעי הוה וא"כ א"ש מה דס"ל להרמב"ם והטור דעל כל פנים הוה סימן אמצעי כיון דע"כ ללישני קמאי נמי אינו אלא חששא דרבנן ובעלמא שפיר פסקו להקל דעכ"פ סימן אמצעי הוה כנ"ל. ולפ"ז י"ל בפשיטות לפי הכלל המסור בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן דע"כ לא פליגי ר' אליעזר ורבנן אלא בשומא לחודי' אבל אם הגיד שמו וגם סימן השומא כ"ע מודו דמעידין על השומא דהוה כמו שמו ושם עירו וא"כ יש לצדד בהתירא ע"י שמו עם שומא:

וגם ענין היותו נכפה לא מצאתי גלוי לזה אם יחשב לסימן וכפי הנראה הוא סימן חשוב יותר מן השומא שהרי דבר ידוע שיותר שכיחים אנשים שיהי' להם שומא מאנשים שיהיו חולי נכפה ר"ל שאינו אפילו א' מני אלף. ולעומת השומא הי' הדעת נטוה לחשבו לסימן מובהק ביותר. גם יש להביא ראי' מן הש"ס דכתובות (דף נ"ח) ומשנה אחרונה חיישא לסימפון דפריך עבד כהן שלקחו מישראל לא יאכל בתרומה משום סימפון ומשני סימפון בעבדים ליכא אי דאבראי חזי לי' ואי דגואי למלאכה קבעי לי' לא איכפת לי'. ואכתי קשה איך יאכל בתרומה מיד בשלקחו מישראל ליחוש שמא נכפה הוא וזה אינו ניכר מיד כי הוא בא לפרקים ואי הוה נכפה הוה מקח טעות כמבואר ברמב"ם ובח"מ (סי' רל"ב סעיף יוד) אלא ודאי זהו מילתא דלא שכיחא היא כלל:

והמעיין בס' צ"ץ (סימן נח) דעתו להתירא אפילו בשמו לחוד אם הלך בדרך ולא הוחזק אחר בשם זה וא"כ בנ"ד אם לא הוחזק אחר הולך שם יש מקום להתיר אלא די"ל דלא תלי' במקום העגונה רק במקום שהלך צריך חקירה אם לא הוחזק אחר הלך לשם בשם הלזה ודבר הלזה תלי' בסוגיא דפ' האשה שלום בעובדא דיצחק ריש גלותא והוא כפי שיטת הרא"ש. אבל כבר ביארתי בתשובה הנ"ל באריכות ששיטה אחרת יש מגדולי ראשונים הרמב"ן והרשב"א ונ"י ולדידהו אין היפר בזה וכבר הארכתי שם הרבה אם יזכני ה' להדפיסה עיני המעין תחזינה מישרים. וגם בנ"ד שיש ג"כ סימן שומא ושהי' נכפה וקיבל קמיע בקאזניץ ובצירוף שהגיד שמו י"ל לכ"פ אין לחוש:

ד וכבר עלה בדעתי להביא ראיה דסימן אמצעי עדיף משם עירו מהא דאיתא פ"ק דב"מ (דף יח) ההוא גיטא דאשתכח בבי דינא דרב הונא וכתיב בי' בשוירי מתא דעל רכיס נהרא אמר ר"ה חישינן לשני שורי ורמינן עלי' ממתני' מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפילו לזמן מרובה ואמר רב אשי כגון דקאמרי עדים נקב בצד אות פלוני ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב סתם לא מספקא לן אי סימנין דאורייתא או דרבנן משמע דאי סימנין דאורייתא הוה סגי בנקב סתם והא קמן אע"ג דבגט כתוב שמו ושם עירו לא מהני להחזיר לו הגט דחיישין שמא יש עיר א' ששמו כשמו אף בלא הוחזקו אי שיירות מצויות ואפ"ה מהני סימן אמצעי אי סימנין דאורייתא א"כ בזו מספקא לן אבל שמו ושם עירו הכתוב בגט פשיטא לכל שאין מחזירין ע"י זה הרי דסימן עדיף משמו ושם עירו. ואין לומר דשם מהני דוקא סימנין דאורייתא בצירוף שמו ושם עירו הכתוב בגט דהא תליא בסימנין דאורייתא ואי סימנין דאורייתא אפילו בתרי ריעותא דהיינו הוחזקו ושכיחא שיירתא מהדרינן ע"פ סימנין ובהוחזקו אין ראיה מן הש"ס כלל ומוכת דמכת הסימן לחוד מהדרינן ועל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא א"כ חזינן דסימנין עדיפא מן שמו ושם עירו בלא הוחזקו. וא"כ כ"ש בנ"ד דאיכא שמו וסימנים דהוה כשמו ושם עירו:

איברא דקשיא נמי לפי האמת דע"י שמו ושם עירו מתירין עגונה ובסימנין לא שרינן ע"כ שמו ושם עירו עדיף מסימנין (ואפ"ה בגט אשה לא שרינן בש"ס וע"פ סימנין אין מתירין א"כ שמו ושם עירו עדיף מסימנין) וא"כ בגט אשה אמאי לא שרינן ע"י שמו ושם עירו בלא הוחזקו אף דשכיחא שיירתא דהא בעגונה אין חילוק בין שכיחא שיירתא ללא שכיחי דהא לא ידעינן מי היה אותו האיש שאמר עליו שמת. ועיין בב"ש לקמן סימן קל"ב סק"ד) (לפי) מה] שהשיג על רמ"א שם:

ובגט אשה תתהפך הסברא דע"י שמו ושם עירו ס"ל להך לישנא דבחדא ריעותא דהיינו בשכיחי שיירתא אפילו לא הוחזקו אין מחזירין ובסימנין מספקא לן ואי סימנין דאורייתא הוו מחזירין בכל גווני כדפרישית א"כ בגט בסימן עכ"פ איכא ספיקא ואפילו בהוחזקו ושכיחי שיירתא הוה מחזירין אי סימנין דאורייתא ובשמו וכשם עירו פשיטא לן להך לישנא דאין מחזירין ובאשה שמת בעלה שמתירין ע"י שמו ושם עירו הוה נמי חדא ריעותא דבמיתה אין חילוק בין שכיחי שיירתא ללא שכיחי דהא אנו מסופקין אם היה בעל אשה הלזו אשר יחפוץ להתירה. וע"כ צריך לומר דאין הכי נמי אי סימנין דאורייתא מהני אפילו בגט ועדיף טפי משמו ושם עירו הכתוב בגט דלא הוה סימן ואי סימנין דרבנן שמו ושם עירו עדיף דבמת בעלה ע"י סימנין אין מתירין וע"י שמו ושם עירו מתירין:

אלא כל זה אינו מספיק לפי האמת דמתירין אשה שמת בעלה ע"פ עדות על שמו ושם עירו ובגט מחמירין בלא הוחזקו אף דבגט כתוב שמו ושם עירו עיין ב"ש (סימן קצב) מה שהשיג על רמ"א וצ"ל כמ"ש הרא"ש על ישוב דברי הרי"ף דפסק דחיישינן בגט בלא הוחזקו ולתרי יצחק פסק דלא חישינן וחילק הרא"ש דבמיתה שייך עגונה טפי שתתעגן כל ימיה וכמ"ש הרא"ש בתשובה דמכילף בן מלול. וקשה הא מבואר בפ' האשה שלום בפלוגתא דאביי ורבא בתרי יצחק דאביי מייתי ראי' דחיישינן לתרי יצחק מההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתוב בו בצד קלינא מתא אנא אנדלאי נהרדעא פטרית כו' ואמר אבוה דשמואל תבדק נהרדעא כולה כו' וקשה מאי ראיה מגט למיתה הא י"ל בגט גם רבא מודה דלא שייך מוי כ"כ וצ"ל כמ"ש בתשובה הנ"ל דהרא"ש לא אמר כן אלא בשיטת הרי"ף שראה דבריו של אביי בגט ודבריו של רבא במיתה דבגט משמע בפ"ק דמציעא דחיישינן בחד ריעותא אבל אביי ורבא גופייהו ודאי לא מיפלגי בהכי וא"כ קשה טובא לאביי ורבא הא משנה מפורשת היא מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והשיאו חכמים את אשתו ובגט בכה"ג חיישינן לתרי שוירי אף דכתב נמי הנהר כדאיתא בפ"ק דמציעא בשוירי מתא דעל רכיס נהרא וגם שם הבעל ואשה כתובים בגט ואפילו הכי חיישינן. וע"כ גם אביי מוכרח לחלק בין גט למיתה ומאי ראיה מייתי מגט למיתה ועוד דתקשי לאביי מתני' דלא חיישינן לתרי שמות ושני מקומות. וצ"ל דאביי גופיה מודה דלשני מקומות לא חיישינן שיהיה שמותיהם שוין ומתני' דהאשה מותרת היינו ע"י בדיקה באותה עיר ולשני מקומות לא חיישינן ויצחק דאזיל מקורטבא לא נודע לבני אספמי' שיצחק זה מקורטבא הי' שהיה דר בקורטבא רק שבא מקורטבא:

ומצאתי בירושלמי שלהי יבמות ר' זעירא בעי קומי ר' מנא הכא (ר"ל בגט שנמצא) למה הוא פסול אני אומר אחר היה שם והיה שמו כשמו הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא מצאו שם אחר כשמו ולא חומר הוא בעריות והא תנינן הלכו ולא מצאו כו' והשיאו את אשתו אמר ר' מנא עו' האיש הזה שני גיטין הי' בידו אבד את הכשר והשליך את הפסול בשעה שמצא אומר אני הפסול מצא ע"כ. הרי מבואר דקשיא ליה להירושלמי הך קושיא למה במת מתירין ובגירושין חיישינן לתרי מיהו תירוץ הירושלמי נראה דהוא נגד ש"ס דילן חדא דקשה איך אמר תבדק נהרדעא ומאי מהני בדיקה כיון שיש לומר שהו עצמו כתב שני גיטין. וגם סוגיא דפ"ק דמציעא מוכח לכ"ע בלא הוחזקו ולא שכיתי שיירתא לא חיישינן כלל. ולהירושלמי ה"ל למיחש לשני גיטין וגם לחשש שני גיטין מאי מהני סימן נקב בצד אות פלוני ששניהם היו תחת ידו וגם מאי מתרץ דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט יוסף בן שמעון שמא זה היה הפסול. וברור דש"ס דילן לא ס"ל הכי כלל לחוש לא' פסול רק חישינן לאחר ששמו. כשמו. וראיתי בפירוש קרבן עדה שהקשה וא"ת מאי פריך ממיתה לגט הא אפילו עבד ושפחה כשרים בעד מיתה ותירץ דשם משום דייקא וגם בגירושין דייקא ואם קושיתו קושיא אין תירוצו כלום ולא דייק לא בקושיא ולא בתירוץ כי הקושיא אינו כלום דמאי ענין זה למה שנאמן עבד ושפחה דעל כל פנים צריך להעיד שמת ואם חיישינן לתרי אין כאן עדות כלל וכן אמרו בבכורות כי אקילו בסופה בתחילתה לא אקילו והיינו אם כבר יש עדות שמת עכ"פ הקילו להאמין גם עד מפי עד אבל כל זמן שלא נתברר שמת אין כאן עדות של כלום ואפילו ראוהו מגויד וצלוב אין מעידין עליו דס"ל כל שלא נתברר שמת אין כאן עדות. גם מ"ש בדיבור שלאח"ז דהרשב"א כתב הך סברא דחומר הוא שהחמירו בעריות כס"ד דירושלמי דמסתמא ש"ס דילן לא פליג על הירושלמי גם בזו לא דייק כלל דפשוט דש"ס דילן לא ס"ל סברת הירושלמי כלל לחוש לגט פסול. וכמו שהוכחתי ולכן לא הביא הרשב"א מסקנת הירושלמי כלל. גם צ"ע איך יתישב הך לאלתר שלא עבר אדם ולא ראיתי להאריך בזה מאחר שאין סוגית הש"ס שלנו כן. וכבר כתבתי דהרא"ש בתשובתו מחלק לדעת הרי"ף בין גט למיתה. וגם שיטת התוס' פ' האשה שלום ג"כ דאביי ורבא פליגי אי חיישינן בחדא לריעותא לתרי שמי ומ"מ ודאי אמוראי גופייהו לא מפלגי בהכי כדמייתי אביי ראי' מגט להך דתרי יצחק וא"כ תקשי לאביי גופיה כיון דמתני' גופיה מוכחא דמתירין בשמו ושם עירו גם בעל המאור ביקש לפרש דהרי"ף מחלק בין מיתה לגירושין משום דדייקא והשיג עליו הרמב"ן במלחמות דחזינן דבגמרא מייתי ראיה מגט למיתה ולכן פירש פירוש אחר ונמשכו אחריו הרשב"א ונימוקי יוסף הרי דס"ל דלא מפלגינן בין גט למיתה וס"ל משום כאן נמצא וכאן הי' וס"ל בגיטין חיישינן לשני שוירי כסוגיא דפ"ק דב"מ ובעינן תרתי לטיבותא לא שכיחי שיירתא ולא הוחזקו וא"כ תימא גדולה עליהם תקשי להו מתני' דמתירין במת באומרו שמו ושם עירו ובגט חיישינן לשני שוירי ותימא גדולה בעיני ולא ידעתי ליישב אם לא נחלק בין גט למיתה וצ"ע. ואשר אחזה אנכי אשית לבי בישוב הסוגיא דפ' האשה שלום הא דיצחק ריש גליתא כד ליישב עם הסוגיא דפ"ק דמציעא דחיישינן לשני שוירי כי ודאי אשת מדבר אמרו כפי מ"ש התוס' ובתשובת הרא"ש דהיינו הך פלוגתא דפ"ק דמציעא אי חיישינן לשני שוירי ומלבד שמצד עצמו דחוק שלא מכרה סוגיא דב"מ ביבמות ואף לא הך דפ' האשה שלום בפ"ק דב"מ משמע דלא תליא זה בזה וגם קשה איך חייש רב הונא לשני שוירי הא משנה מפורשת היא ביבמות באמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני משיאין על ידו וכמ"ש. וגם מה שמביא ראיה מנני בר חבי דאגבי בי' רבה בר אבוה זוזי כבר הקשו התוס' הא שם הוחזקו ובהוחזקו לכ"ט חיישינן לתרי כדחייש רבא גופיה בענין בר חייא לגמלא פרחא:

ה ע"כ אומר הנלענ"ד בזה ונבאר עיקר החילוק לפענ"ד בין עד מיתה לגט דיש הפרש גדול באם העידו שיוסף בן שמעון מת או שנמצא בגט כתוב יוסף בן שמעון גירש והשליח אבד הגט ומצא גט שכתוב בו יוסף בן שמעון ויש לחלק בזה דודאי הא דמחמירינן בגט שנמצא ותולין שמא אחר כתבו אף בלא הוחזקו היינו משום דמוקמינן לאיתתא בחזקת אשת איש דבזה שהשליח הביא הגט כל כמה דלא אתי לידה לא נפקא מחזקת אשת איש. ולכן צריך לגרשה בגט ברור שהוא כשר והדמיון בזה לבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך כמה נשחטה נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה. הרי כל זמן שעדיין לא נודע ההיתר הדבר בחזקת איסור וזהו ג"כ בגט שאנו דנין עליו אם למוסרו לאשה ואשה בחזקת אשת איש קאי ממילא אין ליתן לה הגט ואינה ניתרת בגט זה שאינו ברור שיוכל להתירה ולכן ס"ל לר' הונא לחוש לשתי שוירי. משא"כ במיתה אם נודע שיוסף בן שמעון מת הרי היתר האישות ברור שהרי המיתה בודאי מפקעת האישות ואף שיש להסתפק באחר שלא נודע עכ"פ ליכא לאוקמה בחזקת אשת איש דמאי חזית לאסור אשת יוסף בן שמעון זה שאנו דנין עליו ולתלות ההיתר להתיר אשת יוסף בן שמעון אחר דעכ"פ אשת יוסף בן שמעון אחד הותרה ואין הספק אלא בין זה לאחר ואף דיש לתלות שזה שמת אין לו אשה כלל מ"מ כיון דעכ"פ עיקר המיתה יש בה כח להפקיע האישות הרי יש לנו ברור דבר מפקיע האישות בהחלט. אבל בגט כשאנו דנין שאין זה גט של האשה שדנין עלי' הרי לא הופקע האישות כלל וחזקת אשת איש כדקיימא מעיקרא ולכן יש סברא להחמיר טפי בגט מאחר דאכתי לא הורעה חזקת אשת איש כלל:

ועפ"ז י"ל דגם בגט אשה אילו הוה ידעינן דגט זה כבר נמסר ליד האשה רק שאין יודעין אם זו האשה דמי ממש למיתה. ועתה נבאר פלוגתא דאביי ורבא ביצחק כי אביי אינו חולק דמתירין בשמו ושם עירו כמבואר במשנה ובתוספתא אבל יצחק ר"ג לא נודע לבני אספמיא שהי' מעיר קרטובא ודר בקרטובא רק דנודע להם שבא משם ובני קרטובא ידעו שיצחק שלהם היה דר בקרטובא והיה הספק אם זו שהולך ולכן ס"ל לאביי דאין מתירין אשתו מאחר שלא נודע שזה שבא לאספמיא היה דר בקרטובא ויש לחוש דמעלמא אתי ומייתי אביי ראיה מאנדרלאי דאמר תבדק נהרדעא כולה וס"ל לאביי הא דמתירין כשמו ושם עירו היינו ע"י בדיקה שלא היה שום אדם בעיר זה ששמו כשמו וצריך בדיקה על כל פנים וא"כ ביצחק ריש גלותא דלא נודע מאיזה עיר הוא לבני אספמי' ממילא לא מהני להתיר ע"י שמו ומ"י דאזיל מקורטבא לאספמיא ורבא ס"ל דאין צריך בדיקה כלל אף אם לא אפשר לעמוד על הבירור אם ישנו עוד אחד ששמו כשם זה שנאמר עליו שמת ורבא ס"ל יבדק כל עולם כולו מבעיא דאי אפשר לעמוד על הבירור שלא היה בנהרדעא שום אנדרלאי אחר אלא ודאי לא חיישינן לכך כיון דלא הוחזק אנדרלאי אחר. והא דמדמי גט למיתה דרש"י פירש האשה היתה תובעתו משמע דאיירי באופן דודאי נמסר ליד האשה אלא שלא נודע אם זו האשה ולא מהמנינן לה שמא אנדרלאי אחר כתב זה הגט וכיון דעכ"פ בגט זה ודאי נתגרשה אשה איתרע ג"כ חזקת אשת איש כמו במיתה שבודאי אחד מת עכ"פ ונודע זה ע"י שכבר נתקיים הגט. ולפרש"י בפ"ק דמציעא (דף יח) דאפילו אצל שלית י"ל שנתקיים י"ל דמיירי שכתוב על הגט עצמו שכבר נמסר לידה כדאמרינן (דף יח) דאי בעי לה למקרעי' ולמיכתב עליו דלאו משום דפסול אלא דלא תהדר ותגבי' בי' וא"כ מוכח דודאי נמסר ליד האשה ושפיר דמי למיתה ובהכי ניחא דלא חששו לתרי נהרדעא דכבר נמסר ודאי נתגרשה לא חיישינן לתרי מקומות שוין כמו במיתה והכל מרווח ונכון. וא"ת לפ"ז מאי פשיט רבה בפ"ק דמציעא (דף יח) דלא חיישינן לשני שוירי ממתני' דכל מעשה ב"ד יחזיר הא י"ל דשם שנתקיים כבר בא ליד אשה י"ל כפרש"י דאף אם נתקיים אין ראיה שבא ליד אשה דאפשר שהשליח קיימו. גם י"ל דמעשה ב"ד משמע אפילו נמצא כתוב שזה מחוייב לגרש אשתו והדין להיות כופין אותו סמכינן אמעשה ב"ד וכופין אף דגט מעושה שלא כדין בטל הוא וכיון שעדיין לא נתגרשה חיישינן לתרי דעדיין אזקת אשת איש בתוקפה וגם למאי דמסיק בב"מ (דף כ:) שטרי חליצה ומיאונין תנן איכא לאוקמה נמי בכה"ג:

ורבא מייתי ראיה מנני בר חבא דאגבי בהו זוזי והיינו אע"ג דשכיחי טובא מ"מ כיון דעכ"פ איתרע חזקת הלוה שהרי על כל פנים שאחד ודאי הוא חייב אזלינן בתר חזקה כיון דזה המוציא לא ניחוש שהיה ביד אחר מטעם איתרע חזקת לוה הכי נמי הכא אתרע חזקת אשת איש במה שנמצא שם זה שהוא שם בעלה מת ולא תלינן בדבר שאין לנו ידיעה בו רק תלינן במאי דידעינן:

ומ"מ לדברי הרמב"ן במלחמות בעובדא דיצחק ר"ג וכן הרשב"א דמשמע שאין מחלקין בין גט לעדות מיתה לא ידעתי איך תתיישב התוספתא דמעידין על שמו ושם עירו וגם במתני' דסגי בשמו ושם אביו ושם עירו עכ"פ אפילו לא מצאו שם שום אדם וצ"ע. ועל פי דברינו הנ"ל אפשר להליץ בעד קצת פוסקים ומהרי"ק גופיה בתשובה (סימן קעד) שסובר דבשמו ושם אביו לחוד מתירין שהוא תמה בעצם איך אפשר בכל עולם לא יודעין שמו ושם אביו שוין ועפ"ז אפשר ליתן תבלין בדבריהם כי בעל המאור סובר ביצחק הקילו משום דייקא ומינסבא והנה עיון דייקא ומינסבא צריך לדייק בהא גופיה הרי ודאי אם עד אמר על אשה שמת בעלה ואפי' עבד ושפחה שנאמנין בה הרי אנו מתירין אותה להנשא מיד בזו הרגע שלא נתנו חז"ל שיעור לדבר:

וגם בשבועת העדות באמר לדידה ולא אמר לב"ד אמרי' שלא היתה צריכה להביא העד לב"ד כלל משמע שלא רמי' עלי' שום חקירה יתירה בשביל דיוקא והדבר צריך ביאור:

והנלע"ד בזה כי ענין דיוקא דידה הוא עפ"י מה שפרש"י בכתובות (דף כ"כ) שאמרה ברי לי אילו היה קיים היה בא והמפרשים דחו דבריו דאין זו ברי שיועיל במקום הכחשת עדים ומ"מ לענין דיוקא נראה כי חז"ל ירדו לסוף דעתן של נשים שאינם עשויות לקלקל עצמן וכדברי הרמב"ם סוף הלכות גירושין ואמרינן שודאי אומדנא שלה חזקה היא לפי ידיעתה והבחינה בדברים שבינו לבינה בודאי לפי דמיונה השמועה אמיתית שלולי זאת היה בא או שומעת ממנו וסמכו חז"ל על זה לדבר ברור ולכן שפיר כתבו התוס' בכתובות דדייקא מרעא לחזקת אשת איש דדמיונה בודאי הוא חזק עד שכדאי לאורועי חזקת אשת איש וזהו הטעם שלא ניתן לה זמן כלל להמתין רק מותרת לינשא מיד שהתירוה ב"ד הרי מינינו רואות שאין דיוק שלה כלום וע"כ דיוקא דידה הוא בדבר המסור ללב והבחנת ענינים בינו ובינה וזה דבר הכרחיי. ועיין מהרי"ק (שורש קפ"ד) שמביא בשם ההשלמה שכ"כ בס' המאור לחלק בין גט למיתה אף דבגמרא מוכיח אביי מגט למיתה ס"ל אביי גופי' פליג מם רבא גם בגט בכה"ג אבל לפי הפסק יש לחלק שפיר:

וא"כ אין תימא אם מתירין בשמו ושם אביו לחוד אף דקים לן מסתמא יהיה עוד בעולם שמו ושם אביו שוין מ"מ כיון דאצלינו לא נודע איש ששמו ושם אביו כשם זה שמעידין עליו א"כ ע"כ נתלה שזה שאנו מחפשין אחריו לא נודע מקומו אי' וזה שבא עליו קול השמועה שמת איש אחר הוא אשר לא ידענו מקומו דניהו אם אנו יודעין בבירור באיזה מקום יש עוד יוסף בן שמעון צריך לחקור עליו אם הוא חי או מת שיש לספק בזה שהעידו עליו אבל כאן כיון שהאשה מחזרת להנשא ע"כ סמכ' דעתה כי בודאי בעלה לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו שזהו עיקר הדיוקא שסמכינן עליו וכיון שזה שאנו דנין עליו הוא בחזקת אבוד שלא נודע מקומו אי' א"כ אין שני יוסף בן שמעון אבודים מוחזקין לפנינו ולכן לא חיישינן שיש עוד יוסף בן שמעון שלא נודע ג"כ איה מקומו אין תולין שזה היוסף בן שמעון שאשתו מחזרת להנשא הלך לעלמא בחיים חייתו וקול השמועה שהגיעה לאזנינו הוא מיוסף בן שמעון אשר לא ידענו מתמול שלשום ותולין יותר השמועה במי שידענו שאשתו מחזרת להנשא שעל זה סמכו חז"ל דמסתמא לפי דעתה קים לה שבודאי לא ישוב עוד וזהו עושה ריעותא בחזקת אשת איש:

ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא אם נאמר דהרמב"ם מתיר בשמו ושם אביי לחוד כמו שדייק מהרי"ק (שורש קע"ה) ממ"ש הרמב"ם מצאו כתוב בשטר מת פב"פ מתירין את אשתו דודאי הכי משמע באמת לא ידעתי לדחות זה כי אם בדוחק עצום. ומה שהקשה בתשובת צ"צ דהוא נובע מן הירושלמי ובירושלמי כתב מת איש פלוני נהרג איש פלוני ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו רבין אמר אין משיאין אשתו וכתב ה"ה דפסק לקולא בשל דבריהם הרי מבואר בירושלמי לא נקט רק שמו לחוד וא"כ למה משיאין אשתו הא שמו לחוד ודאי לא מהני כדאיתא בתוספתא אע"כ הירושלמי לא נחית אלא לאשמעי' דמתירין ע"פ עדות בכתב ומיירי באופן שיודעין על מי הוא מעיד עכ"ד. ושתי תשובות בדברים הללו חדא דאפשר דגירסת הרמב"ם בירושלמי פלוני בן פלוני. וגם הרב המגיד אפשר דגריס הכי אלא שקיצר בלשון כמנהגו ואפילו תימא דגרס הרמב"ם רק מת איש פלוני או נהרג איש פלוני והוסיף הרמב"ם בחכמת לשונו מת פלוני בן פלוני הראיה מבוררת יותר מדברי הרמב"ם דודאי מה שדייק הרב בעל צמח צדק דהטור לא הביא רק מת איש פלוני ובשמו לבדו פשיטא דאין מתירין כמו שכתב הרמב"ם בהדיא דבעינן דיכיר שמו ושם עירו. ונראה דודאי לאו דוקא הוא כל דבשלמא אם הגירסא מת איש פלוני יש לומר דלא נחית לפרש על הסימן שנדע שזהו בעל האשה שבקשנו התירה דלא נחית להכי רק כאומר פלוני מורה באצבע שהוא מה שאנו דנין עליו ופלוני קאי על זה שאנו מסופקין ודנין עליו ומשנה מפורשת היא אפילו שמע מן הנשים שאומרות מת איש פלוני דיו כו' אפילו שמע מן התינוקות הרי אנו באין מלספוד איש פלוני דיו ותקשי הא ודאי ע"פ שמו לבד אין מתירין אלא ודאי פלוני מורה באצבע שאומר הסימנין פלוני זה שאנו דנין עליו והיינו שמו ושם עירו או שאר סימן מובהק שהורה על פלוני זה שאנו מחפשין עליו ופלוני לא קאי על השם כי אם על עצמותו של האיש אשר אנו מבקשין מאחר שלא בא התנא להורות על הכרת האיש כי אם על נאמנות העד. אבל הרמב"ם שכתב פלוני בן פלוני ע"כ לא קאי רק על שמותיהם לבד דאם כוונתו להורות באצבע על אשר יאמר כי הוא זה שאנו מבקשין שם אביו [למה[ וכעין שאמרו בפ"ק דב"ב למ"ד איוב משל היה שמו ושם עירו ל"ל ובאמת ברי"ף מייתי הירושלמי בשלהי יבמות מת איש פלוני ולא שם אביו ואיכא ידים מוכיחות מסתמא גם להרמב"ם לא היתה גירסא אחרת אלא בכוונה הוסיף פלוני בן פלוני שיהיה לסימן שזהו המת וכן בנשתתק כתב פלוני בן פלוני ואם איתא דלא בא להורות כי אם דמהני מפי כתב ומיירי ע"י סימנין אחרים ל"ל לומר בן פלוני אלא ודאי מחשב זה לסימן מובהק ומטעמא דפרישית כיון דשמו ושם אביו שאנו מסופקין בו כבר איתרע חזקת אשת איש וגם סברא דדייקא ומינסבא ובזה נדחה ג"כ דיוקא של הצ"צ דמנ"ל למ"מ שחולקין בירושלמי אי שרינן מפי הכתב דילמא בשמו לבד נחלקו דליתא דפשיטא דבשמו לבד ליכא מאן דשרי וא"כ י"ל דהרמב"ם מפרש דלא חיישינן לתרי יצחק מטעמא דפרישית דדייקא. וגם שכבר נפקע חזקת אשת איש במיתה. והא דמייתי ראיה מאנדרלאי מגט למיתה י"ל דמשמע ליה אם מחמירין בגט אפילו בשמו ושם עירו אין להקל במיתה בשמו ושם אביו לחוד דכולי האי לא מפלגינן בינייהו וא"כ דברי הרמב"ם כפשוטן מורים דמתירין בשמו ושם אביו לחוד וכהבנת מהרי"ק (שורש קע"ה) ואין לדחותן בשתי ידים במקום שיש עוד צדדין:

וע"פ הסברא שכתבתי אפשר ליישב מה שנתחבטו הראשונים בהך דאמרינן בכתובות תרי ותרי נינהו הבא עלי' באשם תלוי והקשו התוס' הבא עלי' בחטאת דאיכא חזקת אשת איש דתרי ותרי ספיקא דרבנן. ולפענ"ד בלא"ה צריך להבין דמוקמינן לאיתתא בחזקת אשת איש אע"ג דודאי ידוע לנו שכמה אנשים אשר מתים בכל יום וכמה אנשים מגרשין בכל יום ואין הספק אלא אם בעלה של אשה זו נמנה בין המתים או בין המגרשין שבכל יום ואיך מחשבין זאת לחזקת אשת איש וצ"ל כיון שאנו דנין על האשה בעצמה מוקמינן לבעלה בחזקת שהוא קיים וכן קיי"ל בשולח גט לאשתו נותנו לה בחזקת שהוא קיים אף שהוא לקולא וכן בת ישראל הנשואה לכהן ובשולח חטאתו כדאיתא בגיטין (דף כח) ואין מוציאין אותו מחזקתו אף שקים לן שיש אנשים מתים בכל יום אין דנין על הכלל כי אם על הפרטיי אף דנודע לנו בדרך כלל שיש אנשים עכ"פ בכלל עולם שמתים ואין מכניסין לבעלה של זו בספק אף שכתבתי לעיל גבי יוסף בן שמעון דמקרי ריעותא בחזקה י"ל דכיון דנודע שמו ושם אביו שהוא בעלה של זו כבר איתרע החזקה ואין להסתפק כי אם בפרטיי ששמו כשמו אבל היכא דליכא שום ריעותא בפרטיי מוקמינן אחזקתי' מ"מ אפשר לומר דאע"ג דאמרינן ביבמות (דף לא) דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמינן אחזקתיה י"ל שדבר הלמד מענינו הוא מהא דבר שטי' דמוקמינן לנכסי בחזקת בר שטיא כיון דאיכא תרי ותרי מכחישין וי"ל דוקא התם במסופקין על המקרה גופה כאשר נהיתה כגון שזה אומר קרוב לו וכת זו אומרים קרוב לה מוקמינן לאיתתא אחזקתה אבל במכחישין את עצמן בעיקר המעשה כגון שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת או שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה כיון דקים לנו שיש אנשים מתים ומגרשים אלא שהם מיעוט א"כ אין מחלוקת העדים אלא שאלו אומרים שזה בעל האשה הוא מכלל המיעוט מגרשים או מתים והמכחישין אומרים שאין זה מכלל מיעוט המגרשין ובכה"ג לכ"ע ספיקא דאורייתא הוא מאחר דהספק בכלליי אם הוא מן המיעוט או אחר. אבל בבר שטי' אין הספק אלא בפרטיי לבד בזו מוקמינן אחזקתיה ובזו יבא על נכון מה שאמרו שם על שנים אומרים נתקדשה כו' או ניסת לא תצא ובנתגרשה תצא ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ותמהו כל הראשונים הא רישא בחזקת פנוי' וסיפא בחזקת אשת איש ודחקו מאד. וכפמ"ש יבא בפשיטות דבמכחישין עיקר המעשה נודע לנו עכ"פ שפנויות מתקדשות א"כ אינן מחולקין אלא שיהיו בכלל המתקדשות:

ויש להסביר הדבר יותר דנימא דמוקמינן גברא בחזקת חי הלא באמת צריך אתה לדון כן על כל האנשים הנמצאים בעולם ואיך אפשר נוקים כולם בחזקת חיים וקיימים הלא הרבה מתים בכל יום וצ"ל כיון שלא נולד ספק כי אם בזה שדנין עליו ואין להכניס אחרים בכלל הספק וי"ל כל המתים מבוררים הם כשנדון עליהם ולא יפול עליהם כשנדון עליהם ויבורר הדבר ביניהם בין חיים למות וזה שאנו מסופקין בו נוקמי' בחזקת חיים כדמעיקרא:

ויובן בזה מה שאמר רבא שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן והדבר צריך הבנה להשכיל במושכל ההבדל אף די"ל דימות לא מפיק ליה מחזקתי' דהכל למיתה עומדין לא א"ש מ"ש גבי נולד דמדמי לה וכמ"ש התו' שמא תזנה:

ולפ"ז מובן היטב דבשלמא על שמא מת אף שבודאי יש מן האישים מתים י"ל דכשנבא לדון עליהם לא יכנסו לספק ויבדלו החיים מן המתים באופן בלתי מסופק אבל על שמא ימות אי אפשר להפריש ביניהם לומר שזה יחיה ולא ימות מאחר שברור לנו מן האישים הנמצאים ודאי יש שימותו וזה ספק על כל בעל חי מן הנמצאים ולכן שמא מת ע"כ אתה צריך לומר שמא מת ולא נתבררה מיתתו ולהא לא חיישינן דכל זמן שלא נתבררה מוקמינן אחזקתו אבל שמא ימית שעדיין לא בא הדבר לבירור שפיר חיישינן דלענין שמא מת ע"כ אתה צ"ל שמא מת והיה אפשר שהי' מבורר שמא מת רק שלא בא הבירור וזה לא חיישינן דאתה צריך לתלות בתרתי שמת ולא נתברר אבל שמא ימות שעדיין אי אפשר שיבורר שפיר חיישינן:

ובזו יובנו דברי התו' בגיטין (דף יז) ד"ה זנות במ"ש, ומסתברא דאיכא למיחש טפי שמא תזנה מלשמא זינתה והגאון מהר"ם שי"ף כתב שלא ידע ליישב למה בתקנת בתולים החשש זינתה ובגט תזנה ובאמת שקשה לצייר החילוק אבל לפמ"ש מובן שפיר דהא עיקר החילוק הוא דלא חיישינן שמא זינתה ומוקמינן בחזקת כשרות אף שבודאי בכל המון נשים יש קצת פרוצות וזונות והספק אם זו מכללן ומכל מקום בדיעבד לא חיישינן דצריך להיות תרתי שזינתה ויצאה מחזקתה וגם לא נודע שיצאה מחזקתה ואם כן זה ניחא בגט שחששו מאחר שמכל מקום יש מקצת מזנות וכשתזנה יחפה עליו אלא דזינתה לא חיישינן להוציאה מחזקתה שזינתה באופן שלא נתברר דתרתי לא אמרינן זינתה וגם לא נתברר משא"כ בחזקת בתולים שחששו שמא תונה ובאמת אם תזנה ויתברר שזינתה א"צ לתקנת בתולים וע"כ החשש שזינתה ולא יתברר א"כ אף כשתמצי לומר שמא תונה מ"מ צריך לומר שמא תזנה ולא תתברר שיצאה מחזקתה א"כ שוין שמא זינתה לשמא תזנה:

ז הנה פלפלנו מענין לענין אף שלא באותו ענין כי בנ"ד לא צריך כולה האי דודאי מה שמועיל שמו וסימן השומא וגם חולי נופל ולקח קמיע בקאזניץ ומצורף לזה שיש לו בן א' ודר אצל מלמד ונודע שכל הדברים היו בבעל האשה הנצבת שאנו דנין עליה נראה דהוה כמו סימן מובהק והנך סימנים כולהו לא גרע משם עירו, וכבר הארכתי בתשובה להוכיח דשני סימנין אמצעיים מצטרפין להיות כסימן מובהק וכבר כתבו כן מקצת מן האחרונים אלא דבחמ"ח סקנ"ה בתשובתו שם כ' אע"ג דמצד שיקול הדעת יש להקל מ"מ לא מצינו רמז לדבר במחברים. ולענ"ד יש רמז לזה במה שאמרו בפ"ק דב"מ (דף יח) אף דחיישינן לשני שוירי באמרו עדים לא חתמנו אלא על גט יוסף בן שמעון א' לא חיישינן דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים הרי בהדיא אף דלשמא כשמא חיישינן מ"מ לתרווייהו לא חיישינן וא"כ בנ"ד אין לחוש שנמצא אחר ששמו צלאל והיה לו שומא וגם חולי נופל וקיבל קמיע בקאזניץ ויש לו אשה ובן א' ודר אצל מלמד לפי דעתי אין לך סימן מובהק גדול מזה. ובכה"ג הביא מהרי"ק (שורש קפה) צירוף שמות שונים אף בלי שום סימן בגופו. וגם מצאתי עוד דמיון ממ"ש פ' הכותב בההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא אמרינן חדא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא וכתבי התוספות דשני הטעמים צריכים ואחדא לא סמכינן להוציא ממון אבל שיהי' שניהם כאחד שלא אמיד וגם זה נותן סימן מחשב לראי' ברורה אף להוציא ממון כ"ש בנ"ד שיש להתיר בפשיטות ע"י שמו בצירוף סימנין הנ"ל ומ"מ בנ"ד שבאמת הגיד שמו ושם עירו רק שנסתפק לעד אם אמר דאברי או דאברין יש להחמיר ולשלוח לק"ק דאברי לחקור אם נמצא שמה איש כזה ואם לא ימצא שמה ואפילו אם לא נוכל לברר שבודאי לא היה שם איש כזה רק שלא הוחזק שם יש להתיר ג"כ דמסתמא כיון לדאברין ששם ידעה אשת צלאל שהיה בו כל הסימנין האמורין ואע"ג דמשמע בגמרא דהיכא דשריא אפילו לכתחילה א"צ בדיקה מהא דפ' האשה שלום (דף קטז) דפליגי אביי ורבא אי חיישינן לתרי יצחק ומייתי אביי ראיה מאבוה דשמואל בההוא גיטא כו' ואמרו תבדק נהרדעא וא"א דאף כשיש דבר מספיק להתירה צריכין לברר לכתחילה מאי ראיה מגט דשם אמר תבדק לברר לכתחילה מ"מ בנדון דידן שלא נודע איזה עיר אמר שפיר יש לברר ע"י שיכתבו לק"ק דאברי אם נמצא שם איש ששמו צלאל והיה נכפה וקיבל קמיע וגם היה לו שומא ודר אצל מלמד וקרוב הדבר שבודאי לא ימצא שם ותוכלו להושיב ב"ד להתיר האשה מכבלי עגונה וד' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. עוד אחת היא והיתה לבאר כי לכאורה יש פקפוק בדברים שהגיד מאחר שהיה חולה ושכיב מרע צריך בדיק' לגיטין כדאיתא (בסימן קכ) אלא דאין לחוש לכך מאחר שסגי במקצת בדיקה אם כן ודאי כיון שאמר דברים כסידורן נראה שהיה דעתו מיושבת ואף שהרמב"ם בהלכות מכירה ובח"מ (סי' רל"ה סכ"א) [כתבו] מי שהוא עת שוטה ועת שפוי כגון אלו הנכפין קרי הרמב"ם לנכפין שוטים מ"מ בנ"ד נראה שבודאי שפוי היה ואין לתלות שמחמת שטות הגיד שמו ושם עירו ונתכוין לשם זה שאנו דנין להתיר אשתו בודאי מתוך הדברים ניכר שאמר דבריו בישוב הדעת והשכל וכל דבריו נאמנו מאד ואין לחוש כלל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי:

תוכן העניינים

שות מהראל צינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה