אור ברסלב

שות מבעל טיב גיטין חלק א· רבי צבי הירש הלר

תשובה ו

תשובה ה

שאלה ותשובה בענין בן פקועה

ע"ד אשר בדק לן מעכ"ת במכתבו בבהמה שנולד בה ס' טריפות לאחר שחיטה בענין דתלינן לקולא מטעם נשחטה הותרה מה דינו של ב"פ הנמצא בתוכה דלהעובר אית לי' חזקת אמ"ה דבמעי אמו נמי שייך אמ"ה אע"ג דלאו לאברים עומדת עכת"ד:

ואם כי גוף הנדון באמת עיון עמוק הוא ומסתעפים לזה הרבה ענינים בסוגי' הש"ס והפוסקים וקשה עלי בעת הזאת לבא בארוכה מפאת כמה טרדות שונות. עכ"ז למען כבודו לא אחשה לח"ד בדרך קצרה אשר נוגע לשורש הדין. והנה במה שתפס מעכ"ת החזקת איסור מצד אמ"ה ולא מצד אינו זבוחה דשייך נמי במעי אמו לפירוש התוספו'. וכמבואר בדבריהם במס' שבועות דף כ"ד ע"א ד"ה..:

אולי כוונתו לתפוס הספק אליבא דכ"ע דמצד שאינו זבוח הרי רש"י וסייעתו פליגו אבל מצד חזקת איסור אמ"ה הרי התוס' ג"כ יודו בהא לרש"י. דאע"ג דפליגו בעלמא אפירש"י שפירש מימרא דר"ה מצד אמ"ה היינו דמיירי בכל בהמה שבאמת נשחטה וכבר היא מתה עכשיו הרי הו"ל נבלה ואין מחזיקין מאיסור לאיסור. אבל בכה"ג דהבן פקועה עדיין חי ושייך בי' לדון על איסור אמ"ה הו"ל אותו איסור עצמו והוי חזקה מעליא לכ"ע:

אלא שלפ"ז לכאורה לא יהי' מקום הספק כ"א ברוצה באמת לאכלו חי אבל באוכלו לאחר נחירה או מיתתה תו לא הוי איסור הראשון ולפי' התוס' הרי אין מועלת חזקת איסור אמ"ה לנבילה. וכמ"ש להקשות על רש"י ז"ל כה"ג והוא מציאות רחוק. אלא דלאחר העיון הא ליתא דנראה ברור כל כה"ג דנולד הספק הי' לו חזקת אותו איסור ממש ודנוהו לחומרא מצד החזקה וממילא גם לבתר דפקע האיסור הראשון ממילא נמשך בתרי' הספק לחומרא גם להאיסור אחרון והו"ל כמתה מאלי'. וסברא זו מוכרעת מהא דלא בדק בסימנין דמטמאה במשא אע"ג דלענין טומאה לא איתחזק והי' לה חזקה שאינה טמאה. מ"מ כיון דלענין איסור לא דנוה כשחיטה הו"ל כלא נשחטה ומתה מאלי' כמו שהסביר שם רש"י וכל המפורשים. ומאן דפליג התם כתבו תוס' ורשב"א הטעם משום דאינה חזקה מדאורייתא דרוב שוחטין יפה יעוי"ש. משמע דבחזקה מעליא כ"ע מודו לסברא זו דמחזיקין מאיסור לאיסור כל שכבר נתחזק באיסור הראשון לחומרא. ובאמת שזה לי יותר מעשרים שנה אשר כתבתי בחידושי' כי אפשר להליץ כן בעד רש"י ז"ל על פירושו משום איסור אמ"ה במה שהוקשה עליו דהא השתא הוא נבילה. די"ל כיון דרובא דרובא איכא פירכוס בכל בעל חי כשנשחט ובעודו מפרכס הרי הוא כחי לכל דבריו. אלא דשחיטה כשרה מתירתה לאכילה לישראל ולב"נ מצד מי איכא מידי לא כן בשחיטה פסולה. וא"כ ע"כ נידון הספק לחומרא לאוסרו בשעה זו מצד אמ"ה דהוא ממש איסור הראשון כיון דלא נשחט ממילא כשמתה אח"כ נעשית מספקי כמ"ש רש"י שם לענין טומאה וכמש"ל ודו"ק. וישבינן בזה אז קו' קצת אחרונים בסי' י"ז בשוחט המסוכנת בלילה וס' אם פרכסה דהוי ס' נבילה ולא אמרינן דהו"ל כס' שהה לאוסרה וודאי מטעם חזקה די"ל דהתם לשי' רש"י וסייעתם הנ"ל ליכא חזקה לאיסורא כיון שלא הי' איסור אמ"ה ממוצע שהרי עיקר האיסור שלא פרכסה ונטולה נשמתה קודם הגמר ואין מחזיקין מאמ"ה לנבילה. כ"ז כתבנו בחי' ועדיין הדברים מפוקפקי' בכוונת רש"י ז"ל מכמה טעמי':

אמנם גוף הסברא נכונה דכל שנתחזק כבר באיסור הראשון מודו כ"ע לפירש"י. ולכן גם בנ"ד הספק במקומו בכל גווני וכמש"ל אלא דמצד אחר רואה אני שאין ספק זה מוכרע לשיטת רש"י ז"ל דמה שתפס מעכ"ת לי' במושלם דאף דבמעי אמו אינה עומדת לאברים מ"מ שייך חזקת איסור משום אמ"ה. באמת כן הי' נראה מן הסברא אבל מדברי תוס' ביצה דף כ"ה לא משמע הכי יעוי"ש. דמעיקרא הקשו על רש"י מצד שהוא מאי' לאיסור והעלו דמצד אינו זבוחה הוא החזקת איסור וסיימו בתר הכי וז"ל ובהכי ניחא גם למ"ד לאו לאברים עומדת וכו'. משמע דס"ל דלמ"ד לאו לאברים עומדת לא שייך לדון על חזקת איסור אמ"ה ג"כ. אלא דלא אלימא להו להקשות על פרש"י מטעם זה דילמא ר"ה ס"ל דלאברים עומדת ולדידהו א"ש לכ"ע ולפ"ז בעודו במעי אמו דלכ"ע לאו לאברים עומדת י"ל דלא שייך ג"כ חזקת איסור אמ"ה (ואולי רש"י ז"ל לא ס"ל הכי) ולפי שיטת התוספות בלא"ה שייך לדון משום חזקת איסור שאינו זבוח דא"ל דכיון דשחיטת אמו טיהרתו מידי נבלה לא הו"ל חזקת איסור ממש וכעין שכ' מהרש"א בבכורות דף לענין נקובת היושט דזה אינו דהתם לפי שיטתו דמטהר מידי נבלה לא נשאר גם לענין אכילה כ"א איסור טריפה. משא"כ הכא בעובר כיון דלא הועילה לענין אכילה נראה דדינו ממש כמו כל אינו זבוח. וזה פשוט. ויהי' איך שיהי' הספק במקומו כמ"ש:

ולענין דינא אומר אני כי למ"ש הר"ן בחידושיו בריש הסוגיא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא דהא דמייתי לה בסוגיא זו היינו לפרושי מימרא דר"ה במה דאמר דנשחטה בחזקת היתר עומדת דכל טעמו דר"ה ע"כ משום רובא דרוב בהמות כשרות דהא חזקה אין ולה' שמא נטרפה מן הבטן וע"כ משום רובא יעוי"ש היטב וכן נ"ל קצת מדקדוק לשון רש"י ז"ל בדף ט' ע"א ד"ה דאע"ג דאתייליד בה ריעותא וכו'. שסתם בהמות אינן טריפות וכו' (אלא שי"ל דכוונתו ע"ד שכ' רבינו שמשון משום חזקה דאתיא מכח רובא ועדיין צ"ע) וכן ברשב"א במשמרת הבית בדף ו' ע"ב כתב נמי טעמא דר"ה או משום חזקה או מצד רובא יעוי"ש. משמע דטעמא דר"ה שייכא גם משום רובא א"כ לפ"ז גם בס' טריפה הפוסלת שחיטה נמי שייך לדון משום נשחטה הותרה דהא רובא עדיף מחזקה ול"ד לס' שהה ס' דרס דליכא רוב נגד החזקה:

ולא הי' מקום לדון אלא דנימא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר לשיט' כמה פוסקי' דגם לרבנן דר"מ אמרי' סמוך:

והנה הרא"ה בבדק הבית והרשב"א במשמרת הבית נלחמו בזה אהא דרוב מצא"ש מומחין הן. דהרא"ה ז"ל סובר דשייכא כה"ג לדון מטעם סמוך אלא דאינו רוב אלא כל. והרשב"א ז"ל כתב כמה חילוקים בדבר ומכלל חילוקיו דלא אמרינן סמוך בכה"ג כיון שעכ"פ נתעסקו לבטל החזקה דהיינו השחיטה והרוב והמיעוט אם נעשה העסק כהוגן עכ"פ נגרעה כח החזקה שלא לצרפה לרוב. ולפי' דבריו גם הכא הו"ל כנעשה העסק גם בעובר ע"י שחיטת אמו שהרי הועילתו לטהרה מידי נבילה ודיינינן כאלו נשחטה עם אמה וגם לפי סברתו שם דלא אמרינן סמוך מיעוטא כי אם במיעוט המסתלק מרוב דהיינו במיעוט מפילות דמסתלק מן הרוב המתעברות שהרי מיעוט איכא שאינם מתעברות כלל משא"כ במיעוט דאין מומחין עי"ש. וה"נ הוי לי' מיעוט המסתלק מכל:

ועוד צידד שם דלא אמרינן סמוך כ"א בדבר ההוא שיש בו החזקה וזה תלוי במחלוקת פירש"י ותוספו' במה שאמרו בקידושין פ' בתרא ברוב תינוקות מטפחין שרש"י ז"ל פירוש מטפחין בשרצים ור"ת שם ושאר ראשוני' פירשו מטפחין בעיסה. כלומר דהרוב והמיעוט במגע העיסה וטעמם מבואר בריטב"א ז"ל בחידושיו שם דאם הרוב בתינוקות ואינהו ל"ל חזקה להצטרף עם המיעוט כבר הו"ל כנתחזקו בוודאי טמאים תו ל"מ חזקת טהרה דעיסה לגרע הרוב כיון דוודאי נגרע. וראייתו מהך דשליא בבית הבית טמא אע"ג דהבית אית לי' חזקה מ"מ כיון דהשליא ל"ל חזקה ונתחזקה בוולד ע"י הרוב תו' ל"מ להצטרף יעוי"ש באריכות ולפי דבריהם גם בכאן הרי האם גופה נתחזקה ברוב ואין להמיעוט כח להתחזק וממילא הו"ל כוודאי נשחטה ומהני גם להוולד. וזה נ"ל מוכרע לפי שיטה זו דהיתר העובר תלוי במעשה השחיטה של אמו:

ואמת שבזה הי' מקום לסלק גם מה שפקפק הרב מהרש"א ז"ל בחולין בתו' ד"ה.. על שיטת רבינו חיים כהן. דמפרה אדומה יליף דרובא עדיף מחזקה ואכתי נימא סמוך. וי"ל דהתוס' לשיטתם שם בקידושין דלא אמרינן סמוך כ"א בגוונא דהמיעוט וחזקה בחדא מילתא הוא והרי התם בפרה ליכא רק רובא ואתחזקה בכשרה מחמת הרוב לא מצרפינן חזקת טמא ואולי י"ל כיון דהפרה אינה ראוי לאכילה ולהשתמש בה מצד הרוב לחוד כ"א לטהר טמאים הו"ל כאלו החזקה ורוב מצטרפי' יחד. ובשליא בבית י"ל דאתחזקה מצד הרוב לטמא דבר שאין לו ח' טהרה וכה"ג. ודו"ק. ועדיין הדברי' צ"ע. ויהי' איך שיהי' נידון דידן דהשתמשנו ברוב להתיר האם באכילה ממש לשיטת התו' וריטב"א והעומדי' בשיטתם גם מטעם סמוך אין מקום להחמיר:

אלא שבגוף פירוש הר"ן ז"ל במימרא דר"ה דהוא מטעם רוב נראה דלאו בכל גוונא ס"ל לדון הרוב במקום ריעותא כ"א במידי דאיכא למיתלי לקולא ואיכא לפנינו מידי שראוי לתלות בו כגון במשמשא ידא דטבחא וכה"ג ובהא מצרפינן הרוב אבל בס' השקול ממש י"ל דאיתרע לה רובא מצד ריעותא דבהכי א"ש דבריו מ"ש בפירושו להרי"ף כרבינו יונה ז"ל בס' שמוטת הגף דאסור בס' לאחר שחיטה ואמאי לא ניזול בתר כשרות וע"כ כדאמרן:

ובהכי ניחא מה דקשיא לכאורה על הר"ן ז"ל מההוא דנשמטה הגרגרת וא"י אם נשמט קודם שחיטה או אח"כ דבברייתא איתמר להדיא דפסולה והרי רוב אינם שמוטות כמ"ש הראשוני' טעמא דא"צ לבדוק לאחר שמוטה יעויין ברא"ש בחי' ובתשובה. והרי אף אי נימא דהו"ל ס' בשחיטה מ"מ הא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף:

הן אמת שבר"ן בפי' הרי"ף ז"ל כתב טעם אחר אהא דא"צ לבדוק מחמת שמוטה דבהמה בחיי' בחזקת שלא נשמטה קיימא ולא הביא טעם האחר משום רוב. אלא דבלא"ה קשיין דברי הר"ן דאי איתא דאינו אלא חזקה הא הוי נגד ח' איסור דבהמה בחיי' כיון דהוי ס' בשחיטה. אלא דבהא י"ל דגם איהו אית לי' סברא זו דרוב אינם שמוטות ומסתמא לא פליג עליי' כיון דהוא מילתא דמציאות. אלא די"ל דאזיל בשיטת הרמב"ן מ"ש טעם הגאוני' ומכללם הרי"ף ז"ל דברוב מצא"ש מומחין דצריך לבודקו כל היכא דאיכא לפנינו כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור ל"מ רוב לחודי' במקום שיוכל לברר. וא"כ ה"נ בשמוטה כיון שאין השחיטה מועלת הו"ל נמי ח' איסור והוי צריך בדיקה עכ"פ כמו שם. לכן הוצרך לחזקה דאינה שמוטה. ואולי י"ל דהוא חזקה שנתבררה שם וא"כ הרי אוקי חזקה נגד חזקה וכמו שיבואר עוד לפנינו דכל ס' בשחיטה שהוא מצד איזה טריפות אחר בבהמה כגון ס' נקובת הוושט וכה"ג טפי מספק לא הוי דאוקי חזקה נגד חזקה ושוב מועיל הרוב שא"צ בדיקה כלל וכיון שכן דהו"ל רוב ג"כ א"כ גם בנמצאת שמוטה ניזל בתר רובא להכשיר אף דהוי ס' בשחיטה דהא רובא וחזקה רובא עדיף ומכ"ש מ"ש דאיכא נמי חזקה שאיננה שמוטה. אע"כ דכל כה"ג דאתייליד ריעותא וליכא מידי למיתלי מודה הר"ן דלא הוי רובא. ודו"ק:

ובזה יש לפרש היטב דברי רבינו יונה שהביא הר"ן ורשב"א ז"ל מ"ש מהכא שמעינן דנשמט הגף וא"י אם קודם שחיטה וכו' דטריפה. והוא תמוה לכאורה דאיך יליף ס' טריפו' מס' שמוטה דהתם הוא ספק בשחיטה כיון שאין מטהר מידי נבילה משא"כ שאר ספק טריפות:

אבל לפ"ש הר"ן ז"ל הדברים מדוייקים כיון שהוא ז"ל פירש מימרא דר"ה דנשחטה בח' היתר עומדת היינו מטעם רובא דבס' השקול אין מקום להכשיר שאין חזקה לשום טריפות ומזה הוכיח דההוא רובא לא מהני באיתייליד ריעותא כ"א במידי דאיכא למיתל' לפנינו וכמ"ש בסוף דבריו דהיינו בזאב וכה"ג. דאי נימא בכל ס' לאחר שחיטה שייך האי רובא א"כ גם הך דנשמטה הגרגרת ג"כ לא א"ש שהרי התם ג"כ איכא ההוא רובא דאינם שמוטות. וא"כ גם אי הוי ס' בשחיטה מ"מ הרי רובא וחזקה רובא עדיף ואמאי פסולה. אע"כ דכל כה"ג דיש ריעותא וליכא אומדנא למיתלי לא אזלינן בתר רובא ומודה ר"ה דל"א נשחטה הותרה. וזה פי' נכון מאוד לענ"ד:

הן אמת שעדיין הי' מקום לדחות הראי' מס' שמוטה די"ל דעכ"פ הוי פלגא ופלגא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה. אלא דלמש"ל בשם הר"ן דגם חזקה שאינה שמוטה איכא. א"כ שפיר הי' מועיל רוב ובלא"ה י"ל דאזלו בשיטת הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שהכריע דל"א סמוך בכה"ג ורוב טעמיו שכתב שם לדחות סברא זו שייכי נמי בס' שמוטה יעויין שם:

אלא דלפ"ז הי' יוצא לנו דין מחידוש דכל היכא דאיכא במידי למיתלי גם בס' נקובת הוושט במקום דמשמשא ידא וכן בנשמט כה"ג תולין ג"כ אף דהוא ס' בשחיטה כיון דלפי' הר"ן מטעם רובא קא אתינן עלה והרי רוב עדיף מחזקה וכן לכל הנהו דמדמי ס' שמוטת הגף לס' שמוטה אלמא דחד דינא אית להו:

ובאמת שלא כן דעת מוהרי"ק ז"ל בסי' ל"ה שהאריך שם בדין ס' נשמטה שרצו להקל מטעם הפרכוס בשמטה ולדמות לבא זאב וכו'. והוא ז"ל השיב דהו"ל ס' בשחיטה ולא תלינן וכתב לדמות לטבל ועלה ונמצא עליו דבר החוצץ דלא עלתה לו טבילה. ודל"ד לסכין דאמרינן סכין איתרע בהמה לא איתרע מטעם דלא שייך ס"ס. והרי למה שביארנו מוכח מדברי כל הראשונים ז"ל הנ"ל דס' נשמט לא עדיף משאר ס' טריפות. דאל"כ לא הוי מוכחי מידי דבס' השקול אסור. וכיון שכן ה"ה מה דמקילינן בשאר טריפות ראוי להקל ג"כ בס' שמוטה לדרך שביארנו דגם התם שייך למיזל בתר רובא נגד החזקה. ול"ד לטבל ועלה ולשוחט בסכין פגומה דבכל הנהו ליכא רובא וע"כ דברי הגאון זצ"ל צ"ע בעיני. ואין לומר דאזיל בשיטת שא"פ החולקים על דינו של רבינו יונה ולשיטתם י"ל דבס' בשחיטה ל"מ בכל ענין וטעמא דר"ה לאו משום רובא הוא וכמו שנבאר לקמן בשיטתם (דס"ל דכל דאתייליד ריעותא אף באיכא מידי למתלי איתרע לה רובא מיהת ולא תליא אלא בחזקת היתר או ח' איסור) והוא שיטת התוספות. ועל כן פטה להחמיר בדינו דזה אינו שהרי באותו סימן עצמו כתב עוד טעם שאין לתלות בפרכוס (כלומר שאינו רגלי' לדבר כמו זאב וכה"ג) ומביא להדיא דעת האוסרים בשמוטת הגף כל היכא דליכא מידי לפנינו לתלות בו וכו'. ומשמע שהסכים עמהם כיון דס"ל כדעת האוסרין א"כ הרי בסברתו הראשונה שחושב דהוי מידי דראוי לתלות בו הוי לי' להקל דלדידהו מוכרע שיש להקל גם כה"ג מטעם רוב דעדיף מחזקה. וע"כ ס"ל דגם מטעם סמוך אין לאסור דאל"כ לא הוי מייתי ראי' משמוטת הסימנים לשמוטת הגף. וא"כ הדרא קו' לדוכתה. דלפ"ז היכא דאיכא מידי למיתלי דס"ל לר"ה דאזלינן בתר רוב ה"ה בשמוטה. והדבר צ"ע בעיני והארכתי בזה בתשובה בנידון ניקב הוושט במקום דמשמש שנתווכחו בזה מורי הוראה תלמידי שי':

תוכן העניינים

שות מבעל טיב גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה