שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן ב ג · ד
ומה שפקפק מעל' שזה אינו יודע פירוש כל חמירא הגם שהמג"א בסימן תל"ד כתב בפשיטות דאם אינו מבין לשון כל חמירא וסוברים שאומרים איזו תת נה פשיטא דלא יצאו דבהפקר בעינן פיו ולבו שוין הגם שכ"כ (כתב) בפשיטית וכ"כ האחרונים לא כן אנכי עמדי ונראה דאע"פ שאינו מבין כלום מ"מ כיון שזה אמר הלשון ע"ד חכמים ומנהג ישראל וידוע שאין שום בר ישראל המבין מונע לומר כל חמירא בשביל שמבין שהוא ענין הפקר א"כ גם זה אומר הלשין כפי מה שידונו בו חכמים ואם ידונו עליו שהוא הפקר ודאי אין דעתו להוציא עצמו מכלל ישראל ואומר ע"ד חכמים ומה שידונו בלשון זה זה יקבל עליו ואפילו להוציא ממון מצינו בח"מ (סי' מה ס"ג) הודאה בחתם ידו אע"פ שאינו יודע לקרות מ"מ מתחייב במה שכתבו בו וכתב בתשובת רמב"ן הטעם דהואיל ולא ידע לקרות וחתם עצמו גמר בלבו להתחייב בכל מה שיהיה כתוב בשטר כמו בעל אומר לפקדון דגמר בלבו שיהיה כאשר יאמר השליש וצ"ע דבאה"ע (רי"ס סו) בעם הארץ שטען שלא ידע מה שכתוב בכתובה כי אין יכול לקרות דודאי העדים לא חתמו עד שקראו לפניו משמע אם לא קראו באמת לפניו אינו מתחייב וקשה נימא נמי שכיון שקיבל קנין בסתמא ולא ביקש שיקראו לפניו סמך על העדים ואין לומר דבחתם בח"י שאני דהא בתשובת רמב"ן מביא ראיה מבעל אומר לפקדון שכל הסומך על אחרים דעתו שיהיה כפי דבריהם אם כן אפילו לא קראו לפניו כלל נימא שסמך על העדים והך תשובת רמב"ן נמי דרשב"א היא כנודע ויש ליישב דשם טוען שכתבו יותר ממה שהתנה בשעת קבלת הקנין וצוה למסור השטר רק שסבר שלא כתבו רק כמו שהתנה ונמסר השטר בטעות אבל כאן שחתם על כתב שלא ידע לקרות אמרי' מסתמא גמר בלבו להתחייב וצ"ע:
עכ"פ נראה שכל האומר כל חמירא דעתו לקיים תיקון חכמים וכפי מנהג ישראל ומה שיתפרש לשון למבין גם דעתו על כך וכיון דאנן מפרשינן לו בלשון הפקר אף שהוא אינו מבין דעתו שיהיה כפי פירוש הלשין למבין שהוא אומר ע"ד המנהג:
וגדולה מזו מצינו בגמרא שבועות (דף כט) כשמשביעין אותו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך כי אם ע"ד ב"ד וקאמר מ"ט לאו משום דאמרי' אסקונדר"י יהיב ליה ואסיק שמייהו זוזי הרי מפורש כשב"ד משביעין א תו אע"פ שלבו על אסקונדר"י ואין פיו ולבו שוין אמרינן כיון דאמרי' ליה שישבע ע"ד ב"ד בטלה מחשבתו לגמרי כ"ש כשדעתו שיהיה בכלל דבריו ע"ד מנהג ישראל שאין מחשבתו נגד דיבור דחל הביטול אע"פ שאינו טבין רק מתכוין לומר כמנהג ישראל מסתמא דעתו שיהיה קיים כפי משמעות הלשין מאחר שבתום לבבו אומר כן שהרי לבו שוה שיהיה כפי מה שמוציא בלשונו אף שאינו מבין וא"כ פיו ולבו שוין שיהיה כמשמעות לשון שהוציא מפיו ושפיר הוה ביטול בכל אדם: