אור ברסלב

שות מבעל טיב גיטין חלק א· רבי צבי הירש הלר

תשובה ז

תשובה ו

ע"ד שאלותיו הנה במה דסיים אפתח הנה עיקר ספיקו סובב והולך מצד השנים האחרונים שנמכרו שיהיו אסורים. כיון דבהו לא שייך כל דפריש ממילא יהיו אסורין גם בלא נודע אע"ג דלא שייכא גזירה שמא יקח מן הקבוע לשיטת הרשב"א ז"ל דקיי"ל כוותי' בסי' קי' זהו תורף ספיקו. (שמה. שכתב עוד אח"כ לספק גם על הבשר שבעין והכלים לא ידענו להלום ספיקו שהרי כל מה שהותרו כבר מכח מכל דפריש למה יאסרו. ויעויין בש"ס בזבחים פ' התערובות [דף ע"ג ע"ב] בהא דשקיל וטרי התם אההוא דירעו עד שיסתאבו וכו'. וקאמר אלא מעתה במגיסא אסירא ובפירש"י שם. ואם כי הסוגי' שם צ"ב ואכ"מ. אבל בנ"ד לא נדע כלל צדדי האיסור שיחזור ויאסר אח"כ כי לא נתבאר בדבריו):

והנה על ספק זה יפה דן להסתפק בזה שגם לדעתי הוא ספק עצום לדינא אבל עיקר הספק כבר הוא מבואר במקומו שם בדברי האחרונים ז"ל. ורא"ש המדברים ובזה הגאון מהר"י ז"ל בספרו כר"ו הוא הביא בשם הרב בעל דרכי נועם בתשובה שכתב לדון לאסור השנים האחרונים מטעם הנ"ל. והרב הכר"ו ז"ל חלק עליו לדינא וכתב להתיר כולם. והרב בעל פרי מגדים ז"ל נראה שמסכים עמו וכן הרב בעל ח"ד ז"ל. ובאמת אגיד כי אם ראוי הי' לסמוך למעשה על גדולים אלו בפרט במילתא דרבנן עכ"ז לא אכחד כי בעיני הוראה זו מפוקפקת מאד מאז ועד עתה וטעמם לא איתברר לי שפיר. והנה הרב הגאון בעל כר"ו ז"ל דן להתירא משום דהוא קודם שנודע התערובות הו"ל כנעקרו כולם ופירשו דלדעת הרמ"א ז"ל ושם כולם מותרים גם השנים האחרונים ה"ה הכא יעוי"ש:

והנה תלי בדלא תניא שגם שם אין מבואר להדי' ובמחלוקת היא שנוי' שגם אם כן מבואר בב"ח ז"ל ובפ"ח שהשיגו בזה על פירושו של הרמ"א ז"ל בסתירת דברי הטור והרא"ש וכ"מ בלשון הש"ך והרב בעל מנחת כהן ז"ל בשער התערובות בשם הרשב"א. אבל גם שם אין מוכרע טעמו של דבר וגם הגאון בעל תב"ש ז"ל בסי' ט"ז ס"ק השיג עליהם ועל הבנת' כן בדעת הרשב"א ודחה ראייתם וגם שדי נרגא בדין זה. ועיקר תוכן דבריו שהרי אף אם נאמר דבכה"ג שפירשו כולן ונעקרו בטל הקביעות שיהיו אסורין מטעם קבוע אבל האיך יהיו מותרין כולם הא עכ"פ חד מניי' דאיסורא והאיסור שבהן להיכן הלך. ואי משום ביטול ברוב נהפך להיתר יהא עכ"פ ב"ח לא בטלי מיהת מדרבנן גם בלא קביעות. דאטו לא גזרו חכ"ז דין דדבר חשוב לא בטל רק באיסור קבוע יעויין שם. ולכאורה דבריו כראוי מוצקים וטעם המתירין צ"ע לכאורה:

הן אמת שבגוף הדין הנ"ל דפירשו כולם מה שהסכימו כל האחרונים הנ"ל זולת הגאון התב"ש בדעת הרשב"א דכולם מותרין וכן באמת משמעות דבריו הי' אפשר להעמידם והוא דס"ל דכל שפירשו כולם בבת אחת ונעקרו הרי בכל חד וחד שייך עליו לומר כל דפריש (ובאמת שגם בזה קיהה הרב מהר"י אלפנדרי ז"ל בס' מוצל מאש סימן ח'. דאיך שייך בכולן בב"א כל דפריש יעויי"ש אבל הרי לשמ"פ הוא מוסכם בהיפוך) ולכן כולן מותרים באמת. ואע"ג דלהתיר כולם הרי ע"כ חד מני' האיסור והו"ל תרתי דסתרי אהדדי. מ"מ לא איכפת לן כיון דבכל חד באפי' נפשי' משרי שרי מטעם רוב. ודמי לשני שבילין דמתירין לשניהם בזאח"ז מטעם דאוקמי' אחזקת טהרה אע"ג דממ"נ אחד טמא וכל חד וחד אוקמי' אדיני' ובחזקתו כמש"כ התו' בפ' שני נזירים ובחולין פ"ק דף י' ד"ה הלכתא גמירי לן יעויי"ש וי"ל דה"ה ברוב ואולי הוא צד כ"ש דרובא עדיף מחזקה:

ומה שיש עוד להוסיף בזה ע"פ מ"ש הגאון הכר"ו ז"ל לדון על מחלוקת הגאונים האחרונים ז"ל בבהמה אחת שצלע א' פירשה וצלע אחת נשארה קבועה במקומה אם נידון חלק הקבוע אחר חלק שפירש או לא אי שנידון על כל א' וא' כדינו. וע"ז הביא דברי האס"ז פ"ק דב"מ בשם שכתב שם דמה שהתירה התורה כל דפריש אינו בתורת וודאי להתירא אלא שהתורה התירה ספק זה ועכ"פ ספיקא הוי ומזה הוציא ז"ל לדון דכל חלק נידון כדינו שאינו ככלל תרתי דסתרי אהדדי יעויי"ש בסי' ק"י ס"ק.. ועמש"ל בזה. וא"כ ה"נ י"ל בנ"ד בפירשו כולם שיהיו כולן מותרין מצד כל דפריש ולא איכפת לן בתרתי דסתרי אהדדי. ודו"ק:

וניחא נמי בזה מה דלא מצינו עכ"פ חילוק בפירשו כולן למ"ד דכולן מותרים בין נשאלו בזאח"ז או בב"א כמו בשני שבילין (ולא עוד אלא דלמ"ש הרב המ"ל בפי' י"ט מה"ל אה"ט הלכה. דכל שא' נתלה בחבורו שא"א להתיר הא' כ"א כשהי' השני אסור אף בזאח"ז הוי כבב"א יעו"ש. וה"נ דכוותי') אבל לדברי האס"ז הנ"ל י"ל דהכא עדיף טפי משום דהכא לא איכפת לן כלל בסתירת הדברים כיון דהתורה התירה ספק זה ודמי לספק ממזר לשיטת מקצת אחרונים ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל. יעויין בפ"ח ומהרי"ט וכר"ו בסי' ק"י ודמש"ה גם תרתי דסתרי אהדדי שרי מדין תורה עיי"ש:

ובזה ממילא אין מקום לקושי' הגאון התב"ש מההוא דב"ח ל"ב דאנן לאו מתורת ביטול אנו מתירין כולם כ"א מצד כל דפריש בכל חד וכמ"ש וגזירה לא שייכת כיון דפירשו כולן ודו"ק:

והנה לקושטא דמלתא גם בזה לא נייח לן כי עיקר דברי האס"ז חידוש הוא לא נמצא לו חבר בדברי הראשונים ז"ל. וגם עיקר יסוד דבריו למעיין שם הוא על שיטתו בענין ביטול חד בתרי דמצינו דאיסור נהפך להיתר יעויי"ש (ואולי מזה יצא לו שיטתו הנ"ל דהרי באמת צ"ב לכאו' מאי דקיי"ל כן בביטול חד בתרי דמנ"ל הא דהא מקרא דאחרי רבים להטות לא שמעינן כ"א דאזלינן בתר רובא ברובא דאיתא קמן בכה"ג דט' חניות וסנהדרין. וגם ברובא דליתא קמן מההוא קרא או מהל"מ מסיני כמש"כ רש"י בחולין.. אבל איסור נהפך להיתר מנ"ל. ולשיטתו הנ"ל ניחא קצת ועכ"ז צריך הדבר הסברה מאוד ויעויין בחי' לח"מ בדיני קי"ל. בביאור דברי התו' ר"פ המניח ואכ"מ להאריך) וכיון דבב"ח גזרו שלא יועיל ביטול ברוב ולא נהפך האיסור להיתר למה באמת התירו כל דפריש. ויש ליישבו:

אבל גם אם נקיים דברי האחרונים ז"ל עכ"ז לא יתכן כא' באם באמת פירשו כולם בב"א. אבל בפירשו בזא"ז הרי השנים אחרונים שנשארו קבועים קודם שפירשו מאין הרגלים להתירם מטעם כל דפריש כיון דלא הי' רובא דהתירא. ועיין בב"י סי' נ"ז שכתב כן בפשיטות בטעם איסור שנים אחרונים וכ"כ המעד"מ בפ' או"ב וראיתי להרב בעל כר"ו שכתב בסי' קי' על מ"ש רע"א ששנים אחרונים אסורים הטעם דהו"ל כמבטל איסור לכתחילה ובאמת לפי טעמו שכתב שפיר יש לחלק בין קודם שנודע האיסור דאז לא שייך ה"ט. ועכצ"ל דגם כה"ג שייך כל דפריש גם באחרונים אף שפירשו בזה אחר זה. אבל סברא זו רחוקה מאוד ופשוטן של דברים משמע כמשכ"ל בשם הרב"י והמעד"מ ז"ל. וכבר עלה בידי כמה אופנים להעמיד שיטתו וכולם לא ימלטו מדוחק בעיני. ולכן לא אתברר לן טעמא לחלק בשנים אחרונים בין קודם שנודע לאחר שנודע כיון דלא שייך בהו טעמא דהתירא דכל דפריש. וגם בס' ח"ד להגאון מליסא אם כי גם הוא הסכים בגוף הדין אבל לא ביאור טעמא דמילתא לנכון:

ועכ"ז למעשה להחמיר בהפ"מ נגד הכרעת אחרונים הנ"ל אין בידינו כי אולי טעמם ונימוקם עמם והוא מידי דרבנן וכמדומה בעיני שכן מהפשוט כבר המנהג להתיר הכל:

והנה עוד עלה ברעיוני נצדד ולומר הדין של האחרונים ומנהגן של ישראל ושיש צד להם מטעם אחר, ומתחילה אבאר מה שנראה לכאו' בעיני ראי' מוכרעת לדחות דעת הג"א שהובא בב"י ובש"ך סי' ק"ט דכתב באיסור דרבנן בחד בחד דמותר לשני בני אדם ועיין בת"ח כלל ל"ט שהזכיר ג"כ דיעה זו והוא ממש"כ הרב"י ז"ל בסי' כ"ז לחקור אההוא דינא דס' דרוסה שנתערב באחרים שנחלקו ר"י ור"ת אי שרי מטעם ס"ס. ור"י ז"ל ס"ל דלא הוי ס"ס כיון שס' אחד בגופו וס"א בתערובות. שהרי אכתי הו"ל למשריי' בס' א' מטעם ס' דרבנן לקולא כיון שכבר נתבטל ברוב מן התורה ומדרבנן ב"ח ל"ב ועיקר תירוצו בשם מ"כ כיון דעיקרו מדאו' רק ע"י ביטול נתגלגל לדרבנן ספיקו להחמיר כשל תורה עכ"ד:

והנה האחרונים ז"ל הש"ך וס' ק"י בדיני ס"ס וכן בטו"ז סי' קי"א הרגישו להקשות אההוא כללא מההוא דשני קדירות דקיי"ל כמו דתולין באיסור דרבנן כן חולין באיסור דאורייתא ובמין במינו כל שנתבטל ברוב מן התורה דהו"ל ספיקא דרבנן משום שכבר נתבטל וע"ש מה שתירצו באופניהם שונים. אבל המחוור בזה מ"ש הרב בעל מנחת יעקב ז"ל במקומו בדינו ס"ס. ואמנם הנני מוסיף טעם וביאור לדבריו דבאמת לא נוכל להכחיש דמעתה אחר הביטול כבר אין בו שום חשש איסור דאוריי' גם לאוכל כל התערובות ועד גוף האיסור. וממילא דמעתה כל מה שיש בו ספק הו"ל ממנו ס' דרבנן אלא דבס' דרוסה אנן הכי דיינינן דס' הראשון שמא לא נדרס שאנו רוצין לצרפו ולדיינו כספק דרבנן זה כבר נולד בדאו' ובספיקו זה יעמוד גם אחר שנתגלגל לדרבנן וממילא אם נדינו כוודאי מצד זה הרי אין לו ביטול שגם איסור דרבנן מעיקרו ג"כ הרי לא בטל משא"כ בשני קדירות שלא נולד הס' מעולם בדאו' שהרי האיסור וההיתר היו מבוררין קודם לכן ואין הספק אלא אם נתערב כאן או לא וזה הספק נולד עכשיו כשכבר אין בו להא דאיסור תורה ומתחיל הס' בדרבנן וספיקו שפיר להקל ויע"ש שהביא סמוכין לדבריו מדברי מהריב"ל וצ"צ (ולדעתי יש להעמידו ג"כ בכוונת הש"ך ז"ל שאם כי מלשונו בדיניו הארוכים יש קצת מותרי דברים לפי כוונה זו אמנם בלשונו בדיניו בקצרה נראה שחילוקו עד"ז יעיי"ש היטיב:

ואמנם לפ"ז צריך ביאור דא"כ בס' דרוסה נמי ניהי דס' הראשון שמא אינו טריפה נולד בדאורייתא אבל עכ"פ נתיר התערובות כל חד וחד מספק א' לבדו שמא אינו האיסור וזה הספק אינו נוגע כ"א לספק דרבנן שהרי האיסור עצמו כבר אינו אסור רק מדרבנן. וע"כ צ"ל דכה"ג שנתחזק איסור בתערובות גם אם הוא דרבנן כל כה"ג ספיקו להחמיר וזה פשוט:

והנה הא וודאי דלא גרע ההוא תערובות אע"ג דב"ח לא בטל מתערובות חד בחד דהוי ממש כגופו של איסור כמש"כ הפוסקים ואי הוי אמרינן בחד בחד נמי בוודאי איסור דרבנן שריין לשני בני אדם מכש"כ דהוי לן למשריי' תערובות דב"ח שנתערב א' בהרבה לאכול מן התערובות לשני ב"א מטעם ס' דרבנן שמא אינו האיסור דהא ס' זה לא הוי כ"א ס' דרבנן כמו בשני קדירות הנ"ל כפי החילוק דלעיל. וע"כ דליתא לדינו של הגה"א הנ"ל וכהסכמת כל הפוסקים וכמ"ש הרב"י במקומו שהוא דחוי:

הן אמת שלמה שכ' שם הרב בעל פר"ח סימן ק"י לדחות ראייתו נגד הגה"א מההוא דמס' תרומות משום דתרומה גזרו שיהי' יותר מס' חמירא טפי. א"כ יש לדחות גם ראי' זו. אבל באמת עיקר דבריו דחוקים דאטו יהי' מגרע גרע מחד בחד וכמש"ל. ומעתה אומר אני דאף שהוכרחנו מזה דליתא לדינו של הגה"א היינו להתיר לכתחלה לשני ב"א אבל הא מיהת לשיטת הרמב"ן ז"ל דס"ל דבשני קדירות של שני ב"א תולין א' בחבירו באיסור דרבנן אף ששניהם של היתר בזאח"ז והובא דעתו להלכה בש"ך ז"ל סי' קי"א ס"ק ע"ש. שהכריע כן וכן הרב בעל פ"ת שם. א"כ עכ"פ הי' מקום לדין כן גם על התערו' הנ"ל אם לקחו הרבה ב"א לתלות זה בזה כמו בכל איסור דרבנן שהרי למ"ש אחר שנתערב מעתה כל ספיקו מכאן ואילך דיינינן להו כסדר. לקולא ומדין ב' קדירות הנ"ל וכ"ש לתירוץ הטו"ז רס"י קי"א שתירץ דכל שהוא דרך תלי' תולין אף שהי' ספיקו נולד בדאורייתא ע"ש דהכא לא גרע ולשיטת הרמב"ן מיהת יש להתיר כה"ג אלא דגם צד היתר זה עפ"י שיטת הרמב"ן לא יתכן עכ"פ בנשאלו בב"א גם להרמב"ן דמדמי לה לשני שבילין הרי מבואר דבב"א מיהת שניהם טמאים. ולשיטת הר"ן ז"ל שהובא במ"ל פי"ט מהל' אה"ט כשידע אחד בחבירו ג"כ הו"ל כב"א, יעויי"ש שהוציא מסוגי' דכתובות גבי עיר שכבשוה כרכים. ועוד שם כמה אי לוקים בזה עי"ש. ואמנם גם בזה יש לצדד ולומר לכה"ג בנ"ד אף בב"א משרי שרי למאי דמחלק התם בסוגי' הנ"ל במחבואה אחת דאפי' בב"א שרי מטעם דאימר לא איטמאי והיינו דאע"ג דאסורת כ"א מספק בדליכא למיתלי במחבואה אבל כיון דאיכא ספיקא במלתא בהא שוב כל דאיכא למתלי תלינן להתיר כולם בב"א כיון דעכ"פ אינה סתירה מוודאי איסור. ועיי' במ"ל פ' מה"ל חמץ ומצה מה דשקיל וטרי בענין זה. וא"כ י"ל דה"נ בהנך שנים אחרונים אע"ג דנאסרו ותלינן דאיסורא נשאר בהו ומה שפר' הוי דהתירא אבל הרי י"ל להיפוך ומה שלפנינו הם דהתירא ובפרט למש"ל בשם האס"ז דכל דפריש אינו אלא כשאר ס' השקול והתורה התירתו. דלפי"ז אין לתלות יותר האיסור באחרונים מבראשונים. ולכן כל כה"ג גם בב"א מותרין. והגם כי יש לחלק ולפקפק דלא דמי להך דכתובות דהתם הספק אם הי' אסור כלל בכל הנשים משא"כ כאן. עכ"ז אם כי אין ראי' גמורה משם נוכל לחלק גם כאן מסברא ועכ"פ ל"ד ג"כ לשני שבילין:

ובאמת שאם באנו למידה זו דלדעת הרמב"ן משרי שרי בכה"ג גם בב"א ממילא נוכל עוד להרחיב צד היתר זה גם לשיטת הרשב"א בר פלוגתי' דהרמב"ן בהא מילתא וס"ל דאין תולין בשני בני אדם ודל"ד לקדירות גם לשיטתו יודה בנ"ד דהשנים האחרונים ג"כ מותרין למה שמבואר שם הגאון כרו"פ בסוף ספרו טעמו של הרשב"א ז"ל. וחילוקו מנידון שתי קדירות הוא משום דהתם בשני קדירות א"צ להזכיר הספק של חבירו רק הספק שלו דהוי ג"כ ספיקו לקולא ולכן משכחת לה שנשאלו כ"א על עצמו בזא"ז משא"כ בנדון הרמב"ן דאי הוי מזכיר ספיקו לחוד הי' מחמירין על ספיקו כיון דשני הקדירות דהתירא ועיקר ההיתר משום ספיקו של חבירו ושיתלה בו הו"ל כנשאל עליו ועל חבירו דקיי"ל כר"י דהוי דינו כבב"א עיי"ש. ודבריו נעומים וכבר חזקנו דבריו בכמה דוכתי בחידושינו והבאתי סמוכין לי' מדברי הירושלמי:

ולפי"ז למה שבארנו דנ"ד להרמב"ן גם בב"א יש להתיר. א"כ י"ל דגם להרשב"א שרי דגם אם נדינו כנשאל עליו ועל חבירו שרי מטעם ספק שמא אין כאן איסור בתערובות שלפנינו ולכן לא הוזכרת תנאי זה דשנים אחרונים אם רוב בהך דסי' ק"י בנמכר קודם שנודע ואתא לכ"ע גם לשיטת הרשב"א שממנו מקור מוצא הדין דמה שנלקח קודם שנודע האיסור שרי. ודו"ק היטב בכ"ז:

והנה הראינו מקום קיום מנהגן של ישראל גם למה שפקפקנו על החולקים על הרב בעל דרכי נועם ז"ל. אמנם בלא"ה כבר כתבנו שלמעשה אין בידינו להחמיר נגד זקני ההוראה וכבר הורה זקן רבן של כל בני הגולה בעל כרו"פ והחזיקו בהוראתו הגאון בעל פ"מ והגאון מליסע ז"ל ובמקום הפס' מרוב' ולכן הבשר והכלים בח' כשרות:

וע"ד שאלתו הראשונה בנדון הטבח שיצא פעם ראשונה טריפה מתחת ידו פ"א והודה ע"ז והתנצלותו שמחמת מהירות יצא המכשלה מתחת ידו וע"ז נפשו בשאלתו נידון הבשר והכלים דלמפרע ועל השוחט עצמו מכאן ולהבא וכאשר בא בדבריו בארוכה בענין זה:

הנה באמת על שחיטתו למפרע גם אם הי' ידוע למזיד ופושע בעיני כדאי הוא הרב הש"ך ז"ל הנוככים לדברי מהרש"ל וכל העומדים בשיטתו דמה ששחט למפרע כשר ולא איתרע חזקתו ואפי' בהמיר וכמ"ש מהתוספתא. ואם כי הרב התב"ש ז"ל נחץ בזה. המעיין יראה כי אין לו שום ראי' ומכרעת מול המתירין ונדחק לדחות ראייתם מהתוספתא וגם מן הסברא מוכרעין יותר דברי המתירין. דהרי בכל עבירות שבתורה ועד זומם לכ"ע לא נפסל עכ"פ למפרע קודם שהעיד שקר וכשר לעדות. ולמה לענין שחיטה נחמיר טפי ומכ"ש לענין הכלים. דהרב התב"ש גופי' מכשיר גם בב"נ ואסרינן למפרע שחיטתו ומ"מ הכלים כשרים אחר מעל"ע והו"ל ספק דרבנן. וגם בההוא דינא דפושע הכריע כן וכן הגאון הכר"ו ז"ל. ואף שהרב בעל פר"מ ז"ל פקפק בזה כבר ערכתי בזה תשוב' ארוכה זה לי איזה שנים לק"ק צעצא. והוכחתי כי דברי התב"ש והכר"ו נכונים לדינא בלי פקפוק:

אבל לפענ"ד בפשיטות יש להכשיר גם מה שבעין עפ"י דעת המתירין ז"ל שהם גדולי האחרונים כמבואר בש"ך. אמנם על השוחט מכאן ולהבא הנה בפ"א אם מעבירין אותו כבר ידוע שבמחלוקת שני' ושדעת הרמ"א ז"ל בשם מוהרי"ק להכשירו ואף שהש"ך ז"ל חלק עליו מ"מ כבר כתבנו בתשובה שיש סמוכין לדברינו בפירוש דברי מהורי"ק גם בלשון הרוקח ז"ל גם בתשובת שארית יוסף סימן כ"ג ובכל בו העתיק ג"כ דברי הרוקח ז"ל. ואם כי רבו המחמירין ג"כ בדין זה עכ"ז גם הרבה מקילין בענין ההעברה ומחלקים בין חמוד ממון ובאם אינו מחמת חמוד ממון. וכמ"ש מעלתו ני':

ועיין בפר"ח סי' קי"ט. וכבר הארכתי בזה בתשובה הנ"ל והראינו יסוד מוסד לזה מדברי הטור בח"מ סי' ל"ד במה שהבין בדעת הרמב"ם דלהטור משמע בדעתו דלא פסלינן לי' לעדות כ"א בטבח שמוכר לאחרים. והרב"י ז"ל כתב שעכ"פ צריך קבלת תשובה וא"צ תקנתא דפסב"ד ועיי"ש עוד בד"ה כל שנתחייב וכו'. דכל שמקבל עליו לפני ב"ד שבעירו שלא ישוב לזה עוד ויעשה נדר לעצמו בדבר המותר מעין המכשול שנכשל כבר סגי לחזור לכשרותו, ומשמע לי דה"ה לענין העברה. שהרי הך תקנתא דפס"ב לא איתמרא כ"א לענין העברה ומדמייתו לה התם משמע דדין עדות למדו משם. וא"כ י"ל דה"ה להיפוך ילפינן דין העברה מדין פיסול עדות. ועיין עוד בתשוב' שארית יוסף סימן הנ"ל ובטור סי' קי"ט ס"ק ו'. עוד העתקנו שם דברי הר"ן בחודשיו פז"ב דשם משמע חומרא טפי לענין טבח הממונה לרבים וכתבנו שהיינו לפי גרסתם בש"ס דע"ז דף ח' ושלפנינו הגרסא בענין אחר והוא שיטת רש"י ותוס' ושאר ראשונים ואין מוכרח חומרא זו ורש"י ור"י ז"ל כ' חילוק' שם גם באיכ' חמוד ממון דמינ' מיירי התב"ש גם בפרי תואר אעפ"י שחלק על הפר"ח בקצת דיניו והחמיר בהם הסכים בא"י אם מזיד אם שוגג סגי בקבלת דברי חבירות. גם התב"ש הסכים כן לדינא בא"י אם שוגג או מזיד שיש לדונו כשוגג עכ"פ אם כפי ראות עיני הב"ד בחזקת כשר פשיטא שהסומך ע"ז למעשה כפי הסכמת רוב גדולים הנ"ל שאין לפקפק עלי'. וא"א לי להאריך בכ"ז כי גם בזה המעט קשה עלי המכתב וההעתקה והנני נחוץ להשיב כפי מבוקשו הכ"ד דו"ש.

תוכן העניינים

שות מבעל טיב גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה