שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן יא
שאלה בענין עידי כיעור
העתקה גבית עדות
במותב תלתא כו' ובא לפנינו ר"א והעיד כו' בזה"ל ביום א' בבוקר בא אלי פלוני ואמר שרוצה להגיד לי דבר ברור רק שאתן לו ת"כ בחל"ה כו' ואמר לי שהקול נשמע על האשה פלונית שנחשדה על דבר מכוער והיא דרה בבית של ר"א הנ"ל ע"כ מוטל על ר"א לחקור על זה ובליל ב' בא ר' לעמיל מביהכ"נ ואמר אלי ג"כ כו' ששמע כן ואתו ישבתי בלילה כמה שעות בתוך הבית עד ששמעתי איין מענטש האט גיקלאפט אין דער טיר ל. דיא קראם וואס גייט אין דיא גאס ארוס האט מען גיעפינט אונ מען האט דרינן צוא גריגילט אונ האב גיהערט דאס מען האט זיך מנשק גיוועזין אונ גרעט צו זאמען אונ דער נאך האב איך גיהערט פון איר דס ווארט רוק דיך אונ פריר האב איך באנד אויף גיוועקט ר' לעמיל הנ"ל אונ איך האב גיהייסין שטיין דם דער מענטש ויעט ארויס גיין זאל מען אים חאה איז ר' לעמיל גשטאנן בייא דער טיר אונ איך האב גיוואלט נד מענטשין שאפין האב איך גיקריגין ר' ארון איז ער גישטאנין מיט ל לעמיל ביי דער טיר אונ איך בין אריין גיגאנגין אין דער זל כ"ז העיז לפנינו ר"א כו'. עוד זאת העיד ר"א בת"ע שאייה בא ר' לעמיל מאחורי הבית אונ האט גיקלאפט אין דר טיר אשה פלונית אונ גישריגין דברים רעים האט מען גהערט פאוין האט מען אוף גיפראליט איז אים איינר ארויס גלאפין כ"ז החוד ר"א הנ"ל:
עדות ר' לעמיל
במותב תלתא כו' בשבת בבוקר סיפרה לי אשתי שבלילה היתה יושבת בבית ובאתה האשה פלונית כו' מבית אביה עם משרתת שלה וכמדומה שהמשרתת הלכה מאצלה והיתה ישינה האשה פלונית בקראם לבדה אך לא ידעה כך בבירור והי' לבה נוקפה לזאת שאלה בשבת את המשרתת כו' האט זיא מיר גיזאגט איך האב גאר ניט גישלאפין רק מיין בעלת הבית האט צו מיר גיזאגט באלד גייא אהיים ובליל ב' האט מיר ר' אברהם אויף גיוועקט איז שון כמה שעות בלילה גיוועזן בהיות איך האב אים תחילת הלילה גיזאגט פון דעם קול פון איין דבר מכוער הנ"ל אונ ער הט דרוף חקירה גיהאט כמבואר בג"ע של ר"א הנ"ל בין איך דער שראקין גיווארין האט ער גיזאגט דיא זאך וואס איר האט מיר גיזאגט עס איז שוין עפיס איין ידיעה דא בין איך אוף גשטאנין אונ ארוס גיגאעען בארפיס איך בין גשטאנין פאר דיא פאדיר טיר אונ האב גיהערט אין דיא טיר פון פלונית האבין זיך מנשק גיוועזן אונ פמעליך גשמוסט אור גלאכט צו זאמין האב איך גיזעהן ר' אבא אויף דיא גאס האב איך גבעטין איו ער ג"כ מיט גיגאנגין אונ פריר בין איך גשטאנין בזאמין מיט ר' ארון וויא מיר האבין גיהערט דיא דבר מכוער הנ"ל דער נאך האב איך גלאזט פארין שטיין ר' אבא עם ר' ארון אונ איך בין הינטין גיגאנגין אונ גיקלאפט על ר"א אונ דער נאך האב איך גיקלאפט ביי דיא טיר פון אשה פלונית אונ האב גשריגין בקול עפינט מיר ווארוס ווען ניט האק איך דיא טיר אוף האב איך גיהערט פארין האט מען אוף גפראליט דיא טיר אונ דר נאך האב גיקלאפט נאך איין מאהל האט זיא גיזאגט ווס ווילט עטץ כו' האט זיא דאך געפינט האב, איך מיך ארום גזעהן איז ווייטר קיין מענטש ניט גזעהן אונ האב אויך קיין פרעמדי, מלבושים דארט ניט גפונין גם פריר איידר איך בין גגאנגין שלאפין איז ר"א גזעסין אין הויו אונ אשה פלונית איז אליין גיקומן האט זיא גיזאגט ווארום ער הט גברוכט ערשט צו ווארטין דיא טיר פון הוז צו מאכון איך העט זיא אליינט אויך צו גימאכט:
עדות ר' ארון
במותב תלתא כו' והעיד לפנינו כו' בליל ב' איז גיקומן ר"א אונ איך בין גראד ארוס גגאנגין אונ האט גיזאגט ר' ארון קום נאר דא מיט מיר בין איך מיט אים גיגאנגין האט עק מיר גיפירט פאר דיא קראם איז ר' לעמיל דא גישטאנין ביי דיא טיר האט ער גיבראכט ביי דיא טיר פרעג איך אים וואס איז דער מער האט ער גיזאגט עס איז דא א"א איין חשד פלונית עם פלוני האב איך גהערט ביי די טיר האב נאר גהערט שמוסין פמעליך אונ האב גהערט אז פלונית האט גילאכט דער נאך איז ר' אבא ג"כ דא אהער גיקומין איו ר' לעמיל גיגאעין אהינטער אונ האש גיקלאפט אין דיא הינטר טיר פון דיר קראם מען זאל עפינן האט מען נישט גיוואלט עפיק האט לעמיל גיזאגט איך וועל דיא טיר אוף האקין האב איך גיהערט וויא זיא האט גיזאגט צוא דעם וואס דרינן איז גיוועזין גייא שוין ארוס האט מען געפינט איז איינער ארוס.
גלאפין נאקיט נאר אין העמד אונ האט עפיס גיהאט אונטער דעם ארם אונ איז אוועק גלאפין כן העיד:
גם העיד לפנינו ר' אבא בת"ע כו' בליל ב' בין איך ארוס גגאנען איז גיקומן איינר פמעליך צוא גיין אין דיא פינסטר בין איך דר שראקין גווארין האט ער גיזאגט קומט איך ברויך אייך צוא עדות האב איך גיזעהן דאס איז ר' לפמיל בין איך מיט אים גיגאנגין איו ר' ארון דארט גישטאנין ג"כ איז ר' לעמיל אהינטר גיגאנגין אונ האט גקלאפט מען זאל עפינן האט מען ניט באלד געפינט הט ר"ל גיקלאפט אין רר הינטר טיר פון פלונית ער הט גיזאגט דוא חצופה איך וועל דיא טיר אוף האקין האט מען די פאדר טיר אוף גפראליט איז איינר נאקיט אין בלוזין העמד ארוס גלאפין אונ פריר האב איך מיך גיבוקט ביי דר פאדער טיר האב איך גהערט פמעליך שמוסין כו':
ושאר השואל אם יש היתר לאשה זו אם ירצה בעלה לקיימה וגם העדיות נגבו שלא בפני הבעל וכמדומה גם שלא בפני האשה:
תשובה אין ספק כי רע המעשה אשר נעשה הכזונה תעשה. אבל לדינא הגם שבודאי מכוער הדבר למאד יותר מרוכל יוצא המבואר בש"ס מ"מ אין כאן עדי טומאה ממש ואף לדברי עד הראשון ששמע שאמרה רו"ק די"ך מ"מ הא כתב הרא"ש ביבמות (דף כה) דדעת בק"ג דלא מפקינן אשה מבעלה עד שראו כמכחול בשפופרת והרא"ש השיג עליו דאפילו לדיני נפשות סגי שיראו כמנאפי' ומשמע דעכ"פ יראו כמנאפים צריך וכ"ש כאן שאינו אלא מפי שמועה וגם לא ידע מי נתיחד עמה ודאי לאו ע"ט ממש הם אך בודאי עידי כיעור הם בלי ספק כמבואר בש"ע (סימן י"א) וצריכין אנו לבאר השיטות שישנם בזה כדי שיבורר הלכה למעשה. וזה החלי בע"ה צורי ומחוללי:
א הנה ראשונה שיטת הרי"ף והרמב"ם דאף באיכא עדי כיעור וקלא דלא פסיק לא מפקינן מן הבעל אלא מן הנחשד והם מפרשים מה שאמר רב ביבמות (דף כד) אמתני' דנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא אמר רב ובעדים אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב כו' דתניא הנטען על אשת איש והוציאוה על ידו ונתגרשה ונשאת לאחר וגירשה אם כנס לא יוציא אי דאיכא עדים כי אתא אחר ואפסקי' לקלא מאי הוה אלא לאו דליכא עדים וטעמא דאתא אחר הא לאו הכי מפקינן ומשני הה"ד כו' והכי קאמר אע"ג דאתא אחר ואפסקי' לכתחילה לא יכנוס מיתיבי בד"א שחין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם הי' עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא ומשני רב מוקי למתני' ביש לה בנים ומאי דוחקי' כו' לוקמה באין לה בנים ומשני הוציאוה בב"ד ב"ד בעדים מפקי ואבע"א רבי היא דתניא רוכל יוצא כו' אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא כו' ומסיק הלכת' כרבי בקלא דלא פסיק וליכא עדים כר' קלא דפסיק ואיכא עדים כרב ע"כ הסוגיא בקצרה ודעת הרי"ף וסייעתו דבעדי כיעור וקלא דלא פסיק וגם אין בנים הוא דמוציאין מן הנטען דוקא וכ"כ הב"ש וצריך לבאר דהא בגמרא אמר קלא דלא פסיק וליכא עדים כר' א"כ משמע דאפילו עדי כיעור אינן ובקלא לחוד אסרינן לה אם הוא קלא דלא פסיק וא"כ למה הצריכו דוקא עדי כיעור וגם קשה הא דאמר דרבי מיירי בקלא דלא פסיק הא ר' לא קאמר אלא רוכל יוצא ולא מיירי כלל מקלא וצ"ל דבאמת ר' מיירי בלא קלא ובלא קלא (היינו) ע"כ הך דרוכל יוצא היינו ע"פ עדים דאל"כ למה תצא וקלא דפסיק אינו מעלה ואינו מוריד ועיקר טעמא דרבי שמוציאין ע"פ עדי הכיעור של הרוכל לחוד וס"ל לר' בעדי כיעור לחוד מוציאין והא דאמר קלא דפסיק אפשר דרבותא קאמר אע"פ שיצא קול אחר לומר ששקר היה מ"מ ס"ל לר' תצא וכיון דרבי לא מיירי בקלא א"כ ממילא מוכח דקלא דלא פסיק הוא ג"כ בצירוף עדים דאל"כ היכא אמר דבקלא דלא פסיק הלכה כרבי כיון דרבי מיירי בעדים א"כ לא חידש בש"ס אלא דבעינן נמי קלא דלא פסיק דלא מצינו למימר דבקלא דלא פסיק לחוד נמי מפקינן דא"כ כ"ש בעדי כיעור בלא קלח דודאי בעדים יש לחוש יותר מנקלא דאפשר שהוא מכח איזה פריצות שראו לה שאינו אפילו דבר מכוער אלא ודאי תרתי בעינן כיעור וקלא דלא פסיק וכן מבואר בהדיא ברי"ף שכתב ובקלא דלא פסיק עבדינן כר' ומפקינן לה בעדי דבר מכוער ע"כ ולבסוף כתב והני מילי מבועל שהוא הנטען כו' ומשמע נמי דהיינו באין לה בנים דהא הרי"ף כתב דמתני' כר' ואמר דדוקא באין לו בנים כמבואר בברייתא:
וראיתי בתשובה להגאון נודע ביהודה (סימן ע"ב) בסופו כתב להכריע דלא כהרי"ף דאי מפקינן מן הבועל גם מן הבעל מפקינן דאל"כ מאי פריך בסנהדרין (דף מא) ארב חנן דאמר עדי נערה מאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו ופריך אלא באשה חבירה דמיקטלא לריב"י היכא משכחת לה כשזינתה וחזרה וזינתה ולימא לאוסרה על בועלה באנו וקשה מאי קושי אם לאוסרה על בועלה לא לימא רק עדות כיעור ותו לא דהוה אסורה נמי על בועלה אלא ודאי ע"כ רב חנן לא ס"ל כר' דאי ס"ל כר' לא היו יכולין לומר לאסרה [על[ בעלה באנו דלא היה להם להעיד רק על כיעור לחוד וא"כ מוכת היכא דתצא מבועל גם מבעל תצא ותמיהני איך כתב להכריע בדברים כאלה נגד הראשונים שדברים אלו אינם אלא לחידוד התלמידים ואפילו יהי' זה קושיא הא בלאו הכי כתבו התו' דמצינו לתרוצי שזינתה ולא ידעו עם מי. וגם הא גופי' תקשי מאי פריך לר' יוסי בר' יהודה כיון דרבנן לא ס"ל כרבי לפי דבריו א"כ מי שני לי' אי ר' יוסי בר"י כר' ס"ל ומפיק לה מבעלה בעדי כיעור לחוד וא"כ לא צריך לאוקמה בזינתה וחזרה וזינתה די"ל דכר' ס"ל וה"ל להם להעיד רק אכיעור לחוד ובאמת כמה תשובות בדבר חדא כיון דבעינן נמי קלא דלא פסיק וא"כ לא היתה נאסרת בכיעור לחוד רק בקלא דלא פסיק דמסייעא וא"כ רב חנן מיירי בליכא קלא כלל ואין לומר שיעידו דבר מכוער וגם שהי' קול י"ל דקול עביד לגלוי' ואיך יאמרו שהי' קול שלא נודע. ועוד ולטעמי' מי ניחא יעידו שקינא לה בעלה ונסתרה שאסורה לבעל ולבועל ואין לומר תשתה מי סוטה יש לומר שיאמרו שהודית בפניהם או ששמעו מעוף הפורח שנטמאת שהיתה אסורה לבעל ולבועל וכ"ש לפי שיטת הרי"ף וסייעתו שסובר דאין מוציאין אותה מבעלה אם יש לו בנים א"כ ע"כ שאין זה אלא מדרבנן א"כ פשיטא דלא קשיא שיעידו על כיעור דס"ל שבאו לאוסרה מן התורה באיסור גמור:
ובהכי ניחא נמי דהא יש לדקדק לפי שיטת הרי"ף בב"ק (דף ע) ס"ל דלהכי בעדי חזקה לא מקרי חצי דבר משום דעדותו מועיל לענין הפירות א"כ איך יועילו עדי כיעור בצירוף קלא דלא פסיק הא עדי כיעור לחוד ה"ל חצי דבר ואיך יועיל עדותו ואפשר לסייע מכאן מ"ש הרמב"ם (בפ' כ"ד מאישות דין טו) כיצד יוצאת משום שם רע והביא הך דעדי כיעור שהדברים מראים שהיתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה כזאת כו' אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה עכ"ל ומנ"ל דאין ל. כתובה ולפ"ז ניחא דקשי' ליה עדי כיעור הם חצי דבר אלא ודאי שמועיל עדותן עכ"פ לענין הכתובה וא"כ מועיל עדותן שפיר ולא מקרי חצי דבר וא"ש. מיהו לפמ"ש בלאו, הכי ניחא דאין זה אלא מדרבנן דאי מן התורה תצא לא הי' מועיל יש לה בנים דמשום בנים לא שרינן איסורא דאורייתא:
רק שדחוק לפי שיטה זו לפרש מה שאמר רבי ברוכל יוצא ואשה חוגרת כו' הואיל ומכוער הדבר תצא לפרש תצא מרוכל מאחר דעסיק בבעל בשעה שרוכל נכנס היתה תחת בעלה איך אמר רבי תצא מרוכל שעדיין לא כנסה והרי בין גירושי הבעל לזמן שנשאה הרוכל ימי הבחנה לא משמע כלל לפרושי ארוכל שנשאה זמן רב אחר המעשה וגם מה שהקשה ר"ת אהא דקאמר כי אתא אחר ואפסקי' לקלא ואי איכא עדי טומאה היכא קרי לי' קלא. ועוד הקשו מ"ש בברייתא ואם באו עדי טומאה תצא וקשה פשיטא ועוד קשה לי דלכאורה נראה בנטען על השפחה וכותית דלא יכנוס היינו דוקא שלא יחזק הקול וא"כ אם בא עלי' בודאי למה לא יכנוס וכן פרש"י דטעמא שלא יאמרו אמת היה הקול משמע דאם בא עלי' באמת שפיר מצי כניס לה וא"כ קשה לרב דמוקי סיפא בעדים א"כ לא הוה דומיא דרישא דבבא עלי' בודאי אפי' לכתחילה יכנוס ברישא דהא לא נאסרת עליו בשביל שבא עלי'. וראיתי לנימוקי יוסף כ' בשם הרמב"ן הה"ד בבא עלי' שלא יוציא משמע דלכתחילה לא יכנוס ולא ידעתי טעם לדבר דבשלמא בכותית אפשר ליתן טעם שלא יאמרו בשביל זה נתגיירה ואינו גירות שלם אבל בשפחה שרבה משחררה בע"כ למה לא יכנוס אף לכתחילה היכא דאיכא עדים שבא עלי' וצ"ע:
ב ובאמת מלשון הרמב"ם (פכ"ד מהלכות אישות) נראה דמפרש לי' שתצא מן הבעל ג"כ בעדי כיעור אם רצה להוציא כמ"ש אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה ע"כ ומשמע דמפרש כן דברי ר' שאמר הואיל ומכוער הדבר תצא אם רצה וכ"כ בהגמי"י וכ"כ מהר"ם לובלין בתשובה (סי' פ) שכן מפרש הרמב"ם אלא שיש לתמוה איך יפרש הסוגיא דמוקי הנך מתניתא כר' דאמר הואיל ומכוער הדבר תצא ואי רבי מיירי ברצה היכא מוכח מיני' דמוציאין מן הנטען בעל כרחו ודוחק לומר דמשמע לי' דתצא משום שם רע בלא כתובה וכיון דתצא מן הבעל בלא כתובה לגבי נטען דגרע טפי כופין להוציא חדא דזה דוחק דלסברת הרמב"ם שלא תיקנו כתובה כי אם לבני ישראל הכשירות אין ענין זה לזה דס"ל גם רב מודה שאם רצה להוציא מוציא ומ"מ מן הנטען לא כפינן ג"כ להוציא ועוד דהא אמר בגמרא הלכתא כוותי' דרב בקלא דפסיק וכר' בקלא דלא פסיק וא"כ אם נימא דעיקר הוכחה מרבי שסובר תצא מבעל בנטען כופין להוציא א"כ כיון דבקלא דפסיק אפילו יש עדי כיעור אין כופין להוציא מנטען וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מהלכות סוטה) בהדיא (בדין י"ג) א"כ גם לגבי בעל לא נימא תצא דהא בקלא דפסיק אמרינן דלית הלכתא כרבי ורבי אמר דבריו לגבי בעל וא"כ תימה למה לא חילק הרמב"ם (בפכ"ד מהלכות אישות בדין ט"ו) וכתב סתם אם רצה להוציא ולא הביא כלל שצריך שיהיה קלא דלא פסיק והרי בקלא דפסיק לית הלכתא כר' וח"כ גם שם הי' לו לחלק דדוקא ביש קלא דלא פסיק הוא דתצא שלא בכתובה ומדלא חילק הרמב"ם (בפכ"ד מאישות) ואין זכר שמה לקול משמע ודאי דאין ענין לקול שני דמ"מ ע"פ עדים לחוד תצא שלא בכתובה ואין לומר שסמך עצמו על מ"ש בהלכות סוטה דמיירי בקלא דלא פסיק דהרי לא קרב זה אל זה דשם מיירי לענין לאסרה על הנטען וכאן מיירי לענין כתובה. ותמהני על מהר"ם לובלין שלא הרגיש בזה וגם על ההגהות יש לתמוה ולכן הדבר ברור שדברי הרמב"ם (פרק כ"ד דאישות) אינם פירוש דברי רבי כלל דרבי דאמר תצא ודאי בע"כ משמע והרמב"ם בשיטת הרי"ף אזיל לגמרי רק שיצא לו כן מן הירושלמי וכמ"ש גם כן הנימוקי יוסף שיכול להוציאה בלא כתובה אם רצה ולהרמב"ם הוה בכלל יוצאת משום שם רע ויתבאר בע"ה לקמן:
על כל פנים הדבר ברור לשיטת הרי"ף והרמב"ם ורוב פוסקין אין מוציאין מן הבעל בע"כ רק בע"ט ממש ומנטען מוציאין בע"כ וקלא דלא פסיק ואין לו בנים ומה שביקש בדרכי משה לפרש דהרי"ף והרמב"ם קרי לעדי כיעור וקלא דלא פסיק עדי טומאה לענ"ד קשה למעיין ברי"ף ורמב"ם (בפ"ב מסוטה) וכמ"ש מדברי הרי"ף וגם ברמב"ם (בפ"ב מסוטה דין י"ג) כתב אם הוציאה בעלה בדבר מ ער כזה כו' מוכח בהדיא דמבעל אין מוציאין בשום אופן אם לא ע"י קינוי וסחירה ע"ש ברמב"ם אלא דיש עוד לדקדק לשיטה זו למה לא נוציא מן הנטען בקלא לחוד כיון דלגבי נטען הוה קלא דמקמי נשואין ובקלא דמקמי נשואין אפילו בדיעבד תצא כמ"ש באה"ע (סימן ו' ס"ג) וי"ל דלענין שם מזנה י"ל פריצות בעלמא חזי לה כמ"ש בגיטין (דף פ"ט) אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצותא בעלמא חזי לה עיין באה"ע (סימן ו' ס' ט"ז):
ג ושיטה שני' היא שיטת ר"ת ע"פ דברי השאלתות שכתב ואי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקינן בין מבעל בין מבועל דתני' רוכל היוצא כו' ופי' הר"מ רוטנבורג דס"ל לשאלתות דע"כ וקלא דלא פסיק הוה כמו קינוי וסתירה יהיה כמו עדי טומאה וזה מה שאמר רב ובעדים היינו ע"כ ועדי כיעור כעדי טומאה דמו. ולפי שהוקשה להר"ם מאי משני הא מני ר' היא כיון דר' נמי איירי בע"כ א"כ מה ר' אומר בדבר זה ולכן הוצרך לחלק עוד דר' אשמועינן דבראיית הבעל עצמו נמי מפיק לה אף בלא עדים וזה אינו דומה לע"ט ומ"מ ס"ל לר' תצא בין מבעל בין מבועל וא"ת הך ברייתא דאפסקי' אחר ובלא אפסקי' מוציא וכן הך דאין לו בנים תצא כר' ובראיית הבעל עצמו דלא הוה כע"ט ולכן באפסקי' אחר או יש לו בנים לא תצא ופסיק הלכתא כר' בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחוד ובקלא (דלא) פסיק הלכתא כרב דאינה נאסרת אלא בעדי כיעור. והנה לפי שיטת הר"ם בפירוש השאלתות בעדי כיעור מוציאין מן הבעל ואפילו יש לה בנים דהא עדי כיעור ע"ט קרי להו וכמ"ש הר"ם בהדיא ובראיית הבעל וקלא דל"פ אין מוציאן אלא באין לה בנים. ולכאורה משמע דבלא ראיית הבעל אפילו מקלא דל"פ לא מפקינן לא מבעל ולא מנטען דאי ס"ל בקלא דל"פ נמי מפקינן אף בלא ראיית הבעל א"כ ה"ל לפרושי הך דרוכל בלא ראיית הבעל רק שיש קול על זה וכמו שנראה מדברי ר"ת שהובאו ברא"ש שכתב פלוגתא דר' ורבנן ברוכל בלא עדים אלא בקול ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן לי' חתיכה דאיסורא אלא בדבר מכוער [בעדים] דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול עכ"ל ונראה דמשמע י' דכיון דרבי מיירי בקלא דפסיק לא מסתבר כלל שיאסור ע"י קול זה שתצא מבעלה דהא הוה קלא דבתר נשואין דהא הר"ם נתן טעם דכיון דאיכא עדים בדבר מכוער דומה לפתח פתוח וע"א אחר קינוי וסתירה א"כ פשיטא לי' דבקלא אפילו קלא דל"פ בלא ראיית הבעל לא מפקינן מבעל וע"כ מיירי בראיית הבעל דעדיף מקלא בעלמא ומ"מ לא דמי לגמרי לעדי כיעור שהם כע"ט לשיטת הר"ם. ולפי"ז נראה דלנטען אפילו בקלא דלא פסיק לחוד נמי מפקינן מנטען דלגבי נטען הוה קלא דמקמי נשואין ובהכי ניחא דקשה מאי מהני ראיית הבעל לגבי נטען דהא אין הבעל נאמן על הנטען אלא ודאי לנטען אפילו בלא ראיית הבעל מפקינן בקלא דל"פ אלא דקשה כיון דע"כ ס"ל למהר"ם דלא מהני ראיית הבעל כעדים אף דמסברא ראיית הבעל לגבי נפשי' כעדים דמי מ"מ ס"ל דלא מהני וברייתא דרוכל יוצא ע"כ מיירי בראיית הבעל וא"כ קשה מנ"ל דרבי פליג אדרב במה שמצריך עדי כיעור לענין להוציאה מן הנטען דילמא גם לרבי אין מוציאין מן הנטען אלא בעדי כיעור וברוכל יוצא דאמר רבי תצא היינו משום דמחשיב ראיית הבעל כעדים שהרי הוא עצמו הוא הרואה ודאי מסברא כעדים דמי ואף דמהר"ש דוחק לחלק ביניהם מ"מ לא מוכח אי ס"ל לר' דתצא מן הבעל ע"פ ראייתו לא מוכח דתצא מן הנטען בלא עדים דהא ראיית הבעל לא מהני לגבי נטען וגם רב אפשר דמודה לר' דבראיית הבעל הדבר הכיעור תצא מן הבעל אבל מנטען לא תצא בלא עדים די"ל ראיית הבעל לגבי' נפשי' כמו ע. כיעור לגבי נטען וגם גוף הסברא אינה נראית כיון דס"ל למהר"ם דע"כ קרי להו עדי טומאה ואפילו יש לה כמה בנים תצא א"כ איך נימא שבראיית הבעל לחוד לא תצא בקלא דפסיק שהרי הבעל נאמן על עצמו ומ"ש ר"מ דבעדים איכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול לא שייך לפי דברי הר"ם דס"ל דע"כ קרו עדי טומאה ופשיטא לו דתצא אפילו יש לה בנים וא"כ משמע דמדאורייתא אסורה לו וגם מ"ש בתשובת מיימוני (סימן ק"ה) שדברי הרמב"ם הם כהשאלתות וכפי פירושו של הר"ם הוא תמוה דהא הרמב"ם כתב אם ירצה להוציאה אבל הין כופין ותימא גדולה שהוא עצמו הביא לשון הרמב"ם ככתבו וכלשונו ותו חזינא תמי' בדברי תשובת מהר"ם דשם שכתב אם אמר לו שעכו"ם היו מגפפים אותה אי מהימן לי' כבי תרי מחוייב לאפוקה הא בתחילה כתב בקלא דלא פסיק מפקינן בראיית הבעל לחוד וא"כ אפילו ראיית הבעל לא מהני וא"כ מה מהני מה שנאמן לו כבי תרי וצ"ל דגם התם הוה קלא דלא פסיק וס"ל אי מהימן לי' הוה כראיית הבעל עצמו עכ"פ יש להוכיח מדברי מהר"ם שבקלא דלא פסיק לחוד לא מפקינן מבעל בלא ראיית הבעל וכמו שהוכחתי לעיל וכן משמע ג"כ מדברי הטור וזה דלא כנראה מדברי הב"ש ובסימן י"א) דלשיטת הר"ם בפירוש השאלתות כם מן הבעל מוציאין בקלא דל"פ לחוד אף בלא ראיית הבעל הדבר המכיער וליתא. (וראיתי להב"ח שדחק לישב מ"ש מהר"ם שהמיימוני כדברי השאלתות דהרמב"ם מיירי בלאו עדי כיעור ליתא שהרי הרמב"ם התחיל בעדי כיעור ועלה כתב אח"כ וכן זאת שעשתה דבר מכוער וגם בפ"ב מסוטה שפירש שאפילו בעדי כיעור וקלא דלא פסיק כתב אם הוציאה מבואר דאין כופין והאמת יורה דרכי ששיטת הרמב"ם כשיטת הרי"ף) ולפמ"ש צ"ע מ"ש רמ"א ע"א בכיעור לאו כלום הוא ופירשו אפילו מהימן לי' כבי תרי וכ"כ בד"מ בהדיא בשם תשובת המיימוני הרי מבואר בהדיא דע"א בכיעור אי מהימן לי' כבי תרי צריך להוציא כמ"ש בתשובה שהבאתי מיהו דברי מהר"ם גופו נראין כסותרין בתשובה זו דבתחילת התשובה כתב כמ"ש רמ"א דאפילו מהימן לי' כבי תרי לאו כלום הוא ולבסוף כתב כמ"ש וראיתי בתשובת רמ"א (סימן י"ב) הרגיש בזה ויותר נראה דבתחילת תשובה מיירי בלא קלא דל"פ ובסוף מיירי על עובדא הזה קלא דל"פ ומ"מ כבר בררנו שפירוש הר"ם בשאלתות דחוק למאד וכבר סתר הרא"ש דבריו ולכן לענ"ד כיון דפירוש הרא"ש מרווח יותר בשאלתות נלענ"ד שלהלכה אין לחוש לדברי מהר"ם כלל להוציא בעדי כיעור בלא קלא דלא פסיק:
ד שיטה שלישית הוא פירוש הרא"ש בשאלתות שמפרש דברי השאלתות בענין אחר וסתר פירושו של הר"ם ומפרש דברי השאלתות כפשוטן דרב מיירי בעדי טומאה ממש ורבי דאמר רוכל יוצא מיירי בעדי כיעור וס"ל לרבי דבע"כ לחוד מפקינן אפילו מבעל ואנן לא קיי"ל כוותי' אלא באיכא נמי קלא דלא פסיק ולפירוש זה צ"ל דהכי מייתי דרבי הוא כי היכא דס"ל לר' בעדי כיעור תצא מבעל הה"ד מבועל והנך מתנייתא דס"ל באפסקי' אחר לקלא לא יוציא וכן הך דיוציא באין לה בנים אתי' כר' ובעדי כיעור ופסקינן כוותי' בקלא דל"פ. ולשיטה זו קשה לכאורה מאי דייק רב דמתני' הוציאוה ב"ד ב"ד בעדים הוא דמפקי דילמא אתי' כר' דמפיק בעדי כיעור לחוד וא"כ שפיר מצי לאוקמה מתני' באין לה בנים וצ"ל דבהך שינוי' לא אסיק אדעתי' דרבי ואבע"א ס"ל דאין חילוק בין בעל לנטען בשום ענין ומתני' דמפקא מנטען הה"ד מבעל ורב פליג וס"ל בין מבעל בין מנטען אין מוציאין אלא בעדי טומאה ממש. והנה רמ"א כתב שיטה זו ממש רק שסובר דדוקא באין לו בנים אבל ביש לו בנים לא תצא ובחמ"ח השיג על רמ"א דס"ל בע"כ וקלא דל"פ אפילו יש לו בנים תצא ואני אומר שדברי רמ"א ברורים דכיון דמוקי ברייתא כר' ורבי מיירי בע"כ אלמא לא אמר רבי דתצא אלא באין לה בנים ורב ס"ל עדי טומאה ממש בעינן ואפילו ע"כ וקדל"פ לא מהני לאפוקי לא מבעל ולא מנטען א"כ כי פסקינן בגמרא כר' בקלא דל"פ משמע רלא עדיף עכ"פ מדרבי וס"ל בחמ"ח דעדיפא מר' קאמר דבר זה אין לו שחר כלל דהיכא רמיזא בש"ס דע"כ וקדל"פ נחמיר בו טפי מדרבי כיון דרב עדי טומאה ממש בעי ור' לא פליג עליו רק באין לה בנים איך נמצא מסברא דנפשי' להחמיר אפילו יש לה בנים שהוא דלא כמאן דבשלמא לפירוש הר"ם בשאלתות דע"כ קרי להו ע"ט שפיר מבואר בש"ס דאפילו יש לה בנים תצא אבל הרא"ש שכתב בהדיא דעדי טומאה משמע ע"ט ממש ולא מפרש בע"כ וקלא דל"פ ורבי לא פליג רק באין לה בנים א"כ ממילא ביש לה בנים לא פליג רבי אדרב כלל ובעינן עדי טומאה ממש וכן משמע כיון דברייתא קאי אמתני' דנטען ונטען מסתמא קלא דלא פסיק ואפ"ה נקט בברייתא עדי טומאה משמע דבע"כ לא תצא ביש לה בנים אפילו איכא קלא דל"פ. ועוד דכיון דברייתא דרוכל מפרש לה בעדי כיעור ומוקמינן להנך ברייתא כרבי וכן הך דנטען משמע דמיירי בכל גווני אפילו איכא קלא בהדי ואפ"ה באפסקי' אחר או יש לה בנים לא תצא ולא מפליג כלל בין איכא קדל"פ אלא ודאי ליתא לדברי החמ"ח ודברי רמ"א ברורים משה אמת ותורתו אמת. ומה שנסתבך בלשון הרא"ש שכתב דעדי כיעור וקלא דל"פ כפתח פתוח או ע"א אחר קינוי וסתירה. ומזה מוכיח בחמ"ח שסובר אפילו יש לה בנים תצא דבר תימא הוא איך ימציא הרא"ש דבר זה בלי שום ראי' ורמז בש"ס דאדרבה מוכח איפכא כדפרישית דבשלמא הר"מ לפי פירושו דעדים דקאמר רב ע"כ הוכרח להמציא דע"כ הם כפתח פתוח לאסרה על בעל ונטען בהחלט אבל הרא"ש שפירש בהדיא דעדים הם ע"ט מנ"ל להמציא דבר זה שגם עדי כיעור וקדל"פ יהיו כע"א אחר קנוי וסתירה לאסרה אפילו יש לה בנים אלא נראה דהרא"ש לא בא אלא ליישב מה שהקשה בתחילה הא אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה וע"ז בא הרא"ש לבאר דלאו כללא הוא כמבואר בכתובות (דף ט') דמפרש דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בשני עדים וע"י קו"ס אפילו בעד אחד ופתח פתוח כעדים דמי ולכן ס"ל להרא"ש דגם בתך דע"כ וקדל"פ החמירו חכמים לגבי אין לו בנים כמו בפתח פתוח וע"א אבל אינו דומה ממש לאסור מדאורייתא אף ביש לו בנים ושיטפא דלשון מהר"ם נקט וא"כ להרא"ש אין מוציאין לא מבעל ולא מנטען אא"כ יש פ"כ וקדל"פ ואין לו בנים ולא מפלגינן כלל בין בעל לנטען לענין להוציא ממנו וכן ג"כ דברי הטור מפורשים:
אלא דעדיין יש לדקדק בלשון הרא"ש שכתב אבל בראיית הבעל לחוד לא מפקינן אפילו בקלא דלא פסיק דמנ"ל שאין ראיית הבעל כעדי' לגבי נפשי' דבשלמא הר"ם הוכרח לדחוק ולחלק בין ראיית הבעל לעדים מאחר דמפרש הך דרוכל יוצא מיירי בראיית הבעל ותלי' בפלוגתא דר' מוכרח לחלק ביניהם אבל הרא"ש שמפרש כולה בעדים י"ל לגבי בעל שראה בעצמו לגבי נפשי' כעדים דמי ורבי מיירי בין בראיית הבעל בין ע"י עדי כיעור דודאי מסברא אין לחלק ביניהם ואפשר דהרא"ש לא מיירי אלא לנטען שאין הבעל נאמן על הנטען אבל לגבי נפשי' שפיר ראייתו כעדים דמי ולא משמע כן מסתימת דברי הרא"ש והטור. ולכן נראה דכיון דמן הנטען פשיטא שאין מוציאין ע"י ראיית הבעל א"כ כי נקט מתני' והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא משמע היכא דאפקוה ב"ד מן הבעל תצא מנטען ואם נימא דראיית הבעל לגבי נפשי' כעדים דמי א"כ משכחת לה שתצא מן הבעל ולא מנטען דאין הבעל נאמן על הנטען אלא ודאי משמע גם מבעל אין מוציאין בראייתו בלא עדים דבעדים איכא לעז טפי. ומזה נמי מוכח דלא דמי ממש לע"א אחר קנוי וסתירה דאם הוא דומה ממש למה לא תצא מאחר שבעצמו יודע דבר שהוא כמו ע"א אחר קו"ס. ולדעת מהר"ם שעדי כיעור הם כעדי טומאה באמת קשה טובא למה לא תאסר ע"י ראיית הבעל כמו ע"י עדים אבל לדברי הרא"ש ניחא דכיון דלא החמירו בזה רק מדרבנן לא החמירו אלא בעדים דאיכא לעז טובא אבל אי אסורה מדאורייתא אין סברא כלל לחלק בין איכא עדים לליכא עדים והבעל עצמו ראה וזה ג"כ מהקושי' שנמצא בפירושו של הר"ם אבל לפירוש הרא"ש אין אנו צריכים לכנוס במשעול הדחוקים:
והנה לפי דברינו נתברר שדעת הר"ם היא דעת יחיד בפירוש השאלתות וכל הפוסקים חולקים והרא"ש הכריח דברי השאלתות שלא כיונו כלל לדברי הר"ם והוא ברור למעיין וגם ר"ת שכתב הר"מ שחזר בו מכת קושי' דנקט כי אתא ואפסקי' לקלא משמע דלא מיירי בעדים והרא"ש דחק ליישב ואני אומר אחר המחילה מרוממת קדושת תורתם שבשביל דקדוק כזה אין לכנוס לפרצה דחוקה ולדחוק כל הדוחקים שבפירושו של הר"מ וקם להו בדרבה מיני' כמ"ש לעיל מה שהקשה ע"ז קושיות עצומות ועיקר הדיוק דאפסקי' לקלא בעניותי אין לו מקום כלל דפשיטא דבעדים דקאמר רב הם עדי טומאה ומתני' מיירי בנטען שיש קול וס"ל לרב דאף שיש קול מ"מ בעינן עדים והנה אם גירשה וכנסה אחר כבר נפסק הקול באמת שהרי זה הטעם שלא תצא מן הנטען משום שהקול נפסק ע"י הפסק אתר שעשוי להשתכח וא"כ שפיר קאמר אף שאפסיק לקלא מ"מ מאי הוה דמ"מ נשארו העדים וא"כ האמת כן הוא שהקול נפסק אך העדים נשארו ואסורה מצד העדים וזה ברור:
ובאמת במ"מ (פכ"ד מהלכות אישות) כתב ג"כ שרבינו יעקב הסכים לדעת הרי"ף ורמב"ם וגם התוס' כתבו בשם ר"ת דתצא מן הרוכל וא"כ אפשר שמ"ש הר"מ שר"ת חזר בו כיון שאינו מבואר בתוס' ושאר מפרשים שחזר בו אפשר דר"מ ראה דברי ר"ת שהיו קדמונים ואח"כ חזר בו וסובר דאין מוציאין מן הבעל ולפי שנראה למהר"ם ליישב דברי השאלתות באופן שכתב הוא ז"ל תלי הך דר"ת שסובר כהשאלתות שהם אחרונים אבל לפי שסתר הרא"ר פירושו בדברי השאלתות אפשר לפרש שדברי ר"ת שבתוס' הם אחר חזרה. וגם מפרש"י נראה ג"כ כפירוש הרא"ש בשאלתות שפירש דרבי מיירי דתצא מן הבעל מיהו לפרש"י אפשר לפרש דמ"ש מפיק לה מבעל בקול בעלמא אפשר דס"ל לרש"י דתצא אינו שכופין להוציא רק שמשיאין לו עצה שיוציא אם רוצה לצאת ידי שמים וזה לפי מה שאמרו בסוף גיטין דלא יגרש אא"כ מצא בה ערוה או דבר וכה"ג מקרי דבר ששפיר יוכל להוציא ואפילו בזווג ראשן דאמרינן שנוא המשלח ופשיטא לי' להש"ס דכשהבעל מוציא לצאת ידי שמים מפקינן לה מנטען בע"כ דלגבי נטען ה"ל קלא דמקמי נשואין ועוד דאלומי אלמי' לקלא טפי אבל מה שביקש הר"ם לובלין לומר דרש"י רוכל בעל קרי לי' לא נהירא כלל דפשטא דברייתא לא משמע כלל דמיירי בכבר נשאה הרוכל ועל דברי הרי"ף ותוס' אנו מצטערין להעמיד כן בברייתא ואיך מורה סתימת דברי רש"י על הרוכל ומסיק דבקלא דלא פסיק הלכתא כרבי דהבעל מוציא לצאת ידי שמים והרוכל מוציא בדיינין ובקלא דפסיק אין הבעל מוציא אפי' לצאת ידי שמים ואין מוציאין מן הנטען אבל דעת הרמב"ם בפכ"ד מהל' אישות א"א לפרש כן מאחר שלא חילק שם כלל בין קלא דפסיק לקלא דלא פסיק ולכן צ"ל כדפרישית לעיל דיצא להרמב"ם מהירושלמי וראיתי למהרש"ל בביאוריו לסמ"ג (עשין מ"ח) שכתב מ"ש הרמב"ם אם רצה היינו שאין כופין להוציא אבל אסור לקיימה אלא שאין בידינו לכופו לגרשה שלא יהי' גט מעושה ולא נהירא לי דה"ל להרמב"ם לפרושי בהדיא דאסור לקיימה אבל אין ב"ד כופין להוציא וגם (בפ"ב מהלכות סוטה) דמיירי בעדי כיעור וקלא דלא פסיק מ"מ כתב הרב אם הוציאה משמע ודאי דלא אסרינן לה עליו וברצונו תלי' מילתא רק שיכול לגרשה כיון שהיא פרוצה ועיקר דינו של הרמב"ם בענין כתובה יתבאר להלן בס"ד:
ה הנה עד כה הוא לנו לבאר כיד ה' הטובה עלינו שיטת הפוסקים בזה בשלשה שיטות. ועתה אענה אני את חלקי אולי מקום הניחו לי הראשונים לידון בדבר החדש כי בודאי מ"ש רוב פוסקים דבעדים דקאמר רב הם עדי טומאה בודאי דהכי פשטא דמלתא וכמ"ש הרא"ש אלא דכבר הקשו הקדמונים מאי קמ"ל דאם באו עדי טומאה תצא פשיטא ומ"ש בנימוקי יוסף בשם המפורשים דאע"ג דלא ידעו אי באונס אם ברצון מ"מ תצא וקשה מאי רבותא היא זו לגבי בועל דגבי בועל אפילו היא אנוסה מ"מ אצלו הי' רצון ובהוא מזיד והיא אנוסה ס"ל להירושלמי דאסורה לבועל אף שמותרת לבעל ואפילו תימא דסוגיא דש"ס דידן ס"ל דגם לבועל מותרת באונס מ"מ ה"ל לאשמועינן האי רבותא בבעל אע"ג דאונס בודאי שרי לי' לא תלינן באונס ועוד תימא דאי בעדים נטען קרית לי' ועוד קשה כיון דרב דייק ממתני' דנקט והוציאוה דמיירי שהב"ד הוציאו אותה ממנו א"כ מאו קמ"ל במתני' אע"פ שכנס יוציא פשיטא כיון דאפקוה בע"כ מבעל ע"פ עדי טומאה פשיטא דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל כדאיתא בסוטה פ' כשם ועל זה לא שייך תירוץ הנימוקי ועוד קשה מסקנת הש"ס קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וכי לזו הוצרכה שאם באו עדי טומאה שתצא ואין בזו שום רבותא ואיפכא ה"ל למימר קלא דפסיק וליכא עדים פסקינן כרב דלא יוציא גם קשה קושית ר"ת מ"ש אי אתא אתר ואפסקי' לקלא ואי בעדים לא הוה קרי לי' קלא. ולכן נלענ"ד דהא דאמר רב ובעדים בא לו' דוקא היכא שהוציאוה מן הבעל בעדים תצא גם מנטען והיינו משום דנטען משמע שהוא נחשד אבל אינו בירור שבא עלי' וכדפרישית נמי לעיל וס"ל לרב דאפילו בקול היינו שהיא מוצאת בע"כ והיינו שעדים ראו שזינתה עם א' ולא ידעו עם מי רק שהנטען הוא הנחשד והקול יצא על הנטען שנחשד בעיני העולם שהוא זינה עמה רק שלא ראו בו רק דבר מכוער או בקול בעלמא שיצא עליו ועדים ראו שזינתה באופן שנאסרה לבעלה בודאי ובזו קמ"ל במתני' דכיון דבודאי זינתה אין תולין הזנות באתר שלא נחשד אמרינן מסתמא הזנות היה מן הנחשד ואין תולין באדם שלא נחשד רק תולין אותו בדידי' וכה"ג מצינו ביבמות (דף סט:) בארוסה שעיברה דדיימא מיני' דשדינן בתר דדיימא מיני' וא"כ רב קמ"ל היכא דאיכא עדים שזינתה ואיכא קול שזה זינה עמה בהא ודאי תלינן בדידי' אף שלא ידעו העדים אם הנחשד הוא הבועל ובהכי ניחא הא דאמר רב ששת כי אתא אחר ואפסקי' לקלא מאי הוה דזו מילתא דפשיטא היא כיון דבודאי זינתה תלינן בנחשד ואפילו יש לה כמה בנים תצא בפרט לפירוש רש"י שסובר הטעם שלא להוציא לעז על בני' מבעל הראשון אם כן פשיטא היכא דהיא בודאי זינתה דלא מהני יש לה בנים דהיא בודאי נטמאה:
ועפ"ז אפשר לפרש למאי דשני רבי היא דס"ל בעדי כיעור תצא גם מבעל וכיון דנפקא מבעל כ"ש מנטען והיינו אם אין לו בנים כדאוקמינן להנך מתניתא כרבי ובהכי ניחא מ"ש לעיל מאי דייק רב מדנקט והוציאוה משמע בי דינא וב' דינא בעדים מפקי וקשה דילמא מתני' אתיא כרבי ומנ"ל לאוקמה מתני' בעדים דוקא ולפ"ז ניחא די"ל דקשיא ליה לרב אי כר' אתי' דמפיק לה מבעל בעדי כיעור א"כ כ"ש מנטען א"כ כיון דנקט במתני' הוציאוה בב"ד מבעל פשיטא דלגבי נטען נמי אם כנס יוציא ול"ל דס"ל דאם יש עדי כיעור שנתייחדה עם א' וראו בה דבר מכוער ולא יודע עם מי דבהא נמי תועיל הקלא לאפוקי מנטען דפשיטא ליה דלא מפקינן בהכי מנטען כיון שלא נודע על הנטען שום דבר אפילו דבר מכוער וגם עליה לא נודע רק כיעור לחוד בהא ודא בעל חמור מנטען כיון דידעינן עכ"פ בה דבר מכוער אבל על הנטען אפילו דבר כיעור לא נודע רק קלא בעלמא ובדינ' לא מפקינן בקלא לחוד ופסקינן כרבי בקלא דלא פסיק היינו היכא דאיכא תרתי עדי כיעור על הנטען בהא תצא מבעל וכ"ש מנטען וקלא דפסיק איכא עדים כרב והיינו קלא דפסיק שהפסיקו מלדבר בענין זה ודלא כפי' רש"י שיצא קול ששקר היה קול בראשון ואיכא עדים שזינתה בבירור מהני אפילו קלא דפסיק להוציאה מנטען דמ"מ דיימא מיניה ותלינן ביה והכל נכון וברור לולי שהראשונים לא פירשו ואולי מקום הניחו הראשונים להתגדר:
העולה מתוך מ"ש שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורשב"א שהביאו בב"י וכ"כ הנימוקי יוסף בשם הרא"ש והריטב"א וגם דעת רש"י ור"י וכן נראה דעת סמ"ג (עשין מח) שאין כופין להוציא אלא בעדי טומאה עכ"פ בעדי כיעור לתוך כולם שוין שאין מוציאין מן הבעל וגם הר"מ רוטנבורג שתמך יסודתו על השאלתות וכתב מאחר שדברי השאלתות מיושרים אין לחלוק על דבריהם שדבריהם דברי קבלה פיו הקדוש ענת בו שאין לחלוק על השאלתות ומאחר שסתירת הרא"ש ברורה שאין השאלתות סובר להוציא בעדי כיעור או בקלא דל"פ לחוד וגם ת"ל בררנו הקושי והדוחק הנמצא בפירוש דברי הר"מ מה שמפרש בש"ס פשיטא שדעת מהר"ם דעת יחיד היא ואין לחוש לדבריו דאדרבה כיון דדברי השאלתות הם דברי קבלה ופירוש הרא"ש נראה בעליל שהוא מרווח פשיטא שאין להחמיר כלל כפירושו של הר"ם אך אם יש עדי כיעור וקלא דלא פסיק כיון דבהא ודאי השאלתות ס"ל דתצא מבעל וכן משמע דעת רש"י גם הרא"ש הסכים עמו ושמעתא רווחא לפירושו שדוחק לפרש תצא ארוכל שעדיין מחוסר גירושין מבעלה הראשון וכניסת הרוכל פשיטא שיש להחמיר כדברי הרא"ש וטור דבהא הר"מ והרא"ש שוין עם השאלתות בזו ודאי יש להחמיר באין לה בנים כדפרישית ובהכרעת רמ"א וע"י ראיית הבעל עצמו אפי' איכא קלא דל"פ לא מפקינן לא מבעל ולא מנטען כדפרישית לעיל בדברי הרא"ש:
עוד רגע אדבר בענין הקול שכתב הב"ש בשם מהרש"ל דבעינן שיצא הקול מצד אחר שלא מחמת הכיעור שמרננים אחרי' שזינתה זולת אותו דבר מכוער שראו העדים וכן יראה מדברי הרמב"ם (בפ"ק מהלכות סוטה) ע"כ ואני אומר לפ"ז נפל פותא בבירא כי מאן מפיס דודאי הקול נובע מאיו בר מכוער שראו בה ומי יבחן בקול ענות שהוא חוץ מן בר מכוער הנראה בה. והנלענ"ד בזה דנלמד זה מהא דאיתא בפרק אלי מגלחין (דף ית:) דאמרינן התם אין אדם נחשד בדבר אא"נ עשאו כו' הרהר בלבו לעשותו ופריך האמר יהיה חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו ומשני הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק וקלא דלא פסק עד כמה וכו' כדאיתא ביבמות ק"כ ומזה נראה דהקול הוא קול הברה בעלמא שפלונית זינתה לא שתצא הקול שפלונית עשתה דבר מכוער דכיון דבלאו הכי איכא עדים על זה מה לי שידעו מזה שנים או כל העולם רק שהקול נשמע בסתם פלונית זינתה ולא פלונית עשתה מעשה מכוער ואמרינן כיון דאיכא עדי כיעור והקול יוצא בסתם שזינתה מסתמא החשד הוא אמת שזינתה ממש וכן משמע לשון הרמב"ם (בפ"ב מסוטה דין י"ד) שכתב וז"ל בד"א כשריננו בני העיר עליו ועל הנטען יום ומחצה ואמרו פלוני זינה עם פלונית היינו כדפרישית:
ומ"מ נראה דיכול לגרשה בעל כרחה ואין בה משום תקנת הגאון רבינו גרשון וכ"כ בתשובת מהר"ם לובלין ודלא כמהרש"ל בתשובותיו שכתב מ"ש הרמב"ם אם רצה להוציא מוציא היינו בזמנו ולא נהירא דכבר כתבתי דכוונת הרמב"ם שאפילו בזווג ראשון ראוי לגרשה אף דבעלמא שנוא המשלח ותימא על מהרש"ל דבביאוריו לסמ"ג (מ"ע מ"ח) כתב בהדיא שאסור לקיימה ומותר לגרשה בע"כ וכדפרישית לעיל בשמו ובודאי לא תיקן הגאון היכא דאיכא דררא דאיסורא וכדאמרינן בשלהי גיטין אמנם לענין הכתובה יש לעיין אם תפסיד הכתובה כיון שרשאי לקיימה רק מגרשה מרצונו אם צריך ליתן לה כתובה וכבר כתבתי בהרמב"ם (בפכ"ד מאישות) כתב דאם רצה מוציאה בלא כתובה ואין זו צריכה התראה כמו שאר עוברת על דת וכ"כ הנימוקי בשם הריטב"א דביש עדי כיעור א"צ התראה אם רוצה להוציאה בלא כתובה. אך רבינו המחבר בש"ע (סי' יא סעיף ג) כתב כל מקום שאמרו תצא תצא בלא כתובה ומשמע בזה שכתב (בסעיף א) אם הוציאה בעלה בדבר מכוער וקלא דלא פסיק שאין כופין להוציאה יש לה כתובה ותימא גדולה איך לא הביא דעת הרמב"ם והריטב"א דאפילו בעדי כיעור לחוד מפסדת כתובתה. אך בעיקר דינו של הרמב"ם יש לעיין כי המ"מ כתב שפירש כן מ"ש בס"פ אלמנה נזונית והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפניו ויוצאת ופירש הרמב"ם דהיינו בעדי כיעור אבל רש"י פירש יוצאת משום שם רע שזינתה וכ"כ הר"ן בפירושו לרי"ף משמע שזינתה באמת ודוחק לפרש בלשון רש"י דכוונתו שיש עליה שם רע שזינתה דה"ל לפרושי דמיירי בעדי כיעור ועוד אם מאמר רש"י שזינתה נסמך לשם רע האמור בש"ס א"כ תאמר שאפילו בקלא בעלמא מאבדת כתובה והא ליכא למ"ד וכמו שנברר לקמן בראי' ברורה אלא נראה דס"ל לרש"י היכא דאינה נאסרת עליו אינה מאבדה כתובתה וכן משמע בש"ס דאמר מסייע ליה לרב הונא דאמר זינתה לא הפסידה בלאותי' הקיימים ואם איתא דיוצאת משום שם רע מיירי בדבר מכוער מנ"ל להוכיח בזינתה בבירור דילמא דוקא בדבר מכוער דמידי ספיקא לא נפקא א"כ נכסי מלוג בחזקתה קיימי דהא במתו עד שלא שתו אע"ג דנאסרה עליו בבירור ס"ל לב"ש דנוטלת כתובת' משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וא"כ כ"ש בדבר מכוער שלא נאסרה דנכסי מלוג לכ"ע בחזקתה קיימי שלא הפסידתן אלא ודאי ס"ל שאינה מפסדת היכא שאינה נאסרת עליו ומיירי שזינתה בבירור וכפרש"י והר"ן. ועוד דאפילו תימא דיוצאת משום שם רע היינו שיצא עלי' שם רע שזינתה מ"מ אפשר דהוה בכלל עוברת על דת ובסוטה פ' ארוסה מסיק דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה ואיך ס"ל להרמב"ם להפסידה כתובתה בלא התראה:
ובתוספות סוטה (דף כה:) ד"ה בית הלל כתבו דלא שייך למימר אליבא דב"ה העמד אשה על חזקתה ואימור לא זינתה שהרי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק ע"כ משמע דוקא התם שהכתיב היציאה מחזקה ואסורה עליו ע"י הסתירה משא"כ היכא דלא נאסרה עליו אף שנמצא בה דבר כיעור הרי התם שבודאי נאנסה ונבעלה מ"מ מוקמינן לה אחזקתה א"כ כ"ש כאן דמתירין אותה לבעלה ומחזקינן שלא נבעלה למה תפסיד כתובתה ובר"פ ארוסה לא שותות כתבו התוס' בשם הירושלמי יודעת היתה שאין ארטסה שותה ולמה הכניסה עצמה לספק הזה המרובה בשביל לפוסלה מכתובתה ע"כ משמע דהוצרכו התוס' ליתן טעם למה תפסול מכתובתה ונתנו טעם שהיא גרמה וגם רש"י פירש שהיא גרמה ואף שכתב בשומרת יבם דלא בעי למינסב אשה זונה י"ל דוקא התם שזינתה בבירור אבל בשביל דבר כיעור אין סברא להפסידה כתובתה ועוד הא בש"ס פ"ק דכתובות איכא מאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אינו מקח טעות ויש לה כתובתה מנה אף שזנתה ברצון ובודאי מכוער הדבר כי תחל לזנות אף שהיא פנויה ולא יהא עדיף דבר כיעור באשת איש מזנות גמור בפנויה אף שכאן חושש הוא בזנות שתאסר עליו הא אמרינן בשלהי פ' אלמנה לכה"ג גבי ארוסה שעיברה מדאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרה נפשה לעלמא והרי זנות פנויה ודאי חמור מזנות הארוס ואפ"ה לא מפסדא כתובה ואפילו למ"ר דמקח טעות לגמרי היינו בשביל שכנסה בחזקת בתולה אבל משום זנות דפנויה מאחר שאינה אסורה עליו בשביל כך לא מפסדא כתובה ומ"מ מ"ש התוס' הטעם שהכניסה עצמה לספק הזה המרובה קשה קצת דבירושלמי לא הוצרך לטעם זה אלא אליבא דב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי אבל לב"ה ניחא בלאו הכי דמספיקא נמי לא תטול כתובה כיון דנאסרה עליו בשביל כך:
וגדולה מזו מבואר במשנה ר"פ ארוסה אם אמר בעלה איני משקה ושבעלה בא עלי' בדרך נוטלות כתובה ולא שותות ע"כ אע"ג דאין לך דבר מכוער גדול מזה שנסתרה אחר הקינוי ושהתה כדי ביאה וכ"כ הנימוקי יוסף ביבמות בשם המפרשים שאין לך כיעור גדול מזה ואפ"ה לא מפסדא כתובה:
ו הן אמת כי הרב משנה למלך רפ"ב מסוטה תמה ג"כ למה תיטול הכתובה הא הוה עוברת על דת לאחר התראה שהרי קינא לה ונסתרה אחר הקינוי ויאמר לה אפילו לא נטמאת אני רוצה לגרשך בשביל שעברת על דת ותירץ לתשובת מהר"ם צריך להתרות בפירוש שתפסיד הכתובה וסתם קינוי לא מהני להפסידה כתובה וכן הוא בתשובת מהר"ם בס' נשים (סימן טז) ואם יהיה תירוץ זה אמת מבואר ומוכח דלא מפסדא כתובה בשביל דבר כיעור. אך הרב משנה למלך כתב לתרץ דטעמא דעוברת על דת יוצאה שלא בכתובה אינו משום האיסור עצמו רק דחיישינן שמא זינתה ומשום הכי אם בעלה אינו רוצה להשקותה והיא אומרת שרוצה לברר שטהורה היא לא מפסדא כתובה ואין זה מחוור בעיני דאדרבה אם יש לחוש שזינתה למה יתחייב ליתן לה כתובה כיון שהכניסה עצמה לספק וכי מוטל עליו לברר ספק שלה בפרט לפמ"ש דאם אמר פעם אחד איני רוצה להשקותה שוב אין יכול להשקותה עוד אם כן למה יתחייב בדיבור זה שאמר ליתן לה הכתובה ויותר נראה לי בהיפוך דהא דעוברת ע"ד מש"ה מפסדת הכתובה לא משום שחוששין לזנות כיון שאינה אסורה עליו גם הכתובה אינה מפסדת מדינא אלא דכיון שהיא פרוצה קנסוה חכמים שלא תטול כתובה כדי שיגרשנה בעלה ולא ישהנה אצלו כי אשה רעה מצוה לגרשה ואם יתן כתובה ישהנה אצלו וזהו במילתא דליכא לברורי אבל בסוטה שיוכל הספק להתברר אוקמה אדין תורה ואם הוא חייב בזה שלא יוכל להתברר ע"י שאמר איני רוצה להשקותה כיון שהיה אפשר להתברר לא קנסוה חז"ל כן י"ל. אלא דאכתי קשה מ"ש ממתו עד שלא שתו דלדידן דקיי"ל כב"ה אינן נוטלות כתובה אף שהוא סיבה מן השמים וע"כ לומר משום דאיתרע חזקתה וחיישינן שזינתה עד שאסורה עליו ולכן גם כתובה לא תיטול וא"כ אף שאמר איני רוצה להשקותה בשביל שאינו רוצה לטפל בנבילה להביאה אל הכהן לעשות לה כתורה מ"מ כיון שהיא עכ"פ אסורה עליו למה יתן כתובה וכי היטל עליו לברר זכותה במה שגרמה עצמה והנלע"ד בזה אחר העיון היטב כי בודאי מה שאמרו בסוטה רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ולכן אסורה מספק אין האיסור מצד הקינוי וסתירה עצמם אלא משום דמסתמא עיקר הקינוי שקינא לה הוא מפני כבר ראה אותה חשודה ולמודה הרע בדרך פריצות:
וכן הוא בריש סוטה (דף ג) ר' אליעזר בן יעקב אומר לפי שנאמר לא תשנא את אחיך וגו' יכול אף זה כן ופירש"י שיראה אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכניו לא יקנא לה עכ"ל הרי מסתמא כשמקנא כבר עברה מעיקרא על דת יהודית מיהו לא נתנה התורה דברי' לשיעורין דלעולם מהני קינוי דבעל להשקותה והיינו משום דמסתמא משום הכי מקנא בשביל שחשודה בעיניו ולכן בקינא לה ונסתרה איכא רגלים לטומאה שאין הבעל חושדה חנם הוה ידעינן שאין הבעל מקנא לה בשביל חשד אפשר דלא מקרי רגלים לדבר כלל אלא דלא חילק הכתוב בזה ולכן לעולם אסורה אחר קינוי וסתירה דסתמא מקנא לה בשביל חשד נמצא שלפ"ז בזמן שאפשר לברר הספק שהיו מי סוטה מתברר ספק זה פ"י מי סוטה שאם טהורה היא וחשדה בחנם ונקתה כו' נמצא שאם היה הדין כשלא ירצה הבעל להשקותה תפסיד הכתובה לא היה רגלים לדבר כלל מכח הקנוי כלל דמאחר שבידו שלא להשקותה ולהפסידה כתובתה אפשר שלא עשה כן בשביל חשד כלל רק שיפטרנה בלא כתובה נמצא עושה ריעותא בעיקר החשד ע"י זה שאינו רוצה להשקותה ולכן לא מפסדא הכתובה שאילו היתה מפסדה הכתובה לא היה ראי' לחשד שהוא אמת והא דלדידו דליכא מי סוטה אסורה ולא אמרינן דעביד בשביל כתובה ותהיה מותרת לו דהא אם תהיה מותרת לו לא תפסיד הכתובה ואם לא תפסיד הכתובה א"כ יהיה רגלים לדבר שנטמאת ולכן אסורה. וגם כיון דמעיקרא מדינא דאורייתא היתה אסורה לא ראו חז"ל להתירה בשביל כן וממילא מפסדת הכתובה שהיא גרמה. ובהכי ניחא הא דקיי"ל בעל שמחל על קיטיו קינויו מחול קודם סתירה וקשה איך תהי' מותרת לו שהרי מ"מ ראוי שתאסר עליו דהא חשבינן לסוטה ספק טומאה ברה"י דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה וא"כ איך תהיה מותרת לו אחר שקינא לה ונסתרה שהעיד הנימוקי יוסף בשם המפרשים שאין לך כיעור גדול מזה ודוחק לומר דמיירי שידעה שמחל לה ולכן ליכא רגלים לדבר כ"כ דהא הך מילתא בש"ס בסתמא דקודם סתירה קינויו מחול משממ אפילו לא ידעה. ולא עוד אלא דאיכא למ"ד בש"ס פ' ארוסה (דף כה) דאף לאחר סתירה קינויו מחול והדבר תימא איסור שבה היכן הלך שהרי נאסרה מטעם רגלים לדבר שזינתה ואיך תהיה מותרת לו והוא קושי' עצומה אלא ודאי עיקר האיסור הוא מפני שמסתמא הבעל שמקנא לה בקי במעשיה שפרוצה היא ולכן במחל לה נראה שקינויו לא היה מפני החשד הגמור שנחשדה אצלו ולכן שפיר קאי בחזקת היתר וא"ש ולהכי נמי באינו רוצה להשקותה אמרינן דמסתמא אינה חשודה אצלו כ"כ עד שנחזיק הקינוי והסתירה לרגלים לדבר שנטמאת ולכן אינה מפסדת כתובתה דאם נימא דאפסיד כתובתה לא יהי' הוכחה מן קינוי ושר וסתירהה שלו שעושה כן בשביל חשד שיש לו עלי':
ועוד איתא בר"פ מי שקינא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מעוף התורת יוציא ויתן כתובה ר' יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה ופרש"י דמשום סתירה שאין עלי' שני עדים לא נאסרה כו' מיהו כשישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה ופריצותא מכוער הדבר ותצא דהא אפילו מייא תו לא בדקי לה. וכו' הרי מבואר אע"ג דס"ל שאסור לקיימה ומחויב להוציא מ"מ אינה מפסדת כתובתה אף שצריך לחוש לקלא שיוציא מ"מ אינו פטור מן הכתובה והתוס' פירשו דמיירי בענין שמצוה לגרשה ומ"מ לא הפסידה כתובתה מאחר שלא נאסרה עליו:
והרמב"ם (בפ"א מסוטה דין ח') קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה כו' וכן אם שמע העם מרננין אחרי' אחר הקינוי והסתירה עד ששמע מהנשים כו' שזו ראי' שזנתה מזה האיש שקנא לה עמו הרי זה יוציא ויתן כתובה. ובכ"מ תמה דהא כתב הרמב"ם דאחר הקינוי וסתירה תצא בלא כתובה וכאן שהעם מרגנין אחרי' יתן כתובה ולכן פירש דמיירי שיש ער א' שראה שנסתרה לכן אינו מוציאה בלא כתובה. ובפירוש קרבן עדה על הירושלמי תמה עליו אי ס"ל כרש"י סתירה זו למה ואין זה כלום דהרמב"ם מפרש דר' יהושע קאי אר' אליעזר דאמר דסגי בשמע מעוף הפורח שנטמאה יוציא ויתן כתובה ור"א מיירי שנסתרה על פי ע"א דסתירה לא בעי עדים ועלה קאי ר' יהושע דבסתירה בלא עדים א"צ להוציא כי אם כשישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. וגם דברי הרמב"ם בפירוש המשנה יש לפרשם ג"כ אחר הסתירה שבעד א' ע"ש. ובחנם תמה עליו. ומ"ש הוא שהטעם משום דאינה שותה מדרבנן ולכן צריך ליתן כתובה משמע דס"ל דמדרבנן אינה שותה ומיירי אחר רינוי וסתירה שבשני עדים ולא ידעתי מנ"ל דהך דרשה דדריש בפ"ק (דף ו) ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה הוא מדרבנן. ועוד אפי' יהי' מדרבנן למה תטול כתובה והרי אפילו בעדי כיעור שמותרת לו ס"ל להרמב"ם דמפסדת כתובתה ותו דמי גרע מעוברת על דת אחר התראה שמפסדת הכתובה אי מיירי אחר קו"ס בשני עדים. וגם תירוצו של הכ"מ דמפרש לה בסתירה פ"י מ"א קשה לי ממה נפשך אי מהימן לי' כב' תרי אפילו אין נושאות ונותנות בה נמי אסורה ליה כמ"ש רב ז"ל בדין ט' ואי לא מהימן ליה ע"א כמאן דליתיה ואי משום רננה לחוד ס"ל דיוציא ויתן כתובה למה אמר וכן אם שמע העם מרננין אחריה אחר הקינוי והסתירה. ועוד דהא לשיטת הרמב"ם אין מוציאין מן הבעל בעדי כיעור אפילו אם קלא דל"פ א"כ ברננה בלא סתירה לא מפקינן לה ולמה אמר אסור לקיימה ובפ"ב מסוטה אמר אם הוציאה יג). והנלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם ע"פ מה דאיתא בש"ס גבי קלא באיכא אויבים אין בקול ממש דאמרינן אויבים אפקוה לקלא וא"כ אם היה הדין שיוציאה בלא כתובה לא היה בקול ממש דאפשר שהבעל עצמו הוציא הקול כדי שיפטרנה בלא כתובה ומאחר שהיא צווחת ואומרת טהורה אני ורוצה לשתות אם היה יכול לפוטרה בלא כתובה אפשר לתלות הקול בבעל עצמו ובפרט שכבר קינא לה ומשמע דזהו שנאה שבינו לבינה אבל כשיוציא ויתן כתובה לא תלינן הקול בו דודאי ניחא ליה יותר שתשתה ואם נטמאה תפסיד הכתובה ולכן אין יכול להשקותה ג"כ מאחר שהדין שיתן הכתובה אין לתלות הקול בבעל ולכן אינה שותה וא"ש:
עכ"פ מכאן ראיה מבוררת שבשביל הקול לא תפסיד הכתובה דודאי כשנושאין ונותנין בה מוזרות בלבנה הוה קלא דלא פסיק וכ"כ בתשובת רמ"א (סימן יב) בפשיטות ואפ"ה אינה מפסדת הכתובה ואף שהוא אחר הסתירה והקינוי ואפילו שלא יהיה עדים ברורים וזהו דלא כהב"ח שסובר דקלא דלא פסיק הוה כמו עדי כיעור ותצא אף מן הבעל בלא כתובה. וגם קשה להפסיד לה הכתובה היכא שא"צ להוציא ע"פ הדין שהרי אפילו במקום שאמרו יוציא וכופין להוציא מ"מ צריך ליתן כתובה כגון שאמר איני משקה או שבא עליה בדרך אף דגרע מעוברת על דת בהתראה כיון שהוא אחר קינוי וסתירה וע"כ צ"ל דאינו אלא קנס וא"כ כ"ש בעדי כיעור בלא התראה ואחר שלא מצינו בש"ס קנס זה מנ"ל להפסידה כתובתה:
הגם שראיתי בנימוקי יוסף בשם הריטב"א שכתב ג"כ בעדי כיעור אם רצה להוציא מוציאה בלא כתובה ואינה צריכה התראה נראה שנמשך אחר דברי הרמב"ם ומה שמביא בשם הירושלמי פ' המדיר עיינתי בירושלמי וראיתי דאדרבה מוכח איפכא וז"ל הירושלמי בתחילה מביא כמה ענינים שאמר כעור הדבר תצא ולשנאת האריכות לא העתקתים ואית' התם בעיין קמוי אפילו ראו אותו נותן פיו על פי שלה אמר כזה באה מעשה באחד שראו נותן פיו על פי שלה אתא עובדא קומוי דרבי יוסי אמר תיפוק בלא פרן והוו קריבי' עררין ואמרין אין שוטה היא תיפוק בלא פרן ואין לית שוטה היא תיסב פרן שלים אמר לון ר' מנא אייתן פרנה נקריני' אייתין פרנה ואשכחון כתוב בגווה אין הדא פלנית תסבי להדין פלוני בעלה ולא תצבי בשיפותי' תהוי נסבה פלגת פרן אמר ר' אבין מכיון שקיבלה עלי' שיתן את פיו על פי' שלא (כן הוא בירושלמי וצ"ל שלה) כמאן דשנאת ולית לה אלא פלגת פרן עכ"ל הירושלמי ובפירוש קרבן עדה ביקש לפרש אין שוטה היא היינו שהיא שוטה ואינה בת דעת והיפך הגירסא וגם נמשך אחר מ"ש כיון שקיבלה עליו לתת פיו לתוך פי' שלה שלא כמאן דשנאת שלא כמאן דשנא אותה ואין לפירושו שום ידים דממה נפשך אם שוטה היא גם זאת בלא דעת עשתה וכי היה התנאי כתובה על זה וגם מ"ש שלא כמאן דשנא אותה אינו נראה כלל. וגם תמה על הרשב"א בתשובה (סימן רל"ד) שכתב דמן הירושלמי משמע דפיו על פי' אינה סוטה ותמה עליו דמפורש בהיפך וגרם לו כל זה לפי שטעה בפירוש הירושלמי ואזיל בתר איפכא וכבר כתבתי בגליון פירוש הירושלמי אי שוטה היא ר"ל סוטה וכלשון המקרא כי תשטה אשתו וזאת כוונת אמרו ממ"נ אם סוטה היא שנאסרה ע"י זה תיפוק בלא פרן ואם לית סוטה היא היינו שאינה אסורה עליו בשביל כך תיסב פרן שלים ואמר ר' מנא שהדין עמהם רק לפי שכתוב בכתובה אין הדא פלונית כו' ולא תצבי בשיפותי' נ"ל שהוא לשון שופי והיינו שלא תרצה לשבת עמו בהשקט תיסב פלגא פרן וכיון שנתן פיו על פי' שלה כצ"ל וכדאמר מעיקרא נתן פיו על פי' שלה וגם בזו טעה המחבר קרבן ערה כמאן דשנאת ולית לה אלא פלגא. ובזה מבוארים דברי הרשב"א דאינה סוטה ראם סוטה היא ונאסרה עליו לא היתה נוטלת כלום. ולפי שהיה לפני המחבר קרבן עדה שוטה בשי"ן נדמה לו שהוא שי"ן ימנית ואמר על שמאל שהוא ימין ולזאת נדמה לו על ימין שהוא שמאל כי דברי הרשב"א מבוארים ומבוררים. עכ"פ מבורר מן הירושלמי שאינה מפסדת כתובה אם לא שהיא סוטה ותמי' גדולה על הנימוקי יוסף בשם הריטב"א שכתב שכן הוא בירושלמי שהרי מבואר שמסקנת הירושלמי אינה כן דאדרבה כשאינה נאסרה תיטול כתובתה משלם וכבר עלה בדעתי שהרמב"ם (בפכ"ד) נתן טעם שלא תיקנו כתובה כי אם לבנות ישראל הכשירות אפשר דלא קאי רק על עיקר כתובה שהיא תקנת חכמים משא"כ מה שהכניסה אינה מפסדת אם לא שאסורה עליו אבל מדכייל לה הרמב"ם עם עוברת על דת וכתב שזו אינה צריכה התראה משמע שיש לה דין עוברת על דת ובעוברת על דת ביאר הרב (בדין יו"ד) שאין לה עיקר ולא תוספת ואינה נועלת רק הבעין מנדוניתה ע"ש וגם כתב שם היוצאת משום שם רע משמע לדבריו דמיירי בעדי כיעור ולכן צ"ע כיון שבררנו מן הש"ס והירושלמי שאינה מפסדת כתובה רק כשנאסרה עליו ע"י מעשי':
וא"כ נכון פסק הש"ע כשאמרו תצא בלא כתובה משמע דוקא כשהיא אסורה עליו. ונלענ"ד ראיה דעוברת על דת אחר התראה גריעא מאשה שיש עליה עדי כיעור וקלא דלא פסיק דהא כבר הוכחנו שיטת כל הפוסקים דאין מוציאין מן הבעל בעדי כיעור לחוד ולכ"ע אם יש לה בנים אפילו בהדי קלא דלא פסיק אין מוציאין חוץ ממהר"ם לפי פירושו בשאלתות. והנה בסוטה פ' ארוסה מבעי' לן אם עוברת על דת משה אם רצה לקיימה מקיימה או לא ולא אפשטא ואמאי לא פשטינן ליה מעדי כיעור וקלא דלא פסיק דלא תצא מן הבעל לשיטת הרמב"ם גופיה אלא ע"כ דעדי כיעור אפילו עם קלא דלא פסיק פשיטא לן טפי דשרי לקיימה מעוברת על דת אחר התראה א"כ ממילא שאין ללמוד שתפסיד כתובה בעדי כיעור בלא התראה מעוברת על דת אחר התראה דבע"כ עוברת על דת חמירא טפי והטעם כמ"ש לעיל באריכות דמדינא לא מפסדא הכתובה כשמותרת עליו רק מטעם קנס ובלא התראה לא קנסוה ועיין באה"ע (סי' קמ"ו בחמ"ח סקי"ח) וב"ש שם הביאו ג"כ דברי הרמב"ם שזאת שעשתה דבר מכוער תצא בלא כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא ואולי לא הביאו אלא לענין מנה מאתים שהם תקנת חכמים אבל נדונייתא לא תפסיד אלא שכבר כתבתי דמדברי הרמב"ם משמע דמפסדת גם נדונייתא או אפשר דלא ס"ל כדברי הרמב"ם כי אם אחר ההתראה דדמי לעוברת על דת עכ"פ. אבל בלא התראה לא מפסידא כתובתה מאחר שכבר כתבתי שאין המפרשים מפרשין יוצאת משום ש"ר כדברי הרמב"ם בעדי כיעור וגם לשון יוצאת משמע היכא שאסור לקיימה בשביל השם רע ולא כשהוא רשות. וכבר כתבתי דגם מדברי התוס' בסוטה משמע דלא מפסדא כתובה כשאינה אסורה עליו כיון דטוענת ברי ואיכא חזקה דגופא ואפשר מדסתמו הב"ש וחמ"ח ולא הביאו מ"ש הרמב"ם דא"ל התראה משמע כמ"ש ועי' בב"ש (סקכ"א) דנדוניא אינה מפסדת אע"פ שאינה בעין וגם תוספת שליש הוה כנדוניא ואף שאינה בעין צ"ל דדבר הבא מכחה הוה כמו בעין:
והנה לדינא הגם שלענ"ד העיקר שלא הפסידה כתובה כשהיא מותרת עליו וגם בסימן (קט"ו) השמיט הש"ע דברי הרמב"ם במ"ש שא"צ התראה בדבר מכוער מ"מ לא מלאני לבי לעבור על דברי הרמב"ם להוציא מן הבעל מאחר שהרמב"ם וסמ"ג וגם הריטב"א סבורים שמפסדת הכתובה אם רוצה להוציא אך הנדוניא ותוספת שליש אף שדברי הב"ש עדיין יש לדון בהם היכא שאמרו שהפסידה כתובה ותנאי' ואינה נוטלת רק בלאות קיימים מ"מ בכה"ג נראה שאינה מפסדת הנדוניא כשאינה אסורה עליו וצריך ליתן לה הנדוניא ותוספת שליש:
ואחר שבררנו ת"ל מה שיש לדבר בזה הענין נוסיף ידינו לברר בענין קבלת העדות שלא בפניו וגם שלא בפני':
הנה בש"ע (סימן יא בסעיף ד בהגה"ה) ואין לקבל העדות שלא בפניה ושלא בפני בעלה ע"כ והוא מתשובת הרא"ש (כלל מו). והנה בדיני ממונות קיי"ל דאם אין הבע"ד מצוי בעיר מקבלין שלא בפניו דהרמ"א כתב אבל אם לא הודיעו לו לא ומדברי הרשב"א בתשובה בב"י משמע כל שאינו בעיר מקבלין ובנ"ד לא היה הבעל בעיר וא"כ אין נגרע כח העדות מפני שנתקבל שלא בפני הבעל אלא דרמ"א בתשובה (סימן יב) כתב כיון דדמי לדיני נפשות ושם פשיטא דלא מהני עדות שלא בפני בע"ד אפילו בדיעבד:
וראיתי להגאון בס' נודע ביהודה (בסימן עב) דייק מדברי רבינו בעל ב"י בב"ה (סימן קח) שדייק מלשון הרמב"ם (בפ"ג) מעדות שכתב גם בדיני ממונות אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד משמע דגם בדיעבד פסול דומיא דדיני נפשות וא"כ כשם שבדיני נפשות לא מהני הה"ד בדיני ממונות וא"כ גם לענין שלחו לו ולא בא וכדומה דמהני בדיני ממונות הה"ד בדיני נפשות ואין דבריו מוכרחים דכיון דכתב הרמב"ם הך דינא דשלחו לו אח"כ א"כ י"ל דלא משמע ליה להשוותן אלא לעיקר הדין שגם בדיני ממונות בדיעבד פסול כמו בדיני נפשות אבל במה שפרט אח"כ אם היה בע"ד חולה או שלחו לו ולא בא אינו מוכרח שישוה אותם הרמב"ם ואם באנו לדייק מדלא מפליג הרמב"ם בהא בין דיני ממונות לדיני נפשות נידון כן ממתני' דריש פ' אחד דיני ממונות דלא מפלגינן בינייהו בהך מילתא וחשיב כל החילוקים ואמאי לא חשיב נמי הא דבממונות כשר בשלחו לו ולא בא ובדיני נפשות בעינן בפניו דוקא אלא דמצינו בפ"ק דמכות (דף ו) דעדות מיוחדת כשירה בדיני ממינות ופסלה לדיני נפשות אע"ג דלא חשיב האי חילוקא במתני' ואולי תנא ושייר וצ"ע:
וראיתי בתשובת רמ"א (סימן יב) שעיקר תמיכת יסודותם של הגאונים בפסק ההוא על הך דסנהדרין עובדא דינאי מלכא מדלא ביקשו לגבו' עדות ינאי שלא בפניו אף שבודאי היה אלם וקטל לכולהו רבנן ש"מ דבדיעבד נמי פסול. והגאון בס' נודע ביהודה דחק לדחות מאן יימר שינקום בזה שהרי סופו הוכיח שלא נקם בזה רק הם נענשו בשביל שהחניפוהו. ובתשובת הרשב"א שהביא ב"י (סימן ק"ן כתוב על ענין זה שביקש לומר דבפני שלית מקבלין והוקשה לו אמאי לא קיבלו עדות בפני שליח ותירץ שם לחלק בין היכא דאפשר. ועוד תירץ משום כבוד ב"ד. ולפענ"ד נראה שאין צריך לדחוק כלל דאכתי קשה אמאי עקרו הדין שמלך אין דנין אותו בשביל הך מעשה של ינאי מלכא שהחניפו לו ובא להם עונש אם איתא דסגי לקבל שלא בפניו לא היה להם לעקור דין שלא נדון את המלך וה"ל לדונו ולקבל עדות שלא בפניו אם הוא כשר ויהיה הדין כן במלך לקבל עדותו שלא בפניו. אך נראה כיון דעיקר הטעם מפני שצריך להיות בע"ד בעמידה בשעת קבלת עדות וטעמא דקבלת עדות כגמר דין הוא כמ"ש בפ' כ"ג (דף יט:) א"כ בשעת גמר דין פשיטא שצריך להיות בע"ד בעמידה וא"כ אפילו יוכלו לקבל העדות שלא בפניו מ"מ לא פלטינן מן המכשול שיש לחוש בשעת גמר דין דהא משמע בפ' שור שנגח (דף מה) דפליגי אם גומרין דינו של שור שלא בפניו ואפילו מאן דפליג התם היינו משום דשור לאו בר טענתא הוא וא"כ בהכרח לא היה אפשר לגמור דינו אם לאו בפני ינאי ובהא ודאי בדיני נפשות צריך להיות בפניו וכמו שפירש"י שם דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט. וא"כ אכתי לא פלטי מחשש שכשיגמרו דינו מחוייב להיות בעמידה וא"כ חזר המכשול למקומו ובזה א"צ ג"כ לדברי הרשב"א שהיו להם לקבל ע"י שלית דאפשר לענין גמר דין לא מהני שליח שיוגמר הדין בפניו דטעמא שיכול לטעון דבע"ד בעצמו יודע יותר להפך בזכות עצמו דהרשב"א כתב הטעם שיכול גם אח"כ לפסול העדים ואפשר בגמר דין לא שייך האי טעמא. ומעתה נראה דמה שאמרו דבע"ד אלים מקבלין שלא בפניו היינו מפני שהעדים יראים ממנו אבל לא הב"ד לגמור הדין אבל בינאי שהיו הב"ד יראים ממנו לא היה שום תועלת בקבלת עדים שלא בפניו דסוף סוף בשעת גמר דין יקצוף אם יצוו עליו שיעמוד כדת ובקבלת עדות נבחן אם יקפיד על כך גם דינו לא יוכל לגמור מאחר שצריך להיות בעמידה והדברים ברורים ואין מקום לראי' זו:
וא"כ אפשר דגם בדיני נפשות יכולין לקבל עדים שלא בפני בע"ד אם הוא בענין דמהני בדיני ממונות וכמ"ש ברשב"א שהביאו הב"י (סימן שפ"ח). ובאמת דעת שפתי הרשב"א שמובא בסימן שפ"ח שהביאו הגאון נודע ביהודה ברור מללו שגם בדיני נפשות אפשר לקבל שלא בפני בע"ד אלא שאפשר לא כתב כן רק לסניף בעלמא ולא בדרך בירור ועיין שם:
וראיתי שבתשובה הנ"ל [בסוף סתירת היתר ד' ד"ה ונ"ל] ביקש להביא ראיה מהך דסנהדרין (דף מא) דאמר ר' חנן עדי נערה מאורסה שהוזמו אין נהרגין שיכולין לומר לאסר' על בעלה באנו ופריך אלא אשה חבירה דמיקטלא היכא משכחת לה הא י"ל לאוסרה על בעלה באנו. וקשה הא משכחת לה שהעידו שלא בפני הבעל ואינה נאסרה עליו ומזה הוכיח דלענין איסורא א"צ בפניו. וגם מזה מוכח דבממון צריך בפניו דאל"כ איך אמר שאין נהרגין שיכולין לומר לאסרה כו' ה"ל להעיד שלא בפני האשה אלא ודאי באשה שיש בה דין ממון צריך בפניו דוקא ועיין בספרי המודפס (בסימן י') דהקושיא היא ממוציא שם רע שהבעל הוא המביא העדים וא"כ י"ל מאחר שהוא מחזר על העדים שיעידו לו והוא מביאם א"כ ממילא הוה בפניו ובלא"ה עיקר ראייתו לא הבנתי דהא הפוסקים דס"ל דבעינן בפני הבעל היינו משום שהוא נקרא בעל דין ולכן לא מהני שלא בפניו א"כ ממילא מאחר שבעדות שזינתה נאסרת על בעלה אין לקבל העדות שלא בפני בעלה דהא אם נחליט עדותן ונחייבה מיתה איך יעלה על הדעת שתהי' מותרת לבעלה וא"כ אדרבה דוק מזה שלא מהני עדות שלא בפני הבעל וא"כ אין דין לקבל שלא בפני הבעל מאחר שנאסרה עליו בעדות זה וזהו ברור:
ועוד שאם נחשוב הבעל לבעל דין מפני שנאסרה עליו א"כ כ"ש בהא גופה שנחייבה מיתה בזמן סנהדרין ויאבד את אשתו לגמרי פשיטא דכ"ש דמשום הא גופא בעינן בפניו דמה לי שנאסרה עליו מכח איסור או שנדון אותה להריגה ואוי לו על אשתו. ואפשר לפום הך סברא אפילו חיללה השבת כשנדון אותה להריגה צריך ג"כ לקבל העדות בפני בעלה מאחר שמוציאין אותה ממנו במיתה שמתחייבת:
ומ"ש בנ"ב בשם המאירי דבדבר איסור מקבלין שלא בפני בע"ד שזכות הוא לו להפרישו מן האיסור וכ"כ בשם הרדב"ז אפשר היינו באיסורין בעלמא שאין בהם דין עדות אבל לא בדבר ערוה שצריך עדות וגם לא הבנתי אם קאי על זכות של בעל דבר אטו בממון אינו זכות לו שנוציא גזילה מתחת ידו ומקרי צדקה לזה כדאיתא בסנהדרין [ו' ע"ב] צדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו. אלא צ"ל דדוקא באיסור שי"ל שמסתמא רוצה שיבורר האיסור גם שלא בפניו אבל בממון מאחר שעכשיו צווח שאינו חייב וכדומה שאינו רוצה להוציא ממון מתחת ידו צריך בפניו כי אולי יכחיש העדים או יזימם א"כ בדברים שבינו לבינה אפשר ג"כ דלא ניחא ליה שיעידו שלא בפניו ולא ניחא לי' להוציא דיבה על אשתו שלא בפניו ואינו דומה לאיסורין שאין צריכין עדות ברורה רק גילוי מילתא. וכמו כן באשתו אם חפץ לגרשה בלאו הכי יוכל לגרשה ואולי לא ניחא לי' רק שידע ע"פ בירור גמור ולמשמע אזניו יוכיח סוף דבר הדבר מעויין ומוכרע אם נימא דקבלת עדות בפני בעל דין מן התורה הוא י"ל דלא מהני שלא בפני בע"ד אפילו במקום דמועיל בממון מ"מ י"ל דבאיסורא אינו מועיל או אפשר דמהני בכל דוכתי אף באיסור:
והדבר צריך תלמוד ואף שהב"י כתב בח"מ (סימן כח) דקבלת עדות בפני בע"ד דרבנן אינו מוכרח דפשטא דמילתא אי אפילו דיעבד פסול משמע דהוה דאורייתא למאי דפסק בח"מ שם דחוזרין ומגידין ואי מדאורייתא הוה עדות היאך חוזרין ומגידין הא משוו נפשייהו רשעים במה שאמרו דמעיקרא הגידו שקר ומן התורה עדות מעלי' הוא והעידו בשקר ואף די"ל כיון שכבר פסלוהו רבנן לא מקרי עד שקר הא בכה"ג אמרינן בריש שבועת העדות דאיכא מ"ד דהא דתנן במתני' ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד איכא מ"ד לאפוקי מלך ואיכא מ"ד לאפוקי משחק בקוביא ואידך ס"ל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי משמע די"ל אף שאין עדותו מועיל כלום מאחר שפסלוהו חכמים מ"מ מקרי ראוי להעיד וא"כ כ"ש אם שלא בפניו הוה מהני מן הקורה דאם העיד בשקר אף שלא בפניו שהוא רשע ואפילו מאן דפליג התם היינו משום דסוף סוף אין לו תועלת בעדותו ודמי לכפירת דברים אבל כאן אי שלא בפניו הוה עדות איך חוזר ומגיד ומעיד על עצמו שבתחילה שקר העיד אלא ודאי מן התורה אין עדותן עדות וא"כ י"ל הך דשלחו לו ולא בא אינו אלא תקנת חכמים ובעדות איסור אשה לבעלה י"ל אפילו דיעבד לא מהני:
אלא שאני תמה דאכתי מנ"ל שצריך עדות בפני' ובפני בעלה די"ל דסגי כשיקבלו עדות בפני' שהיא עיקר הבע"ד וממילא נאסרת על בעלה כמו שנאסרת על כל הכהנים ולבועל אף שלא נגבה העדות דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד משמע דלא אזלינן רק בתר מי שהוא עיקר הבעל דין וכמו כן שמקבלין עדות לפסול עד בגזלנותא או בהזמה אף שנפסלין כל השטרות שחתם אחר שעשה אותו מעשה א"צ לקבל העדות בפני בעלי השטרות דלא תלי' אלא בעיקר הבע"ד. והכי משמע ליה בפרק ארוסה ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה או חבוש בבית אסורין ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ר' יוסי אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית אסורין ישקנה משמע דמ"מ נאסרה עליו. ודוחק לומר שחוזרין ומקבלין העדות בפני הבעל דפשטא דמילתא לא משמע הכי וגם ר' יוסי אומר כשיצא בעלה משקנה משמע שדי במה שקיבלו העדות מעיקרא אף שלא בפניו וכן מפורש ברמב"ם (פ"א מסוטה דין י') ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש בעלה או שהי' במדינה אחרת כו' באו עדים כו' אוסרין אותה על בעלה לעולם כו' וכשיבא בעלה כו' נותן לה גט כו' ע"כ משמע בהדיא דנאסרת שלא בפני בעלה ג"כ. ודוחק לומר דמאחר שהב"ד מקנין להם הוי הב"ד בע"ד דזהו דוחק דניהו דרבי רחמנא שיועיל קינוי הב"ד לאוסרה על בעלה מ"מ אין לב"ד ענין באיסור האשה לבעלה ולמה לא נבעי בפני הבעל לקבל העדות בפניו כמו בכל דוכתי אלא נראה דא"צ כלל לקבל העדות בפני הבעל מאחר שעיקר הדין עלי' ואם מקבלין עדות בפני' שזינתה נאסרה ממילא לבעל ולבועל ולכל כהנים משום זונה:
ועוד מצינו במתני' דנדה (דף מד) בת שלש שנים ויום א' וחייבין עלי' משום אשת איש כו' בא עלי' אחד מכל הפרייש מומתין על ידה והיא פטורה משמע דנהרג על ידה מיד רם בהיותה קטנה ותמה על עצמך איך נקבל עדות עליה שזינתה ה בקטן ודאי הוה שלא בפניו כדאיתא בגמרא בב"ק (דף קיב) יבח"ה (סימן קח סעיף ג) ול"ל דאין מקבלין אלא כשנתגדל דהא בהדיא מוכח בפ' בן סורר (דף סט) דנהרג על ידה אף שהיא עדיין קטנה מדפריך שמא תמצא איילונית ודחק לשנוי' בקיבלה עלי' ולא מבעיא לשיטת הרמב"ם דס"ל דגם קטנה שזינתה אסורה לבעלה קשה איך מקבלין העדות שלא בפניו ואפילו להחולקים על הרמב"ם מ"מ מתני' סתמא קתני אפילו באשת כהן דבודאי אסורה ואפ"ה משמע דנהרג על ידה וגם עכ"פ נעשית זונה ואין לך חוב גדול מזה שתעשה זונה ותפסול מן הכהונה ואסורה בתרומה ובודאי כיון דנהרג על ידה פשיטא דנאסרת לבעלה ונעשית זונה ע"י עדות זה שמעידין בקטנותה דכיון דהבועל מומת על ידה איך נאמר שהיא תהא מותרת לכהן שאם כן נאמר על כרחך שדברי העדים מבודים שאם כן הוא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה:
ומזה נראה דלא קפדינן אלא לקבל העדות בפני בעל דין שהוא נידון בדבר הזה ומה שנמשך מזה חובה לאחרים שאינם בפנינו לא איכפת לן בהא דזהו הנמשך ממילא וא"כ נראה דסגי כשיקבלו העדות בפניה. וכן משמע מהך דנהרג על קדושי קטנה ואיך נקבל עדי קדושין הא בקטן מקרי שלא בפניו ואיך אפשר לקבל עדי לאוסרה לכל עולם ואפילו יש לה אב וזכי לי' רחמנא לקדשה מ"מ מנ"ל שנוכל לקבל העדות שלא בפני' דילמא בעינן שיקבל העדות כשהיא גדולה בפני' ואהני ליה קדושי קטנות שמתקדשת ע"י אבי' אלא ודאי כיון שדנק על הנואף סגי לקבל גם מדי קדושין בפני הנידון וצ"ע:
ולפ"ז אפשר גם בענין אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אם יורש א' גדול שפיר יכולין לקבל העדית וממילא יגבה גם מחלק הקטן וצ"ע לדינא:
ח ואחרי אשר עזרנו ד' לבאר עד כה הספיקות הנופלים בענין הלזה נשיב ידינו לבאר עוד אם נימא דבעי דרישה וחקירה לאשור אשה לבעלה אם אמרו א"י בחקירות אם יהיה עדותן בטילה. ויען ראיתי להגאון אחרון מהר"ר יחזקאל ז"ל בספר נודע ביהודה בתשובה הנ"ל ביקש לידון בדבר החדש והוא כיון דבריש היו בודקין איתא מה בין מקירות לבדיקות בחקירות אם א' אומר איני יודע עדותן בטילה משא"כ בבדיקות ומפרש הטעם דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה ובתוס' ריש מכות הקשו איך אמרינן בבן גרושה שאין העדים נעשין ב"ג וב"ח א"כ הוה עדות שאאי"ל ותירצו תירוץ א' במלקות מתקיים כאשר זמם ועוד תירצו דבעדות בן גרושה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה דמהיכא נפקא לן עדות שאי"ל מכאשר זמם והא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב כלל אעדות ב"ג ולא קאי עליה בשום צד שבעולם אבל התם בנערה המאורסה דאם התרו בה מקטלי אינהו שפיר קאי כאשר זמם עלי'. ולפי תירוץ זה יצא לו להרב ז"ל דגם בעדות איסור אשה לבעלה דלא שייך כאשר זמם שאין העדים נאסרים על נשותיהן א"כ אין חילוק בין חקירות לבדיקות ואפילו אינו יודע בחקירות אינו מזיק כיון דלא שייך כאשר זמם. ולפי דרכו החזיק במעוז תירוץ זה ודחה תירוץ ראשון והוכיח כן מדברי ר"ת בריש מכות ע"ב שרש"י פירש הסוקל אינו נסקל דהרגו אין נהרגין והתוס' הקשו עליו וכתבו וקשה טובא דה"ל למימר הרגו אין נהרגין ועוד קשה שאני הכא דגלי קרא בהדיא דהבא לסקול בההוא קרא גופיה כו' ועוד קשה דהוה ליה לתרץ דא"כ ביטלת תורת עדים זוממין לגמרי ולא משכחת לה כאשר זמם אבל לעיל לא ביטל תורת עדים זוממין לגמרי ומפרש ר"ת הסוקל אדם שסיקל את חברו באבנים ומת דנידון בסייף כו' והשתא לא ביטלת לגמרי דאיכא לאוקמה בשאר מיתות והוקש' להגאון הנ"ל איך אפשר לומר דאין תורת עדים זוממין רק בסייף אם באו להרוג בסייף א"כ איך משכחת לאחיו ולא לאחותו בזוממי בת כהן שאין נידונין בשריפה הא גם אשריפה איכא ק"ו השורף אינו נשרף וע"כ ממעטינן שאין חייבין שום מיתה על עדות בת כהן וא"כ היא היאך מקטלא וכאן לא שייך הזמה במלקות דכתיב נפש בנפש אלא ודאי הך שינוי' עיקר דלא קאי עלי' כאשר זמם וא"כ ראוי להזמה וא"כ אף דאינהו לא מקטל היא נהרגת. ואני אומר לא כן אבי כי לפענ"ד לא זו הדרך בכוונת התוספות ולזאת אמרתי להרחיב הדיבור קצת כי בודאי דבר רחוק הוא שהתוס' יסתמו כתירוץ שני מבלי זכר דאינו מספיק לפי תירוץ הראשון אלא שהגאון הנ"ל הי' דעתו יפה להכריע מסברא דנפשי' כתירוץ זה לפי היקש שכלו והקושי אשר נמצא לפי דעתו לתירוץ הראשון ע"כ אמרתי לבאר דברי התוס' שבאמת צריכים ביאור טובא כי בודאי מה שהקשו התוס' לפרש"י מאי פריך שאני הכא דגלי קרא הוא משולל הבנה שהרי כל קל וחומר נפרך בדרך זה שאנו באין ללמוד חומרא מדבר שיש בו חומרא זו וקל מזה בצד אחר ובאין ללמוד שחומרא זו שיש בלמד תגרום חומרא אחרת שנמצא במלמד שקל ממנו בצד אחר וע"ז יש תוכיח דבר אחר שנמצא בו חומרא זו שבלמד ומ"מ אין בו החומרא שיש במלמז וא"כ בודאי קשיא ראשונה שעל רש"י אינו קשה כ"כ דנקט הך לישנא דנקט ק"ו ממחלל וקושי' השני' לכאורה אין לה מקום שהרי זה שבא לדון מה אם המחלל אינו מתחלל הבא לחלל אינו דין שאינו מתחלל א"כ ע"כ תאמר שהבא לחלל קל מן המחלל ועל זה אמר ביטלת תורת זוממין דהא חזינן דהבא לסקול חמור מן הסוקל ואף שהוא גזירת הכתוב מ"מ חזינן דהבא לסקול חמור מן הסוקל כמו כן י"ל שהבא לחלל חמור מן המחלל. והנה להקל על המעיין נבאר קושי' זו ואח"כ נבאר האחרת בס"ד כי כונת הקושיא הוא כך דודאי בעלמא שפיר מהך מילתא דע"כ חומרא האחרת אינה גורמת חומרא זו שאנו רוצין ללומדה בלמד מאחר שנמצא דבר חמור מזה שאין בו חומרא זו שאנו רוצין ללומדה אבל בעדים זוממין שהדין הרגו אין נהרגין אי אפשר לומר שיהי' טעמו בשביל שההורג אינו חמור כבא להרוג דזו דבר שאינו עולה על הדעת כלל דפשיטא דההורג חמור מן הבא להרוג ולא הרג ולכן אמרו הרגו אין נהרגין משום אין עונשין מן הדין ולא נעתיק עצמינו ליתן טעם לדבר שאין הכרת בענין זה לבארו וע"כ כן רצון התורה שיענשו על דבר קל ולא על דבר חמור ממנו וע"כ יש דברים בגו מטעם נסתר יהי' מה שיהי' אבל בשביל שראינו פעם א' בתורה שהחמירה התורה בדבר קל והקילה בחמור ממנו לא נדון כן בכל משפטי התורה שיהיו כולם נגד השכל הפשוט אבל פשוט בכל דוכתי מסברא דנפשי' מחמירינן בחמור ומקילין בקילתא וזה דבר פשוט וברור. ועפ"ז קושית התוס' ברורה על פרש"י מאתר שעכ"פ המחלל חמור מן הבא לחלל והיא דבר ברור לפי היקש השכל א"כ לא שייך למיפרך מאחר שמצינו שהתורה החמירה בקילתא והקילה בחמירתא גם אנחנו נשפוט כן משכלינו דהא ליתא דאין בידינו לשפוט כן משקול דעתינו רק היכא שמפורש כן בהכרת צריכין אנו לקבל ככל חוקות התורה שאין בהם טעם שכלי ואין ספק שהדברים ישרים ונכונים מצד עצמן אלא שהוא נעלם בחוק שכלינו אבל מה שאנו נשפוט למראה עינינו והבנת שכלינו נדון כפי המסור בידינו לכל משפטי התורה להקל בקל ולהחמיר בחמור נמצא שאין פירכא זו סותרת הק"ו כלל דהיכא דגלי גלי וניהו דגילתה התורה כאשר זמם ולא כאשר עשה בענין העדים עצמם שהבא להרוג בעדותו תמור מן ההורג בעדותו א נאמר שהבא להרוג יהיה חמור מן ההורג עצמו בפועל ידיו והיא קושי' ראי' לרבותינו מבעלי התוס' וקושי' השלישית גם היא תתפרש מעין קושי' השני' ור"ל דודאי כיון דכבר גילתה התורה כאשר זמם ולא כאשר עשה ההכרח ליתן עונש על העדים שאם לא כן לא יתכן שום עדות מאחר דע"כ רצון התורה שלא יתקיים העדות כשלא תהא ראוי להזמה וא"כ אם נאמר שלא ינתן על העדים שום עונש לא נוכל לקבל שום עדות להרוג הנידון וא"כ איש את רעהו חיים בלעו ומאחר שעכ"פ ההכרח לבער הרע ע"פ העדים ורצון התורה שאין כת בעדותן כשלא יתכן בהם עונש ההזמה וע"כ ההכרח ליתן להם עונש על ההזמה מאחר שגזר השכל התוריי לעדות זה שלא תתקיים עדותן כשלא תהי' ראויה להזמה אבל בזה הפרטיית שהעידו על ב"ג וב"ח אם נאמר שאין נעשין כמוהו אנו אומרים שמ"מ עדותן מועלת או מטעם הראשון של התו' מתקיימת הזמה במלקות או דלא קאי על זה וא"כ שפיר יש לדרוש הק"ו שלא נעשה להם כאשר זממו ממש: