שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן טז
עוד תשובה בענין הנ"ל
א ראיתי בדברי מעלתו ידידי שיחי' שהוגד לו מן החכם השואל שגם אותו האורח שמנע לומר קדיש חזר ואמר לפני אחד שלא הגיד זה מעולם שיודע שאביו הוא חי לפ"ז מצאנו פתח התירא ג"כ כיון שחזר מדבריו. ולפי דברי הר"ן בתשובה (סימן מז) באם הגיד חוץ לב"ד יכול לחזור מדבריו ולומר מבודה הייתי אלא שראיתי בדברי מע"ל שכתב דוקא שקר אמרתי יכול לומר אבל אם אמר שלא אמר כן מעולם נעשה [מוכחש מן] העדים שאמרו שאמר כן אמת שכן נראה מדברי הרב בעל חמ"ח (ס"ק יז) ובב"ש נמשך אחריו וכתב כן בפשיטות ובעיני יפלא למאד איך סמכו על זה להקל בפשיטות ואם א' אמר בפני שנים חוץ לב"ד מת פלוני ואח"כ בא לב"ד ואמר שלא אמר דבר זה מעולם ועדים מכחישין אותו שאמר כן נתיר את אשתו וזה תמיה בעיני דמאחר דלדברי הר"ן יוכל לחזור כשהגיד חוץ לב"ד א"כ כשאומר שלא אמר כן מעולם הרי העיד על עצמו שאינו יודע כלל ממיתתו ואין לך חזרה גדולה מזו וכעין שאמרו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי גם לפי הטעם שנתן הרמב"ם בסוף הלכות גירושין נאמנות ע"א מטעם עבידא לאגלוי' מסתמא לא משקר וכאן שחזינן שהוא בודאי איך נחליט דבריו הראשונים לאמת מוחלט ולסמוך עליהם להתיר האשה שהרי הר"ן בתשובה שם בתחילה כשנסתפק כ' או דילמא כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד כו' לפי שאין אדם מדקדק בדבריו שאומר חוץ לב"ד ומסיק כן מן התוספתא וצ"ל אע"ג דסמכינן אהגדתו חוץ לב"ד להתיר האשה היינו מקולא דטוונא סמכינן דבסתמא לא דיבר דברים בדוים רק דברים אמיתיים אבל בחזר ואמר שקר העדתי מהמנינן ליה שלא דקדק בדבריו לומר האמת וכאן נמי כיון שאמר שלא אמר כן מעולם ואינו יודע כלל ממיאת בעל העגונה פשיטא שנראה בעליל שלא דקדק בדבריו הראשונים והי נינהו מילי דבדיאי. ועוד דהא בכריתות פ' אמרו לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פליגי ר"מ ורבנן בהא ורבנן ס"ל דפטור שיכול לומר מזיד הייתי גם העדים אין מחויבין אותו וא"כ כאן שיכול לומר שקר דברתי מאחר שאינו מדייק חוץ לב"ד א"כ גם נגד שנים יהיה נאמן מתוך שיכול לומר לא דקדקתי חוץ לב"ד ואפילו לר"מ דס"ל דהעדים נאמנים טפי היינו משום דלדברי העדים ודאי זה חייב חטאת ואנן אעדים סמכינן אבל כאן אף לדברי העדים שאמר כן מ"מ לא נודע אם אמת אמר ומאחר שהוא מכחיש דבריו הראשונים ואומר שאינו יודע כלל ממיתת האיש איך נחליט דבריו הראשונים לאמת מאחר שיכול לחזור מדבריו הראשונים לגמרי זהו ודאי מן התימא וגם לפמ"ש שם בגמרא דלא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאתי וכאן נמי י"ל לא עמדתי בדיבורי שחזרתי בו מיד עיין תוס' שבועות (דף מא:) וכ"ש כאן שאין לסמוך על אמירתו כשחוזר ואומר לא אמרתי. וגם מה שהביא הב"ש וחמ"ח שנסתפקו אם שמע מפי עבד אם יכול להכחישו שלא אמר כן מעולם תליא ג"כ בזה אם עבד ושפחה יכולין לחזור כ"ז שלא הגידו בב"ד דאפשר דגם אינהו לא עדיפי מכשרים לענין זה שיכולין לחזור לפי הכלל שנתן הר"ן דחוץ לב"ד אינו מדייק כל כך א"כ צ"ע ג"כ ובנידון דידן שהוא לקולא אם חזר ואמר שלא אמר כלל שאבי הנער חי הרי מעיד על עצמו שאינו יודע כלל שהאיש חי ואתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון מאחר שיכול לחזור בו ואף אם נאמין לעדים שבודאי אמר כן הרי הוא חוזר עכשיו ואף שמשקר עכשיו בזה שאומר שלא אמר אין לנו לומר שמשקר גם בזה שאומר שאינו יודע אם הוא חי כדי שנחשוב עדות הראשון למוכחשת דודאי כל שיש ליישב ולומר שאין כאן הכחשה בגוף הדבר י"ל שאין כאן הכחשה רק שאמר מילי דבדיאי כאשר למד לשונו דבר שקר בדבר הלזה ממש ואפילו לפי מה שצדדתי לומר דכשאמר מת הוה כנחקרה עדותו מ"מ זה שאומר לא מת ודאי לא הוה כנחקרה עדותו א"כ כשחוזר ביטל דבריו הראשונים הגם שעדיין צריך להתיישב בזה למעשה מ"מ הוה צידוד וסניף גדול להתרה:
ב ומה שנסתפק למעלתו בשביל שאמר דבריו בבית הכנסת שיהיה כאילו הגיד בב"ד לא מסתבר כלל שמה שיאמר אדם בפני שלשה שיהיה חשוב הגדה בב"ד שהרי שנינו אפילו מאה אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה ואם יחשבו לדיינין בלי כוונת מכוון נימא דבראו המעשה ידינו ע"פ ראייתן דלא תהא שמיעה גדולה מראי' ובדיינים לא אשכחן דפסול נמצא א' מהם קרוב או פסול ואף דבאורים ותומים קצת מסופק בזה בחידושי לכתובות הוכחתי דאין פסול בדיינים נמצא אחד קרוב ופסול. ועוד דאי תימא גם בדיינים פסול א"כ גם בכאן מסתמא היו קרובים ופסולים גם כן בבית הכנסת. גם בתשובת הר"ן (סימן מז) נזכר שאמר העד כן בפומבי ואפ"ה חשיב ליה הר"ן הגדה חוץ לב"ד ולא סיפק הר"ן בזה שמא אמר כן במותב תלתא אלא ודאי כל שלא ישבו ע"ד ב"ד לא חשיב ב"ד וכן למ"ד מן התורה חד נמי כשר אטו נימא אם אמר דבריו בפני א' שיוחשב הגדה הא לא מסתבר כלל. גם בס"פ האומר אמר לשלשה ה"ז יכתבו מפני שעשאן ב"ד ולא נקט שהן ב"ד אלא שעשאן בכוונת מכוון שלכך מוסר דבריו לשלשה. ועיין ר"פ השולח (דף לב:) בתוספות:
וכן משמע ממה שנחלקו הפוסקים אם ניסת בלא התרה אם הוה כמו התירוה ב"ד לינשא ולא אמרינן דנשואין שהם בפומבי ובפירסום ובברכת חתנים בעשרה א"כ יהיה כמו התרה שהרי אין לך הודאה גדולה מזו ופשיטא אם אמרו לה הב"ד קבל קדושין מפלוני שאין לך התרה גדולה מזו ואם כן היה להם להתירה דהוה הותרה בב"ד אלא ודאי ליתא לסברא זו ולא מקרי התרה רק כשהב"ד מתוועדין על התירה וכן משמע בפרק זה בורר (דף כט:) גבי אודיתא דאמרינן כנפי ויתבי לא כתבינן ופרש"י שלשה שהיו יושבין ובאתה והודה בפניהם הואיל ולא זימנום וקיבצום לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דדילמא אי הוי תרי נמי הוה מודה קמייהו עכ"ל. ואפילו מאן דס"ל התם בהודה בפני שלשה כותבין היינו כיון שזה בא להודות ולחייב עצמו ויודע דשלשה תורת ב"ד עלייהו אמרינן שנתכוין להודות הודאה בב"ד ועשאן ב"ד וכמו שפרש"י ד"ה שלשה וע"כ אמר דבריו להודאה גמורה ולא נוכל לחושבן מילי דכדי ואפי' אמר אתם עדי מ"מ חשיבי דיינין דלשון אתם עדי אינם (אלא) שיהיו יודעין ומעידין על זה שמודה בהודאה גמורה א"כ שפיר י"ל כיון שהודה בפני שלשה דייק לעשותן ב"ד משא"כ אי מירי באופן כשלא יהיה ב"ד לא יהיה בדבריו כלום רק דוקא בב"ד גם בפני שלשה אין בדבריו כלום דכיון דשלא בב"ד אמרינן שאמר דבריו בלי דקדוק א"כ אפילו מאה אינם אלא עדים כל שאינו יודע שנקבעו לשם ב"ד. (ועפ"ז י"ל דאפילו להחמ"ת וב"ש דס"ל שאין יכול להכחיש דבריו הראשונים שאומר לא אמרתי מעולם שמת ועדים מעידין שאמר מת י"ל דוקא בכה"ג שאין לחשוב מה שאומר מת למילי דכדי כיון שיודע שעקימת שפתיו הוה מעשה להתיר האשה אף שיכול לומר מבודה הייתי כל שלא אמר כן (מי תבין על) מתירין ע"פ] דבריו הראשונים אבל כשאומר חוץ לב"ד לא מת בדרך שיחה כמו בנידן דידן שאומר למה העלם אומר קדיש לא מסיק אדעתי' בדבריו מאחר שהדין כשאומר קדיש מסתמא כבר הותרה להנשא ואין יכול להכחיש אם כבר הותרה א"כ כשחזינן בסוף שמכחיש ואומר לא אמרתי דבר זה מעולם יש לדמותו למילי דכדי דלא דכירי אינשי ואפילו הודה בפני שנים היכא דיכול לומר משטה ואמר אח"כ לא היו דברים מעולם אמרינן בפ' זה בורר שם דהוה מילי דכדי ולא דכירי אינשי ואם בדברים שנוגעין לעצמו חשבינן להו מילי דכדי כ"ש בדבר זה שאינו נוגע לעצמו כלל כשחזינן שמכחיש דבריו ואומר שלא אמר כן מעולם מסתמא הראשונים מילי דכדי וניכרין הדברים מצד עצמן למילי דבדיאי דאין אני יודע בודאי שאביו חי אטו בכיפי תלי ליה אם ראהו קודם זמן שמא זה מקרוב מת אם לא ששאל כמה זמן אמר קדיש וזה לא נזכר בדברי העדים ואפילו שאל על הזמן מ"מ י"ל כיון שחזר ואמר לא אמרתי יש לחושבן מילי דכדי ואמת שגם על הב"ש וח"מ יש לתפוס מכח זה דאפילו אמר מת כל שהכחיש אח"כ יש לחושבן למילי דכדי כיון שיכול לחזור ואף שצדדנו סברא בזה אין כדאי לסמוך עלי' ומה גם באיסור אשת איש החמור אלא דבנ"ד י"ל כ"ע מודו מטעם דפרישית) ובנימוקי יוסף (כתב) הובא בש"ך (סימן לט ס"ק יח) היינו משום דבמודה בעצמו בלא תביעת בע"ד הילכך אין שם דיינין עליהם כו' ע"ש. ובפ"ק (דף עד:) אמרינן והא ר' יהושע אב"ד הוה שלא בב"ד הוה קאי ופרש"י לא היו ב"ד יושבין ולא במקום ישיבת ב"ד אלא בשוק הודה לו ע"כ משמע דבעי' במקום קביעת ב"ד דוקא ואף דרש"י פירש בשוק הודה לו אין כוונתו דבבית אף שלא היה קביעת ב"ד מקרי ב"ד אלא דרש"י הוכיח מדפריך והא ר' יהושע אב"ד היה ומאי קשיא דילמא היה לבדו ובדיני קנסות בעינן שלשה וע"כ משמע להש"ס דבכל מקום ישיבת ר' יהושע היה מסתמא ב"ד עמו ולזה פירש דבשוק הודה לו וכן נראה מדברי (הכ"מ) [המ"מ] שמפרש [כן] וכן מבואר ברמב"ם (פ"ג מגניבה) דבעינן הודה בפני ב"ד ובב"ד הן אמת שיש לדקדק מנ"ל להרמב"ם בהודאה בפני שלשה דלא הוה הודאה חוץ לב"ד דכיון דס"ל דבעי שלשה ע"כ הקושיא דרבי יהושע אב"ד מסתמא היו גם שלשה וא"כ י"ל כי משני חוץ לב"ד אודי י"ל שאז אינו מוכח שהיו שם שלשה אבל לעולם הודה בפני שלשה אפילו חוץ לב"ד הוה הודאה ולכן צ"ל דסמך הרמב"ם עצמו על פ' זה בורר דאפילו בהודאת ממון בעינן קביעותא סוף דבר דאף אמר דבריו ברבים לא חשבינן להגדה בב"ד וכן נהיגין לכתוב והעיד בתורת עדות משמע בדרך שיחה לא מקרי הגיד בב"ד:
עוד מצאתי לי און וראי' לסתור דברי החמ"ח וב"ש מהך דמכות (דף טו) דאמר רבה בב"ח כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו אמרו לו אמרת אמר להו לא אמר רבה האלקים אמרה וכתיבא כו' אלא מאי טעמא קהדר ביה כו' הרי בהדיא דמה שאמר לא שלא אמר דבריו מעולם חשבינן לחזרה. הר' אפילו האמוראים שבודאי רחקו מדברי שקר שהיו קדושי עליון אעפ"כ בשביל שחזר בו אמר לא בשביל שלא היה מתשיב דבריו הראשונים ואמירתו כלא היה כ"ש בזה הפרא אדם שהוא מוחזק לשיכור וחזר מדבריו ואמר שלא אמרם אין זה אלא מגדר חזרה. (וגם דברי הב"ש וחמ"ח תמוהים אחר שבררנו שזהו בגדר חזרה). גם במגילה (דף י) איתא נמי כה"ג:
ובענין נאמנות הקטן שהגיע לכלל שנים ולא נבדק כבר בררנו ת"ל בתשו' שהיא ת"י מעלתו שקרוב לומר שאפי' קטן מכיר ונבון שיש להאמינו שכן דעת הרמב"ם והרא"ש והר"ן והמ"מ והריב"ש ורבינו בעל נב"י לא נחית לדייק כ"כ שיהיה מוכרח כן מדברי הרמב"ם ובש"ע גופי' בהלכות חליצה פסק דקטן נאמן ואף שבש"ע לא פסק כן הבו דלא לוסיף עלי' ואם בא מעשה לידי הייתי סומך בפשיטות על עדות קטן שהגיע לכלל שנים אף שלא נבדק אם לא היה ריעותא אחרת בעדותו:
ומה שהביא מעלתו בשם ספר בית מאיר ראי' דסמכינן אשנים לחוד מן התורה מהא דיבמות (דף פ) באכל חלב מבן שתים עשרה ויום א' ואח"כ נולדו בו סימני סריס נעשה סריס למפרע ולא מספקינן שמא אם לא היה סריס לא היה מביא סימנים אפשר לדחות דכיון דמצינו בתוך הזמן לא מהני שערות רק כשיגיע לי"ב. וכן מי שלא נולדו בו סימני סריס הוא קטן עד רוב שנותיו אף שהוא בן דעת יותר משאר שמביאין סימנין מ"מ הלכה למשה מסיני א"כ אין ראי' דאימור כך נאמרה הלכה מי שמביא בעינן שנים ושערות ובמי שאינו מביא סגי בשנים בלחוד:
ג ועל ענין ההכחשה הנמצאת בין דברי האשה ששמעה שמת באייר ועדות ר' חיים בר"י מלובלין שמת בחורף והוה הכחשה בחקירות. הנה ע"פ סברא פשוטה ודעת נוטה דאף הכחשה דחקירות לא ימנע מהיות ע"א עכ"פ וסגי בעדות אשה וכמ"ש הכ"פ ג"כ ומע"ל הביא בשם נודע ביהודה שתמה על זה דבירושלמי מפורש דביש הכחשה עדות שניהם בטילה ויבואר לקמן ולכאורה היה נ"ל דגם בש"ס פ' חזקת (דף לא:) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמרינן אוקי אכילה להדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא הרי אף דלדברי העדים שזה אכל שני חזקה גם העדים שכנגדן מעידין שקר ואעפ"כ אמרינן כיון דלא איתכחש באבהתא מקבלין עדותן א"כ גם בנ"ד י"ל ניהו דאיתכחש בזמן בגוף עדות המיתה לא אתכחש ואף דהסמ"ע כתב (בסימן ל' סק"ט). דביש הכחשה אפילו שבועה א"צ נגד העד אפשר דגם הסמ"ע לא קאמר רק בא' אומר של יין וא' אומר של שמן אפילו שבועה א"צ י"ל דדוקא בכה"ג דלא שייך למימר בהא דאתכחיש אתכחיש ובהא דלא אתכחיש לא אתכחיש משא"כ כשאין הכחשה כי אם בזמן י"ל דמ"מ גוף העדות מעלי' הוא אלא דבדיני ממונות בכה"ג כשא' אומר בניסן וא' אומר בתשרי אפשר דכולו בטל משום דאין יכול להזימה והוה כמו נמצא א' מהם קרוב או פסול דאף דלא בעינן בדיני ממונות יכול להזימה מ"מ גוף העדות בעינן מצד עצמו שהי' ראוי להזמה משא"כ בעדות אשה דסגי אפילו בפסולין וא"צ ראוי להזמה כלל ובלאו הכי נמי השיג מרן באורים ותומים על הסמ"ע גם שם. ומה שהביא בשם ידידנו הגאון מו"ה עקיבא איגר יחי' שהקשה מדברי הר"ן גבי עבד שהביא גיטו שכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך שהקשה הר"ן דנימא בי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף דבהבאת הגט סגי בפסולים (רק) משום דגלוי מלתא הוא. ואני בעניותי איני רואה מקום לקושי' דשם קושית הר"ן על אותו דבר עצמו כיון דאין מאמינין אותו לומר שהגט אינו מזויף לענין הנכסים איך נאמין לו לענין השחרור דהוה שני הפכים משא"כ לענין שאר הכחשה אף שא' משקר נוקים לן שא' אומר אמת וסגי בחד ואף שיופסל מכח השני לא גרע מקרוב ובפרט שגם השני מעיד שמת אלא שמכחיש בחקירות וזה פשוט:
ועוד נ"ל דהכחשה דחקירות לא שייכא כלל בהגדה שחוץ לב"ד דטעמא דחקירו' משום ראוי להזמה והא לא שייך בחקירות חוץ לב"ד ועדות דהאמינו חכמים אמירתו שחוץ לב"ד לענין שיהא נאמן לומר שמת שהוא מקולי עגונות אבל בזמן שאין נפקא מינה לענין עיקר העדות שאנו דנין להתיר האשה לא נדון אותן כמוכחשין די"ל דחוץ לב"ד לא דייקי כ"כ לכוון הזמן כל זמן שלא הכחישו את עצמן בב"ד בפרט כיון שאין להוציא העדים מחזקתן בלי ראיה ברורה א"כ כיון ששניהם נחזיק בכשרות ע"כ צ"ל דכשיבאו בב"ד לא יהיה שום א' מהם מעיד שקר א"כ בודאי יודו זה לזה על הזמן ג"כ ואין לנו לומר שיחזרו בב"ד גם מגוף העדות דמהיכי תיתי לומר כן שאין לנו שום ריעותא לזה שנאמר כן שהרי חז"ל סמכו על מי שאומר חוץ לב"ד להתיר האשה:
ד וגם בעיקר הדין לפסול עדות המכחשת זה את זה בחקירות הנה בודאי מצד הסברא אין פסול כלל עדות שניהם דעכ"פ א' מהם כשר והיא מותרת ע"פ א' ומצד שיקול הדעת אין צריך שום ראיה לזה שהוא דבר שהשכל מסכים עליו אלא שבהמ"ח כתב כיון דבגמרא משמע דלדיני ממונות מדמינן לה וגם בדיני ממונות במכחישין זה את זה בחקירות עדותן בטילה א"כ גם בעדות אשה בטל העדות ובאמת אין זה מוכרח כלל דגם בדיני ממונות לא מיפסלא הכחשה דחקירות רק משום דחד מינייהו פסול ואין מוצאין ממון ע"פ ע"א משא"כ בעדות אשה ניהו דחד מינייהו פסול מ"מ ניתרת ע"פ ע"א דעכ"פ א' יש שאינו מוכחש וכן מפורש ברא"ש בפ' ז"ב בשם הרמ"ה אם שני עדים כ"א מעיד שזה מעיד שלוה לו מנה בניסן וא' מעיד באייר והמלו' אינו תובע אלא מנה א' שלדברי המלוה חד מינייהו פסול מ"מ משתבע שבועה דאורייתא להכחיש והסכים הרא"ש עמו דכיון שהאחד אומר אמת מתחייב שבועה וזה דומה ממש לא' אומר מת בניסן וא' אומר מת באייר. אלא שמעלתו הביא בשם ס' נודע ביהודה שתמה בזה שהרי בירושלמי מפורש דבהכחשה אין מתירין אותה ועיינתי בירושלמי ונ"ל דאדרבה מוכח איפכא בירושלמי דרב ור' יוחנן פליגי בהכחיש עדות בתוך עדות דרב ס"ל עדותן קיימת ור' יוחנן ס"ל דעדותן בטילה ומפרש בירושלמי דהיינו זה אומר מן הכיס מונה וזה אומר מן הצרור מונה ובזו ס"ל לירושלמי דהוה הכחשה ומפרש שם בכת א' גם לרב בטלה העדות כי פליגי בשתי כיתות דלרב עדותן קיימת ולר' יוחנן עדותן בטילה ואמר בירושלמי חילי' דרב ממתני' הואיל וזו וזו מודות שאין קיים הרי אלו ינשאו וכתב שם הרב בס' קרבן עדה הא רב מודה בע"א וע"א ומתרץ דכיון דאשה א' נאמנת הוה כשתי כיתות והוא פשוט וברור ומעתה נחזי אנן בשתי כיתות לפום תלמודא דידן בפ' זה בורר (דף לא) לא מבעיא לרשב"א דאמר בכת א' פליגי אבל בשתי כיתות מודו ב"ש דבכלל (חי שתים) [מנה מאתים] ופשוט אינה למנה שחור ומנה לבן א"כ נראה אע"ג דב"ש ס"ל בכת אחת הוה הכחשה (כמו מכחישין זה את זה ולכן אין כאן נזירות דהוה הכחשה גמורה) מ"מ בשתי כיתות תופסין הפחות עכ"פ דאע"ג דמכחישין זה את זה כת א' כשרה היא וכן לת"ק דרשב"א וסתמא דמתני' דנזיר (דף כ) דס"ל דבשתי כיתות פליגי מחמע דבבת אחת אפי' לבית הילל אין כאן נזירות ודנין אותו להכחשה דאי ס"ל בבת [אחת] נמי יש בכלל חמש שתים ה"ל לאשמועינן כחא דב"ה או למפלגי בתרווייהו כדאמרינן בריש ביצה עכ"פ סוגיא דתלמודא מוכחת אפילו היכא דבתרי הוה הכחשה מ"מ בשני כיתות עדות כת האומרים (נאות) [הפחות] עדותן קיימת וכן ברמב"ם וט"ו וש"ע ח"מ (סימן ל) לא חילקו כלל בין דרישות לבדיקות כי אם בכת א' אבל בשתי כיתות לא חילקו כלל דאפילו יהיה הכחשה גמורה ביניהם מ"מ עכ"פ כת א' כשרה ובזה ניחא מ"ש הרמב"ם (בפ"ג מנזירות דין ט) שהעתיק הדין בשתי כיתות ותמה בלח"מ דלדידן דקיי"ל כרשב"א היה לו לפסוק כן אפילו בכת אחד שא' אומר שתים וא' אומר שלש ולפמ"ש ניחא דידוע שדרכו של הרמב"ם להעתיק המשנה כאשר היא כשנוכל להסכימה לפי ההלכה וא"כ בכיון כתב הרמב"ם המשנה כלשונה משום דמפרש לה בהכחשה גמורה היינו שא' אומר חמשה ולא שתים דבחד וחד הוה הכחשה גמורה כדאמרי' התם בנזיר ולכן לא חילק הרמב"ם בזה שכבר סמך על מ"ש בהלכות עדות היכא דהוה הכחשה בדרישה והן כת א' עדותן בטילה והך דא' אומר מנה וא' מאתים דבכלל מאתים ק' עכ"פ מוכח דהיכא דאיכא שתי כיתות עכ"פ נשארה עדות הכת הא' וכן קי"ל במלוה א' ולוה א' ושני שטרות לכ"ע נוטל הפחות כדאיתא בסימן (לא) בח"מ ור' יוחנן בירושלמי נראה דס"ל דלא פליגי ב"ש וב"ה רק אי חשיב הכחשה ואי חשיב הכחשה אפילו בשתי כיתות עדותן בטילה ואי לא חשיב הכחשה אפילו בכת א' זה אומר כך וזה אומר כך עדותן קיימת וכדמפרש שם דבפרט נחלקו ובכלל לכ"ע עדותן בטילה ע"ש לפי הסוגיא דירושלמי ביבמות ס"ל לר' יוחנן אי הוה הכחשה אפילו בשתי כיתות עדותן בטילה וכיון דבירושלמי גופיה מדמה עדות אשה לשתי כיתות מכחישות א"כ ממילא לדידן אפילו הכחישו זא"ז בחקירות עכ"פ עדות אחד נשאר וסגי לענין אשה שמת בעלה וכן משמע מן הירושלמי גופי' ופריך ארב מברייתא דאחד חקירות וא' בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטילה א"ר מנא פתר לה בעד ועד משמע דבשני כיתות גם בחקירות עדותן קיימת:
ובאמת צריך טעם לדברי ב"ש לפי האמור במתני' דגם בשתי כיתי עדים ס"ל דעדותן בטילה אע"ג דעכ"פ כת א' כשרה ולמה לא יהיה כאן נזירות כלל וכן לדברי ר' יוחנן בירושלמי דס"ל בהכחשה עדותן בטילה אף בשתי כיתות דמ"מ איבא כת כשרה שמעידין עכ"פ על הפחות ואפשר ס"ל הטעם דהוה נמצא א' מהם קרוב ופסול דאע"ג דמכחשי אהדדי מ"מ מצרפין עכ"פ לענין הפחות וב"ה ס"ל דכיון דמכחשי אהדדי לא מקרי נמצא א' קרוב ופסול עדותן בטילה כיון דמכחשי אהדדי וכמ"ש התוס' או י"ל הטעם דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה דאם מזימין אותן אי אפשר להענישן מאחר דלא קים לן ע"י מי גמר הדין ואין מצטרפין להזמה וב"ה ס"ל דמ"מ כיון דעכ"פ מצטרפין לענין שדנין הפחות שבהם נצטרפו גם להזמה. מיהו צ"ע באיכא הכחשה בחקירות בשתי כיתות כגון שנים אומרים בניסן לוה ושנים מכחישין לא כי אלא באייר דאם הוזמו הכת שאומרים בניסן לוה לא שייך לצרף אותן שאמרו באייר לוה שהרי לא ניזומו כלל ואם נחייב אותן שאמרו בניסן לוה הרי לא נגמר הדין על פיהם מיהו אפשר לומר דמ"מ אם מזימין אותן שאמרו בניסן לוה מ"מ נענשין דה"ל כאילו אמרו בחד בשבא הרג פלוני ואתו תרי ואמרו לא כי אלא בתרי בשבא הרג דמ"מ הם רצו בשקר לחייבו כדאיתא במכות (דף ה) ואפילו הוזמו אותן (שבתשרי) [שבתרי] כיון דעדיין לא נגמר דינו כדאיתא שם ואף דלא נגמר הדין ע"פ אלו לבדן דלא גמרו הדין רק בשביל שאנו תופסין כת א' לאמת וכת א' שקר רק בשביל שכת א' אמת הוא שגמרו דינו מ"מ ה"ל כשתי כיתי עדיות שלא נצטרפו כגון שנים רואין אותו מחלון זה ושנים מחלון זה והוזמו כת א' הוא והן נהרגין כדאיתא במכות (דף ו) אף שנגמר הדין ע"פ שני הכיתות מ"מ הכת הניזומת מתחייבת מיהו בדיני נפשות אפילו בכה"ג פסול דלא גרע מהכחשה דבדיקות אבל בדיני ממונות שפיר כשר לרב וכן מוכח מדברי הרא"ש הנ"ל שכתב שמתחייב שבועה דאורייתא ע"פ הא' ואם בשני כיתות בהכחשה כה"ג עדותן בטילה לא עדיף ע"א משנים כשיש הכחשה כנגדו אלא ודאי גם בשני כיתות בכה"ג משלם הפחות וגם בטור ח"מ (סימן לו) בש"ע שם (סעיף ג) מוכח דאפילו בהכחשה בשתי כיתות מכל מקום משלם הפחות וצ"ע:
עכ"פ לענין עדות אשה שאפילו אחד נאמן לא שייך הכחשה דחקירות כלל דמ"מ נשאר עדות האחד. ומה שהביא בחמ"ח ראי' וכתב שם שכ"כ הר"ן בתשובה להדיא המעיין בדברי הר"ן יראה דליתא דלא הוצרך הר"ן לכתוב דבבדיקות כשר אלא משום דהא' הי' מוכחש מהשנים שע"א אמר שהי' שמו אברהם ושנים אומרים שהי' שמו שמואל ומדמי לה הר"ן לבדיקות משום שלא דקדק בזה אבל ודאי היכא דשני עדים מכחישין בחקירות אף דא' אומר בניסן מת והשני אומר בתשרי מת מ"מ חד עד איכא כמו שהוכחנו ובררנו. וגם מ"ש בש"ע (סימן י"ז סכ"א) דאפילו הוכחשו בבדיקות כשרה לא תידוק מיני' דבחקירות עדותן בטילה כמ"ש בח"מ דודאי מ"מ הפרש גדול בין בדיקות לחקירות אפילו לענין עגונה והוא דאילו הוכחשו בבדיקות עדות שניהם קיימת ואפילו בא"א והכחיש ואמר לא מת אין דבריו של א' במקום שנים משא"כ בחקירות שאין דנין רק ע"פ ע"א סגי תרי א"כ אם א' אמר מת בניסן וא' אומר מת באייר וא' מכחיש ואומר לא מת כלל הוה הכחשה דחד וחד ואילו בבדיקות אין דבריו של א' במקום שנים ולכן כתב דאפילו הוכחשו בבדיקות עדות שניהם קיימת והכי דייק לישנא דרבינו המחבר ש"ע שכתב ואפילו הוכחשו בבדיקה כשרים דווקא דשניהם כשרים וצריך ישוב קצת דבתשובת הרא"ש (כלל נ"א סימן ד') שטרח לדחות העד שאמר שחי הוא מפני שכבר התירוה הרי שם הי' מוכחש משנים. אך נראה דעדות הראשונים הי' מפי השמועה נמלא שדינם בעד פסול ועדות שאמר שהוא חי הוא עצמו העיד והוה כשר וכשר נגד פסולים כפלגא ופלגא דמי ולכן אתי עלה מטעם התירוה וס"ל דאפילו בכשר נגד פסולים לא תצא מהתירה הראשון עיין בש"ע (סעיף ל"ח) פלוגתא בזה ואפשר דלא אמר הרא"ש דבריו רק כשיש עכ"פ רוב דעות מן הפסולים ואין להוכיח מן הרא"ש דס"ל כהרמב"ן ורשב"א ובהכי ניחא דלפי עובדא דמייתי בתשובת הרא"ש היו שלשה עדים א' העיד ששמע שמת והוא ובנו קברוהו ובעדות האחרת א' העיד ששמע מספרים שמת והשני העיד שבאו כתבים לבנו שמת וטרח הרא"ש ליישב עדותן דלא חיישינן אם יש הכחשה בדברים אחרים ולמה לו כולה האי אפילו נסלק שני עדים המכחישים הרי יש להתירה ע"פ השלישי שאמר ששמע מספרים שמת. ולפ"ז ניחא שאילו ע"פ השלישי אין להתירה אף שכבר הותרה מ"מ הרי הוכחש מעד כשר והראשון עד מפי עד ולכן כתב שאין הכחשה כלל וכיון דברוב פסולים וע"א כשר כי פלגא ופלגא דמי מהני התירה מיהו אכתי קשה הא עכ"פ חד מינייהו אינו מוכרת שמשקר וא"כ יצטרף א' מהם עם אותו שמעיד ששמע מספרים ואפילו נחשיב שא' מכחיש מ"מ איכא תרי שאין מוכחשים ואין דבריו של א' במקום שנים ואיכא נמי רוב דעות ואפשר דמ"מ היו מצטרפין מאחר שא' יש [דאמר] שא' משקר הי' מצטרף עם עדות זה העד שמעיד שהוא חי וליכא רוב דיעות אף שאינו כאומר לא מת שהרי גם הוא מעיד על מיתתו מ"מ הרי אומר שהשני משקר וצ"ע איך שתיק מינייהו הרא"ש ולא ביאר כל זה:
ה ויותר נראה דלא נחית הרא"ש לכל חילוקים הללו שלא השיב רק להורות למעשה אשר יעשון ולא ביקש לצרף אותו שאומר שהיו מספרים שהיו צריך לחוקרו אם שמט ממי שראוי להעיד וכדומה ולא בא הרא"ש לומר אלא דלא תימא כיון ששניהם מכחישין זא"ז לא נסמוך על עדותן כלל דאולי אמרי בדדמי ולא ידעי אמיתת הדברים כמ"ש התוס' א קי"ח) ד"ה ומכחישות ולהכי מייתי ראי' ממתני' דלא חיישינן הכי ובהכי ניחא דהא איכא לתמוה מאי ראי' ממתני' הא מבואר שם בש"ס דפריך ליפלוג נמי ר"מ ברישא ור"א ס"ל במחלוקת שנוי' ור' יוחנן משני דלא מת לאו הכחשה עכ"פ הש"ס ס"ל לפי הסברא פשוטה ההכחשה שביניהם לא גריעא מאילו אמרה לא מת וא"כ אף דר' יהודה ור"ש ס"ל הרי אלו ינשאו י"ל משום דס"ל דחשבינן ההכחשה כאילו אמרה לא מת אבל אכתי לא מוכח שיהי' עדיף מאילו אמרה לא מת (אבל) בשלמא בצרה דאי אמרה לא מת לא מהני מה שאמרה נהרג לא גרע מהכחשה גמורה משא"כ באחר דהכחשה בודאי מהני א"כ גם באמרו נהרג י"ל הוה כאמר א' מת וא' לא מת אלא ודאי נראה ברור דלא הוצרך הרא"ש להביא ראי' על זה כלל דפשיטא שאף אם א' משקר הרי א' אמת והכחשה גמורה אין כאן שהרי אינו אומר לא מת רק דלא תימא שאמרו בדדמי ולא ידעו אמיתת הדברים לא זה ולא זה וע"ז מייתי ראי' ממתני' דקיי"ל דלא חיישינן להכי וא"כ אין צריך ראי' על זה כלל דפשיטא שאין לבטל עדות שניהם ולהכי לא חש הרא"ש לדברי הירושלמי דהוא נגד ש"ס שלנו דפשיטא לן בשתי כיתות דנקטינן עכ"פ הפחות ואפילו היכא דבעד ועד הוה הכחשה ובודאי אם שתי כיתות מעידין שאלו אמרו מן הצרור מנה ואלו אמרו מן הכיס מנה שסובר ר' יוחנן בירושלמי שעדותן בטילה ובאחד אמר מן הכיס וא' אמר מן הצרור ס"ל אפילו לרב בטלה העדות דברים אלו ודאי בכלל בדיקות הם ע"כ ס"ל להירושלמי דאפילו בדיני ממונות עדות המוכחשת בבדיקות בטילה ובש"ס דילן מבואר בפ' זה בורר בא' אומר בארנקי שחורה וא' אומר בארנקי לבינה כשר בדיני ממונות ואפילו במנה שחור ומנה לבן שהו מגוף הדבר וא"כ בהדיא חולק הש"ס שלנו על הירושלמי גם נראה מן הירושלמי דלא מפלגינן בין דיני ממונות לדיני נפשות לר' יוחנן וכיון דהש"ס דילן ס"ל בפשיטות דעדות המוכחשת בבדיקות כשרה בדיני ממונות א"כ אין לסמוך על הירושלמי ואפילו במוכחשת בחקירות בדיני נשים שע"א ופסולים נאמנים ולא שייך הזמה אין לחלק בין חקירות לבדיקות. וגם ע"כ עיקר טעמו של הירושלמי צ"ל משום דמדמי דיני ממונות לדיני נפשות וכל שאין זה נכון בדיני נפשות כמו א' אומר בסייף וא' אומר במקל וס"ל גם בדיני ממונות בעינן שוין ואנן דלא קיי"ל כוותי' ולא בעינן נכון בדיני ממונות ממילא אין להביא שום ראי' מן הירושלמי:
ומעתה כל מה שתמה הגאון בס' נודע ביהודה וכתב שאחר המחילה נעלם מן הרא"ש וטור הירושלמי כבודם במקומו עומד דפשיטא שאין לסמוך על הירושלמי במקום שחולק על ש"ס דילן. וזה וה בדבר שקשה מאד לצייר הטעם והשכל ימאן לקבלו שאם א' אמר מת בניסן וא' אומר בתשרי שיתבטל עדותן בדבר שדי בא' לבד והרי אפילו בעד אומר מת ועד אומר לא מת ס"ל להרמב"ם דלא נתבטל עדותן לגמרי ובניסת לעד לא תצא ובשניהם אומרין מת רק שמכחישין בזמן נאמר שיתבטל עדותן לגמרי כיון דחזינן אפילו בהכחשה עדות העד אינה בטילה לגמרי ובלאו הכי מה שנראה מן הירושלמי דדוקא בהכחשה דצרות לא איכפת לן וס"ל דינשאו הואיל דאין הכחשה דצרה הכחשה משמע באשה ואשה ואף אחרת א' אומרת מת וא' אומרת נהרג לא הוה עדות בנשים לא שייך טעמא דהזמה וע"כ משום דהכחשה דידהו לא מקרי עדות נכון ועדות שניהם בטילה דהא הזמה לא שייך בנשים ובזו פשוט שהוא נגד הש"ס דילן וכן נ"ל עוד ראי' מן הש"ס יבמות (דף פ"ח:) דפריך לרב מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו אילימא דלא ניסת לא' מעדי' צריכה למימר דדפנו ומאי קושי' נימא דמיירי בהכחשה דתרי ותרי בבדיקות דהיינו שאלו אומרים מת ואלו אומרים נהרג וטובא קמ"ל ואף די"ל דהקושי' לרב לשיטתי' דס"ל כירושלמי דלא בטל הערות ובזו הוה ניחא דמקשי דוקא לרב ולא מקשי אעיקר פלוגתא דרבנן ור' מנחם בר' יוסי (ס"ל) דדוקא לרב פריך דס"ל דבהכחשה דבבדיקות עדותן קיימת מ"מ קשה נוקמה בהכחישו זה את זה הכת הא' שא' אומר מת וא' אומר נהרג ולפי דין תורה שאין א' נאמן או בתרי ותרי והכחישו עצמן בחקירות אלא ודאי ס"ל להש"ס גם בכה"ג עדותן קיימת דעכ"פ איכא תרי שאמרו מת ודוחק לומר דגם תרי ותרי שהכחישו בחקירות הוא מילתא דפשיטא דודאי חידוש גדול הוא אף שכולם מעידין אמיתתו מ"מ אסורה אלא ודאי כדפרישית דבכה"ג באמת מותרת:
עכ"פ בנ"ד שיש להתיר האשה הלזו שהרי ר' מענדיל שמש ש מגריצא ואשתו ששמעו מארחי פרחי שחיים קצב משעפס מת בודאי ועל אלו אין הכחשה כלל ואפילו לדברי מי שיחוש להכחשה זו שיש בין האיש שאמר לאשה שמת באייר ור' יהודא מלובלין שאמר שמת בחורף י"ל דגם הירושלמי לא קאמר רק בא' אומר מת בניסן ואחד אומר מת באייר אמרינן כיון דיש הכחשה ביניהם עדות שניהם בטלה אבל אם נמצא עוד א' שאמר מת סתם מ"מ ניתרת ע"פ זה העד שאיננו מוכחש כלל. וכבר בררנו בתשובה ראשונה שלא לחוש לקלא שאמר מכח שמועת העד המוכחש וכ"ש שיש לסמוך להתיר מאחר שבררנו שהעיקר גם במכחישות זה את זה מ"מ עדות אחד קיים. וגם בררנו ת"ל שמאחר שחזר העד שהעיד שהוא חי ובדבריו נתבטל עדותו מכל וכל ועכ"פ יש לצרף כל אלה שלא לחוס לאמרו מפי השמועה שמת בודאי וא"כ יש לנו כמה עדים שמעידין על מיתתו ופשיטא שיש להתירה בפשיטות דאפילו אמרי מפי השמיעה מאחר דאין חשש רק משום שהוכחשו העדים בחקירות וגם היו חוץ לב"ד שצדדנו ג"כ לעיל דלא שייך הכחשה דחקירות:
ואחר זמן מצאה בתשובת הריב"ש (סימן קכ"ז) וז"ל כי הוא לא העיד כלום אלא שהודה מה שהעידו הם שהוא אומר להם הדברים כו' אפשר שכיחש להם שהרי לא היו הם דיינים שיעיד לפניהם בתורת עדות כו' עכ"ל הרי בהדיא דפשיטא לי' בלא אמר בתורת עדות שאין ממש בדבריו: