שות מבעל טיב גיטין חלק א· רבי צבי הירש הלר
תשובה ח
חי' מו"ח הגאון מוהר"ר צבי זצ"ל בהלכו' ריבית:
וע"ד תורה שבא במכתבו מאז הנה תורף דברי מעכ"ת שרבינו פסק באמת בב"פ אליבא דהלכתא דקיי"ל דר"ק יוצאה בדיינין ומינה דבד"נ יהרג ואל יעבור אף היכא דלא שייך מאי חזית דבהכי סייעתי' לסברת הכ"מ זלה"ה בטעמו של התוספתא בפ' מה"ל יסה"ת הלכה ומה שלא הביא דינא דבן פטורא היינו דכאן דפסק כר"ל שם דאין רשאין למסור נפשם אף אם יהרגו כולם א"צ להביאו עכת"ד.
והנה אף לפי שטתו דמעכ"ת ני' ששניה' דומים ושיש ללמדם זה מזה עדיין צ"ע לפי מה שהעלו התוספת בכמה דוכתי דבכל עבירות הנ"ל א"צ למסור א"ע ב"א בעושה מעשה ממש וראייתם מההוא דפריך אסתר פרהסיא ונא פריך אסתר ג"ע הוה. גם מדמדמי נערה המאורסה לרוצח וברוצח בעי מעשה דאל"כ לא שייך מאי חזית וכו' כמבואר והובא בדברי הרב"י בספרו בסי' קנ"ז בלי חולק. וכן סתם רמ"א בסי' קנ"ז לדינא. וא"כ ע"כ בההוא דבן פטורא הרי אינו במעשה ממש ומשמע שם שדין זה מוסכם לכ"ע אף להרמב"ם וסייעתו שפסקו כר"ל ועוד שהרי ראיית התוס' מוכרחת לכאורה:
הן אמת שראי' השני' תו אינה מוכרעת לשיטה זו מהא דמקיש לרוצח שהרי עיקר סברת התוס' דכל שלא במעשה לא שייך מאי חזית והרי אנן קיימינן השתא דאף דלא שייך מאי חזית נמי יהרג וכו'. אבל הרי ראי' הראשונה כראוי מוצק ממה דלא פריך אסתר ג"ע הוה:
אמנם ראה זה מצאתי בס' תוס' יה"כ להגאון ר"מ חביב ז"ל בחי' יומא שכ' לחלוק על הרב"י ורמ"א ז"ל וכ' שנראה לו בדעת הרמב"ם שסתם הדברים דל"ל ההוא חילוקא בין מעשה או לא ועל ראי' השני' דחה ע"ד שכתבנו. אמנם בראי' הראשונה כ' דאפשר דהרמב"ם סובר כתי' ר"ת ז"ל דא"א הנבעלת לכותי לאו בכלל ג"ע היא עיי"ש:
ולפענ"ד אם שאינו כדאי להכריע אעפי"כ נראין יותר דברי רמ"א זלה"ה. כי קשה להעמיס בשיטת רבינו הרמב"ם שיטה זו שרבו החולקים עליו. ועוד דעכ"פ לדינא צדקו דבריו של רמ"א ז"ל דכיון דבהא דביאת כותי ליכא ג"ע רבו מאוד החולקים. וא"כ דין זה מוכרע לחלק בין מעשה או לא דקמה ונצבת ראיית התוס' מהך דאסתר דלא פריך אסתר ג"ע. וגם סתימת לשון הרמב"ם אין ראי' כ"כ שהרי עכ"פ כל האופנים שכ' דיהרג הכל מבואר שם דהוא במעשה. ושיכתוב זה לדין מחידוש הלא כבר כתבו בכמה דוכתי שאין דרכו להביא כל הדינים שאין מפורשים להדיא בגמרא:
אמנם יהי' איך שיהי' בדעת הרמב"ם מ"מ קשה בעיני להשוות דינא דבן פטורא לדינא דשפיכת דמים כיון שאינו אלא מניעת טובה בעלמא. ובחי' ריטב"א כתב דטעמא דבן פטורא מפיק לה מקרא דמחי אחיך עמך ודריש לה בגוונא אחרינא יעויי"ש ובאס"ז. ולכן קושייתו על הרמב"ם שהשמיט הך דרע"ק צ"ע:
אמנם בעיקר תמוהת הרמ"ך על דינו של התוספתא דהא לא שייך מאי חזית כשרוצים להרוג כולם. הנה לי יותר מעשרים שנה אשר כתבנו בטעמו של דבר ע"ד הכ"מ ז"ל ואמנם מטעם אחר והוא דהא וודאי דאי לאו דהוי כתיב שום קרא עדיין בנערה המאורסה דיהרוג ואל יעבור וגם ברוצח אין לנו קרא לזה באמת לא הוה ידעינן לה אלא מן הסברא דמאי חזית וממילא היכי דלא שייך מאי חזית לא הוה אמרינן דיהרוג וכו'. ולכן בעיקר הקישא דנערה המאורסה לרוצח דגם בנערה יהרג ע"כ צריכינן לההוא סברא שעכ"פ מצינו ברוצח דינא דיהרג עכ"פ היכי דשייך הסברא. דמזה נצמח הקישא דנערה המאורסה דג"כ ליהרג. אבל לבתר דגלי לן דהיקש דגם נערה דינא הכי הרי מוכח להדיא דהוא משום חומר העבירה אף בלא טעמא דמאי חזית וכו'. שהרי בנערה לעולם לא שייך זה הטעם. וממילא דה"ה ברוצח דבכל גוונא יהרג דהא רוצח חמיר מנערה וכדמוכח לעיל. וכ"כ הרמב"ם ב"ה דרוצח חמיר משאר עבירות וניהו דקאמר לעיל דאין עונשין מן הדין לענין ניתן להצילו. אבל לענין זה י"ל דבכל ההיקש ממש הוא שהרי אין היקש למחצה. ומזה יוצא לנו עתה הדין דבכל ענין אסור למסור נפש וכדינא דהתוספתא דעכ"פ חמור הוא כמו ג"ע ובכלל ההיקש הוא:
ולמ"ש בטעם הדברים הנ"ל יוצא לנו דמ"מ שיטת התוס' נכונה. דדווקא במעשה ברציחה ובהנהו עבירות. אבל שלא במעשה לא. ומראיית התוס' עצמה כיון דלא איתקש נערה לי' כ"א לרוצח ומטעמא דמאי חזית ושלא במעשה לא שייך מאי חזית ברוצח אע"ג דהדין כן לפי האמת ברוצח גם בלא טעמא דמאי חזית וכמ"ש. היינו דלהא מילתא שפיר ילפינן לה אח"כ בתר דגלי ההיקש איפכא רוצח מנערה. כיון דבנערה לא שייך לעולם טעם זה ואפ"ה יהרג. משא"כ לענין דבעי מעשה הרי בכל עבירות חמיר טפי מעשה מבלא מעשה. תדע שהרי מעיקרא אף שלא אסיק אדעתי' הך ראי' מ"מ עלה על דעת התוס' ליישב כן קושייתם מההוא דג"ע. א"כ מעיקרא לא נכנס לכלל ההיקש דנערה לרוצח כיון דאלולי ההיקש לא הוה ידעינן ברוצח כ"א מן הסברא ואז לא הוי אמרינן דיהרג כ"א במעשה א"כ תו לא ניתן ההיקש כ"א בענין כיוצא בו במעשה. והיינו משום דאולי באמת בעינן מעשה גם בשאר עבירות כיון דבלא"ה חמור טפי במעשה מבלי מעשה. וכיון דמעיקרא לא נוכל למילף על נערה יותר תו גם אח"כ דילפינן רוצח מנערה אף היכא דלא שייך מאי חזית מ"מ נשאר זה הדין דבעינן מעשה שהרי גם בנערה משכחת לה חילוק זה ג"כ משא"כ לענין גוף הטעם דמאי חזית. ושיהי' חילוק מצד זה לפי האמת א"א שיהי' כן דהא בנערה בכל ענין לא שייך טעם זה. זה נלפענ"ד לכאורה מוכרע והוא סייע לפסק הרמ"א ז"ל (ובחי' כתבתי גם עד"ז ליישב דקדוק התוס' בלשון הג"מ מה דאמרו ה"ז בא ללמד ונמצא למד ע"ד פלפול קצת אלא שעדיין מפוקפק בעיני לכן לא העליתיו):
ואגב אכתוב למעכ"ת גם מה דהוי קשיא לי ג"כ זה שנים שלמדתי סוגי' זו אהא דקאמר התם דמעיקרא רצה למילף דין דרוצח מצילן אותו בנפשו מהיקש דנערה וכו'. וקאמר אין עונשין מה"ד. דלכאורה ק' למ"ש התוס' והר"ן שם דהא דאיצטרוך קרא להכי אע"ג דאיכא ילפותא מקרא דוהוכה בכל אדם גבי בא במחתרת. ותירצו דאי מהתם הו"א רשות. אבל הכא יליף לחובה על המציל. ולפי"ז איך שייך כאן עונש מה"ד כיון דבלא"ה הק"ו כבר הוא רשות להמות והקו' הוא רק להוסיף חיוב מצוה על המציל שלא יתעצל ודוחק גדול לומר דזה נקרא נמי עונש:
ולכאורה י"ל עפימ"ש המ"ל ז"ל לדון באם נתחזק הנרדוף על המציל הרוצה להצילו בנפשו והרגו אי חייב עליו. ומחלק בין הך דקנאין פוגעין בו דכל שהוא רשות ביד הרוצח להמיתו ונהפך עליו להרגו פטור אבל כה"ג דחובה להציל הו"ל הרודף בכלל חיוב מיתה כיון דמחויב הוא בדבר. ולפי"ז י"ל דעיקר הנ"מ אי רשות או חובה הוא לענין אם נתחזק הרודף על המציל להורגו דאי רשות פטור עליו ואי מצוה חייב עליו והרי
הוא שפיר עונש חדש ושייך בי' אין עונשין מה"ד ודו"ק. ועדיין צ"ע:
אמנם דברי תוס' צ"ע בעיני מטעם אחר דאכתי ל"ל שום ילפותא כיון דכבר ידעינן שהוא רשות הרי שוב הדבר חובה על המציל מטעם לא תעמוד על דם רעיך. וכמו בטובע בנהר וכה"ג כיון שא"א לו להציל בענין אחר. והנה התוס' ז"ל נתקשו בהיפוך דל"ל קרא דלא תעמוד על דם וכו' ע"ש. ותירצו דאיצטרוך ללאו דמההוא דהכא לא שמעינן אלא עשה ואפשר לומר גם על קושיתינו דאע"ג דשמעינן לה מלא תעמוד וכו' לבתר דגלי לן קרא בבא במחתרת דרשות וכמש"ל איצטרוך הקישא לעשה ועדיין צ"ע:
אלא דלפי"ז הדרא קושיתינו הראשונה לדוכתי' דא"כ מאי קאמר לעיל דליכא למילף מק"ו דנערה המאורסה משום דאין עונשין מן הדין הא כבר שמעינן דהוא רשות ואין כאן עונש חדש להרודף. ומש"ל דנ"מ באם נתחזק הרודף והרגי' להמציל זה אינו מספיק דהרי עכ"פ כבר נכלל בלאו דלא תעמוד ג"כ כיון דנפקא לן מוהוכה וכמ"ש לעיל. וא"כ הרי בלא"ה נהרג עליו שהרי לדעת המ"ל הטעם משום דהוא חובה עליו להצילו והרי כבר הוא מחויב בדבר ומה לי אם הוא בלאו גרידא או בלאו ועשה (ולמה שצידדו התוס' מעיקרא על קושייתם הנ"ל דס"ל דהא דניתן להצילו בנפשו ברוצח הוא שלא יעבור הוא איסורא דש"ד. הוה מצי לתריצ' גם קושיא זו והיינו שהיינו מחדשים סברא אחרת בעיקר דינו של המ"ל ודגם אם הוא חובה על המציל אינו נהרג הרודף עליו. אלא באם החיוב עליו הוא מצד לתא דידי' ולכן בדין הוא שאין רשאי להורגו ושיתחייב עליו. אבל אם חיוב ההצלה אינו אלא משום [הצלת האחרים בזה לא נוכל להטיל עליו חיוב מיתה אם נתחזק עליו והורגו וסברא זו ניתנה להאמר. ובהך דקנאין פוגעין בו שפטור אם הרגו אף שבא להציל מן העבירה י"ל שפיר כמ"ש המ"ל לפי דרכו ובהכי הוי ניחא דאיצטרוך ההיקש. וע"ד שכתבנו לעיל לענין חיוב הרודף ודו"ק. אלא דהתוס' ז"ל לא ניחא להו בסברא זו. וגם בנערה משמע דהוא רק משום פגמה דידה לא משום איסורא דידי' וע"כ הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי'. וכבר עלו בידי כמה דרכים אלא שאינם נמלטים מדוחק:
סוגיא דפרה וטלית ע"ד הרמב"ם ז"ל שפסק ביאוש וש"ר דאף דקונה הלוקח מ"מ צריך הלוקח להחזיר הדמים. ונתקשו עליו דא"כ אכתי מאי משני דמית גזלן הא אכתי מדמי מי מייאש לענין קבלת הדמים מן הלוקח:
נראה ליישב בטוב טעם ודעת. דהנה הרב בעל אסיפת זקנים הביא בשם רבינו יונה לפרש קו' הש"ס דמדמי מי מייאש. דהיינו שהוקשה לו דע"כ אזיל הסוגיא למה דמשני לעיל דהראשון נוח לי. ובההוא זכותא דמצי מפיק לה מלוי מפיק לה מיהודא דא"כ לא נפקא מינה מידי לענין דמים כיון שעיקר התבועה נגד הגזלן וע"כ לשינויא דאיכא סהדי למר ואיכא סהדי למר. וא"כ הרי בלא"ה יוכל הגזלן להדחות לכ"א שגזל לחברו. (ויעויין באו"ח שג"כ עמד ע"ז) וע"כ פירש הרב ר"י ז"ל דהכי קאי קושיית הש"ס. דמ"מ הנגזל נוגע הוא דאם פוסל עדי יהודא א"כ נשאר הגזילה ביד הלוקח ובתר הכי כי מייתי סהדי דדידי' הוא אף דגם ליהודא איכא סהדי מ"מ יכתבו הרשאה זה לזה ויוכלו להוציא המעות מיד הגזלן. משא"כ כי מפיק לי' עתה יהודא בעדיו גוף הגזילה א"כ אין ליהודא עוד תבועה על להגזלן וכי מייתי שמעון בתר הכי עדיו ב"מ לתבות להגזלן דמי הגזילה שהוא ידחהו שגזל ליהודא. עכת"ד הנעימים והחרופים למעיין שם:
והנה עדיין קשה לכאורה למ"ש הרשב"ם לעיל ד"ה והיכא דקיימא ארעא תיקום. בסוף דבריו דאי מפיק לה יהודא ובתר הכי מייתי שמעון עדיו ל"מ מפיק לה מיהודא כיון דתרי ותרי הוא. והיינו כמ"ש הגאון האו"ת ז"ל לפרש דבריו דאף דפוסל עתה עדי יהודא מ"מ כי אתי בתר הכי לתבוע בעדיו חוזר וניעור עדי יהודא ג"כ אלא דל"מ לאפוקה כיון דכבר קיימא ארעא בידי' עיי"ש. וכן נראה גם מדברי האס"ז בעצמו בשמעתין סברא זו. והנה הרשב"ם ז"ל נתקשה לעיל דהא קיי"ל אנן אחתינן לי' ואנן מסקי' לי'. א"כ אף דיהודא מוחזק מ"מ כי הוי בתר הכי תרי ותרי מפקינן לה מיני'. וכדלעיל בשמעתא דאבהתי'. ותירץ משום דהתם תרווי' באו לדין בפעם ראשונה ואסקינן לי' שלא כדין. משא"כ כאן דמה דמפיק לי' מלוי כדין היתה שאף לפי דברי שני כתות העדים השדה לא של לוי היתה ולכן ל"א אנן מסקינן אנן מחתינן לי' עיי"ש היטב. ולפי"ז הדרא קו' האס"ז לדוכתא מה נ"מ לענין דמי במה שפוסל לעדי יהודא הלא ס"ס ל"מ רפיק מהגזלן דמיו ב"א בצירוף כח הרשאה מיהודא כיון דבתר הכי יחזור וינעור עדי יהודא כמש"ל בשם הרשב"ם ואו"ת ויהיו תרי ותרי. א"כ אף אם לא יפסול יהי' נמי הדין כן כשיבואו מדיו מאי אמרת דיהודא כבר הוציא הגזילה לידו ולא נשאר לו תביעה על הגזלן כמ"ש האס"ז. דזה אינו דהא בתר הכי כשיבואו דכי משני דמית גזלן א"כ מהגזלן שוב א"י לתבוע מאי עדי שמעון הרי לא יושאר הגזילה ביד יהודא שהרי גם אנו נאמר הדין אנן אחתינן לי'. וכקו' רשב"ם הנ"ל. וא"ל כתי' הרשב"ם הנ"ל דהכא בדין אפקו לה מלוי כיון דבין כך ובין כך אין שלו דז"א דבשלמא התם א"ש דמיירי בקרקע דל"מ יאוש וש"ר וא"כ לוי לא זכה בשום אופן בגזילה ההוא משא"כ הכא כיון דמשמעון הוגזל הו"ל כבר יאוש וש"ר וא"כ כי מייתי שמעון עדים הרי קנה לוי גוף הגזילה ע"י יאוש וש"ר ול"מ לאפוקי מיני' הנגזל. וא"כ כי מפיק לה יהודא עתה שלא כדין הוציא מיד לוי עצמו וכיון שכן כי באים אח"כ עדי שמעון הרי יבא לוי הלוקח ויוציא הגזילה מת"י יהודא כיון דהוי תרי ותרי ואנן דאחתינן לי' מסקינן לי' (ועיין באס"ז לעיל שכתב סברא אחרת על קו' רשב"ם וגם לתי' לא יתכן כאן ודעת לנבון נק"ל ואכ"מ להאריך) וא"כ כיון שס"ס לא יושאר הגזילה ביד יהודא הרי יתבעו הדמים שניהם מיד הגזלן ומצי שפיר למכתב הרשאה ואין כאן נגיעה לנגזל והדרא קו' האס"ז לדוכתא:
הן אמת שמלשון רבינו יונה ז"ל שהובא ברא"ש פ"ב דכתובות גבי תרי ותרי מבואר דסברא זו דאנן אחתינן וכו' לא קיי"ל הכי במטלטלין. ולשיטתו א"ש אבל אכתי קשה קושיא זו לפ"ש הרמ"ה שם שאין מחלק:
ואמנם קושיא זו לא קשיא ולא מידי לכ"ע דבאמת הדין נכון דלוי בתר הכי מפיק לה גוף הגזילה מת"י יהודא עפ"י עדי שמעון וכמו שכתבנו משום סברא דאנן אחתינן וכמ"ש. מ"מ שמעון נוגע בעדות הוא שפיר משום הדמים דאי מפיק לה עתה יהודא תו ל"מ לכתוב הרשאה על הגזלן על הדמים אע"ג שלא יושאר החפץ תחת ידו מ"מ אבד יהודא החפץ וגם הדמים מן הגזלן שהרי כשיתבע הגזלן הדמים ישוב לו הגזלן אמת שגזלתיך אבל אח"כ כשהבאת עדים והוצאת מיד לוקח שלי. הרי כבר הוחזר לך הגזילה ונתקיימה השבה גמורה על גזילתו כיון שכבר בא לידך ממש. ואף שאח"כ באו עדי שקר של שמעון ואתה הוכרחת להשיב ללוי שלא כדין עי"כ מאי איכפת לי' הלא כבר נפטרתי מאחריות חפצך אחר שכבר בא לביתך ואין לך עלי שום תבועה. וכיון שכן לא יתבע הדמים מן הגזלן רק שמעון ולדידי' הרי מצי להדחות. ולכן פוסל עתה עדי יהודא. וא"כ נשאר ביד הלוקח משעה ראשונה ולא הי' שום השבה על הגזילה. וא"כ חל שפיר תבועת שניהם על הגזלן על הדמים שהרי נתחייב אף באונסי הגזילה כ"ז שלא היתה השבה גמורה לבית הבעלים. ודו"ק כי זה ברור מאד:
ומעתה א"ש קושי' המפורשים על הרמב"ם ז"ל אמרת דהלוקח צריך להחזיר המעות ואיכא נגיעה. דז"א דהרי בלוקח לענין הדמים ע"כ ג"כ צריכין אנו לפירושו של רבינו יונה דיתבעו ע"י הרשאה שלא יוכל להדחות לכ"א ואחד. וא"כ הדרא קושייתינו לדוכתה שהרי אף אם לא יפסול עדי יהודא ויהודא יוציא עתה הגזילה. מ"מ לכשיבאו עדי שמעון הרי הלוקח יתבע גוף החפץ מיד המערער יהודא בכח סברת אנן אחתינן לי'. וכמו שהוכחנו למעלה וא"כ הרי לא ישאר ביד יהודא ויתבע מהלוקח גוף החפץ ושמעון הרי יתבע המעות ושוב יכתוב הרשאה על זה והדרא קו' הנ"ל ובהא ל"ש תירוצי דלעיל דבשלמא בגזלן שאין עתה החפץ בידו רק ביד הלוקח שפיר מצי לטעון ליהודא שכבר השיב לו הגזילה ואין שום חיוב באחריותו מה שכבר יצא מתחת ידו ע"י עדי שמעון. וא"כ הלוקח שבידו עתה הגוף החפץ א"כ מה התנצלות יש לו ממ"נ חייב לאחד מהם או גוף החפץ או דמים וצריך לשלם בוודאי עכ"פ ע"י הרשאת שניהם. ודו"ק היטב כי נכון הוא:
עוד בסוגיא הנ"ל:
על קו' התוס' בד"ה כגון דאיכא סהדי למר וכו'. תימא וכו'. וי"ל וכו'. והו"מ לשנוי' כגון שמעיד שראובן מכרה ללוי וכו'. קושיית התוס' לכאורה עצומה ותי' קצת דחוק:
ואמנם י"ל ביישוב קושייתם דרך אחר דהנה דעת הרא"ש דנוגע פסול אף לחוב והיינו משום דהו"ל כקרוב ממש דאינו מעיד גם לחוב. הובא בקצוה"ח ובאו"ת סימן ל"ז אמנם הרב הנמ"י ז"ל הוכיח משמעתין דע"כ לחובה כשר דאל"כ מה פריך וכיון דאודי היכי מצי מפיק לה אלמא כיון שנסתלקה נגיעתו כשר. ותירץ האו"ת והקצוה"ח דשאני הכא דהודאת בע"ד כמאה עדים שלא הי' ממונו מעולם וכה"ג שפיר כשר. משא"כ אם גם לפי דבריו הי' נוגע אז רק שמסלק עתה כה"ג ל"מ. ע"ש בביאור היטיב:
והנה הש"ע סי' ל"ג סעי' הביא דעת שפיסקי' באם עדים קרובים להש"מ ורחוקים לבנים והשכ"מ צוה לפניהם צוואה. הצוואה פסולה אף שעדות נוגע אח"כ להבנים שהם רחוקי' מ"מ כיון שיוצא מרשות הקרוב עפ"י עדותם והו"ל מעידין על קרובם. עי"ש באורך ובמוהרי"ט בתשובה:
ולפ"ז ל"מ כאן הש"ס לאוקמי בגוונא דמעידין שראובן מכרה ללוי דא"כ בפרה וטלית דמעיד כיון דתו לא הדרא לי' דהו"ל יאוש וש"ר. כדמסיק הש"ס והרי עכ"פ קודם שמכרה הרי הוא ממונו שאז לא הוי ש"ר ונפסל להעיד אף לחובה משום קורבה. א"כ אותו עדות עצמו שיוצא מרשות המוכר ללוקח שאז כבר אינו ממונו שיהיה ש"ר הו"ל עדות מהוצאת הממון כמו התם שמעיד על קרובו שנתן מתנה לרחוק שהרי מסירת העדות על קרוביו. ה"נ דכוותה:
סוף הספר