שות מבעל טיב גיטין חלק א· רבי צבי הירש הלר
תשובה ה
בעזה"י יום ואו עש"ק ר"ח מנחם תקפ"ב פה ק"ק באניהארד לה"ה. הרב המאה"ג המופלג מוהרר טובי' ני' אב"ד דגליל שאמערי יצ"ע:
ע"ד ד"ת אשר בא במכתבו דמעכ"ת וראשונה דרש כבודו בפירש"י בכורות דף מ' ע"א ד"ה מחמת עצמו שניכר בהלוכו מחמת שצולע וע"ז תמה מעל' דאם הוא צולע אין צורך למום דשבור דתיפוק לי' דהוא בכלל פסח האמור בתורה. ומעל"ת האריך בזה גם לשום לבבו שבין פירש"י ורמב"ם וטור ז"ל וע"ד הנ"ל שתפס במושלם דפסח בכללו ג"כ שמהלך בצליעה עכת"ד:
ולע"ד מה דמפשט פשיטא לי' למע"כ דאף שיוכל להלוך אלא שצולע הוא בכלל פסח האמור בתורה. לדידי מספקא לי טובא וכמעט נוטה בעיני להיפוך דפסח האמור בתורה היינו שא"י להלך כלל אף בצולע וכל כח הילוכו ניטל ממנו או בתולדה או בסבה אחרת. וזה ממשמעות הסוגי' דר"פ אלו מומין [דף ל"ז ע"ב] דאייתי מעל"ת גופי' דמעיקרא רצה למילף מפסח ועור דבעינן בכל המומין בטל ממלאכתו ואין חוזר מטעמא דדומי' דפסח ועור בעינן. ופירש"י שם פסח בטול מהילוך ועור מראי' והיינו שא"י להלוך כלל דאז נקרא בטל ממלאכתו ואף דבתר הכי מרבינן בכל המומי' אף שאינו ביטול ממלאכתו היינו דמרבינן לי' בכלל ופרט או ריבוי מיעוט (ועיי"ש במהרש"א) אף דלא דמי ממש להפרט אבל עכ"פ נקט מיהת דאי הוי צריך להיות דומה ממש להפרט לא הוי סגי להיות מום כ"א בבטול ממלאכתו והיינו כמשמעות דעור ופסח דהוא ביטול. וע"כ צריך לומר דמשמעות דלשון פסח אינו אלא כה"ג אף לפי האמת וכן מוכח מדפריך בפשיטות והא פסח ועור כתי'. ואי יש לפרש בכלל פסח גם בצולע ומהלך בצולע. לא הוי קשי' לי' להש"ס הך קו' כיון דאיכא לפרושי דמיירי גם באינו ביטול דבכולהו מומין משכחת לה בהכי ובהכי. אבל עיקר קו' מפסח ועור דהנהו לא נתפרשו כלל כ"א בבטולם ממלאכת' והיינו בנקטע וכה"ג. וכן בעור בנסמא לגמרי וכמו שאכתוב עוד בסמוך. וכן למסקנא משמע דסברא קמייתא נשארת על מקומה דפסח ועור עכ"פ ביטול ממלאכתו. ויעיין במרכבת המשנה ח"א פ"ב מה' איסורי מזבח. דס"ל דגם למסקנא דרשינן מן הפרט שיהי' דומה עכ"פ בתרתי או שיהי' גילוי וקבוע אף שאין ביטול ממלאכתו או ביטול ובגלוי אף שאין קבוע ואכ"מ להאריך במה שאין נוגע לענינינו. עכ"פ יהי' איך שיהי' כיון שהוא מום. אבל מצד פסח ביוכל להלך אין שם פסח עליו כלל ואינו מכלל מום שדברה התורה בו. וזה הוא החילוק בין שאר מומים למום דפסח דשאר מומין שם המום עליהם בכ"ע. אבל ממשמעות דפסח אינו אלא אם נינוול ממנו כל כח ההילוך. ובהכי א"ש ג"כ דברי הרא"ם ז"ל בפ' אמור שהביא מעכ"ת בסוף מכתבו ע"ש דנשתרבב ירכו לא הוי בכלל פסח די"ל דכל שמהלך ע"י דילוג וקפיצה אבל עכ"פ עושה מעשה גם ברגל השני להולכו אבל ברגלו קצרה ס"ל שאינו יכול להלוך כלל ברגלי הקצרה והו"ל עכ"פ פסח ברגל אחד דפסול כ"ז נלפע"ד. ויעיין בתיו"ט סוף מס' פאה מ"ש בלשון פסח דהיינו בשתי רגלי' וצ"ע בעיני:
ועוד נראה כן רהיטת ומשמעות הסוגי' דפסח דוקא בכה"ג מיירי קרא ויגיד עלי' ריעו עור דקרא דמפורש דף מ"ד ע"א] דעור דקרא היינו שאין רואה כלל וניטל עיני' וכמו שפירש"י שם אהא דאמר רבא איצטרוך לכתו' עור וכו' דאי כ' עור כו' ואף דבתר הכי דרש מקרא דבראי' כחושתא פסול היינו משום קרא אחרינא דדק ותבלול ואף בזה מסופקני אם בעי דוקא צירף הדק או התבליל. אבל אם אין לו שום סבה אחרת רק שהוכהה מצד עצמו אולי באמת אינו בכללי' דקרא דאינו לא עו"ד ולא דק בעיני' ולא תבליל. ודבר זה לא אוכל להחלוט (והנה בעבד שיסמנה לגמרי וא"י להשתמש בו כדאיתא בפ"ק דקידושי' דף [כ"ד ע"ב] ועיי"ש. אלא דדינו עבד ומומי' דקדשי' ואדם אין שוים כמ"ש הראשונים ז"ל בקידושי' ובבכורות יע"ש) ויעיי' גם בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' ביאות מקדש הלכה ה' וצ"ע. ויהי' איך שיהי' פשטי' דקרא דפסח ועור בהכי מיירי שניטל לגמרי ההילך והראי'. ואף אי נימא דבעור אתרבו מודק ותבליל אף בהוכהה מראית' אבל בפסח דלא אתרבו נשאר על משמעות הראשון שא"י להלוך כלל זה הו"ל לפי שעה. וק' עלי לחפש בזה בכל מקומות השייכי' לזה ומעכ"ת יבחר:
ושוב אח"ז ששלחתי תשו' זו מצאתי במס' עירובין נדפסו בסוף המסכת' ליקוטי' נמצאי' מהגהו' ראשונים ותוספת חדשי' ושם כ' בזה"ל בשם רש"י בנוסח ישן אהא דחיגר פטור מן הראי' וכו' חיגר היינו:.. אבל צולע על ירכו בעל שלש רגלי' קרינן בי' עכ"ל. ומזה מבואר כדברינו דחיגר לאו היינו צולע וכמש"ל. ושמחתי כי מצאתי ת"ל מפורש כמש"ל מדעת עצמי:
ועוד יש גילוי דעת וקצת הוכחה לדברינו מפירש"י בברכות דף נ"ח ע"ב ד"ה קטע. שכ' דהכא ע"כ קטע שנקטעו ידיו דאי לאו הכי היינו חיגר. אבל בעלמא דקתני קוטע לחוד פשוטו שנקטע רגלי' ואי איתא אכתי ל"ל להוציא מפשוטו ונימא דחיגר היינו צולע וקטע היינו שנקטעו לגמרי וע"כ דחגר היינו קטע לגמרי. וגם כי יש לדחות אבל הרי עכ"פ פשוטו של דברי רש"י משמע דחיגר היינו קטע ממש ולא צולע וז"ב אצלי. ויעיי' בלשון תוס' ערכי' דף י"ט ע"ב ד"ה רגלי' משמע דחיגר היינו שא"י להלוך על רגלו בלי מקל ע"ש ועדיין צ"ע:
ומה שתמה על הרא"ם פ' אמור שכ' בפשיטות להקשות על רש"י ז"ל בצרוע. והוא כנגד סוגי' דפ"ק דבכורות יפה תמה. ואני תמה גם על הרב גור ארי' במחכ"ת שגם הוא נעלם ממנו הסוגי' ולא עוד אלא שרצה לחדש דנשתרבבה ירכו מקרי שרוע אפי' בשנתרבבה שניהם ושאין מום דשרוע משינוי אברים הזוגוי' והוא נגד הסוגי' דעכ"פ לס"ד הוי מדמי גם עינו אחת גדולה וכו' לשרוע. אלמא דהוא מצד שינוי דשרוע אברים הזוגיי'. וסבור הייתי לומר דמרש"י ז"ל שם באותו סוגי' משמע קצת דלמסקנא נדחה טעמא דשרוע לגמרי והיינו מלשון רש"י ז"ל שם בדף ג' ע"ב בד"ה ואי קשי' ר"י ל"ל לאשמעינן וכו' תירוץ כיון דאיכא למימר וכו' ואם כי דברי רש"י ז"ל צ"ע וכמ"ש מהרש"א ז"ל. אבל עכ"פ פשטות לשונו משמע קצת דהוא דיחוי ולמסקנא טעמא דר' יוחנן דשינוי הוי מום ממשנה דעינו אחת ואולי ע"ז סמוך הרב הרא"ם להקשות:
אבל באמת אנכי הרואה שגם רבינו רש"י ז"ל בפירושו לגמרא ע"כ ס"ל דשרוע הוי בעינים וכמו שפיר' להדי' דף ל"ו ע"ב גבי ההוא שרוע דאתא לקמי' דרבא וכו' ופירש"י ז"ל דעינו אחת וכו' היינו כמו שפירש"י ז"ל בחומש ודברי רא"ם ז"ל צ"ע. אלא שאני מוסיף להפליא על רש"י ז"ל דבלא"ה אין הכוונה בתורה בשרוע דקרא בעינו אחת גדולה כיון דלמסקנא קיי"ל כר"י דשינוי הו"ל מום קבוע וא"כ הרי בלא"ה פסול משום שינוי כמבואר בסוגי' דפ"ק להדי' דאי הוי קיי"ל כר"י א"צ לפסול משום שרוע. ובאמת מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' ביאות מקדש הלכה י' משמע דפסול משום שינוי. ועוד דהא באדם קיימינן ובאדם וודאי דלכ"ע שינוי פוסל והרי אף אם שניהם גדולות או קטנות פוסל. וא"כ האיך אפשר לפרש שרוע דקרא בא' גדולה וא' קטנה הא אף כששניהם שוים פסול. הן אמת דלזה י"ל דאיצטרוך קרא משום שרוע באחת גדולה וכו' דלהוי מפסול השוה בין באדם בין בבהמה דאי לא הוי מפסול כ"א משום שינוי וכמו בשניהם גדולי' או קטני' כיון דבה"ג בבהמה כשר אף באדם כה"ג אם עבד לא חילול וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' ביאות מקדש הלכה ואו. ואף לענין מלקות שקול וטרי הרב המ"ל דלא לקי. לכן איצטרוך קרא למיפסל באדם בא' גדולה וא' קטנה משום שרוע שהוא פסול השוה בין באדם בין בבהמה דחילל ולוקה וזה נכון:
אמנם מה שנתקשית לעיל לר' יוחנן ולדידן דקיי"ל כוותי' הרי הו"ל שינוי גם בבהמה וכמסקנת הש"ס שם. וא"כ הרי הו"ל מום גם משום שינוי השוה באדם ובבהמה (ולשון רבינו ז"ל פ"ב מה' איסורי מזבח שכ' אחת גדולה הוא מום המיוחד לבהמה ולא לאדם צ"ע קצת ואין הזמן מסכים לעמוד עליו ולעיין בו) וא"כ הרי לא נוכל לאוקמי קרא בשרוע בעיני אחת גדולה אלא בירכו וכה"ג דליכא למיפסל משום שינוי כיון דלא נשתנה לדמות מין אחר רק בין זה לזה במום. ודוחק לומר דלמסקנא לא פסול משום שינוי אף לר"י דלא הוי שינוי כ"כ דהרי לא מצינו חזרה זו בש"ס בההוא ס' דמעיקרא נאמרה לר' יוחנן דהו"ל שינוי ויעיי' שם בס' צאן קדשים שכ' ליישב קו' רש"י ז"ל דלמסקנא שינוי דא' גדולה וכו' הוי שינוי טפי מההיא דר' יוחנן ואם כי דברי' אינם נוחים אצלי אבל עכ"פ פשיטא דמלתא עכ"פ דלמסקנא שוים הם והדק"ל:
ואולם י"ל דזה באמת טעמא דתנא דברייתא דאייתי הגאון הרא"ם ז"ל דלא חשוב שרוע כ"א נשתרבב ירכו דלאו משום דאינו נקרא שרוע כ"א בנשתרבב ולא באחת מעיני' דלאו משום דבעיני' לא שייך שרוע כ"א ברגל וכפי ההבנה הפשוטה. אלא דע"כ פירוש' דקרא לא איירי בשרוע כה"ג אף הוא מכלל שרוע שהרי פיסול משום שינוי אליבא דהלכתא דקיי"ל כר' יוחנן והרי הו"ל פסול השוה באדם ובבהמה וזה הוא עיקר טעמא דמפרש לה ברגל ודו"ק:
אלא דלפ"ז צ"ע דאכתי אמאי לא מיית מינה ספ"ק למיפשט מינה מלתא דר' יוחנן דשינוי פוסל. דליכא לדחוי' כדדחי אמשנה דהטעם משום שרוע דא"כ אמאי לא חשוב לי' תנא דברייתא בכלל שרוע ולא חשוב כ"א נשתרבב ירכו וע"כ דבעיני' בלא"ה פסול משום שינוי וכמש"ל וא"כ הרי סייעתא טובא לר' יוחנן ולא שייך הדיחוי דש"ס:
אמנם בהא איכא למימר דהא לא קשיא דהרי עיקר השקל' וטרי' שם בש"ס לאקשוי' אר' יוחנן דמה קמ"ל ר"י תנינא ולא חדיש ר' יוחנן דין שינוי כיון שהוא מפורש במשנה ואהא שפיר מתרץ דממשנה לא שמעינן לה דאיכא לדחוי' משום שרוע ואף דהוי מצי לאתוי' הך ברייתא להכריח ממנה דטעמא דמתני' לאו משום שרוע כ"א משום שינוי וכמש"ל. מ"מ כיון שאין הכרח תו מגוף המשנה כ"א מצד הברייתא תו אין קושי' על ר' יוחנן כיון דאין מפורש במשנה בהדי' שפיר הוצרך להשמיענו דין זה ואין קושי' אי אשמעינן מה דתני בברייתא אלא אי תנינא לה במשנה. ודו"ק היטב:
ובאמת אחרי שבאנו למדה זו וזכינו לכ"ז יש מקום חשוב להצדיק את הצדיק הגאון הרא"ם ז"ל ושלא נעלם ממנו גמרא מפורשת דפ"ק. ושגם הוא ז"ל ס"ל דשרוע שייך גם בעיני' אלא דע"כ הברייתא דלא חשוב בכלל שרוע כ"א בכלל נשתרבב ירכו היינו דמה בכך דשרוע שייך נמי בא' גדולה וכו'. מ"מ קרא לא מיירי בהכי משום דזה הוא בכלל שינוי. והיינו לדידן דהלכתא כר' יוחנן והא דלא מיית הש"ס ספ"ק הך ברייתא היינו כמש"ל דמברייתא זו לא הו"מ לאקשוי' אר"י מה קמ"ל כיון דאינה מפורש במשנה כמש"ל. אבל למסקנא הרי לר' יוחנן ע"כ מפרשינן לשרוע רק כתנא דברייתא ומינה שפיר הק' קושייתו על רבינו רש"י ז"ל שפירש היפוך הברייתא המוכרחת למסקנא דשרוע לא מיירי כ"א בירכו (אבל הטעם דלא מפרשינן לשרוע בגוונא אחרינא י"ל הטעם כמש"ל דאף דהוא ג"כ שרוע מ"מ קרא לא מיירי בהכי משום דכה"ג בלא"ה פסול משום שינוי ודו"ק) :ואם כן כוונתו אין שום קו' על רבינו זצ"ל זה מה שנלע"ד להלוץ בעד רבינו הגדול הנ"ל וכשם שדנתי הגאון לכף זכות המקום ידינינו לכ"ז ויהי' איך שיהי' כוונתו. עכ"פ דברינו הנ"ל נכוני' מאוד:
שוב אחר גמר ממעכ"ת הנ"ל הוגד לי כי נמצא פה ספר נקרא מערבי והוא מאחד מהחכמי' על ס' המזרחי והשאלתו' ומצאתי כי גם הוא עמד על דברי הרא"ם ונתקש' ג"כ קו' מעכ"ת עלי' מהסוגי' דפ"ק דבכורות והניח בצ"ע:
ושוב נתקשה גם מש"ל דוהא אנן באדם קיימינן ובאדם אף שניהם גדולות או קטנות פסול (ועמש"ל נ"מ דליהוי שוה באדם ובבהמה לחלל עבודה ע"ש והמחבר הנ"ל לא נחית לזה) וכ' לתרץ דשניהם גדולות צריכי' להיות כשיעור עגל ואווז. אבל בשינוי אף מועט פוסל. ודקדק כן מדברי הרמב"ם פ"ח מה' ב"מ שלא הזכיר שיעור בא' גדולה ושהוא עפ"י דברי תוס' דף מ"ד ע"א ד"ה.. ולשיטת רש"י הוא בכלל שרוע אף שאינו כשיעור עכ"ד. והנה מדברי הרמב"ם אם כי יש לדחות דרבינו הרמב"ם סמוך על מ"ש בראשונה השיעור גבי שניהם גדולות וסמך ע"ז אם כ"ז המשמעות כדבריו (ובכ"מ קצת משמע דלא ס"ל הכי ועיי' מ"של בדיוק לשון רבינו פ"ב מהל' א"מ וצ"ע:
אמנם אף אי נאמר כן בדעת הרמב"ן דא"צ שיעור היינו מפיסול זווגין שהוא פיסול. דשייך באדם דווקא וזה הוא ג"כ דעת התוספת אבל בבהמה נראה דע"כ צריך שיעור באחת גדולה וא' קטנה בשיעור עגל ואווז. דאל"כ לא יתכן הסוגי' דפ"ק דף.. דדחי דלמא אחת גדולה וכו' משום שרוע והרי הו"ל להש"ס לאקשוי דאי משום שרוע בפחות משיעור ג"כ הוי למיפסול וגם לפרושו איך קתני בברייתא דווקא כשיעור כיון דבפחות נמי פסול עכ"פ משום שרוע לשיטת המחבר הנ"ל. ולכן גם שדבריו אין עונים ליישוב שיטות רש"י ז"ל. זולת זה יש לי בעניני האלו פקפוקי רבים וקשה לבררם מפאת הטורד וקאימנא במס' אחרי' והי' אי"ה עוד חזון למועד ואחת אשר אפרט כעת. ראיתי שרבינו הרמב"ם ובעלי הש"ע שינו' בעובדא דההוא שרוע דאתא לקמי' דרבא שבדף שהבאתי לעיל דבגמרא אמרינן בשרוע כיון דידוע דמנ' הוא ואתא וכו'. והם לא העתיקו כ"א נקטעה ידו או רגלו דמשמע לכאורה דווקא מום גדול כזה ומי סני להו להשמיעינו כעין עובדא. ובגמרא באחת גדולה ואחת קטנה דג"כ שרי. ואולם בדעת בעלי הש"ע י"ל דס"ל דבזה"ז אנן מתירים כ"א במום גדול כה"ג דנקטע ידו או רגלו. ואולי במום ד"א גדולי הם אין מתירין בזה"ז וא"כ היא משנה שא"צ. וגם בזה צ"ע באחרונים דשקלו וטרי' טובא בשאר מומין בזה"ז אם יש לדמות למומי שנזכרו לעיל בש"ע:
ושוב נתישבתי כי גם על הש"ע קשה דהרי מום זה דומה לנקטעה ידו וכו' דאל"כ איך שרי' רבא הא גם הוא לא הי' סמוך והי' צריך מומי מובהקים. ועיין בתשובת הגאון מוהר"ץ מהאמבורג זצ"ל סי' ס"א באורך מזה יע"ש ודו"ק. ובתשו' סי' להרב הגדול מסאבאטקע ני':
אבל רבינו הרמב"ם וודאי צ"ע שהרי הוא העתיק כל דינו מומי שבזמן הש"ס. וגם על בעל הלבוש קשה שהרי הוא בעצמו ז"ל התיר באחת גדולה וא' קטנה והיא שרוע בש"ס בעובדא דרבא וכמו שפרש"י שם. וא"כ הו"ל לאתי' עובדא דרבא ממש ולא בשינוי על נקטע ידו ורגלו וצ"ע בעיני:
זולת זה מרוב הטורד דברי לעו וקצרתי בכמה דברים וסמכתי על המעיין שם וכאשר ממכתבי זה ניכר. ואי"ה לעת הפנות הטרדות עוד אי"ה לנופף ידי כאשר יסכים הזמן והכני בזה שלום מאד"ה כנפשו ונפש דו"ש בלונ"ח: