שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן טו
ב"ה יום ג' י"ט סיון תקס"ח לפ"ק
שאלה להארז אשר בלבנון. חכמתו בחוץ תרונה. מורג חרוץ שנון. ה"ה כ' הרב המאה"ג מעוז ומגדול החריף והבקי. משנתו רב ונקי. שר התורה מסתכל באספקלרי' המאירה. נ"י ע"ה פ"ה כקש"מ מוהר"ר יהודא ליבוש אב"ד ור"מ בק"ק פלאצק:
מי אנכי כי באתי להרים ידי יד כהה לרמוס בחצר קדשו לפני ולפנים. בלשוני המגומגם. אך סמכתי על מידת טובו וענוותו תרבוני ותרשיני כי תורה היא וללמוד אני צריך והן ידעתי מיעוט ערכי וחולשות שכלי וקוצר בינתי ובפרט להורות בדין איסור חמור ודרכי החכמה נעלמו ממני. לכן באתי כתלמיד לרב שואל וימחול נא כתו"ר הרמה להשיב כהוגן עי"מ ואם לא למעני יעש עכ"פ יחוס על האשה עלובה היושבת עגונה זה ימים רבים ואין לה על מי להשען כו' ואעתיק פה הג"ע וגם גוף המעשה אשר סיפרו לי כי זה הי' מעשה מקודם בואי לכאן ואציעה לפני כתו"ר הרמה במה שנסתפקתי ועל תשובתו הרמה אצפה כ"ד אסקופה נדרסת המוכן לסור למשמעתו הק' יעקב בן מוהר"ר מרדכי זצלה"ה:
במותב תלתא כחדא הוינא ובא לפנינו ר' חיים בן ר' יהודא ליב והעיד לפנינו בת"ע באליו"ע בזה"ל איך האב גוט גיקאנט דעם חיים הבעל של האשה טויבא משעפס האב איך דעם חיים הנ"ל גזעהן בקיץ אין טקטין דער נאך אין ווינטר בין איך גקומן נאך יאנאווי האב איך גהערט דס איין אורח איז גשטארבין אין מרחץ אן דאנרשטאג אבר זיין נאמין האבין זייא ניט גזאגט דער נאך האב איך גיטראפין מאנטאג דעם איימס זיין זון אין דאמבראווי האב איך אים גיפרעגט וויא איו דיין פאטר האט ער גזאגט זיין פאטר איז גישטארבן אין יאנאווי יום ה' העבר ור' חיים הנ"ל לא שאל להבן אם הוא הי' עם אביו ביאנאווי בשעת מיתה רק סתם אמר הבן שאביו מת כא האב איך דעם זון גשטראפט ווארום ער זאגט קיין קדיש האט ער מיר גפאלגט אונ האט דארטין קדיש גזאגט. כ"ז העיד לפנינו ר' חיים בן ר' יהודא ליב מילידי ק"ק לובלין יום א' דחה"מ ש"פ תקס"ח לפ"ק פה ק"ק שעפס ולראי' באנו עהח"מ נאום הק' מאיר סגל תופ"ה ק"ק הנ"ל ונאום הק' יעקב בן מו"ה מרדכי זללה"ה הק' אביגדור בן מ' נפתלי הירץ זצ"ל:
עוד ג"ע
במותב תלתא כחדא הוינא ובא לפנינו ר' יודא ב"ר אברהם עובר אורח ואמר שהוא מילידי ק"ק מאקאווי והעיד בת"ע באליו"ע שפגע באורת א' בפלינצק בשבועות תקס"ו ואמר שלקח אצלו את הנער בנו של ר' חיים משעפס בהיות שאביו ר' חיים איז גשטארבין רק שלא אמר אם הוא הי' בשעת מיתתו של ר' חיים או אם שמע כן מבנו של ר' חיים כ"ז העיד לפנינו האורח ר' יהודה הנ"ל בת"ע. וגם העיד לפנינו ר' צבי ב"ה פרץ מתושבי קהלותינו שהי' בגריצא בחורף העבר ואמר לו ר' מענדל שמש וגם אשתו ששמעו מארחי ופרחי שר' חיים קצב משעפס מת בודאי כ"ז העיד לפנינו ר' צבי הנ"ל ג"כ בת"ע באליו"ע ולראי' באנו עה"ח ששמענו כן משני עדים הנ"ל עש"ק ב' אייר תקס"ח לפ"ק פה ק"ק שעפס נאום הק' יעקב בן מוה' מרדכי זללה"ה ונאום משלם זלמן ב"ה יודא ליב זצ"ל ונאום שרגא פייבל בן מוה' אליעזר זוסל:
ע"ד אשה עגונה אשר הלכה לשוט בארץ לחקור על בעלה ובאם הדרך אמר לה א' מארחי ופרחי שמת בעלה ולא שאלה את האיש אם הוא הי' אצל בעלה וראה שמת או אם שמע כזאת מאחרים רק מיד בשמעה נסעה לביתה וצוותה לבנה קטן לומר קדיש אחר אביו ולא הלכה לב"ד ובני העיר לא שמו על לב למנוע מלספוד כ"ז שאין כאן עדות שראוי להשיאה כמ"ש בש"ע אה"ע (סי"ז ס"ח) ברמ"א ע"ש, ואחר כמה שבועות בא לכאן א' מארחי ופרחי וראה שזה הקטן אומר קדיש ואמר מה לזה הקטן לומר קדיש אני יודע שאביו חי. ואמרו קצת מבני העיר שזה האורח הוא שכור ואין לסמוך על דבריו. והתינוק אמר קדיש עד סוף י"א חודש וזה הי' מעשה בשנת תקס"ו. הדברים האלה סיפר לי מלמד א' מפה שלא בפני ב"ד. בהיות כי אנכי עדיין לא הייתי פה לכן הוצרך לספר דברים האלה לי לבדי. והן עתה נזדמן פה א' מארחי ופרחי והעיד בפני ב"ד בת"ע כדת ששמע מהנער בנו של ר' חיים שהלך עם אביו שאביו מת אך לא אם בנו ראה כזאת או שמע מפי אחרים כמבואר בג"ע הנכתב (חה"מ ש"פ תקס"ח). וחקרתי פה על אותו הבן שנסע עם אביו ושמעתי שהי' אז יותר מן י"ג שנה כי יראתי אולי הוא קטן ומבואר שם בסעיף (י"ג) דאם שמע מפי שוטה או קטן אינו מעיד. אך לכאורה יש לעיין גם אם הוא בן י"ג שנה אולי לא הביא ב' שערות. ובספר בית מאיר כ' בשם ס' נ"ב להחמיר. אבל מסוף דבריו יראה שדעתו להתיר בבן י"ג שנה. וגם אפשר דהגדת הבן הוי כמסל"ת והב"ש כ' (בס"ק ל"ג) וז"ל מ"ש בסמוך דבעינן מסל"ת משמע בקטן שאמר מת פלוני מהני במסל"ת אפילו בלא אמר כך וכך רבנן כו'. ובג"ע של ר' יודא ב"ר אברהם שהעיד שר' חיים מת רק שלא אמר אם הוא הי' בשעת מיתתו או ששמע כן מהבן וא"כ הוי ס"ס שמא הוא בעצמו ראה שמת וא"ת ששמע מהבן שמא כבר הביא ב' שערות ויותר מזה כ' בק"ע (ס' ל"א) וז"ל והוי כעין ס"ס דילמא העד ראשון נתברר לו ואף אם לא נתברר שמא באמת הוא תוך ג"י והגם דהתם שם אונס חד הוא לשיטת הש"ך בי"ד (סימן קפ"ז ס"ק כ"ב) רק לשיטת המ"מ עולה שפיר. וכאן יותר ניחא למקרי ס"ס. ולכאורה כמו בכמה דברים לזימון ולמנין אנו אומרים כיון שהוא בן י"ג שנה מסתמא הביא ב' שערות כן י"ל הכא בעגונה דהקילו עד מפי עד מפי עבד:
ולכאורה יש לפקפק כיון שאין אנו מכירין את העד אולי הוא רשע הפסול לעדות לערות דפסול גם לעדות אשה כמ"ש (בסעף ג'). אך י"ל מן הסתם כל ישראל בחזקת כשרות הם יקצת ראי' מדכתב בח"מ והוא מהגמרא והובא בח"מ שם (ס"ק ק דלא חיישינן שמא צרה או שמא כו' ולא כ' שמא רשע הפסול לעדות אלא ודאי דלא חיישינן וכן מוכח מרמ"א שכ' (בס"ה) ולא חיישינן שמא הראשון פסול הוא. הגם די"ל התם אין הראשון לפנינו אבל אם בא לפנינו צריך לבודקו מ"מ לא נדע במה נבדוק אותו ודאי סתם תרתי ופרחי מניחים ציצית ותפילין ואדם יראה לעינים כו' וגם חששת שמא האשה שכרתו לאותו אורח שיעיד ועיינתי בדברי רמב"ם (רפי"ג מהלכות גירושין) שכתב דלא חיישינן שמא שכרתו באומרת לבעלה גרשתני בפני פ' ופ' כו' בא ע"א כו' שמא היא שכרתו ע"ש שהה"מ תמה ע"ז גם שם. והא דהי' מתחילה עד שאומר לא מת והוי כחד לגבי חד דהכחשה. אך י"ל כיון שלא העיד בב"ד כמ"ש בש"ע (סעיף כ'). אך יש לומר התם הטעם כיון שאותו עד בעצמו חזר מדבריו ואמר בב"ד ששמע שמת שפיר נימא דאינו מזיק מה שאמר מתחלה בהיפוך חוץ לב"ד דאזלינן בתר דבריו האחרונים שאמר בפני ב"ד אבל בלא חזר מדבריו י"ל גם חוץ לב"ד מהני העדות לחומרא. מ"מ י"ל כיון שמקודם לזה שמעה האשה מע"א שמת והוי דבריו כשנים והעד האחרון הוי חד ואין דבריו של א' במקום שנים אבל באמת ז"א כמ"ש שם בש"ע (ס' ל"ז) דדוקא בהתירוה לינשא ע"פ עד הראשון אז הוי כשנים. אך י"ל דכאן אין אנו צריכין לכ"ז דהרי באו אח"כ שנים ביום ב' אייר תקס"ח והעידו בב"ד בת"ע שמת ר' חיים קצב משעפס כמבואר בג"ע הגם שלא הזכירו שם אביו מ"מ הזכירו שמו ושם עירו וזה מהני כמ"ש רמ"א שם (בסי"ח) וגם הראשון אמר שהי' מכיר את האיש חיים בעלה של האשה טויבא ושמע מחבירו שלקח אצלו את הנער בנו של ר' חיים הנ"ל בהיות שאביו מת כמבואר בג"ע והעד השני מתושבי העיר פה שאנו יודעין ומכירין בו שהוא בחזקת כשרות רק ששמע מפי ר' מענדיל שמש ומאשתו ששמעו ג"כ מארחי ופרחי כמוזכר בג"ע. הגם בק"ע נסתפק בעד שאומר שמעתי ולא פירש ממי שמע ע"ש, אבל בסימן (קמ"ח) מפשט פשיטא לי' בשמעתי סתם משיאין על פיו ע"ש. ובסימן (רל"ג) מחלק באומר שמעתי מיהודים מהני ובנ"ד נמי אמר כל עד שמעתי מיהודים רק החשש שלא אמר ששמע מיהודים שאמרו שראו שמת רק סתמא אמרו. ובאמת בש"ע משמע דסתמא מהני ע"ש (בס"ה) וע"ז יש לפקפק למ"ש הב"ש (ס"ק קכ"ז) דאם רבים שמעו מאחד הוי כחד ומבואר שם דחיישינן שמא שמעו הרבים מא' כו' וא"כ י"ל בעדות ר"מ שמש ואשתו ועדות ר' צבי שלא אמרו ששמעו מרבים שראו שמת רק סתם ששמעו מרבים ושמא אותן רבים שמעו מא' והוי חד לגבי חד שאמר לא מת. אך אפשר לומר כיון דזה שאמר שר' חיים אביו של תינוק חי זה הי' בשנת תקס"ו ובשנת תקס"ח אמר ר"מ שמש ואשתו ששמעו שמת ר' חיים משעפס לא הוי הכחשה דאפשר דאח"כ מת. רק אם נאמר כשיטת ס' נודע ביהודה דצריך דוקא בדיקה לבן י"ג שנים אם הביא ב' שערות א"כ כיון דידענו שהבן אמר שמת אביו יש לחוש שכל העדים שמעו מאחרים ששמעו מן הבן וכיון דלא ידעינן אם הביא ב' שערות הוי כשמעו מפי קטן הגם בסוף יבמות לא חיישינן שמא צרה הוא משום תק"ע היינו כ"ז דלא ידעינן דצרתה אמרה דמת בעלה אבל אם ידעינן דצרתה אמרה כן אפשר דלא מהני עד מפי עד דדילמא אותו עד ששמע ממנו שמע מצרתה וא"כ בנ"ד י"ל דאותן אחרים שמעו מבנו הנ"ל. אך אם נאמר דהוי הבן מסל"ת א"כ גם אם נאמר בבן י"ג דבעי ב' שערות היינו בעדות אבל במסל"ת קטן גמור נמי מהני. והנה יש לי קצת ראי' מהא דכתב התויו"ט בכתובות (פ"ב משנה ו') בד"ה הרי אלו וז"ל ומ"ש הרב ואפילו קטן מסל"ת הי' כשר ובעכו"ם מסל"ת בשבוי' יש מחלוקת בין הפוסקים כו' ע"ש. לפי זה כיון דבעגונה מהני וי עכו"ם מסל"ת א"כ ק"ו דמהני קטן מסל"ת. רק ע"ז יש לדון אם הוי כמסל"ת כיון ששאלו אותו על אביו. רק כפי הנשמע שהבן הי' קרוב להעיר פה ולא רצה לבוא לכאן וקצת אומרים שאביו לא רצה להגיד את שמו במקום שמת כי הי' לו קטטה עם אשתו ואמר שיראה לנקום בה והקול נשמע שציווה לבני שלא יסע לבית אביו כדי שלא יהי' לה היתר מב"ד:
ב"ה יום ו' כ"ב סיון תקס"ח לפ"ק פלאצק העתק הביזה עדות.
במותב תלתא כו' ובא לפנינו ר' חיים ב"ר יהודא ליב והעיד לפנינו כו' בה הלשון איך האב גוט גקאנט דעם ר' חיים בעל האישה טוביא משעפס האב איך דעם חיים הנ"ל גיועהן בקיץ אין טקטין אין ווינטר בין איך גקומין נאך יאנאווי האב איך גיהערט דא איין אורח איז גישטארבין אין מרחץ אן דאנדשטלוג אבר זיין נאמן האבין זייא מיר ניט גיזאגט דער נאך האב אך גיטראפין מאגטאג דעם חיים זיין זון אין דאמבראי האב אך אום גיפרעגט וויא איז דיין פאטער האט ער גיזאגט זיין פאסער איז גשטארבין אין יאנאוי יום ה' העבר ור' חיים לא שאל להבן אם הי' עם אביו ביאנאווע בשעת מיתה רק סתם אמר הבן שאביו מת כנ"ל האב איך אים גישטראפט ווארום ער זאגט קיין קדיש האט ער מיך גיפאלגט אונ האט דארטין קדיש גזאגט כ"ז העיד כו' יום א' דתוהמ"פ תקס"ח פ"ק שטפס נאום מאיר סג"ל חופ"ק הנ"ל ונאום הק' יעקב הנ"ל כו' ונאום הק' אביגדור כו' הנ"ל:
עוד ג"ע במותב תלתא כו' ובא לפנינו ר' יהודא ב"ר אברהם עובר אורח כו' והעיד שפגע באורח א' בפלינצק בשבועות שנת תקס"ח ואמר שלקח אצלו את הנער בנו של ר' חיים משעפס בהיות שאביו ר' חיים איז גשטארבין רק שלא אמר אם הי' בשעת מיתתו או ע"פ מה ששמע מבנו של ר' חיים כו' וגם העיד לפנינו ר' צבי ב"ר פרץ שהי' בגריצא בחורף העבר ואמר לו ר' מענדל שמש וגם אשתו ששמעו מארחי פרחי שר' חיים קצב משעפס מת בודאי וכו' ולראי' בעה"ח והשואל שאל בזה"ל פ"ד אשה עגונה שהלכה לשוט בארץ לחקור עג בעלה ובאם הדרך אמר לה א' מארחי פרחי שמת בעלה ולא שאלה את האיש אם הי' אצל בעלה וראה שמת או שמע כזאת ישבה אל ביתה וצותה את בנה הקטן לומר קדיש ולא הלכה לב"ד ובני עיר לא שמו על לב למנוע כ"ז שאין עדות ברורה ואחר כמה שבועות בא לכאן א' מארחי פרחי ואמר מה לזה הנער אומר קדיש אני יודע שאביו חי ואמרו קצת מבני העיר שזה שיכור והתינוק אמר קדיש והאורח לא בא לב"ד כי אם מלמד א' סיפר בשמו. והשואל נסתפק עוד על הבן הגדול שהוגד לו שהי' יותר מן י"ג שנה אך שלא בדקוהו אם הביא ב' שטרות:
תשובה נ"ל דאיתתא שרי' מכמה טעמים ואשיב לו על ראשון ראשון כפי אשר דבר בתשובתו אלי כתוב. אך הואיל ואתא לידן ושקדו חכמים על תקנות עגונות אשיבהו על כל פרט. הנה בראשון נסתפק על מה שאמר מפי הבן שמת אביו ונסתפק וכו' יען כי הגיע לשנים אבל לא נבדק בסימנים ומבואר בש"ע (סעיף יג) אם שמע מפי שוטה וקטן אינו מעיר:
א הנה תחילה אבאר כי לפענ"ד יש לשדות נרגא בהאי פיסקא שהוא מדברי הרמב"ם ומרן בש"פ מסתם לה סתומי בלי חולק ולענ"ד קשה טובא דהא חזינן בעדות שבוי' החמירו טפי מעדות אשת איש שמת בעלה שהרי היא עצמה נאמנת לומר מת בעלי והיא ובעלה ושפחתה אין נאמנין על השבוי' שנשבית דטהורה היא כמבואר בש"ע וכל הפוסקים. ובכתובות (דף כ"ז) דמוקי להך ברייתא דנקט הכל נאמנים חוץ מבנה ובתה ובעלה מיירי במסיח לפי תומו והך ברייתא דנקט זו פדות איש ואשה תינוק ותינוקת אבי' ואמה כו' אבל לא בנה ובתה ועבדה ושפחתה לא מיירי במסית לפי תומו א"כ מוכח בהדיא דתינוק קטן מהימן אפילו בלא מסיח לפי תומו א"כ מוכח דקטן מהימן לענין שבו' א"כ כ"ש לעדות אשה שמת בעלה דאקילו בה טפי. ובאמת הרמב"ם פסק (בפי"ח מאיסורי ביאה) שגם לענין שבוי' אין קטן נאמן אלא כמסיח לפי תומו דוקא כמ"ש (בדין י"ת). וכבר תמה עליו המגיד משנה שם ומסיק דקטן שאינו בנה נאמן אפילו אין מסיח לפי תומו. ונוראות נפלאות על המגיד משנה (שם פי"ג הגירושין דין ח') כתב על מ"ש הרמב"ם. וכבר אמרו כ' המ"מ מ"ל זה פשוט ומתבאר בסמוך שאין שומע מפי התינוקות מעיד אלא כשאמר דברים הרבה מעסקי מיתתו עכ"ל. ויש לתמוה דבשלמא הרמב"ם לשיטתו ס"ל גם בשבוי' אין קטן נאמן אא"כ מסיח לפי תומו אבל המ"מ שסובר שבשבו' קטן נאמן אפילו אין מסיח לפי תומו והמגיד משנה גופי' ס"ל דעדות שבוי' חמירא מעדות אשת איש שמת בעלה כמ"ש ללמוד מאשה שמת בעלה שעכו"ם ופסול אין נאמנין מכת כ"ש ע"ש וכיון דס"ל בשבוי' קטנים נאמנים איך הסכים בפשיטות לדעת הרמב"ם דשמע מפי קטן לא מהני וכתב שהוא פשוט ומבואר במשנה:
ובש"ע (סימן ז') הביא בשם יש מי שאומר שקטן נאמן לענין שבוי' אפילו אינו מסיח לפי תומו ובחמ"ח כתב שם בשם המ"מ ובתשובת הרא"ש בשם הירושלמי דקטן נאמן גם תשובת הרא"ש (כלל ל"ב סימן ה') מבואר שתמה על הרב שלמד איסור שבוי' מעדות אשה שמת בעלה וכתב היא עצמה תוכיח דבשבוי' אינה נאמנת אף דבמת בעלי מהימנא ומסיק הרא"ש בתשובה דקטן וקרוב נאמנין ועכו"ם מל"ת אינו נאמן רק לעדות אשה דאיתתא דייקא ומינסבא. ולכן נראה ברור שגם דעת הטור (בסימן ש שכ' אפילו שמעו מן התינוקות שאמרו מת פלוני ב"פ בין כיונו לשם עדות בין כיונו שלא לשם עדות משיאין את אשתו ואם שומעין כו'. ומה שביקש הב"י להגי' אם שומעין נא הבנתי דא"כ למה להטור להזכיר בתינוקות מת איש פלוני מאחר שאינו מבואר בגמרא וגם הלשון לא משמע כן דה"ל למימר בסוף משיאין את אשתו וכך הו"ל למימר אפילו שמע מן התינוקות כו' אם שומעין משיאין את אשתו. ומה שהוקשה לב"י למה לא כייל התנא תינוקות עם נשים י"ל דס"ל להטור דאורחא דמלתא נקט שדרך נשים להזכיר בלשון קינה שזה מת ודרך תינוקות לספר מה שאירע ענינים מן ההספד וקבורה דהא בלאו הכי נשים לאו דוקא דאשה אחת נמי מהימנא אלא שבא להורות כמ"ש רש"י אפילו שמע מן הנשים משיחות לפי תומן והיינו שלא כיוונו להעיד רק בדרך קינה אשה רעותה כן נראה דעת הטור. אלא דיש לתמוה דהא בגמרא פריך אהא (דאמר) דפריך ודילמא לא אזיל ומשני דאמרו הרי אנו באין מלספוד ופריך ודילמא קמצא שכיב ואסיקו על שמי' ומשני דאמר כך וכך ספדני הוו תמן א"כ איך נסמוך על מה שאמרו מת בלי שום סימן אחר הא י"ל קמצא שכיב ואסיקו על שמי' דכיון שמבקשין להספיד הקמצא א"כ בודאי מזכירין עליו שם מיתה ג"כ וא"כ י"ל דילמא קמצא שכיב ואפשר דס"ל להטור דדוקא באמרו מעניני קבורה והספד יש רגלים לדבר שדרך שחוק אומרים אבל באמרו סתם מת אין לתלות בשחוק כן י"ל דעת הטור:
מיהו בפשטא דמתני' הי' נ"ל דשמע מן התינוקות מהני אפילו לא הגיעו לעונות הפעוטות ולכן צ"ל כל הני אמתלא אבל בקטן שהגיע לעונות הפעוטות שלענין מקח מקחו מקח גם בעדות אשה יכול להעיד כמו שהוכחנו משבוי. וזהו דלא כדעת האחרונים ולפי זה י"ל הרמב"ם שסובר שאין קטן נאמן בעדות אשה היינו משום דלשיטתי' אזיל שסובר גם בשבוי' קטן אינו נאמן וא"כ נראה דבקטן מסיח לפי תומו שלשיטת הרמב"ם נאמן לענין שבוי' כ"ש שנאמן לעדות אשה שהקילו בו טפי ולפי זה הך דשמע מן התינוקות ס"ל אפילו אין מסית לפי תומו אבל קטן מסיח לפי תומו שמועיל בשבוי' י"ל גם באשה שמת בעלה מהני וכמו שהוכחנו והך דשמע מן התינוקות י"ל דמיירי באין מל"ת והיינו כגון ששאלו להם מאין באתם או אי' פלוני והם משיבים אלא דקשה אי שמע מן התינוקות מיירי אפילו אין מסית לפי תומו מאי פריך דילמא קמצא שכיב נימא דמיירי ע"י שאלה שאמרו להם אי' פלוני א"כ לא שייך קמצא שכיב מיהו י"ל דמתני' משמע דאיירי בין במתכוין ובין שאינו מתכוין:
ב ובפסקי מהרא"י (סימן ר"כ) מביא בשם א"ז מסיח לפי תומו לאלתר נאמן לעדות אשה וראב"ן כ' אפילו לאחר זמן סמכינן עלי' אבל לא במתכוין להעיד עכ"ל וב"ש מביאו בקצרה ופירש לאלתר הוא אחר ראייתו שראה הדבר שמעיד עליו אבל לא לאחר זמן וקשה לי דתקשי לי' הך דקאמר בש"ס משיאין ע"פ בת קול ומעשה באיש א' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני מת וכו' והשיאו את אשתו ופריך וניחוש דילמא צרה היא ודייק הריב"ש מדלא פריך דילמא נכרי הוא ע"כ חשיב מל"ת. ואכתי תקשי ניחוש שמא קטן הוא וקטן אפילו מל"ת אינו נאמן רק סמוך לראייתו אלא ודאי קטן נמי נאמן בסתמא שאמר מת עכ"פ במסית לפי תומו:
וליישב דברי המ"מ י"ל דס"ל כמ"ש החכם בפסקי מהרא"י (סימן ר"כ) שסובר דבקטן עצמו מעיד שפיר מהני גם לשיטת הרמב"ם רק שומע מפי קטן לא מהני, ובאמת י"ל הטעם דודאי בשמע מקטן מת פלוני לא מהני די"ל דילמא קמצא שכיב ולכן לא מהני אבל בבא הקטן עצמו לב"ד (שפיר) כיון דליכא לספוקי בקמצא שפיר יכול להעיד וכן משמע מלשון המ"מ שאין שומע מפי התינוקות מעיד אא"כ אמר דברים הרבה מעניני מיתתו עכ"ל משמע דוקא שומע אבל קטן עצמו שפיר יכול להעיד כשחוקרין אותו באופן שאין לספק. ולפ"ז אפשר שגם הרמב"ם אף שהחמיר בשבוי' מ"מ מודה בקטן המעיד אפילו מתכוין להעיד כשאין לספק שכיון לדברי שתוק. ולכן כתב הרמב"ם הרי זה מעיד ע"פ דברים אלו וכיוצא בהן וכוונתו כשמאמת דבריו שכיון באמת שמת ובאמת שהיא סברא נכונה לחלק ביניהם ומיושב כל דקדוקים שדקדקו מדלא כייל תינוקות עם נשים ולפ"ז א"ש דודאי בתינוקות אין סומכין על השמועה אא"כ יש אמתלא דאל"כ י"ל קמצא שכיב וכה"ג אבל בנשים סגי שיאמרו סתם מת איש פלוני ובהכי ניחא די"ל מה שאמר ע"פ בת קול שאמר איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת עיין (בסעיף י"ח) בהג"ה דלא בעינן המקום ולפ"ז י"ל בכה"ג דוקא בעינן המקום דאל"כ יש לחוש לקטן. מיהו אפשר לפי האמת לא חיישינן לקטן כמו דלא חיישינן לצרה ואין להאריך בזה.
וכן משמע באמת דודאי אם אין שם נאמנת לקטן לא מסתבר שיועיל בשביל נתינת האמתלא באמרו שכך וכך אנשים היו שם בשביל זה יהי' נאמן אלא ודאי לא בעינן רק שיהי' ידוע לנו שכיון הקטן שמת איש פלוני באמת ולא בדברי שחוק:
עכ"פ הוכחנו מדברי הרא"ש בתשובה והמ"מ וגם דעת הר"ן שהשיג ג"כ על הרמב"ם וס"ל דקטן נאמן אפילו אינו מסיח לפי תומו בשבוי' משמע דס"ל גם בעדות אשה נאמן דק"ו הוא מהיא עצמה שאינה נאמנת בשבוי' ונאמנת לומר מת בעלי כ"ש כאן כדפרישית. וגם דעת הרמב"ם כמו שהוכחתי שהוא דעת המ"מ דבעצמו קטן נאמן כשאין לספק שכיון לדבר שחוק א"כ בנדון דידן שאמר לו שמת אביו והוא הוכיחו שיאמר קדיש באמת שפיר י"ל דמהימן לכ"ע אף דהרא"ש בתשובה כתב דבנה אינו נאמן בשבוי' אלא במסית לפי תומו מ"מ לענין אשה שמת בעלה לא מסתבר לחלק בין בנה לקרוב אחר דבשלמא התם אפשר לו' שמשקר כדי להתירה אל אביו אבל כאן לא מסתבר שבנה ישקר שתקה אמו איש אחר בעוד אביו חי לא מסתבר כלל לפסול בנו יותר מקרוב אחר. הנה הארכנו קצת הגם שאינני תוקע עצמי לדבר הלכה לחלק על רבותינו פסקי מהרא"י בשם א"ז וראב"ן ואביאסף וגם הב"י והאחרונים החמירו. עכ"פ בנדון דידן שכבר הגיע לכלל שנים ורובא מביאין שערות לא חיישינן לי' אע"פ שלא נבדק כיון דאיכא רובא דמביאין סימנין לא גרע מעבד ושפחה:
ובהכי ניחא לישב תמיהת הר"ן והמ"מ על הרמב"ם (בפי"ח מאיסורי ביאה) שסובר בשבוי' דבעינן קטן מסיח לפי תומו הא בברייתא תני איש ואשה תינוק ותינוקת ולפ"ז י"ל דתינוק ותינוקת היינו שכבר הגיעו לשנים רק שלא נבדקו ובהני לא בעינן מל"ת דלא גריעי מעבד והרמב"ם מיירי בקטן כפשוטו. ואל יקשה בעינך לשון תינוק על בן י"ג שאפי' בלשון האמוראים איתא ביומא (דף פ"ב) בן י"ב משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן י"ג בתינוק ואם כן דברי הרמב"ם נכונים ומסייעין לדברינו אלה עוד עלה בדעתי לפרש דברי הרמב"ם דס"ל דתינוק הנאמר בברייתא היינו שהוא גדול עכשיו כשבא לפנינו רק שמעיד על השמירה ואז הי' קטן אלא שאין דעתי נוחה בכך דא"כ ליתני' נמי בהדי הנך דנאמנין בגודלן מה שראו בקוטנן ואין להאריך בזה יותר:
ועוד נ"ל קצת ראי' ממה שאמרו ששפחה נאמנת ומנא נדע שהיא גדולה דהא לחד תירוצא בנדה (דף מ"ה) אמרינן איבעית אימא אבת"ב א"כ אפילו לידה אין סימן גדלות. ובריש יבמות אמרינן בנים הרי הן כסימנין א"כ בכותי שאין בנים סימן כ"ש סימנין וא"כ איך משכחת לה שפתה שמא קטנה היא דגם בשפחות שייך הך אבת"ב דעם הד"ל הוא דאין בנים סימן וגרע ספי בענין זה דאין לו חייס כדאיתא ביבמות (דף ס"ב) אלא ודאי סמכינן אשנים לחוד וא"ש מ"ש הרמב"ם שפחה בשבו' ממילא תינוק שהגיע לכלל שנים נמי במשמע וכדפרישית.
ג וראיתי לרש"י בפ' הגוזל בירא אמתני' דנאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה אמימרא דרב (דף קי"ד:) אין מל"ת נאמן אלא לעדות אשה בלבד פרש"י שמע מן התינוקות שהיו אומרים הרי אנו הולכין לספוד כו' ולכאורה משמע מזה דרש"י ס"ל דהמשנה דוקא במל"ת נאמנים אבל בלאו הכי קטן אינו נאמן ולפמ"ש לעיל אפשר לומר דמיירי בלא הגיעו לעונות הפעוטות אך נראה ברור דהא בלאו הכי יש לתמוה לכאורה על המ"מ (בפרי"ח מאיסורי ביאה) שהבאתי לעיל דמסיק דבנה גדול נמי אינו נאמן אא"כ מל"ת וכתב דהכי משמע מעשה באדם אחד גדול במשמע וקשה הא בפ' הגוזל בתרא שם פריך מהך ושם נאמר מעשה בתינוק אחד וזה צ"ל שלא הי' בגרסתו או ס"ל דגרסא דכתובות עיקר אלא דקשה מאי פריך ארב נימא דרב מיירי בקטן אין מל"ת נאמן אבל שם בגדול שפיר נאמן בשאר עדות נמי. ולכן נראה ברור דרב לאו דוקא אקטן קאי רק דאין שום מל"ת נאמן אלא בעדות אשה. ונבאר דרש"י פירש שם ביבמות אפילו שמע מן הנשים שהם מסיחות לפי תומן משמע דס"ל דאינו מל"ת נאמן יותר ממל"ת. ולכאורה תמוה דעכו"ם אינו נאמן באינו מל"ת ובמל"ת נאמן אך הדבר ברור דלאו כללא הוא דודאי מי שהוא נאמן בעדותו טפי עדיף אינו מסיח לפי תומו ומכוין להעיד עדיף טפי שאין לספק שאומר כן מפי האומד או קול בעלמא שאינו כדאי להתירה אבל במסיח לפי תומו אפשר דלא אמר כן בהחלט אלא שקולא הוא שהקילו בעדות אשה ובמי שאינו נאמן יש סברא בהיפך דאינו מסיח לפי תומו יש לחוש שמכוין לשקר אבל לפי תומו אין לחוש כ"כ שמשקר ולכן פרש"י דהא דנקט שמע מן הנשים אף דגדולה מזו דעד מפי עד ואשה שהמה נאמנים ולכן מפרש לי' הרבותא אף שאין מתכוין לעדות רק מל"ת נאמנים ג"כ אבל אשה שאינה מסיחה לפי תומה ומכוונת להעיד ודאי עדיפא טפי מאחר שנאמנת בדברי' ובנחיל של דבורים באין מל"ת אין להם נאמנות דיש לחוש שמשקרין ובמסיח לפי תומו שאין לחוש לשקר כ"כ האמינוה חז"ל בצירוף בעלים מרדפין וא"כ הך דשמע מן התינוקות נמי איכא הך רבותא דאף מסיח לפי תומו נאמן אבל ודאי באין מל"ת נאמנים ג"כ וכן משמע מדברי רש"י דכיון דבנשים פירש מל"ת לרבותא א"כ מה שאמרו בנשים אפילו שמע מן הנשים עיקר רבותא שמע מן הנשים אפילו מסיח לפי תומו וכ"ש אינן מסיחות לפי תומן רק במתכוין א"כ גם דשמע מן התינוקות נמי תרתי משמע אפילו אין מסיחות דאין מסיחות כ"ש (במסיחות) [ממסיחות] והיינו משום דקטן נאמן בעדות אשה כמו שאר פסולין וא"כ משמע איפכא מדברי רש"י דקטן מתכוין להעיד עדיף טפי וטעמא דרב נמי דאין מסיח לפי תומו נאמן אלא בעדות אשה בלבד שאין לסמוך אדברים שאמר בלא מתכוין אפילו בגדול דהיכא דהוא נאמן עדיף מתכוין להתיר מאינו מתכוין, ואומר במקרה שיש לחוש כמה חששות ולכן ס"ל להמ"מ דאפילו בנה גדול אינו נאמן רק במל"ת ומ"מ פריך שפיר דרב ס"ל שאין מל"ת נאמן שום עדות רק באשה לבד. ובזו נסתרה ראית התה"ד לסימן רל"ט) ומהרי"ק (שורש קכא) שהביאו ראי' דנכרי מל"ת עדיף מאשה דמל"ת לכ"ע מהימן ולפמ"ש אינו הוכחה דודאי אם אין מאמינין וחשדינן לה במשקרא ודאי עדיף מל"ת אבל לפי האמת דמהימנינן לה ודאי עדיף מתכונת להעיד:
ומהך סוגיא משמע לי נמי דמ"ש הרמב"ם אהך דתינוקות עכשיו אנו באין מלספוד ודייקו דהרמב"ם דוקא עכשיו נקט וחכם א' בפסק מהרא"י שם (סימן ר"ב) סובר דעכשיו הוא לאו דוקא ומהרא"י השיג עליו. ולפי דעתי הדין עם אותו החכם ושפיר מייתי ראי' מהך דנחיל דלא מצינו בז עכשיו ומהרא"י בעצמו דחה שתי דחיות א' דבאמת מיירי במעכשיו והי' לו לומר הכא במאי עסקינן במעכשיו ואין זה נראה. וגם הרמב"ם אמאי לא הזכיר מעכשיו שם בנחיל וגם הטור לא הזכירו א"כ משמע [דלא] בעי עכשיו וגם הדיוק מקטן דומיא דאשה ובאשה לא בעינן עכשיו ג"כ דיוק נכון הוא ומה שדחה שם דדוקא באשה שמת בעלה אבל בשאר מילי לא בעינן לאלתר לפענ"ד לא נהירא כלל דאדרבה חזינן דבעדות אשה הקילו טפי שהרי בנחיל הבעלים עצמן אין נאמנין ובלא מרדפין גם קטן ואשה אין נאמנין ואיך נימא דלענין זה יחמירו בעדות אשה דנבעי לאלתר אלא ודאי כ"ש בעדות אשה דלא בעי עכשיו ומה שאמר הרמב"ם עכשיו היינו שדרכו להעתיק לשון הש"ס ובש"ס נראה דרבותא קמ"ל דודאי הך דשמע מן התינוקות מיירי שבא להעיד במקום אחר שבמקום ההוא שמע מן התינוקות ובא להתיר אשה במקום רחוק דבמקום ההוא מסתמא נודע בלאו הכי אלא דמיירי ששמע מן התינוקות והלך לדרכו ומעיד בביתו על העגונה והוה ס"ד כיון דהספידא כי הך דחשיב התם איך אפשר שלא ישמע מן גדולים (פירש) יום ההספד ומיתת אותו האיש שהיתה בזו השעה שהתינוקות באים והוה ס"ד דאיתרע אמירת התינוקות ושמא דברים בדויים הם וקמ"ל דמ"מ מהני א"כ אין לבדות חילוקי דינים מכח יתור לשון בעלמא וי"ל כ"ש אם אמרו בזמן פלוני באנו אף שלא היה סמוך לראי':
ואדרבה מתוך הסברא נ"ל גם בתינוק שאינו מסיח לפי תומו עדיף עדותו ממסיח לפי תומו ועיקר רבותא דמתני' דגם מסיח לפי תומו בתינוק נאמנין והטעם דמסיח לפי תומו בתינוקות צריך חקירה שאם אמרו מת פלוני שמא אמרו דברים בדויים ודברי שחוק והיתול בעלמא ולכן צריך שיאמרו על איזה מעשה שאין דרכן להמציא דברים בדויים שלא עשו וישתבחו בעיר שכן עשו והיינו הך דאנו באין מלספוד וכך וכך ספדוהו כנזכר בגמרא וסימנין לזה מדפריך בש"ס דילמא לא אזלי. ולכאורה תמוה מאי קושי' הרי כיון שאמרו הרי אנו הולכין לספוד הרי אמרו בבירור שמת פלוני שלא יספידוהו ויקברוהו בחיים ומאי מקשי' אלא נראה דמשמע לי' בפשיטות דתינוקות שאמרו מת איש פלוני אין בעדותן ממש וזהו עיקר דיוקו של בעל תה"ד בפסקיו (סימן ר"כ) הנ"ל מדלא כייל נשים עם תינוקות. אך נראה ברור דתינוקות יש לחוש באמרו מת פלוני לפי תומו אין לסמוך עליהם שמא דברים בדויים ושחוק בעלמא אמרו וכעין שאמרו קמצא שכיב ולכן צריך אמתלאות וידים מוכיחות שאין אומרים דברים בדו"ה ולכן פריך בפשיטות דילמא לא אזלו שמסיחתן של תינוקות לא נלמוד כלל שכיונו לאמת הדברים ולכן צ"ל הך אמתלא שנאמר בש"ס ולכן גם הרמב"ם דווקא בשמע מפי שוטה וקטן אינו מעיד אא"כ יש אמתלאות ולכן אין להאמין קטן מל"ת רק באופן אין לספק שכיון לדברים שאמר באמת. אבל אם בא לפנינו וחוקרין אותו ואומר באמת מת פלוני גם קטן נאמן וגס מהך סוגיא דהגוזל איכא ראי' ברורה דמי שנאמן בשבוי' כ"ש שנאמן לעדות אשה מדפריך משבוי' על עדות אשה וא"כ ס"ד דאף דנאמן בעדות אשה ס"ד דממעט נמי עדות שבוי' אלא דמשני בשבוי' הקילו עכ"פ ודאי מאי דהקילו בשבוי' כ"ש בעדות אשה כדס"ל להש"ס לסברא פשוטה וכיון דס"ל להרמב"ם מל"ת נאמן בשבוי' ולא הצריך עכשיו א"כ כ"ש בעדות אשה דלא צריך מעכשיו אפילו בקטן וגם לדעת רוב פוסקים שאינו מל"ת נאמן בשבוי' ג"כ כ"ש בעדות אשה כדפרישית לעיל:
ועוד נראה להביא ראי' דבב"ב פ' מי שמת (דף קנה:) אמרינן ולמטלטלין עדותו עדות ופריך אלא הא דתנן הפעוטות מקחן מקח הכי נמי דעדותן עדות ומשני התם בעינן ועמדו שני האנשים וליכא ע"כ א"כ משמע דלא ממעטינן קטן מעדות רק מגזירת הכתוב ועמדו שני האנשים א"כ לענין אשה שמת בעלה דשאר פסולין וקרובין ועד מפי עד ואשה נאמנין י"ל גם קטן נאמן ואף דאין קטן נאמן על תחומין רק להעיד בגודלו דוקא י"ל דתחומין מילתא דלא שייך בי' שאינו נזהר בתחומין דרבנן ולא רמי' עלי' למידק מידת התחום ועיין בתה"א להרשב"א (דף ח' ע"ב) חולק ג"כ בין תחומין שצריך דקדוק ובס"פ לולב הגזול דבעינן לענין שחיטה גדול עומד ע"ג י"ל דשחיטה חמירא טפי דאיתחזק איסורא ולא מצינו בה קילא כמו בעדות אשה ודעת הרשב"א בזה שם (דף ח') דבאמת נאמן ביודע הלכות שחיטה ודייק כן מדברי רש"י והפר"ח בי"ד (סימן א' ס"ק כ"ס) שהשיג על הטור בפשיטות דמכשיר בדיעבד מריש פסחים דדוקא בדרבנן מהימני כבר השגתי עליו בספרי יין המשמח (בסימן קכ"ו ס"ק כ"ב) דלא דק בהא כלל שהרי גם נשים אין נאמנין שם אף דנאמנין לענין שחיטה כמ"ש הפר"ח גופי' וא"כ ע"כ הטעם הוא משום דאיכא טירחא יתירא וא"כ הפר"ח מדייל דיו משתלים שכתב על דברי הטור שהם טעות והוא טעה בעצמו ומסוגיא דב"ב הנ"ל יש ראי' דקטן בר עדות הוא לענין איסורין עכ"פ אלא שאין לסמוך עליו בדבר שהוא טורח וזהירות יתירה וכן מ"ש שם וכן מבואר בהגוזל בתרא שאין קטן נאמן אפילו מל"ת אלא דוקא באיסורין דרבנן לא דק ג"כ דנחיל הוה הפקעת ממון דרבנן ובעדות אשה באמת נאמן אף שהוא דאורייתא ומשבוי' דלא הוה מהימן אי לאו דהקילו אין ראי' ג"כ לאיסור שהרי היא ובעלה אין נאמנין עלי' א"כ אין דוחה לאיסור שהבע"ד בעצמו נאמן וי"ל גם קטן הוא נאמן. ומ"ש בסימן (ק"כ) שאין קטן נאמן על טבילת כלים הוא מתה"ד ג"כ ולשיטתי' אזיל דס"ל דקטן לא מהימן בשום ענין דאורייתא ואינו מוכרח. וגס הרשב"א בתשובתו (סימן קי"ח וקצ"ז) הביאו הפר"ח שאין עכו"ם מל"ת נאמן בין לאיסור ובין להיתר וכתב הפר"ח (סימן ס"ט סק"ט) דמשמע מדבריו אפילו באיסורין דרבנן לא מהימן וא"כ כיון דחזינן לענין אשה שמת בעלה אפילו נכרי מל"ת מהימן כ"ש קטן:
גם במשמרת הבית (דף ט') כתב אבל הקטנים החרפין שלוקחין על ידיהם בשר ויין שפיר דמי שאין עשויין לקלקל ע"כ. הנה הארכנו להראות פנים בכחא דהתירא להאמין לקטן שהגיע לעונות הפעוטות לעדות אשה אם הוא מעיד באופן שאין לספק בעדותו אף בלא מסיח לפי תומו ואדרבה מעיד עדיף כדפרישית ואף שחלילה להקל נגד המבואר מפורש בש"ע מ"מ ביש סניפים אחרים יש לצרף גם מה שכתבנו. עכ"פ אין צריך בדיקה בהגיע לכלל שנים וא"כ בנ"ד הבן שאמר קדיש ודאי עדות מעלי' הוא אף שלא נבדק לענין עדות אשה שמת בעלה ואף שאינו מסיח לפי תומו שהרי שאל על אביו והוה כהך דשלהי יבמות שאמרו להפונדקית אי' חברינו:
ד ואולם מה שמספק עלינו בנ"ד הוא האורח שאמר למה זה העלם אומר קדיש אני יודע שאביו חי ואילו לא הי' רק עדות של הבן הי' לכאורה כמו עד א' אומר מת וע"א אומר לא מת ואף דהאורח לא הגיד עדותו בב"ד רק המלמד הוא שמעיד מפיו ואינו אלא עד מפי עו מ"מ הלא גם עד הראשון שהוא הבן לא בא לב"ד ואפילו הי' בא לב"ד הרי הוא פסול לעדות מן התורה כמו עד מפי עד והוה כמו עדים בהכחשה ולא התירוה על פיו של הראשון דאפילו ניסת תצא ואף דאין עדות השני מן התורה גם הראשון אינו כשר מן התורה ובוודאי אילו לא היו כאן יתר העדים כמו שאבאר בודאי היה ספק גדול ומ"מ לא אמנע ידי מלכתוב מה שיש לצדד בזכות בכחא דהתירא בענין הלזה:
ותחלה נבאר מה שיש להסתפק באם אמר לאשה שמת בעלה ולא הגיד עדותו בב"ד כיון דחוץ לב"ד בכל עדיות חוזר ומגיד אם יכול לחזור מעדותו ולומר מבודה הייתי והנה זאת מצאנו להר"ן בתשובותיו (סימן מ"ז) כתב תחלה אני דן על מה שאמר העד בתחילה חוץ לב"ד שהיתה זקוקה אם יש לסמוך עליו במה שהעיד בב"ד ששמע זה זמן רב מי אמרינן כיון דבעדות אשה א"צ שיעיד העד בב"ד הרי עדותו חוץ לב"ד כאילו נתקבל בב"ד כו' ושוב אינו מגיד אפילו בב"ד או דילמא כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק בדבריו מה שאומר חוץ לב"ד כו' ויש ראי' מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא ובין לטהר כו' הרי ששנינו בין לאיסור ובין להיתר ואפ"ה אמרינן כל שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבדין אנו עכ"ל הר"ן בתשובה ומשמע מדבריו דגם לענין היתר אם אמר חוץ לב"ד שמת בעלה יכול לחזור אח"כ בב"ד לומר שמבוד' הי'. ובאמת שדבר קשה עלי מאד שאם העיד לאשה שמת בעלה והתירוה לינשא וניסת אנ' אח"כ יבא לב"ד ויאמר מבודה הייתי שיהי' נאמן ותצא אשה מבעלה זה רחוק למאד. ובשבועת העדות (דף ל"ב:) אמר הכל מודים בעדות אשה באמר לה לדידה ולא אמר לב"ד והיינו משום דהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת ולכן פטור. ואם איתא שיכול לומר מבודה הייתי בודאי בחכמה עשתה שתבעתו לב"ד פן יאמר מבודה הייתי והרי כל סמיכות חכמים כך הוא שדייקא ומנסבא א"כ עלה דידה מילתא רמיא לחקור היטב וא"כ כיון שחוזר ומגיד בפני ב"ד שאינו יידע הרי חין ממש בדבריו שאמר לה שהרי ממש אמר מבודה הייתי ואמאי לא יתחייב הרי הפסידה ואף דהר"ן גופי' כתב שם לשיטת הרמב"ן שיכול להכחיש לומר שלא הגיד לה כלום מ"מ לא היתה צריכה לתובעו לב"ד היינו משום דשם מהיכא תיתי יעלה על דעתה שיכחיש דברי' שלא באמת ויכחש בה שלא אמר לה אבל אם נימא אף אם מודה שאמר לה יכול לחזור בבאו לב"ד א"כ אמאי יהי' פטור כשכיחש בב"ד הא ודאי עלה דידה מילתא רמיא לחקור ממנו בב"ד וא"כ כשאמר בב"ד איני יודע ומבודה הייתי הי' לו להתחייב אלא ודאי לא מהימן לומר מבודה הייתי ויכולה לסמוך על דבריו הראשונים וכ"ש לפמ"ש בחמ"ח (סקי"ח) בהעד בעיר צריך לשאול אותו:
ומצאתי להר"ן גופי' בתשובה (ל"ד) שעמד החכם השואל בחקירה זו במקצת והפליג להתמי' על זה והר"ן כ' בזה"ל והקשיתי על זה א"כ הוא שיכולין לסחור דבריהם בלי שום אמתלא כל זמן שלא נחקר עדותן גם אחר שיצאו מב"ד א"כ אם נפסק הדין כו' או נשאת האשה ויחזרו העדים ויאמרו מבדין היינו ההשב ישיב הממון ותצא האשה מבעלה וזה מן התימא וע"ז באה תשובתו של הר"ן דכל שנגמרה עדותו שייך כיון שהגיד ונחקרה לאו דוקא. והנה לא זכינו לשיחתו של רבינו הר"ן רק בתשובתו שהגיד בב"ד ועדיין צד תמיהותי במקומה בעדות אשה דלא צריך לומר לב"ד כי אם לה כמבואר בסוגיא דשבועות כנ"ל ואחר שהודה הר"ן לתמיהת השואל מה יענה באמר העד לאשה לבדה והיא הולכת לב"ד האם תצא האשה מבעלה באמרו אח"כ מבודה הייתי הרי חזרה תמיהת השואל למקומה. ואין לומר דאיהי אפסדה אנפשה שהיה לה לחקור העד בב"ד חדא דהא הוכחנו מהך דשבועות (דף לב) שלא הי' לו להעד לבא לב"ד כלל משמע דאין להעד לבא לב"ד כלל. ועוד דמה תאמר באם האשה שומעת עד מפי עד ששמע מהראשון חוץ לב"ד והעד איננו פה עמנו היום שהאשה ניתרת ע"פ עד שני שהעיד מפי הראשון ואחר נשואין יחזור עד הראשון ויאמר מבודה הייתי וכי תצא האשה מבעלה. ולכן היה נ"ל כעין מ"ש הר"ן בשלהי נדרים דבכל התורה תוך כ"ד כדיבור דמי חוץ ממקדש ומגרש ומגדף ופירש הר"ן הטעם שמתוך חומר ענינים אינו עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ולכן לא מהני בי' חזרה וא"כ י"ל גם בנ"ד שכל מי שאומר על האשה שמת בעלה מאחר שידוע לכל שתלוי באיסור אשת איש כשאומר אותו מסתמא בהסכמה גמורה אומר ולא מצי לחזור דהוי כנחקרה עדותו וזה אפי' בלא ב"ד מצינו בעדים החתומים על השטר כמו שנתקרה עדותן בב"ד אף שלא באו לב"ד כלל. וכמו כן י"ל בעדות אשה שמת בעלה מסתמא אינו אומר אותו כי אם באמת גמור ולא מילי דבדיאי ולכן הוה כנחקרה עדותו בב"ד ואין יכול לחזור כלל. וכן מצינו בעדים שאומרים אמנה היו דברינו אין נאמנין אף באין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דעבדי עולה ועולה לא חתמי א"כ כ"ש בנדון זה שמעיד על אשה שמת בעלה ודאי לא חשיד אדם לומר מילי דבדיאי כאלו שמרבין ממזרים בישראל ובודאי כיון דסמכו חכמים להתיר איסור אשת איש על זה ודאי לא משמע להו דלא חיישינן להכי כלל משום דלא מועיל כלל חזרתו והוה כנחקר עדותו בב"ר ולפ"ז יש לדון דהעד השני שיודע שכבר הועד עליו שמת ובא להכחיש להראשון י"ל שצריך לבא לב"ד בהכרח חדת דהוה כדין מרומה מאחר שאומר על הראשון שהוא מבודה צריך לבא לב"ד להכחישו וגם אין להחליט עדותו חוץ לב"ד משום דעביד עולה מה שהעיד לאיסור דאין לדונו לזכות שהיה לו לבא לב"ד ולא חוץ לב"ד. וגם אין לדמות זה שאומר לאוסרה למי שבא להתירה היתר אשת איש לעלמא א"כ י"ל שהשני ודאי יכול לחזור מהגדתו חוץ לב"ד דהא לא חמיר איסורו כ"כ כמו שהבאתי מתוך כדי דיבור שדוקא חומר איסור אשת איש הוא גורם לומר ההסכמה בלב שלם וא"כ קרוב לומר שאין עדות השני מועיל חוץ לב"ד והדבר צריך תלמוד:
אמנם כן בנ"ד הרי בלאו הכי כיון דהעד שאומר אני יודע שהוא (אתי) [חי] אינו בפנינו א"כ המלמד הוה עד מפי עד ויש לנגדו עדות הבן ועדות ר' יהודא בר' אברהם שאמר לו האורח שלקח אצלו בנו של ר' חיים משעפס בהיות שאביו ר' חיים איז גישטארבין. וגם ר' צבי ששמע מר' מענדיל שמש ואשתו ששמעו מארחי פרחי אז ר' חיים קצב משעפס מת בודאי הנה לפנינו כמה עדים מכחישים את הנאמר מפי אורח ובפסולין אזלינן בתר רובא על זה נסתפק מע"ל לפמ"ש הב"ש (ס"ק קכ"ז) דאם שמעו רבים מא' הוה חד לגבי חד וא"כ מאחר שהעידו העדים ששמעו מרבים שמת ושמא אותן רבים שמעו מא' והוה חד לגבי חד שאמר לא מת מאחר שלא אמרו (ששמעו) שראו שמת עכ"ד. אך לענ"ד נראה דאין לחוש לכך דכיון דבפסולין הלך אחר רוב ואם שני עדים כל אחד מעיד שמעתי שמת וא' אומר שמעתי שלא מת י"ל שאין לתלות השנים ששמעו מא' רק ל (דפסולין הכשרים) [דבפסולין הלך אחר רוב] הרי אין דבריו של א' במקום שנים:
ה והכי משמע לי מס"פ (ה) דעדיות דאמר עקביא לבנו חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר אמר לו' ולמה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי מרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין מוטב להניח דברי יחיד ולתפוס דברי מרובים. ע"כ נראה מבואר מכוונה זו דכיון ששמע מפי יחיד ומפי מרובים מחוייב לתפוס דברי המרובים ואמאי נסמוך על זה להקל כמו שהקיל לתפוס דברי חכמים בדם ירוק שהוא איסור כרת מפני ששמע ממרובים הא יש לחוש שהמרובים שמעו מפי יחיד ויחיד שמע מרבים וא"כ נהפוך הוא אלא ודאי כיון דכתיב אחרי רבים להטות אזלינן בתר רובא דמאחר שעכ"פ רבים אומרים כן אין לתלות דברי רבים ביחיד ויחיד ברבים וכן נמי לענין עדות אף ששני פסולין מעידין ששמעו שמת וא' מכחיש ששמע שלא מת לא נתלה דברי היחיד ברבים ודברי רבים ביחיד:
והרמב"ם וברטנורה כתבו שם משום דאיהו נמי מרבים קיבל ולכן אמר מוטב דאי לא קיבל מרבים מאי מוטב הלא רובא דאורייתא הוא רק משום דאיהו נמי מרבים קיבל משמע בהדיא שאילו לא קיבל מרבים היו החכמים שכנגדו רובא דאורייתא ולא ניחוש שרבים שקיבל מהם שמעו ג"כ מיחיד וכן לפי הנראה מן המשנה שם שזהו הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים אף בדברים שהם מפי שמועה אחרי רבים להטות ולא נתלה בהפניות. אלא שאני תמיה על הרמב"ם והר"ב שבאו ליישב לשון מוטב שסבורים שלא היה מן הדין מאחר שגם הוא מרבים קיבל והדבר תימה איך יעצו מוטב להקל באיסור כרת כמו דם ירוק מטעם עצה טובה ומוטב בעלמא. ובאמת לענ"ד אינו תמי' כלל למה אמר מוטב שהרי מצינו במקומות שהחזיק בדברי יחיד המורה צדק לעדתו כמו שמצינו (יבמות דף יד) במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין להקל באיסור סקילה וחילול שבת וא"כ אם במקומו של עקבי' היו נוהגין כמותו אף להקל אין עליהם אשם וא"כ א"ש לשון מוטב בפשיטות שלא יחזיק כדברי אביו שהורה במקומו ובמקום הגדול פוסקין כמותו ולכן יעצו למוטב בעלמא גם בדוכתי טובא פסק כיחיד במקום רבים עיין פ"א מעדיות לזה נשנו דברי היחיד ולכן אמר לו מוטב:
עכ"פ נראה דבכל מילי אזלינן בתר רובא וכיון דאיכא רובא לפנינו לא נתלה הרוב במיעוט וכן מצינו בכמה דוכתי בפשיטות יחיד ורבים הלכה כרבים ואין לנו לחקור מאין בא הרוב כיון דרובא דאיתא קמן הוא לא תלינן הרוב ביחיד. ובתשובת הר"ן אינו מבואר כלל לחוש לכך למעיין היטב כי מ"ש אולי אותו אחר ששמע מפיו הוא אותו ששמע כמו כן מפי העד השלישי וכל כיוצא בו הדבר ברור שאין כאן רובא עדיות שאם בא אחד ששמע מפי ראובן שהיום מת ובאו מאה ששמעו מפי שמעון שהיה חי הדבר ברור דהוה כעד אומר מת וע"א אומר לא מת ע"כ ויש לפרש כוונת הרב כפי הלשון שם שהשיב לשואל שלא ביאר דבריו אולי ברור היה לשואל שהיה כך אבל בלאו הכי מהיכי תיתי לתלות בכך אדרבה איכא למימר מרובא דעלמא שמע ולא מיחיד. וגם מהר"ם לובלין בתשובה (סימן קלג) שממנו העתיק הב"ש חומרא זו י"ל שגם הוא לא חשש רק בנדון דידי' וי"ל שהרי פשוט שיהודים לא ראו המעשה רק ששמעו מפי עכו"ם ויהודים לא פירשו בדבריהם ממי שמעו ואפשר שכולם שמעו שמועה מפי עכו"ם אחד וא"כ לא נחשבו כולם. כי אם כאחד עכ"ל. והביא מתשובת הר"ן וכבר כתבתי שאינו מוכרח מדברי הר"ץ וגם מהר"ם לא אמר רק בשמעו יהודים רבים ואמרו כולם במעמד א' שמענו ודאי אין להוכיח אם שמעו מכבים או מיחיד שהרי הרבים אפשר שכולם מפה א' שמעו אבל אם היום בא א' ואמר שמעתי ולאחר זמן [א'] ואומר שמעתי אפשר שלא נתלה כולם במשמיע א' דאל"כ היה לו לומר שמענו ומדלא הזכיר צירוף חבירו משמע ששמע לבדו וכיון שכל אחד שמע לבדו לא נתלה האחרון בראשון שכולם מפה אחד שמעו אך בנידון דידן אין צריך לכל זה דמהר"ם לובלין לא קאמר [רק] באמרו ששמעו שמת די"ל ששמעו מאחד אבל בנ"ד שאמרו ארחי ופרחי שר' חיים משעפס מת בודאי אין מפרשין כלל שאמרו כן מפי השמועה רק מסתמא על פי ידיעה ברורה ובדיני נפשות מצינו בסנהדרין (דף לז) שצריכין [לבודקן] שמא מאומד או משמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן אבל בדיני ממונות לא צריך לכל זה ואמרו פלוני לוה מפלוני אין חוששין שמא מסי השמועה או עד מפי עד רק מסתמא עפ"י ראיה א"כ כ"ש שאין לחוש בזה לזה שאומר מת בודאי שהיה מפי השמועה ושהיה מפי אותו עד הראשון ותדע דאם כן אם פסול אחד העיד בב"ד שמת פלוני ולא נתקבל עדותו או נכרי שאינו מסל"ת וכי נפסול כל עדים שאמרו ששמעו שמת וניחוש שכולם שמעו מן הפסול זהו ודאי לא מסתבר וכן משמע בלשון מהר"ם לובלין גופיה שכתב שהרי פשוט שיהודים לא ראו המעשה רק ששמעו והיינו עיקר עדותן מפי השמועה אבל באמרו סתם מת וכ"ש מת בודאי אין לחוש כלל ששמעו דוקא מזה העד:
וראיה לזה ממה שנסתפקו הקדמוני' הר"ן בתשובה אם מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו מהני ועיין במהרי"ק שורש (קכ"א) ותה"ד (סימן רל"ט) שחתרו למצא ראיה לזה מן הש"ס ויש אומרים דבעינן שיאמר שגם הראשון היה מסיח לפי תומו ולפ"ז תקשי איך מהימן נכרי מסיח לפי תומו שמת ניחוש שמא אמר כן ע"פ שמועה מפי אחר ומסיח לפי תומו אפילו מפי מסל"ת לא מהני. ואין לומר שבאמת מיירי שאמר שמת וקברתיו דהא כל הפוסקים חולקים על הרמב"ם בזה ובגמרא מבואר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חסא שכיב חיואי וטבע חסא וזהו מסל"ת ואמאי יועיל שמא אמר כן מפי השמועה מכותי אחר שנאמר אפ"ד שוא אלא ודאי כל שאינו אומר ששמע לא חיישינן ע"פ השמועה אמר ואין לומר דילמא דוקא באין ידוע לנו שאחד אמר כן אבל בנודע לנו שאחד אמר כן ועד אחד מכחישו תולין כל השומעין בעד ראשון נ"ל שזה אינו דודאי עדיף ע"א בהכחשה מאילו אין כאן עדות כלל שהיא בחזקת אשת איש ובעד ועד עכ"פ לדעת הרמב"ם אם ניסת לעד ואמרו ברי לי לא תצא הגם שהרמב"ם השיג עליו כבר ביארתי בחידושי כמה דרכים ליישב דבר הרמב"ם וע"פ פשוטו בודאי כיון דחזינן בהתירה לינשא הראשון חשיב כשנים ותנשא אפילו לכתחילה א"כ אינו מובן כלל בלא התירוה למה' תאסר הא עיקר סמיכת פ"א משום דייקא ומנסבא ובשביל שהתירוה מקודם אטו נימא דמשום הכי טפי אדרבה כשלא התירוה דייקא טפי דבשלמא בסוטה ועגלה ערופה דתלי' בגזירת הכתוב לבד ס"ל דבעינן יעשה מעשה אבל באשה שמת בעלה דתלי' בדיוקא דידה א"כ לא מסתבר כלל שיתלה בהיתר ב"ד אלא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא לכן בלא התירוה חששו לחששא בעלמא שלא לסמוך אדיוקא דידה עכ"פ בניסת לעד לא תצא דקיל טובא מתרי ותרי והארכתי בחדושי בדרכים שונים וע"פ חריפות וחידוד לישב קושית הרמב"ן רק הסברא שכתבתי היא ברורה דאשה שיש לה עד א' וע"א מכחישו קיל טובא מאשה שאין לה שום עד ואם נימא דלשון מת פלוני יצדק מפי השמועה א"כ איך נסמוך על גוי מסל"ת מת פלוני [שמע] שמא מפי השמועה אומר כשאין שום עדות להתירה ועיין בסעיף (יא) בהגה"ה ובב"ש שם מביא פלוגתא אם יצא קול שנהרג וא' אומר שנהרג חיישינן שמא שמע הקול שנהרג וב"י חולק דדוקא בטבע במים שאל"ס דע"פ רוב עת אבל אם יצא קול שנהרג וא' אומר שנהרג לא אמרי' שסמך על הקול וי"ל שגם הם לא אמרו רק באם יצא קול וקול מסתמא לכל נשמע אבל כאן כ"ע מודו שאין תולין עד שאומר מת באחר שקדמו דלמה נתלה שנשמע השקר למרחוק דשקר אין לו רגלים וזהו ודאי לא מסתבר כלל שאם עד א' לא נתקבל בב"ד מפני רשעותו וכדומה שלא יהיה שום היתר לעגונה ע"פ שמועה שמת שנתלה ששמע מאותו העד שלא נתקבל וכמו שהוכחתי לעיל שהרי כל הפוסקים לא דיברו מזה כלל אהך דשכיב חסא ווי לפרשא וריוא לחוש שאומר מת מפי השמועה:
ו ובתשובת מיימוני להלכות אישות ש"ג הסיחו לפי תומן שנהרג פלוני ונקבר עם בגדיו וע"א מכחיש וכתב דאזלינן בתר רוב דיעות אף אם הוא עד כשר גמור ללישנא קמא דהפסולין מכחישין כשרים ואמאי לא ניחוש שמא מה שהסיתו לפי תומן לא הי' רק א' ואחרים שמעו מהנשארים פ"כ אמרו כולם בהסכמה אחת שנהרג דמסתמא האמינו חד לחבריה בפרט בהגדה לפי תומו:
גם בתה"ד (סימן ר"מ) הביא תשובת מהר"ם אם העיד העד לאחר שלשה ימים שנהרג לא אמרינן שלא יועיל עדותו שמא נסרג מזמן רב ואין מעידין אלא תוך ג' ימים אלא כיון דמעיד בסתם אמרינן שידע שנהרג כגון שראוהו מיד והכירו או שהיה עם ההורגים וראה (דבריו) שהרגוהו עכ"ל א"כ מוכח דאין הדבר יוצא מפשוטו ולא תלינן להחמיר בהך דתשובת מיימוני דשמע חד מחבריה וכן מהך דמהר"ם דאמר נהרג אמרינן מסתמא ידע א"כ ב"ש דאם אמר מת בודאי לא נתלה שאומר מפי השמועה והקול בא מכח עד שקרי:
ומצאתי עוד און לדברי מתשובת ב"ח (סימן ע"ד) ובתשובת גאוני בתראי מבואר מה שנחלק עם הגאון מהו' יהושע באם ע"א בא והעיד כי שמע מרבים שמת בעלה של זו ובא שמעון והעיד ששמע מא' שלא מת שדעת הגאון מ' יהושע שאין תולין הכחשה בעדים די"ל שכ"א אמר מה ששמע ותולין הכחשה במי ששמע מהם והוה כאילו רבים העידו מת וא' העיד לא מת וכיון שאין עדות גמורה ה רוב דיעות. והגאון הב"ח השיג עליו ובתשובת גאונים בתראי נמצא תשובת הגאון מ' יושע שישב דבריו בדברים נכונים וגם משנה דעדיות שהבאתי לעיל מסייע להגאון מ' יושע אלא שיש להסתפק בזה מטעם אחר ואין כאן מקום להאריך כי לא על זה אט דנין. אך מדלא חששו הגאונים על שהעיד מפי רבים מנ"ל דהיו רבים דילמא כל חד שמע מחבריה עיקר השמועה באה מכת ע"א ומדחזינן דלא דיברו הגאונים מזה כלל משמע דאין לחוש לזה בלל ואף שיש לדחוק ולומר דמיירי ששמע מרבים שכל א' אמר לו אני יודע בודאי שמת וראיתי בעיני דודאי האחרונים היו מבארים דברים אלו בפרט בדבר שהוא מפי שמועה אלא פשוט אם שמע מכבים שמת לא תלינן כלל ששמע כל א' מחבירו והב"ח שחתר להשיג על הגאון מ' יושע ואילו הי' מקום השגה אחר אשר חרה אפו בהגאון מ' יושע ודאי הי' מבאר גם זו להשגה אלא ודאי לית מאן רחש להך מילתא:
גם אפשר לצדד לפמ"ש הר"ן בתשובה (סימן מז) דבניסת אפילו לא התירוה כיון שנעשה מעשה ע"פ עד ראשון חשיב כשנים וא"כ אפשר לומר כיון שהאשה הלכה ואמר לה א' מארתי ופרחי שמת ונסעה לביתה וציותה לבנה לומר קדיש אחר אביו והנה באמת בעת ההיא הי' עדות הלזה מספיק להתירה מאחר שלא היה הכחשה וא"כ שתיקת הב"ד שבאותה העיר שעליהם הדבר מוטל למחות הוה כהתרה דאף שלא באה לב"ד מ"מ כיון שנודע בעיר שבנה אומר קדיש עפ"י דברי' כבר נעשה מעשה שהוחזק בעיר מת והרי נעשה מעשה על יד העד הראשון שהוחזק למת ע"פ דבריו והרי לפי דעת בעל חלקת מחוקק אין צריך ב"ד כלל להתירה רק כמו הוראת איסור והיתר בעלמא ושתיקת הב"ד כהוראה דמיא להתירה אף שאין לסמוך על זה עכ"פ סניף כל דהו אפשר דהוה. העולה מתוך מ"ש שיש להתיר האשה ע"פ עד הראשון שהעיד מפי הבן וגם ע"פ האורח ר' יהודא בר' אברהם ששמע מן האורח שלקח אצלו בנו של. ר' חיים משעפס בהיות שאביו ר' חיים איז גשטארבין אלא שלפי עד זה צריך חקירה אם לא הוחזק עוד שם ר' חיים משעפס שאיננו שם ואף שבעד זה אפשר לשמוע ששמע כן מבנו מ"מ מאחר שלא אמר שמעתי משמע שידע בסתם. וגם אין הכרת כ"כ לתלות בכן דאם נחוש שהיה משקר פעם אחד לא ניחוש שלעולם החזיק בשיקרו כי שקר אין לו רגלים אם איפא דשקורי משקר. ולכן לא כתבו לחוש אלא ביצא קול שידוע שבאמת הוא קול שמת וי"ל שאמר ע"פ הקול הרי כולם אומרים לשון מת ע"פ הקול אבל לתלות בא' שכבר אמר שמת שנתלה כל השומעים להחשיבו הכחשה הוא דבר שאינו דאיך נימא שהחזיק כ"כ בשקרו עד שעל ידו הוציא הקול של שקר עד אשר נשמע לכל או שהות הגיד שקרו בפני כל כיון דבאמת מילתא דעבידא לאגלוי' לא משקרי לא ניחוש שהחזיק כ"כ בשקר אף אם פעם א' אמר שקר לא חיישינן שנתכון לשקר בפני כל עד שנתלה גולם בו וכ"ש שכבר ביארתי דבאמר שמת מסתמא ע"פ ידיעה אומר וגם עדות ר' צבי ששמע בגריצא מר' מענדיל שמש ואשתו ששמעו מארחי ופרחי שר' חיים קצב משפעס (בני חי) [מת] ועדות זה ששמע מתרי (מתרי) לדברי הגאון מ' יושע הוה ג"כ רבים לגבי יחיד וא"כ יש להתיר האשה הלזו להנשא לכל גבר דתצביין ולסיבת חומר הענין יצרפו שני רבים ג"כ מפורסמים בדור הלזה שיסכימו להיתרא אפילו מטעמי אחריני גם אני אהיה סניף להתרה זו ונמטיי שיבא מכשורה:
ז אחר כתבי כל הנ"ל מצאתי ראיה ברורה לדברי דס"ל להרמב"ם דקטן נאמן לעדות אשה ממ"ש הרמב"ם (בפ"ד מהלכות יבום דין ל"א) ח"ל ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה פלוני אחי פלוני וזהו יבמתו וחולצין על פיהן משא"כ בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור שזה דבר העשוי להגלות ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן כמו שביארנו כסוף הלכות גירושין עכ"ל. ובסוף הלכות גירושין נתן טוב טעם מה שהתירו חכמים ערוה החמורה בעדות אשה או עבד או עכו"ם מסל"ת ועד מפי עד ומפי הכתב כו' ומדסמך על הביאור בסוף הלכות גירושין משמע ודאי דגם באשה שמת בעלה קטן שהוא מכיר ונבון נאמן ואין לומר דס"ל לחלק דדוקא לו' זה אחי פלוני נאמן אבל לא על אשה שמת בעלה דא"כ מנ"ל להקל גם בהא בקטן הא אינו מבואר בגמרא רק דאפילו קרוב ואשה נאמנין ומנ"ל להקל בקטן אלא ודאי ס"ל בפשיטות כיון דהאמינו קרוב. ואשה מטעם גילוי מלתא ממילא גם קטן נאמן ואדרבה ע"כ צ"ל דפשיטא ליה להרמב"ם דבעדות אשה שמת בעלה קטן נאמן ולכן ס"ל הה"ד באשתמודעינהו ואם איתא דבעדות אשה שמת בעלה אין קטן נאמן איך סמך על הביאור בסוף הלכות גירושין אלא הדבר ברור דפשיטא, גם באשה שמת בעלה קטן נאמן ומה שלא ביאר בפירוש שקטן נאמן לעדות אשה י"ל שסמך א"ע על מ"ש שמע מתינוקות שאמרו הרי אנו הולכין מלספוד כי' וי"ל בפשיטות דלאו דוקא בעינן מסל"ת דתינוקות (דל"מ דנשים אלא) דמסיח לפי תומו במי (שמתכוין) [שכשר] להעיד הוא רבותא טפי כמו שביארתי לעיל או דפשיטא ליה דחם נכרי מסל"ת נאמן כ"ש קטן שמכיר ונבון בעדות אשה שמת בעלה אלא דלפ"ז לא מוכח באשתמודעינהו עכ"פ י"ל ברור דס"ל להרמב"ם גופי' דקטן שמכיר ונבון נאמן לעדות אשה שמת בעלה (אלא דלפ"ז לא מוכח באשתמודעינהו) אפילו מתכוין להעיד דבעדות אשה הקילו טפי מעדות שבויה כמו שהוכחתי בתחילת התשובה:
ומצאתי להריב"ש בתשובה (סימן קנה) שהיה לפני השואל נוסחא מוטעת בלשון הרמב"ם שהבאתי והיה לפניו נוסחא במקום מה שאין כן שהעתקתי לעיל מנוסח אשר לפנינו היה לפני השואל וכן בשאר עדיות של תורה בין לערות ממון בין לעדות איסור וכו' ועל זה סמך השואל לדייק מדברי הרמב"ם דע"א נאמן לענין ממון בדבר העשוי להגלות והריב"ש השיב ע"ז וז"ל ואני אומר שהחולק הזה לוקח הכל בגדר אחד כל מקום שנאמר בו מילתא דעבידא לאגלוי' ולדבריו אפילו אשה ושפחה וקטן נאמנין אפילו לענין ממין לומר מת פלוני כמו שנאמנין לומר זה אחיו של פלוני וזה טעות מפורסם כו' עכ"ל ודחק לחלק בין מילתא למילתא דאין כל מילתא דעבידא לאגלוי' שוין ונרא' שנוסחת מוטעת של השואל גרם להריב"ש ליכנס בדוחק ונוסחא שבידינו הוא עיקר מה שאין כן אדרבה מורה באצבע שאין להם נאמנות לענין עדות ממון ועדות שאר אסורין שצריכים עדות. וכן נראה מדברי המ"מ שהיה לו נוסח זה שלנו שהרי כתב שמבואר כן ברי"ף וברי"ף מבואר בהדיא הטעם כיון דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי אלא מילתא בעלמא קמסהדי עכ"ל. ותמהני מחכמתו של הריב"ש שהרי הרי"ף רבו של הרמב"ם מעיד על תלמידו הרמב"ם שאין ספק שכיון גם הוא להעתיק דברי הרי"ף ואדרבה לענין ממון ועדות אשה אינו נאמן. עכ"פ גם מדברי הריב"ש משמע דמודה דקטן נאמן לעדות אשה שמח בעלה אם הוא מכיר ונבון שהרי לפי חילוקו שחילק דבעדות אשה שמת בעלה אינו עבידא לאגלוי' כ"כ אינו נאמן אלא מדרבנן ומשמע לענין עדות אשה להתירה ודאי נאמן. וגם מה שכתב הריב"ש ומה שאמר כמו שביארנו בהלכות גירושין הוא ר"ל שביאר שם שע"א נאמן (כי בזה) [ביבמה] שדבר העשוי להגלות הוא עכ"ל. גם בזו אגב שיטפא לא השגיח בדברי הרמב"ם אי' מקומן כי אם כיון להך דנאמן ביבמה הרי גם (בפ"ג מהלכות יבום) מבואר ג"כ זה רק פשוט שכיון למ"ש סוף הלכות גירושין שהרחיב טעם הדברים. ותמהני על הש"ע באה"ע שבסימן י"ז) כ' (שכתב) שקטן אינו נאמן לעדות אשה ובהלכות חליצה (סימן קסט סעיף ח) העתיק דברי הרמב"ם שקטן נאמן לענין הכרה (שאני) [ומה] בהך דאשתמודעתה שלא נזכר בגמרא רק אשה יקרוב האמין לקטן כ"ש לעדות אשה שנזכר בגמרא קולא יותר עד מפי עד מפי עבד מפי שפחה נאמנין וכ"ש קטן לעדות אשה וגם איתא דקטן גרע לעדות אשה מעבד ושפחה מנ"ל להקל באשתמודעינהו טפי אלא הדבר ברור לשיטת הרמב"ם קטן מכיר ונבון נאמן א נ"ל ברור. וא"כ נראה עיקר להלכה דקטן מכיר ונבון נאמן לעדות אשה ולכן צ"ע על הש"ע דבסימן (י"ז) פסק בפשיטות דאין קטן נאמן:
עוד מצאתי לי און וראיה בתשובת גאוני בתראי (סימן ב) שהיתה השאלה ששמע העד נכרים מסיחים לפי תומן וקצת נכרים הגידו לו אחר ששאל אותן וכ' להתיר ע"י מה שאמרו שנהרג ולא חשש כלל שאותן מסיחין לפי תומן אמרו כן ע"פ השמועה מהנכרים מסיחין לפי תומן ותשובה זו חתום עלי' הגאון מ' יושע ולא נחית כלל לחוש ששמעו מהאינן מסיחין דהא ע"כ אינן מסיחין לפי תומן חשדינן להו במשקר. בתחילת התשובה פתח להתיר חדא ע"פ שקצים שחזרו והגידו לפי תומם משמע דבתחילה לא הגידו לפי תומן ולכן הוצרך עוד טעם אחר להתיר דשמא לא נחשב שוב הגדתן אחר שבתחילה לא העידו לפי תומן:
ובעיקר הדין שכתבו הגאונים הגאון מ' יהושע והגאון בעל ב"ח אם א' מעיד ששמע מפי רבים שמת וא' מעיך ששמע מא' שלא מת שהמציא הגאון מ' יושע דדיינין להו כאילו א' מכחיש רבים בפנינו ויש לפקפק בזה טובא לסמוך עליו באיסור אשת איש ולא מטעם שהשיג עליו הב"ח מהא דבסוף גיטין ביצא שמה בעיר מקודשת דכתב הרא"ם דמיירי דתרי שמעו מתרי כו' אבל חד מחד וחד מפרי לא ע"כ וכתב אלמא דחד מתרי לא עדיף מחד מחד ולא חשיב אף למיהוי קול ע"ש בתשובת ב"ח (סימן עד) ובתשובת גאוני בתראי דאין זה ראיה לענ"ד דמה ענין קדושין דבעי עדות גמורה וגם בהלא בעינן קרוב לעדות גמורה עדות אשה שעד מפי עד נאמן בה ולא קרב זה אל זה. אלא דתמי' לי איך יעלה על הדעת להתיר בזה דהא מה שרבים נאמנים נגד יחיד ע"כ לאו שמא דרבים גרים אלא שמחזיקין דברי הרבים לאמת יותר דיותר יש לנו לומר שהיחיד משקר משנאמר שרבי' משקרים משא"כ בחד נגד חד מאי חזית דהאי משקר דילמא הך משקר. והנה באחד שמעיד ששמע מפי רבים שמת וא מעיד מפי אחד שלא מת איך נאמר דשני עדים אלו שניהם אומרים אמת ותלינן הקלקלה בזה שאמר לזה שלא מת שהיה משקר אכתי מנ"ל דהך משקר דילמא זה שאמר לא מת הגיד אמת וזה שאמר ששמע מפי רבים שמת שזה הוא המשקר א"כ אין כאן רק הכחשת עד לנגד עד וה"ל חד לגבי חד: