אור ברסלב

שות מבעל טיב גיטין חלק א· רבי צבי הירש הלר

תשובה ב

תשובה א

(בעזה"י ט"ו שבט תקפ"ה לפ"ק להרב המאה"ג המופלג החריף מו"ה אברהם אולמאן ני' אבד"ק סאבאטקע)

ע"ד אשר נתעורר מעכ"ת ני' לתור ולדרוש בביאור לשון האחרונים הטו"ז והש"ך ז"ל בסי' שד' סק"ב. שהעתיקו על לשון הג"ה שכ' דבס' בכור צריך הכהן לקבלו דברי התה"ד דאיסורא הוא דקעביד אבל אין קאי רק אספק או גם אוודאי וגם נתקשה בדברי הש"ך ז"ל שם הנה באמת מילתא דא אשכחן עננא רבה וחפשתי בכל ספרי האחרונים הבאים אחריהם פוסקי' ושו"ת ולא מצאתי הדבר מבואר בפירוש אן דעתם דעת של תורה נוטה לבד א' מאלף מצאתי והוא הגאון המובהק זקן מזקני ההוראה גם בדורו דור דעה מוהר"ג ז"ל בעל ע"הג בתשובתו הנמצא בס' חו"י סי' ל"ט ובסוף דבריו תפס בפשיטות דבס' אין כופין כ"א מודיעין לכהן דאיסורא חמיר עבר ומבזה מתנות כהונה. ונשמע שם מדבריו להדיא דבוודאי כופין ממש יע"ש ורמז לספר ד"ופ לעין כו' ואין נמצא אתנו פה לעיין עליו על מה תמך יסודו תי' הנאמנים כי האחרונים שהעתיקו בזה לשון הא"ז לא משמע חילוק זה כלל דכפי' פשיטות דבריו כראה דקאי אוודאי וכמ"ש גם מעכ"ת ני' וגם מקום מוצא הדין הוא בתשו' ופסקי מהרא"י סי' קס"ו נראה מלשונו שס' וודאי דין א' להם והנה תורף דבריו שם שמתחלה העתיק לשון הרא"ש ז"ל דכהן צריך לקבלו ואסור להחזירו ואח"כ הביא דברי מהרא"י ז"ל שגם בס' החמיר וע"ז כ' וז"ל וא"ז כ' דלא כייפינן לי' אפשר דלא פליג וס' לא כייפינן לי' מיהו מודה דאיסורא עביד ואת"ל פליג הנהו בתראי נינהו והלכה כבתראי ומ"ש הא"ז במס' יו"ט דשמעינן מרש"י דכייפינן לקבלו כבר ישבתי דלא ק' מדידי' אדידי' דההוא מיירי כשרוצה לקבלו לאחר זמן כדמשמע מלשונו עכ"ל והנך רואה מדבריו דכל פלפולא בין וודאי בין לענין ספק שהרי הרא"ש לא הזכיר מאומה לא בפסקי' ולא בתשו' מספק רק מוודאי גם הא"ז ע"כ מיירי בוודאי כדמוכח מדבריו דרמי מרמי מהך דביצה דמיירי בוודאי וכמ"ש גם מעכ"ת ני' ובכל אותו התשו' לא הזכיר שום טעם וסברא שיהי' איזה חילוק בין וודאי לספק יעי"ש וע"כ עיקר פלפולו על שניהם והנה לתי' הראשון רצה להשוות דברי הא"ז למוהר"ם והרא"ש דכוונת הא"ז רק לענין כפיי' אבל איסורא מודה. ולפ"ז ע"כ גם כוונת הרא"ש ומהר"ם לפום סברא זו כוונתם ג"כ רק לענין איסורא ולא לענין כפיי' דאי נימא דכוונתם לענין כפיי' אכתי פליגו אהדדי ומה הועיל לנו הרב ז"ל בתקנתו ולדבריו האחרונים. ולתי' האחרון שכ' דפליגו נראה להיפוך דס"ל דתליא הא בהא דכל היכא דאיכא איסורא כופין דאל"כ מנ"ל דפליגו אהדדי הא הא"ז לא הזכיר בלשונו כ"א דלא כייפינן לי' ולא מיירי מאיסורא (כד דמוכח מתי' הראשון) וע"כ דלסברתו עתה תליא הא בהא ומשו"ה נראה לו דפליגו. והנה האחרונים שהעתיקו דברי הא"ז להלכה ע"כ שדעתם להסכים לתי' הראשון שבפסקי מהרא"י הנ"ל דלדבריו האחרונים הרי כ' דפליגו עלי' מהר"ם והרא"ש ושהם בתראי והלכה כבתראי ואיך מלאם לבבם לחלק עליו וע"כ דכוונתם לתי' הראשון. ונראה להם כיון דלתי' הראשון הוא להשוות הפוסקים אהדדי אפושי פלוגתא לא מפשינן וראוי לסמוך ע"ז לקבוע ההלכה. וכיון דע"כ אזלו בתי' הראשון הרי דין וודאי וספק א' מהם שהרי הרא"ש ומהר"ם דיניהם בלשון א' נאמרו וכוונתם לאיסורא ולא לכפיי' וגם להשוות דעתם להא"ז דמייר נמי בוודאי וא"כ לכאורה נראה ברור דבוודאי הוא שהושוו לענין איסורא ושאין כופין לכ"ע ולכן הפשר דבר זה לחלוק בין ס' לוודאי לענין הכפיי' לא נדע מבטן מי יצאו הדברים:

ובאמת שמדברי הגה"מ שהביא הש"ך בסוף ס"ק ב' מ"ש דבס' בכור מצי למימר הכהן אייתי ראי' לפירושו דמיירי לענין כפיי' איכא נמי למשמע דבוודאי כופין דאל"כ למה הוצרך לטעמי' דאייתי ראי'. אלא שדברי הש"ך ז"ל גופייהו צריכי' הכרע ומאן לימא לן דלא פליג גם לענין איסורא והרי מהרא"י ג"כ בסי' קס"ח [דעתו[ לפקפק ולהשיג על מוהר"ם בדין הספק ומשמע דגם לענין איסורא אין דעתו מסכמת. ונ"ל דכ"ה דעת הגה"מ ג"כ ויען כי האחרונים ז"ל לא ביארו כל הצורך בזה וגם לא נמצא יסוד מוסד לזה אמרתי מזקנים אתבונן אולי יצא לנו לאורה הדין מהש"ס הראשונים ותחלה עלה בדעתי שהרי דבר זה דכופין לכהן לקבלו כבר כ' הא"ז דמשמעתין מרש"י ז"ל וכאשר נתבונן על דבריו יבואר לנו הדברים היטב. והנה מ"ש הא"ז כפי המובא לשוני בהגה"א דביצה דכ' דשמעינן מרש"י דאם הכהן מסרב כופין אותו. הדבר צריך ביאור דלא נמצא מפורש ברש"י ומנ"ל דין זה. והנראה דכוונתו מבוארת היטב והוא למ"ש רש"י בביצה דף כ"ו ע"ב ד"ה ודלמא את גרמת לי'. וז"ל שכחשדת על הבכורות מפני טורח הגידול והיציאה שהוטל עליו וכו'. מבואר מדבריו דעיקר החשד שחשדינן לכהנים הוא רק על טורח הטיפול לא הנאה אחרת אכילת הבכור וזכות הממון שזוכה ע"י המום ונראה לכאורה מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן הוא לפי מ"ש האחרונים הטו"ז והש"ך בסי' שי"ד הטעם דישראל נאמן על ס' בכור שנפל בו מום לאכלו במומו משום שאין עליו טורח הטיפול עיי"ש. ואף הדין הוא שס' ערוך בבכורות ל"ה ע"ב. וממילא ע"כ בכהנים דנחשדו הוא משום טורח הטיפול לחוד דאל"כ מ"ש ישראל מכהן. והשתא שפיר מוכח הא"ז דינו דכופין הכהן בכפיי' ממש לקבלו מיד הישראל דאל"כ למה נחשדו הכהני' שרוצי' להנצל מטורח של הבכור הא בידו הוא לסרב מעיקרא אם קשה עליו הטורח ולא הי' צריך לגדלו כיון דהנאה אחרת הרי אינו חשוד עבור זה להטיל מום ולמיעבד איסורא (דאין לומר דלעולם א"כ אלא כיון דעכ"פ איסורא הוא לכ"ע משום בזוי מתנות כהונה וא"כ י"ל דמשו"ה קבלו דלא למיעבד אי'. דז"א דא"כ איך נחשדנו שהטיל מום הלא הוא אי' חמור טפי וע"כ דהוא נחשוד וקל לעבור על אי'. וא"כ הרי הי' בידן לעבור תחלה אאי' דביזוי וכו'. ודו"ק עי"מש"ל אות:

בזה לדעת שא"פ) אע"כ דכופין אותו ממש וא"כ מתחלה לא הי' אפשר להשמט מן הקבלה וכיון שע"כ קבלו וק' עליו טורח הטיפול שפיר חשוד למיעבד אי' דהטלת מום. וזה לכאורה מוכרח בכוונתו וממילא דעת רש"י מבואר לפנינו דכופין. ואם כנים אנחנו בדעת רש"י ממילא דעת הר"ן כן שגם הוא פי' בביצה כלשון רש"י ממש וכן הטור בר"סי' שי"ד כ' טעם זה של רש"י וא"כ הרי דעת שלשה עמודי העולם דכופין:

ומעתה לפ"ז קשי' לי טובא גם על הרב בעל התשו' שבפסקי מהרא"י סי' קס"ו שרצה ליישב הסתירה שבא"ז מדידי' אדידי' דבביצה מיירי שרוצה לקבלו לאחר זמן שהרי למה שכתבנו א"א לפרש כן דא"כ הדק"ל על רש"י ז"ל למה יהי' סתם כהן חשוד על הבכור משום טורח הטיפול כיין דלהנאה אחת אינו חשוד וכמו שהוכחנו מההוא דישראל נאמן על ס' בכור לאוכלו במומו אע"ג דמקרב' הנאתא טובא משום שיוכל ליתנו לכהן כמ"ש הט"ז והש"ך בס' סי' שי"ד א"כ הרי הכהן הי' בידו לומר מעיקרא שאין רוצה לקבלו כלל ואז הי' נמלט מכל קושי הטורח כיון דלא איכפת לי' בהפסד זכותו. ואטו הא דאמרינן בכל דוכתי בפשיטות דכהכי' אינם נאמנים מיירי דווקא באם כפאוהו על הטורח ע"י שיאמר רוצה לקבלו לאחר זמן לזה לא ניתן להאמר כלל וכמבואר. וע"כ דבכל גווני כופין וזה מוכרח לכאורה לפמ"ש בכוונת רש"י והא"ז ואולי הבין כוונה אחרת בדברי רש"י והא"ז. וכעת צ"ע ואי"ה יבואר עוד לקמן מזה ועכ"פ לפי פשטן של דברים מורה להדי' דכופין אמנם אעפ"כ אין מוכרע מזה דגם בס' כופין דאולי באמת הא דכהנים אינם נאמנים היינו בוודאי בכור אבל בס' בכור אפשר דאין כופין הגה"מ וס"ל דנאמנים באמת:

ובאמת שאם נחלוט כן בדעת רש"י הוי ארווח לך טובא ביאור דבריו שבמס' בכורות דף ל"ה ע"ב אהא דש שקיל וטרי התם בגמ' אי ישראל נאמן על ס' בכור ומוכח הש"ס דנאמן דאי לא תימא הכי ס' בכור ביד ישראל מי מסהיד עלי'. וכ"ת ה"נ והתנן כל שחלופיו וכו' ור"מ מחייב וכו' ופירש"י בד"ה אלא הכי פריך וז"ל שם. אלא ה"פ אי ס' בכור בעלים חשודים עליו נמצאו ישראלי' חשודים על ס"ב וכ"ש כהנים דהא אי הוי ס"ב בכהנות כהן הנולד בעדרו הא בעי לאמתינו עד שיפול בו מום דכהנים לא נפטרו וכו' (ועיי' בתשו' הרא"ש שלפנינו כלל מ"ט שכ' שם דכהני' ולוים פטורים מבכור ב"מ והוא נגד משנה ערוכה וע"כ ט"ס יש בדבריו) עכ"ל. ולכאורה ק' דלמא הוצרך רש"י ז"ל לזה לחדש חשד דכהנים בגווני אחרינא דהיינו מבהמת עדרים והא אי הוי נמי פטורי' בבהמת עצמם הרי הם חשודי' על ס' בכור שניתן להם מישראל כמו בוודאי דחשודי' כה"ג והלא לא דבר רק הוא:

מזה הי' נראה דרש"י ז"ל סובר דבס' אין כופין וכדעת הגה"מ כיון דמצי למימר אייתי ראי' ולפמש"ל דלדעת רש"י ז"ל דהחשוד משום טורח הטיפול ע"כ צ"ל דכופין דאל"כ הא בידו הי' לסרב על הקבלה מעיקרא ולפ"ז בס' בכור הרי ראוי להיות הכהנים נאמנים על המומי' כיון דלהנאה אחרת אין חשודי'. אלא דאפשר דהיינו דוקא לדידן לפום מסקנת הדברים דישראל נאמן על ס' בכור והיינו משום שאין טורח הטיפול עליו אבל לע"ד דישראל א"כ אף דאין הטורח עליו משום שחשוד הוא לאכלו במומו א"כ י"ל ה"ה כהן א"נ ג"כ בס' בכור על המום. אמנם עכ"פ דברי רש"י נכונים כמין חומר בס"ד כיון דרש"י ז"ל דייק בלשונו התם לאלומי קו' הגמ' דס' בכור ביד ישראל מאן קמסהיד עליו וז"ל דהא ישראלים חשודי' וכ"ש כהני' וכו'. ע"כ כוונתו מ"ש דכהני' כ"ש לחשד הזה משום דהא כהנים לעולם חשודי' הם אף אי ישראל הוי מהימן ולא הוי חשדינן לי' אפ"ה כהני' בדינים קאי וא"כ ע"כ הוא חשד הטורח דבהא חשידי טפי מישראל (דאי חשד האכילה במומו היינו הך דחשדא דישראל לס"ד זו ואין כאן צד כ"ש בכהן טפי מבישראל ודו"ק) משו"ה הוצרך רש"י ז"ל לבאר החשד על ס' בכורות שלהם דהתם ודאי א"נ לעולם שכל הטורח אליהם משא"כ ס' בכור ביד ישראל כיון שאין כופין פקע החשד הזה וזה נכון מאוד:

(ולפ"ז למסקנא דישראל נאמן ולא חשדינן לי' כיון שאין הטורח עליו באמת גם כהן נאמן בס' בכור שניתן לו מישראל) ועכ"פ הי' מוכח מזה לדעת רש"י ז"ל דאף בוודאי כופין מ"מ בס' אין כופין וכדעת הגה"מ לפי מה שביאור לנו הש"ך שיטתו ז"ל. וכפי פסק הגאון ע"ה לדינא ודו"ק. בזה:

אלא דמה דק' לכאורה ע"ז דלפ"ז היה יוצא לנו לדינא דלמסקנא דישראל נאמן בס' בכור והיינו כיון שאין עליו טורח הטיפול דלפ"ז גם כהן נאמן על הרוב בס' בכור שניתן לו מישראל והרי באמת דבר זה עוד לא שמענו ובכל הש"ס ופוסקי' לא נמצא רמז לחלק כ"א כללא כיילו דהכהנים אינם נאמנים ול"ל דהטעם דאינם נאמנים הוא משום דחשידא בס' בכור שלהם וכמ"ש רש"י שם דהתם שפיר שייך טעמו משום טורח הטיפול דזה אינו דרש"י שפיר כ"כ לר"מ גופי' דס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו גם בשל אחרים אבל אנן הרי קיי"ל כרשב"ג דמעיד בשל אחרים מה בכך דחשידא שלהם בס' בכור בשל ישראל כיון דאזיל לי' החשד ראוי להיות נאמן כמו בשל אחרים והרי כבר ביארנו דלשיטת רש"י בס"ב דלא כייפינן לא שייך החשד כיון שבידו לסרב מעיקרא. ומלבד מה דלא אשתמיט הכי בשום דוכתא להשמיענו חדשות כאלה עוד יש לכאורה הכרע להיפוך מאותו סוגי' דבכורות שהבאתי לעיל דאל"כ אדאשמעינן דינא דישראל נאמן על ס"ב לאוכלו במומו והיינו טעמא משום שאין עלי' טורח הטיפול כמ"ש בשם האחרונים ז"ל לאשמעינן הך דינא בכהן דנאמן על ס' בכור שניתן לו מישראל לפי שאין כופין אותו על הטורח והי' נמ' צד רבותא טפי עכ"פ איסור רמי' עלי' מעיקרא וחיובא לכתחלה ואפ"ה כיון דליכא כפי' עלי' לא נחשד עוד מכ"ש בישראל דליכא שום מצוה עלה מעיקרא דאינו חשוד עוד. ולדעתי היא סתירה גדולה לכאורה על שיטת הא"ז בדעת רש"י לפי דעת הגה"מ דבס' אין כופין ואין לדחותה כ"א על צד הדוחק אלא שעדיין אפשר לי לדון ולומר דאף לדעת הא"ז בפי' רש"י דאינו נחשוד כ"א עבור טורח הטיפול כל היכא דכופין אותו ממש וכמש"ל ולא חשדינן לי' משום הנאה אחרת היינו בעיקר החשד שנחשדו מעיקרא כלומר דאי לא הוי רמי' עלי' טורח הטיפול מעולם אלא חשד הנאה אחרת לא הוי גזרו רבנן עליו דלא הוי חשדינן להו בהכי אבל לבתר שכבר נכנסו לכלל החשד משום טורח הטיפול בוודאי וס' בכורים שנולדים בעדרים וודאי בכורו' שניתן להם מישראל תו גם בס' בכור שניתן מישראל א"נ דלא הוי נחשוד שמעיד על אחרים כיון שעכ"פ נוגעי' בזה גם מצד הנאתן. ורשב"ג דמכשיר בשל אחרים דייקא בשל אחרים אבל בשלהם רק דאזיל עיקר החשד ועכ"פ אית לי' הנאה בעדותו י"ל דאינו נאמן לזכותם ולהנאתם (מ"מ מש"ל ליישב דברי רש"י א"ש דשפיר הוצרך למינקט ס' בכורות שלהם דאז שייך עיקר החשד בשביל טורח הטיפול שהוא כ"ש מישראל ודו"ק) ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד וחפוש בענינים השייכי' לזה ואין הזמן מסכים עמדי:

עוד אני אומר דגם בהא דמשמע דעת הע"הג והש"ך בדעת הגה"מ דגם בס' אף דאין כופין איסורא מיהא איכא יש לו ראי' מכרעת טובא מאותו סוגי' דבכורות ומפסק ההלכה והיינו לפי שיטת האחרונים שבסי' שי"ד דטעמא דישראל נאמן על ס"ב משום דלא שייך אצלו חשד הטיפול כיון שנותנו לכהן עד שמטעם זה המצא הרב בטו"ז ז"ל דין חדש דבפשע הישראל שא"צ הכהן לקבלו גם אינו נאמן כיון שטורח הטיפול נשאר עליו והסכים לדינא גם החות יאיר בתשו'. לפ"ז אי נימא דכל ס"ב א"צ הכהן לקבלו מן הישראל א"כ לא משכחת בה כלל דישראל יהי' נאמן בס"ב על מומו דהא לעולם הטיפול עליו. ובשלמא אי איסורא איכא עכ"פ על הכהן אף אי נימא כדעת הגה"מ דעכ"פ אין כופין וכמש"ל גם בדעת רש"י א"ש. די"ל דעכ"פ נקל לישראל להמלט מן הטורח דמסתמא ימצא כהן שלא ירצה לעבור על אי' ביזוי מתנות כהונה אף שלא יכפיהו וישראל קדושים הם וזריזין במצוה ומכ"ש כהנים המקודשים ואם חלילה כולם יבגדו בקדושתם ואף דאנן קיימינן בשיטת הא"ז בדעת רש"י ז"ל דהכהן אינו חשוד על הטורח כ"א במקום דכופין דבמקום שאין כופין אינו חשוד משום שבידו לסרב ולעבור על אי' דביזוי מתנות כהונה. התם שאני כיון דחשדינן לי' שמטיל מום א"כ הרי הוא קל באי' חמורין וא"כ היה בידו לעבור גם על האי' דביזוי מ"ס ולכן ס"ל דאינו חשוד לעבור על אי' דהטלת מום כ"א במקום שהוכרח לקבל מחמת כפי' ולא מחמת מורא שמים אבל בישראל מודה מטעם שכתבנו דכל שהוא אסור לכהן אינו חשוד שבידו לחזור על כהן כשר וירא שמים שיקבל ממנו וזה ברור מאוד ופשט. והטו"ז ז"ל מיירי בפשע הישראל שאז אין שום איסור על הכהן ואז נסאר הטורח עליו ומשו"ה אינו נאמן:

ובאמת שמכאן לכאורה קו' עצומה על המוהרא"י בפסקי' סי' קס"ח שמאוד גמגם על פסק מהרי"ט ז"ל דאיסורא איכא בס' ולא הודה לו כ"א בעל כרחו משום כבודו של מהר"ם והרי הסוגי' ערוכה מוכחת דאי' מיהא איכא דאל"כ לא היה הישראל נאמן לשיטת האחרונים הטו"ז והש"ך וחו"י הנמשכים אחריהם וצ"ע:

אלא דלמש"ל י"ל דחולק על האחרונים הנ"ל. עוד היה מקום לחלק הענינים למה שנראה מתוך דברי מוהרא"י ז"ל דטעמו מיוסד אמה דקיי"ל דאפי' תקפו כהן מוציאי' מידו והו"ל כממון בעלים ממש ועמש"ל א"כ י"ל בגוונא דאין מוציאי' לכ"ע איסורא איכא וי"ל דבה"ג דאיתחזק בתערובות א' שהוא וודאי בכור וכה"ג דמשנה דלעיל דף י"ז י"ל דבהא לכ"ע תוקפו כהן א"מ אלא שמדברי הטוש"ע סי' ש"י סעי':

לא משמע הכי וגם גוף הסברא אין לה הכרע ועמש"ל בסוף התשו') [אך באופן שלפי שיטת האחרונים הנ"ל דעיקר טעמא משום טורח הטיפול היה יסוד מוסד לכל דברים האלה הנאמרים בפסקים הגאון מהר"ם ז"ל דבוודאי כופין ובס' אי' מיהת איכא וממילא מוכרע דעת הגהת מרדכי דבוודאי כופין דהאי ע"כ מיירי רק לענין כפיי':

הן אמת שכל היסוד הנ"ל שכ' בפי' דברי הא"ז דהוכחו דכופין הוא מדברי רש"י ז"ל וסייעתו דחשד הכהנים הוא משום טורח הטיפול והא בידו שלא לקבל מעיקרא ואין לומר דאינו רוצה לעבור על אי' ביזוי מ"כ דא"כ איך חשדינן לי' דמטיל מום דעבר על אי' חמור טפי הי' אפשר לדחות למ"ש המפרשי' ראשונים אהא דאמרינן דנוגע בעדות ניחא לי' כ"ה דלא ליקרי' לוה רשע ולא ישלם שנתקשה להם דא"כ איך חשדינן לי' בעדות שקר דהוא עבירה חמורה טפי וניחא להו די"ל לצאת ידי הבריות נתכוון יעויין בש"ך סי' ל"ז סק"א א"כ לדידהו י"ל ה"נ דכוותי' דעכ"פ לא רצה למשוו נפשו רשע נגד הבריות משא"כ הטלת מום בצנעא אלא די"ל דהאי אזיל בשיטת הראשונים שתי' שם מטעם קרוב פסול הנוגע ולא מטעם משקר ול"ל סברא הנ"ל ומשו"ה אזלא הוכחו שפיר:

אמנם אחר עומק העיון ראיתי כי כל יסוד הנ"ל צ"ע מטעם אחר גם כל דברי האחרונים ז"ל שהבינו כפשוטו דלרש"י והר"ן והטור וסייעתם כל החשד רק משום טורח הטיפול ולא שום חשד אחר וכנראה מדבריהם שהוא מוסכים לכל עד שהוציאו מזה דינם חדשים. דבריהם נפלאי' בעיני הכהות. ותחלה אומר אני כי אף כפי הבונתם בדעת רש"י וסיעתו איך העלימו עיניהם מדברי הרמב"ם ולשונו בפי' המשנה בבכורת והרע"ב שכ' הטעם כפשוטו דהכהנים חשודי' להטיל מום כדי לאוכלו בתורת חולין ולמוכרו והתוי"ט שם שתיק לדברי הרע"ב ומשמע שמסכים כן וכ"כ רבינו בחיבורו פ"ב הל' י"ז שחשודי' כדי לאוכלו בחוץ וכ"כ הסמ"ג עשין רי"א ולא זכרו מחשש טורח הטיפול:

ועוד ק' על רש"י ור"ן וסייעתם מנ"ל דאין החשד כפשוטו ומש"ל די"ל דהוכתו מהך דישראל נאמן וכו' הוא גופא טעמא מאי דאטו הנאה זו לאו חשדא אי' בי' ועיין בש"ס שם דף ל"ה ע"ב בפלוגתא דחוששי' לליגמא דמשמע דשייך חשדא בכה"ג ולמ"ד דאין חוששי' היינו לליגמא מועטת אבל להנאת כל הבכור י"ל דכ"ע מודי':

תו ק' לי טובא לשיטת רש"י ור"ן דעיקר החשד משום טורח הטיפול א"כ תינח בזמן הזה שאין בהמ"ק קיים דל"ח להקרבה וצריך טורח רב אבל בזמן בהמ"ק הרי הי' ראוי להקריבו מיד ומה טורח יש בו וא"ל דאז באמת לא הי' הכהנים חשודים ז"א דחדא הוא משנה ערוכה ולא חלקו בה (והרי המשנה נשנת גם בזמן בהמ"ק כדמוכח נמי מפירש"י בבכורות בהך דשני רחלי' בכרו יע"ש דמוקי לה ב"שבהמ"ק קיים) ועוד מוכח כן להדי' בש"ס שם דף ל"ה ע"ב בהא דפריך התם לר"מ וכו' כהנים ה"נ דלא דיינא דינא והכתיב כל ריב וכל נגע וכו' (ועיי' בלשון הרב"י סי' שי"ד דמשמע דמדרבנן הם חשודי' יש לדחות עיי"ש) ובתוס' שם מ"ש דהו"מ לאקשוי מכל הקרבנות דמשמע להדי' דלעולם הי' חשודים ודוחק לומר דגם בבהמ"ק היו חשודי' על ס' בכורות או בהנך דלא חזי להקרבה כגון שבאו מח"ל וכה"ג ועוד דמס' עבירה י"ל דלא חשודי' על עבירה וודאית וכן בהנך דלא חזי להקרבה י"ל דהטלת מום אינו מה"ת כמו בזה"ז יעיי' בע"ז דף:

אמנם לפי הרמב"ם והרע"ב וסייעתם ניחא ברווחא דגם בזמן בהמ"ק הי' חשודים כדי שיאכלים בתורת חולין ממש וכן למוכרו שלא הי' להם זכותו בהיותו תמימים וכן דייקי שם בלשונם אבל לרש"י ור"ן ז"ל קשה תו ק' לי טובא ממה שנחלקו הראשונים אי שרי הכנסה לכופה בבכור עיי' ברא"ש פ"ק דע"ז ויש התירו וכולם לא הכריע מהא דאי הוי שרי הרי לא הי' הכהן חשוד בשביל הטורח שהרי בידו להכניסה לכופה ועיי' בתשו' נודע ביהודא לענין ס' בכור ודו"ק:

לכן הי' נראה לענ"ד לולי משמעות דברי האחרונים הנ"ל דגם רש"י ור"ן והטור מודים לטעמא של הרמב"ם והסמ"ג והרע"ב. אלא דס"ל דחשדא שלהם לא שייכא כ"א בזמן שבהמ"ק. שאז לא הי' רשאי הכהן להשהותו כ"א להקריבו תוך שנתו עכ"פ (ואולי לכתחלה אין רשאי לעבור גם רגל א' בעשה אלא שהגאון ח"צ ז"ל בתשו' כ' דלא שייך עשה זו גבי בכור כשהוא כבר בידו של כהן ע"ש סי' י"ב) וא"כ הי' חשוד להטיל מום שמא לא יומם מאליו. אבל בזה"ז שרשאי להשהותה לעולם עד שיומם י"ל דלא שייך חשדא כ"כ שהרי קרוב הדבר שבהמשך הזמן יפול בו מום מאליו כדאמרינן בעלמא ירעה עד שיסתאבו. ועבור קדומת זכותו אין ראוי לחשדא כ"כ לכן הוסיפו בטעמא דמילתא שקשה עליו להמתין מפני טורח המרובה והיציאה. ובזה א"ש נמי מה שלא פירש"י כן במקומו במס' בכורות די"ל דהתם מיירי באמת בזמן שבהמ"ק דאז הטעם כפשוטו משא"כ בעובדא דרבא דמיירי בזה"ז דלא חזי להקרבה וכמ"ש הרא"ש להוכיח מזה דבכור נוהג בזה"ז ובח"ל לא ניחא לי' טעם הפשוט מטעם שכתבנו והוצרך להוסיף חשד הטיפול והטורח. וכן י"ל בטור ז"ל והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וכן הרע"ב שכתבו הטעם שחשודים לאוכלו בתורת חולין ולמוכרו היינו דמיירי גם בזמן שבהמ"ק (ומכ"ש לחד גירסא ברמב"ם דאינו נוהג בזה"ז ובח"ל כלל) ובחיבורו כתב כדי לאוכלו בחוץ י"ל שסמכו גם על טעמו של רש"י דלהמתין כ"כ עד שיומם מאליו הטורח מרובה ושני הטעמים צדקו יחדיו ויהיה איך שיהי' בדעת הרמב"ם וסיעתו אבל הא ברור שרש"י וסיעתו מודים ג"כ לטעמם כ"ה דלא תקשה כ"ז שהקשינו לעיל:

ולפי דברינו אלה נסתר עיקר הוכחת הא"ז מפי' רש"י דכופין הכהן לקבלו ולפי מה שביארנו הכוונה לעיל הוא דאל"כ למה יחשד הכהן הא בידו היה לסרב תחלה כיון שאין חשוד להנאה אחרת. דזה אינו לפי דרכינו עתה דהא גם החשד דהנאת זכית הבכור ג"כ אית לי' לרש"י ז"ל אלא דבהא הי' בידו להמתין עד שיומם מאליו וא"כ לא הוצרך רש"י ז"ל אלא להוסיף טעם טורח הטיפול דמשו"ה הי' נחוש להטיל מום אבל שלא ירצה לקבלו כלל מעיקרא ג"כ לא ניחא לי' דא"כ יופסד כל זכותו לגמרי ודו"ק:

ואולי הי' אפשר עכ"ז להעמיד דברי הרב שבפסקי מוהרא"י סי' קס"ו והוא הרב מהרי"ל שנתקשינו בהם לעיל במ"ש לפרש דברי הא"ז דמיירי שרוצה לקבלו לאחר זמן וכו' דא"כ אכתי היה ביד הכהן שלא להרצותו כלל אף לאח"ז עי"ש. די"ל דגם הוא ז"ל נחית לזה דרש"י סובר גם החשש כפשוטו משום הנאתו וזכותו ולכן אתי עלה מכח ממ"נ. אם לא יקבלו כלל הרי יפסוד זכותו מכל וכל ואם יקבלו הרי עלי' טורח מרובה אלא דאפשר שירצה על הקבלה ויטיל עול הטיפול על הישראל (ולס"ד זו הוי מפרשינן מה דתנן עד כמה וכו' ואח"כ נותנו לכהן כלומר דרשאי לקבל הטיפול אחר ג"ח וכו' דבתוך הזמן אינו רשאי הכהן משום דנראה ככהן המסייע וכו' כמבואר שם) ובזה הי' מנוקה מכל חשד והי' ראוי להאמינו וע"ז כתב דכה"ג כופין אותו על הטיפול ולכן שפיר חשוד בכל גווני ועדיין יש לפקפק הרבה כמבואר:

והנה לטעמו של הרמב"ם והסמ"ג שמבואר דאיכא חשד הנאה וזכות בכהן לחודי' עכצ"ל דבישראל דנאמן על ס' בכור שלו טעם אחר אי' בי' שראו חז"ל להחמיר בכהן בישראל דמורי התירא לעצמו טפי וכעין שמצינו פ"ח לעיל בש"ס דף:

ובשבועות דכהנים נחשדו טפי כדאיתא בסנהדרי' וא"א לנו לעמוד על עומק דעת חז"ל בגזירתם ובגדרתם ובאמת שכן מור' להדי' מלשון הרמב"ם פ':

מהל' בכורות שכ' שישראל לא נחשדו משמע שאין שום טעם בדבר ולפ"ז למש"ל דע"כ דעת רש"י אזיל בשיטתם וכן הר"ן ושא"פ א"כ צ"ל גם לדידהו הטעם דלא כדעת האחרונים (ובזה נסתר מש"ל לפרש דברי רש"י בבכורות וצ"ל דרש"י לאו דווקא נקיט אי משום דהוא מצוי יותר דבהמות ס' של ישראל מחזיקו לעצמו ואין נותנו לכהן ודו"ק:

ולכן מה מאור נפלא בעיני על רבותינו האחרונים הטו"ז וש"ך שכ' טעם זה בפשיטות אהא דישראל נאמן והט"ז והחו"י המציאו מזה דין חדש בפשע ישראל שהרי גם לפי הבנתם מטעם הטורח הטיפול לחוד סגי איך לא הזכירו דעת הרמב"ם והסמ"ג והרע"ב שלא כתבו טעם זה (וגם רש"י ור"ן וסייעתם כבר כתבנו שמוכרח שמודים לדעת הרמב"ם והסמ"ג ומכח כל הקושי' הנ"ל וגם הרי לא הוזכר בשום מקום טעם זה בנאמנת הישראל ומנ"ל להמציא טעם מלבם במקום דנ"מ לדינא ע"כ דבריהם צע"ג:

ושוב אחר זמן בא לידי וזכיתי לפ' שאילתת להגאון זצ"ל וראיתי בפ' בא הביא דין דישראל נאמן וכ' להדיא טעם אחר וז"ל לשון הזהב בלשון האיבעי' אי אמרינן כיון דאכיל לי' לא מהימן או דלמא כהנים כיון דכולהון בכורות דלהון שכיח תדירו ומקדו' ורמו בהו מומין גבי ישראל ל"ח רבנן עכ"ל. ומה מאוד שמח לבי כי זכיתי לכוון דעת קדושים ונפלאתי על הגאון מהר"י ברלין. וצ"ב שלא הרגיש בזה שהטור והאחרונים הנ"ל נעלם ממנם טעמו של הגאון ויהי' איך שיהיה דברינו נגד האחרונים יש להם עמוד הברזל חזק בעה"י לסמוך עליו ונראה דגם מהרא"י ז"ל בסי' קס"ח שכ' לחלק על מהר"ם ז"ל ובס' בכור אפי' איסורא ליכא על הכהן וכבר כתבנו דלפי שיטתו לא יתכן הטעם דישראל נאמן על ס' בכור כיון דעליו הטיפול והטורח והוא קו' עצומה אמנם למ"ש י"ל דגם הוא ס"ל טעם אחר בהא דישראל נאמן וכמו שהכרחנו לדעת הפוסקים הנ"ל ול"ל טעם האחרונים ז"ל וזה ברור אצלי:

והנה האמת אגיד כ"א הדרך הנ"ל קרוב ונכון בכוונת רש"י והר"ן והטור ז"ל ליישב כל הקושיות הנ"ל שנתעוררו באו' אמנם ברש"י ור"ן עצמו הי' אפשר עוד בדרך אחר מה שכ' טעם זה עד שי"ל דלא הוצרכא לזה כ"א בעובדא זו והנה בלא"ה יש לדייק מלבד מה שלא כ' כן רש"י בשום מקום בבכורות כמש"ל. גם באותו סוגי' בביצה בריש הסוגי' הביא ג"כ רש"י ז"ל הך מילתא דכהנים חשודי על מומי' ולא כ' רש"י שום טעם ונטר עד דשאל רבא ודלמא את גרמת לי' עוד יש לדייק בדבריו ד"ה ופרטה לשפתיו שכ' וז"ל קרעה לשפתיו ושנוי' במשנה וכו' והוא מום כיכר לעולם שמי הכריחו לזה שהוא ניכר שהרי כיון ששנוי' במשנה וודאי הוא מום ובבכורות בעובדא דר' צדוק דף ל"ח שם הוי ג"כ עובדא בזו במום בשפתיו ולא פי' רש"י כלום וגם שם קאמר איבזע שפתיו ומשמע שלא נקרע כ"כ ואפ"ה הוי מום מעלי' ולכן נ' לענ"ד ברור דרש"י ז"ל כיון בזה כוונה מיוחדת והוא דהרא"ש ז"ל העלה בפסקי' במס' בכורות דהאידנא אין אנו מתירי' אלא מומי' ידועים וניכרים טובא עי"ש דחשוב מומי' גדולי' דכקטעה ידו וכו' וכ' אח"כ דצרימות אף חשוב כמי מום ניכר טובא ומתירי' אותו ע"י שלשה אנשי בהכנ' ועיי' בב"י מ"ש בדברי הרא"ש שם ובדברי הטור שם. ואין כאן מקומו והנה בב"י בריש סי' ש"ט כ' על דברי הרא"ש מ"ש הטעם דהאידנא ליכא מומחה דר"ל דהיינו דבקי היטב בראיית המומי' ובמראיתם לכן צריך הניכרי' יותר מומי' מובהקים וכתרי' ע"י שלשה אנשי בהכנס' והרב"י כ' שם וז"ל ועוד טעם אחר איכא בדבר דהאידנא דל"ל מומחה דאין מומחה אלא מי שנער' מנשיא וראיתי למי שפקפק עלי' הרבה שהרי דבר זה דצריך להתרת נדרים סמוך ממש הוא דעת הרמב"ם ז"ל ולדידי גם בזמן הש"ס היה צריך דווקא אנשי ב"הכ"נ במועי' גדולים או מומחה שנטרו ממש אבל כבר דחו דעה זו וכמו שהוכיחו תוס' שם במקומו דההוא דקאמר שלשה אין מתירי' אלא במקום שאין מומחה לאו היינו מומחה שנטר' וכמו שהוכיחו תוס' מעובדא דההוא שרוע והתם ע"כ ע"י רב אשי לחוד דאל"כ לא הוי אמרינן התם דמשום כבודו של חכם לא עבר לפמ"ש התוס' דלא שייך כ"א במקום דמתירי' שלשה אנשי בהכב' עיי"ש ועוד נתקשו עליו טובא מכמה סוגיו' ואיך תפס בפשיטות הרב"י דצריך מומחה שנטר' שהיא דעת דחוי' בכל הפוסקים.

ואמנם אנחנו כ' שם במקומו כי הדעת מכרעת כהר"ם והוא דנ"ל דוודאי דין מומחה ממש אמן רק בנטר' מן הנשיא אבל מה שהוכיחו התוס' דסגי בחד מומחה להתרת נדרים ולבכורות בגמירא וסבירא ולא סמוך ממש אומר אני די"ל דהיינו במומים מובהקים ממש כגון נקטעה ידו וכו' דבזה כיון שכבר התירו לשלשה אנשי ב"הכנ' א"כ תו לא גרע חד מומחה דגמור וסבור משלשה אנשי ב"הכנ' ואדרבה עדיף מינייהו וכדמצינו כעין זה גבי ד"מ דלבתר דתקנו חז"ל ג' הדיוטת במקום שלשה סמוכין מצד נעילת דלת (והתם נמי לדעת הרמ"ה בעינן שלשתן גמירי) אמרו ג"כ דחד מומחה עומד במקום שלשה כיון דגמור וסבור ועי"ש בתוס' ור"ן דף ה' ע"א (ולא נעלם ממנו שלדעת רש"י שם יש לפקפק קצת ועכ"ז אחר העיון לק"מ) אלא שצ"ל דבהיתר בכורות העדיפו עוד כחד כיון דנוגע איסור חמור ש"ח ששלשה לא יתירו כ"א במקום שאין מומחה כזה ובמקום שיש מומחה מהני התרתו כיון דעדיף משלשה ב"הכנ' לא שיהיה דינו כמומחה ממש שנטר' ולפ"ז א"ש בההוא עובדא דשרוע כיון דהי' מום מובהק שהי' ניתר ע"י שלשה אנשי ב"הכ"נ כמ"ש תוס' שם שפיר התירו כ"א לחוד ובזה י"ל על כל ראיות התוס' עי"ש. (ומה שי"ל בדברי הרמב"ם עצמו כ"ז כ' במקומו ואכ"מ) ומעתה גם לדינא דש"ס י"ל שלא הותר בחד מומחה שאין סמוך כ"א היכי דהוי סגי בשלשה אנשי ב"הכ"נ בזה אלים כחו כמוהם ויותר מהם כן י"ל בקיום דברי הרב"י והכרע בין הרמב"ם ושא"פ. ונראה שזה הוא שיטת רש"י ז"ל ולכן כאן דאתי לקמי' דרבא שהוא לא הי' סמוך הוק' לו לרש"י ז"ל איך התירו (דדחקא ליה שצורף לו שנים והי' עפ"י שלשה אנשי ב"הכ"נ כמ"ש קצתם לדעת הרמב"ם) דס"ל כדעת הרב"י הנ"ל דגם בזמן הש"ס לא הי' כח למומחה להתיר כשלא נטר' כ"א כשהוא מום מובהק וידוע כמו נקטע ידו וכו' ולכן פי' במתק לשונו דפרטה היינו קרעה והי' ניכר לכל וכה"ג הי' יוכל להתיר כמו שלשה אנשי ב"הכ"נ ודמי לשרוע דמוכח התם דסגי בשלשה אנשי ב"הכ"נ ולכן בעובדא דבכורות דר' צדוק לא פי' כן (וגם שם לא נזכר ופרטה לשפתי' וי"ל שהי' מום שאינו ניכר) שהרי אז הי' מומחי' סמוכי' ולא היה צריך שיהי' ניכר וזה ברור:

והנה התוס' נתקשו שם בבכורות דף ל"ח ע"ב ד"ה משום כבודו של חכם לא עבר וכו' דא"כ כל מומי' מובהקי' דכהנים שבאו לפנינו לישתרו מה"ט דההוא על כבודו לא עבר איסורא עביד עיי"ש מה שתירצו לחלק:

ואמנם לפי טעמם של הטור ורש"י ז"ל דהוא משום חשד טורח הטיפול הי' מקום נכון לחלק בין הנושאים וליישב קו' התוס' בדרך אחר והוא דעד כאן לא קאמרינן התם לסמוך אסברא זו דההוא משום כבודו של חכם חייש וכו' איסורא עביד אלא במין אוהו תיאבון שיצרו תקפו כלומר כיון דע"כ אי חשוד למגזל המתנות כהונה מכהן אין כוונתו כ"א להנאת תיאבון האכילה ולהשביע עצמו אינו חושש אם הוא באי' או בהיתר וא"כ לא הי' ראוי לו לחוש באי' קל ולאכלו אע"ג דאיכא איסור' עוד בהא מילתא משום כבוד החכם לא יחוש לי' (ובאמת שגם ע"ז יש לפקפק ממ"ש רש"י ספ"ק דחולי' אההוא דחמצן של ע"ע דכל דאיכא התירא טפי פורתא עבוד במומר לתיאבון ע"ש. גם יעיי' במ"ל פ' מהל' ואכ"מ להאריך.) אבל הכא לפי פי' הר"ן ורש"י ז"ל והטור דעיקר החשד הכהני' משום טורח הטיפול המרובה א"כ הרי אין יצרו תקפו כלל על תיאבון האכילה כ"א טורח הטיפול המרובה אשר א"א להפטר ממנו זה הוא שק' עלי' ומכשילו לעבור האי' הטלת מום אבל אכילת האי' אין נפשו תאבה כלל ולכן שפיר חשדינן לי' אע"ג דחושש לכבודו של חכם דאיסר זה שנוגע לאכלו טפי בהתירא בהא אפי' איסור קל אינו חשוד לעבור דיצרו לא תקפו מעולם לזלזל באי' אכילה אף בקל. ולכן אין ראי' כלל מזה על חשד הטלת מום בעצמו וזה חילוק נכון למעיין ולמבין מדעתו ודרך מחוור ביישוב קו' התוס' ז"ל:

ומעתה א"ש דלמה שפירש"י לעיל דהי' מום הניכר ומשו"ה התירו רבא שהיה מומחה אף שלא הי' סמוך ממש א"כ שוב הי' יכולין גם שלשה אנשי הכנס' להתיר ושייך הך סברא משום כבודו של חכם לא עבר ולכן הוצרך רש"י ז"ל וכן הר"ן להמציא טעם טורח הטיפול ליישב קו' התוס' הנ"ל ומשו"ה נטר רש"י בדברים אלא עד עובדא דרבא ממש דמיירי במובהק וכה"ג דשייך קו' תוס' הנ"ל ודו"ק. כי הוא כפתר ופרח בעז"ה:

והנה לפי הדרך הזה יתישבו גם הקו' שהקשינו לעיל דלמה לא מפרשי' רש"י והר"ן כפי' הרמב"ם גם דבזמן שבהמ"ק מאי א"ל די"ל דהוצרכו לטעם זה רק במומין מובהקים והיכי דשייך ה"ט משום כבודו וכו' לא עבר דבזה מוכח דלא נחשוד עבור הנאת אכילה אבל בזמן שבהמ"ק אף דמסתמא נמי א"נ הכהני' גם במובהקי' אעפ"כ א"צ לחשד הטורח דבלא"ה כיון שהי' סמוכין בעולם פשיטא דלא אישתרי לשלשה אנשי כנסת להתיר ולכן א"צ כלל לטעמי' דטורח הטיפול:

ולפי זה הדרך א"ש דברי הא"ז מה שהבין בכוונת רש"י דכייפינן לי' על הטיפול ואנחנו רצינו לדחות די"ל דכוונתו לשני החשדים גם הנאת זכות הבכור וכמש"ל באורך. אמנם לדברינו אלה הוחכתו נכונה דכיון דע"כ במומי' מובהקי' מיירי ואזיל לי' החשד הפשוט כ"א מטעם הטורח אלמא דכופין אותו דאל"כ הרי הי' בידו לסרב מעיקרא ודו"ק:

ובאמת כי יש עוד לסלסל הדברים בדרך מפולפל וליישב ג"כ מה שנשארנו לעיל אות' בקושי' על הרב מוהרי"ל שרצה לפרש דברי הא"ז דאין כופין כ"א ברוצה לקבלו לאחר זמן. שלכאורה תמו' דא"כ אכתי למה כל כהן א"נ על המומי' ע"ש. ואמנם י"ל דהא דלא ניחא לי' לרש"י ז"ל בתי' התוס' עצמו שתי' על קו' זו שהוק' שם בבכורות הא דלא אמרינן גם בכהן במומי' המובהקי' משום כבודו של חכם וכו'. משום דחיישי' שיתגלה הדבר עיי"ש. הוא דהנה הרב הגאון המנו' מוהרח"ץ הירש זלה"ה מזאמשטץ. בתשו' סי' ס"א כתב להוכיח מעובדא דרבא דלא כהרמב"ם ז"ל ותורף הוכחתו דל"ל דהי' מום מובהק וידוע דא"כ תקשה קו' התוס' שם בבכורות דא"ל כתי' די"ל דחייש שמא יתגלה הדבר וכו'. דהא כה"ג דהכא שהמום באמת נעשה מאליו רק שחשדו שנתן בכוונה השעורי' שם הרי הוא מחשבה בלב וא"א להגלות כלל עכת"ד. (ובאמת לדידי לאו קושי' אלימתא הוא ויש לדחותה ע"ד שכ' רש"י ז"ל בבכורות דף ל"ח ע"א ד"ה) ומעתה י"ל דמשום הכי לא ניחא לי' לרש"י בתי' זה אעובדא דהכא אבל בעלמא סובר כתי' התוס' ולכן נטר לפרושי חשד זה על שאלה זו ששאלו ודלמא את גרמת לי' לפי שנחשדת וכו' כלומר דאי לאו הכי לא הי' מקום לחקירה זו אם הוא גרם או לא כיון דבהא לא שייך תי' התוס' וע"כ דחשדינן לי' נמי עבור הטיפול והוא מדוקדק מאוד בפי' רש"י. ומעתה א"ש נמי דברי מהרי"ל דכיון דההוא חסדא אין צורך לה כ"א בההיא עובדא יחידת שכבר הי' עדים על המום רק דחקרו על הגרמא א"כ בעובדא זו שפיר י"ל שמשו"ה חשדו בכך שמא סירוב על הטיפול וכפאוהו על כך וכיון שהוטל עליו שפיר י"ל שעשה מום להמלט מהטורח ולא הי' בידו לברר זה או שבאמת הי' כן המעשה אבל בעלמא אין כופין וטעם החשד כפשוטו ואף במומי' מובהקי' כתי' התוס' בבכורות ודו"ק מאוד:

ואמנם לקושטא דמילתא לפענ"ד דרך הנכון כמש"ל דבהכי אתי' נמי שפיר דברי הטור שכ' כן בכל הבכורות וגם אי מיירי במומין מובהקי' מ"מ הא לדידן מתירי' ע"י שלשה אנשי הכנס' ולא שייך ה"ט משום כבודו וכו' בלא"ה הגם כי הי' מקום ליישב גם זה מ"מ פירש אחר בסוגי' שם דלא כתוס' ויעיין ברמב"ם פ' מ"הל. משמע נמי דמפרש פי' אחר מ"מ הדברי' נוטי' יותר למ"ש בראשונה כי דרך קרוב הוא ולדרכינו הנ"ל לא מוכח מרש"י דכופין וגם לכל האופנים הלא כבר כ' לעיל כי יש לדחות כיון דמ"מ איסורא איכא י"ל דלהוציא ידי הבריות ניחא לי' טפי דלא לשוי' נפשו כשוגג וכעין שכ' הראשונים אהך דלא ניחא לי' דלקרי' לוה רשע. וה"נ דכוותי' ע"כ אין ראי' מדברי רש"י וסייעתו אמנם אם גם אין הוכחה מדברי רש"י והר"ן מ"מ לענ"ד דברי הגאונים מכריעים דבוודאי כופין וכפי' הש"ך ז"ל דכל כוונתו רק לענין כפיי', ומש"ל לדחות דלמא ס"ל כמוהרא"י עצמו דגם איסורא ל"ל בספק עיי"ש אומר אני דפי' הש"ך יותר מוכרע בדבריו וראיותי' יתנו עדיהן ויצדקו פי' הש"ך ז"ל שהרי עיקר ראייתו מהא דישראל מצי למימר לכהן אייתי ראי' וה"ה הכא מצי הכהן לומר אייתי ראי' ואטפול בו ואי לענין אי' קאמר מה ראי' הוא זה התם ס' ממונא לקולא משא"כ הכא דס' אי' לחומרא שהרי איסורא רמי' עליו דביזוי מתנות כהונה וא"ל דכוונתו דהא התם ג"כ ס' איסורא דגזל מתנות כהונה דז"א שהרי באמת כבר עמדו בזה הראשוני' גם האחרונים בפרט הזה בס' ממון שיש בו גם אי' אי אזלי' בתר צד ממון לקולא או לצד האיסור. והנה לא מיבעי' לדעת הפוסקי' דס"ל דכל כה"ג לא דיינינן לס' ממון לקולא כ"א בצירוף חזקות מרא קמא ממנו לא חזקת ממון בשעתו א"כ י"ל דהתם טעמא נמי משום חמ"ק דהו"ל כחזקה המכרעת וממילא י"ל דלא שייך למימר הכי כ"א מישראל אבל שיועיל חמ"ק דישראל לפטור הכהן מס' איסור זה אינו בדין כמו דלא מהני חזקת הגוף דבת לאבי' וכדאמרי' בפ' המדיר רישא מנה לאבא בידך. אלא דאף לפי' הסוברים דבכל ענין ס' לקולא היינו באם האיסור הוא מצד הממון כלומר דהוא גזל מתנות עניים וכהנים והאיסור נמשך אחר הממון או דכל ס' גזל שרי' רחמנא ה"ה גזל זה אבל ביזוי מתנות כהונה הוא איסור אחר שחל רק על הכהן שצריך לקבלו וכל כה"ג י"ל ס' לחומרא. וסמוכין לזה מבואר ג"כ בקונטרס הספיקות למוהרנ"ך ז"ל בכלל א' סי' ט' בשם הפוסקים. ולכן נראה ברור לענ"ד בדעתו דאין כוונתו כ"א על הכפיי' (ועמש"ל בסמוך) מזה ומוהרא"י עצמו שכ' בס' בכור לצדד דלית בי' איסורא דביזוי מתנות כהונה לאו משום ס' להקיל הוא אלא דסברתו הוא דבכה"ג שהרשות ביד ישראל להחזיקו לעצמו ובדעתו תלוי' תו לית בי' משום ביזוי וכלומר דפקע מני' איסור זה לגמרי אף אם הי' בכור באמת ועמש"ל על סברתו לדון בה. אבל הרב הג"ה וכו' ע"כ אין כוונתו לסבר' זו דאל"כ לא הוי צריך לטענת הכהן אייתי ראי' דבכור הוא אלא סכי הו"ל דבבה"ג דהישראל מצי למימר הכי שוב אין אי' ביזוי לכן נלענ"ד כדעת הש"ך ז"ל:

אמנם כן בעיקר הדין לחלק בין ס' ודאי לכפיי' אע"ג דאיסורא איכא הנה ראיתי למעכ"ת כי' הרחיב פלפולו בזה וקשי' לי' דכיון דבוודאי כופין על איסור ביזוי מתנות כהונה בס' נמי יכפוהו על ס' איסור. כיון דהאיסור כדאי הוא על כפיי'. ומעכ"ת הביא לי דברי הגאון בעל קצוה"ח בהערתו מצד ס' נתינה בע"כ ומתוך זה יצא לחלק בין הנושאים ומסקנת דבריו דמצד ביזוי לחוד לא שייכי הכפיי' כ"א בצירוף פטור הישראל ושבוודאי נפטר הישראל ע"י הנתינה בע"כ כאשר באו דבריו בארוכה ובאמת כי מאן דס"ל דכופין משמע להדי' משום האיסור וגם בעיקר דברי הקצוה"ח ז"ל יש לנו דברי' בגו:

לכן אומר אני בהבנת דברים בנוטי' מדרכו ומדרך הרב זללה"ה ותחלה אומר כי באמת לכאורה טענת מוהרא"י חזקה היא ואני מוסיף עליו כיון דהישראל מצי להחזיקו לעצמו א"כ הרי הי' פטור לגמרי כיון דאפי' ת"כ מוציאי' מידו א"כ הרי פקע שם ביזוי מתנות כהונה דעד כאן לא שמעינן כ"א בביזוי מתנה שזיכתה לו רחמנא אבל הכא הרי לא זיכתה לו רחמנא ומתנות ישראל היא מרצונו הטוב ורשות בידו לוותר עלי':

אמנם אי משום הא לא ארי' לדחות דברי רבותינו הראשונים ז"ל וטעמם נראה דבאמת הא דפטור הבעהב' היינו משום דהו"ל ס' ממון גם לענין גזל מתנות כהונה כשאר ס' גזל דעלמא (ומ"ש שם להכריע) אבל הא וודאי דקדושת הבכור הרי במקומו עומדת לכל מילי דגרמה שהרי אסור בגיזה ועבודה לכן כשבא אח"כ ליד הכהן או ע"י תפיסה למ"ד אין מוציאי' מידו ולמ"ד מוציאי' בתפיסה ברשות וברצון הבעלים דוודאי מהני ככה"ג חוזר וניער זכות הכהן משולחן גבוה ממש דכהן הרי אין לו זכות אחר ולכן שפיר הו"ל ביזוי ג"כ שהרי אם יבוא לידו יזכה בהם משלחן גבוה ממש אמנם הא וודאי דעכ"פ הוא מתנה מצד הבעלים ג"כ שהרי כבר הי' בידם לעכבם לעצמם וקורא אני על מתנה זו מתנה מצורפת משל גביה וכ"ז ברור אצלי:

ובזה נבוא אל הביאור דבאמת במ"ש בעל קצוה"ח ז"ל. לדחות מה שנתקשה על הטוש"ע ז"ל שכתבו טעמו דבזוי מ"כ ולא משום פרעון בע"כ דה"ט דאקו' דהבעלי' נפטרו מ"מ א"א לזכות לי' בע"כ וכמ"ש הרשב"א מלבד מה שנתקש' מעכ"ת עלי' דא"כ איך מהני באמת גם לפטור הבעלים. עוד אומר אני דעיקר סברתו ליתא דהרשב"א לא כ' רק שא"א לאדם לזכות ממנו בע"כ הוא במתנה חדשה עיי"ש דמיירי במתנה צריך זכי' אבל בפרעון בע"כ דשייך פרעון וודאי הוי פרעון גם ללוה גם למלוה כי א"צ זכי' בפרעון וז"פ לענ"ד. אלא שאני אומר כי גוף הדמיון לפרעון יש לדחות בדרך אחר דהרשב"א לא כ' בפרעון בע"כ דשמי' פרעון אלא בשאר חוב דהמלוה מיוחד ומטעם שכ' שם דא"א להטיל עלי' שיעבודו בע"כ אבל הכא הרי הרבה כהנים יש בעולם שיכול לפקוע להם מתנותיו וכ"כ שם הרב בעל נ"מ כי'. ולכן הוצרכו הרא"ש והטור לטעמי' דביזוי מ"כ וכו' דביזוי וודאי איכא שיטיל המצוה על כהנים אחרים וכמו כהן שאינו רוצה להקריב אף דאפשר ע"י אחרי' ואמנם אומר אני ניהו דבהא מילתא ל"ד לפרעון בע"כ דנדון הרשב"א שיכיפנו לקבל ממנו הפרעון בע"כ דידי' מטעם דאיכא עוד כהנים אבל במה שכ' לעיל בדרך פרעון א"צ זכי' ממש שהרי גם הוא מלוה דידי' וא"צ זכי' ממש ומשו"ה כשכפאוהו מצד המצוה תו מזכה ג"כ דהא הו"ל פרעון ג"כ ולכן נפטר שפיר אחר הכפיי' ומיושב קו' מעכ"ת ני' אכן כ"ז בוודאי אבל בס' שכבר כ' דאף דהא מתנות כהונה גם משולחן גבוה אבל גם מצורפת הוא במתנות הדיוט מצד הבעלים כיון שכבר וויתר להם רחמנא זה הספק תו צריך זכי' חדשה וא"א ע"י כפויי' כמו במתנה שכ' הרשב"א ז"ל ודו"ק. וזה ברירן ש"ל דברים לפענ"ד:

העתיקו סיום דברי תשובה זו יבואר עוד לקמן אחר תשובתי השני' יעויין שם:

תשובה שנית

(לכבוד הרב הנ"ל ני' על דברותיו שנית בנדון זה)

מכתב קבלתי לנכון וע"ד ד"ת שבא במכתבו הנני עושה מדור בפ"ע וכבר מילתי אמורה באגרתי לכבודו כי הטרדות רבו מאוד ולא רציתי להמשיך ולדחות תשובת כי הימים ממשמשים ובאי' ימי הטורד רב ויומי דכלה ע"כ עתה באתי ויהי מה ובדרך קצרה:

ראשית דברי מכתבו חזר' מעכ"ת על דברי הראשונים מ"ש בכוונת הא"ז בדעת רש"י ז"ל ומה שהקשית על האחרונים הט"ז ז"ל והעומדים בשיטתו וע"ז כ' רומע"ל וז"ל. והאמת עד לעצמו כי כוונתו רק לפרש דתינח בזמן הבית וכו' הנה אף שבזה אינו כסותר לדברים כ"א כמסכים אמנם מה שנראה מדבריו כי כן ההבנה הפשוטה לעין כל והוא מילתא דפשיטא טובא ואין בו דבר חידוש וע"ז נפלאתי וכי זוטר מילתא בעיני כ"כ להחליט הדברי' נגד מאורי אור עינינו הגאונים האדירים הט"ז והש"ך וחות יאיר ורבים עוד מהאחרונים העומדים בשיטתם שלא הבינו על דרך זה דברי רש"י והטור כ"א במובן מפשוטו שאין בו שום טעם אחר כ"א טורח הטיפול וכן בא"ז עצמו הדבר ק' מאוד להולמו כפי הבנתינו ופרושינו כ"א עפ"י דעת האחרונים ז"ל וכמ"ש באות בתשו הראשונה ותירוצינו שם הרבה יש לפקפק וגם בעיני הי' קשה לחדש פירושינו זה גם לאחד שהמצאתו נגד דעת כל האחרונים הנ"ל לולי קושיותי העצומות כשתוממתי כמה שבועות בדבר למצוא ישוב לדבריהם ושלא אסתר דבריהם לדינא כי זה היה נוח לי בקיום דברי חכמים אלא שלא עלה בידי ועכ"פ חלילה להחליטו לפ"ד הפשוט מול דעתם הרמה. ואמנם באמת אחר זמן רב ת"ל נתחזקו אצלי דברי שמצאתי לי און מאחד מגאוני קשישא קדמון שבקדמוני' מבואר כדברינו החילוק בין ישראל לכהן וכבר רשמתי לעיל בגליון והוא מדברי שאלת ת דר"א פ' בא שכתב להדי' טעמא דהכהנים חשודי' טפי על האכילה מישראל משום דשכיחי להו בכורי' טובא ומקרו ורמו בהו מומין וגבי ישראל דלא שכיחא כ"ה לא עבדו רבנן תקנתא הרי שלנו לפנינו ע"ד שכתבנו אנחנו בתשו' הראשונה ותלי"ת שכוונתי לדעת הגאון קדמון שבקדמונים בס"ד:

מ"ש רומע"ל עתה לדון במכתבו טעם על מה דמהמנינן טפי לישראל מכהן (והיינו לפי דעתינו שהוא שלא כדעת אחרונים ולא הונח לו בטעם הפשוט) ורצה להרחיב הדברים והוא דבכהן בוודאי הו"ל איתחזק אי' ואיננו בידו ולפיכך ע"כ א"נ גם בס' בכור אע"ג דלא אתחזק שלא רצו לחלק ולזלזל בקדושת בכור אבל בישראל דבוודאי בלא"ה נאמן כיון שאין לו שום הנאה וחזקה א"א חוטא ולא לו לפיכך גם בס' אוקמא אדינא עכת"ד:

והנה מלבד שלא הועיל גם לפי דבריו להרויח הדוחק שגם סבר' זו דחוקה שחז"ל יחמירו על הס' מצד הוודאי ואנה מצאנו הן חומרא זו גם הוא נסתר מלשון רש"י ז"ל שהבאתי בתשו' בבכורות דף ל"ה שמבואר שם דהחשד לכהן בס' בכורות שלהם הוא מדינא וגם בלא"ה דבריו אינם אלא תימה דא"כ דמדינא אין נאמנות הכהנים נאמנים אע"ג דלא הוי חשודא משים דהו"ל איתחזק א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו מה דשקיל וטרי בשל אחרונים מטעם חשוד על הדבר וכן לר"מ איך דיינא דינא דהא א"צ לחושדם כלל ובלא"ה אין נאמנים, ועכצ"ל שחז"ל הוסיפו עליהם גם חשד גם לפיד מעכ"ת וא"כ הדק"ל דאי באמת חשידי ג"כ א"כ ליהוי דינא ככל חשוד דאין לו נאמנות גם בלא איתחזק וע"כ הרי אנו מוכרחים או לדברי האחרונים ז"ל דהחשוד משום הטיפול או דבישראל לא תקנו רבנן לאחשודינהו כיון דהוא מילתא דל"ש וכדברי הגאון ז"ל א"נ משום דחמירא עלייהו מוקדשין טפי וכמ"ש שרמזנו למעלה וכ"ז פשוט לא ניתן לכתוב מעוצם פשיטות:

והנה עוד הביא לנו מעכ"ת דברי התוס' תמורה דף ח' ע"ב והנה מה שרצה ליישב קו' התוס' עפ"י דברי הנ"ל כבר כתבתי כי דרכו בכ"ז נסתרה ממנו וא"א להולמו. אמנם מה שרמז שלמסקנת דברי תוס' י"ל עוד לחלק בין כהן לישראל דבישראל לא יוכל לאשתמוטי. הנה באמת אגיד כי בעת מכתבו הראשון לא עלה על זכרוני דברי תוס' אלו אבל גם אם ראיתי הי' מרווח בעיני טעם הפשיטו שכ' אנחנו ובלי ספק גם התוס' בעצמם ס"ל טעם הפשוט שהרי בקו' הראשונה גם בתחלת הדיבור דלא אסקו הנהו סברות העתיקו דברי הש"ס בפשיטות דכהן א"נ ישראל נאמן ולא פקפקו כלל בטעם הדבר ועכצ"ל דהוי פשיטא להו דבישראל לא באו לידי חשד כלל בעיני חז"ל להטלת מומין והוי ניחא להו מצד עצמו טעם זה אלא משום דקשיא להו סתירת הסוגי' בישראל גופי' הוצרכו לחדש הדא מילתא בסוף דבריהם (ובאמת שדוחק הוא קצת לפ"ר דלמה כהן א"נ על בכור שלו וכמ"ש גם כת"ר ני'):

אבל עיקר קושייתם יפלא מאוד בעיני ואשתומם כשעות הרבה שהרי מפאת קושייתם לא היו צריכים לכל זה ואני תמה מאוד מה ק' להו שהרי בש"ס הכי שקיל וטרי על מימרא דר"ח דאיהו מרא דשמעתתא הכא דכהן לישראל לא ומאי מקשו עלי' מההוא דר"נ דאמר התם בבכורות דישראל נאמן על ס' בכור דהא ר"ח באמת חולק שם על ר"נ להדיא וס"ל דגם ישראל אינו נאמן וצריך שנים מן השוק להעיד עליו. ושפיר פריך הש"ס לשיטתו. וצע"ג וא"ל כ"א בדוחק או שהי' להם גירסא אחרת:

אמנם ארוויח לן מעכ"ת במה דאייתי לן דברי התוס' שמזה נתחזקו מאוד דברינו מ"ש לדון נגד דעת האחרונים הנ"ל וטעמם לחלק בין כהן לישראל שכבר מבואר הוא בהכרח גמור דגם רבותינו בעה"ת ז"ל חולקי' ע"ז. מה שנראה מדעתם דעיקר החשד הוא מצד חיוב הטיפול המרובה ולא משאר הנאות ודמשו"ה ישראל נאמן טפי כיון דאין עליו טורח הטיפול דא"כ מעיקרא לא הוי ק' מידי קושייתם דהכא בבא לישראל מיד הכהן שמכרו לו הרי ג"כ טורח הטיפול עליו וכה"ג הרי א"נ ככהן ומזה מוכרע בהכרח גמור דהתוס' לפי ס"ד זו אית להו טעם אחר מה דישראל לא נחשדו ולא תליא מילתא בהא. וזה ברור ופשוט. ואמת שלפ"ד האחרונים הנ"ל מתייתבא הסוגי' דתמורה ברווחא טפי:

ומ"ש עוד מעל' קו' אחת בסוגי' דבכורות באמת בזה כיוון לדעתי ואתי הי' כששלחתי התשו' ליד מעכ"ת וישבתי לנכון והי' כתובה בשילהי מכתבי וגם אמרתי ברבים בדרך חדוד ביישוב קו' התוס' החמורה בש"ק בישיבה אמנם מנחיצת הבי"ד השמיטו המעתיק והנני עתה להעתיק לכבודו דברים כהויתן כאשר אמרתי לפני חכמי פ"ק ובני הישיבה צ"ו זה איזה שבועות ע"מ שנתקשו התוס' לר"ח דס"ל דישראל א"נ על ס' בכור תיקשי' לי' קו' הש"ס דלר"מ דס"ל החשוד ע"ד לא דנו ולא מעידי' ס' בכור ביד ישראל:

ואמרנו ליישב בצירוף דקדוק אחר שדקדקנו בלשון הש"ס דלכאורה הוא שפת יתר מה דמייתי כל עיטרא דר"י במאי דאמר כל שחליפיו ביד כהן פטור דהא כל עיקר הוכחתו אינו אלא מר"מ דמחייב ואי שרצה להביא המשנה כצרתה הי' לו להעתיק כל המשנה ולכן אמרתי דבדיוק גדול הוכרח להעתיק ג"כ דברי ר"י ודוחה עיקר הוכחתו דלכאורה איכא למידק דמנ"ל לאוכוחי מהתם דלמא מיירי בשאין ידוע שיש לו מבכרת בביתו ונאמן במיגו שלא הי' מודיע גם עתה וכדלקמן בגמרא דכה"ג נאמן (והיא כקו' מעל"ת ני') ואי דלא היה רוצה לגזול את הכהן את האחד המגיע לו ממ"נ מ"מ הא הי' בידו לתנו לכהן א' מהם. לא מיבעיא לפירש"י דלעיל בפי' דמיירי בזמן שאין בהמ"ק א"כ הרי לא היה צריך כלל להודיע המאורע לכהן דבלא"ה לא יקרבנו ואף את"ל דיש איזה נפקותא בין וודאי לספק וכן לפי' השני' שברש"י דמיירי בזמן שבהמ"ק מ"מ הרי הי' בידו לתנו לכהן בתורת ס' בכור ולא להודיע שנולדו שנים כא' והרי הו"ל מיגו מעליא. אמנם לר' יוסי וודאי דל"ל מיגו זה דאל"כ לא יפטור מן המתנו' מן השני' דכיון דפטר לי' מטעם כל שחליפיו ביד כהן והו"ל כמוכרו לו הכהן וזה שייך [דווקא] בהודעה אבל לא בסתם אבל אכתי הרי מתנית' לא מוכח מידי דלר"מ דל"ל ההוא סברא וחייב גם עתה במתנו' וא"כ לא נ"מ מידי בהודעתו ושפיר הו"ל מיגו. ולכן נראה דקו' הגמרא אזלו הכי דכיון דפליגו ר"מ ור' יוסי בחיוב המתנו' ור"מ פליג אר"י בסברתו ול"ל דכל שחליפיו ביד כהן פטור א"כ משמע להדי' דבהאי גווני ממש דפטר ר' יוסי ממתנו' איהי מחייב לה והרי לר"י ע"כ מיירי בגוונא שהודיע לכהן בשעה שנתן לידו הס' בכור דאל"כ לא הוי בלא"ה חליפי' ומכירה כמש"ל ובההיא גווני עצמו מחייב ר"מ ואהא שפיר פריך דכל כה"ג לא משכחת לר"מ דלישתרי לישראל בלא"ה דכיון שכבר הודיע אזי (מהו דלר"מ לא היה תועלת בהודע' זו אבל יהיה איך שיהי' כיון שכבר נעשה מעשה והודע' לשעתו) א"כ עתה לאו כבר לאו בר חיובא דמתנו' הוא דהא א"נ כיון דאזיל לי' המיגו ובזה מדוייק היטב לשון הגמרא מה דמיית טעמא דר"י דאל"ה הוי ס"ד למימר טעמא דר"י בגוונא אחריתי' וכדס"ד דש"ס לעיל דס"ל בכל ס' בכור פטור מן המתנו' כ"ה דלא ליתי' למישרי בגיזה ועבודה, ולפ"ז לא הי' צריך הודע' כלל גם לשעתו או איזה טעם אחר כה"ג ולכן מיית הך מימרא דר"י דכל שחליפי' ביד כהן (וגוף הקו') דמינה מוכח דטעמא דר"י מיוסד רק על זה וע"כ מיירי שהודיע לכהן וממילא מוכח מר"מ דעלה קאי דנאמן על ס' בכור ודו"ק. כי זה יישוב נכון וברור:

אמנם ביישוב קו' התוס' הנ"ל הוספתי ע"ד פלפול דעדיין ליתא להוכחה זו כ"א כשנאמר דמיגו למפרע לא אמרינן דלדעת קצת הפוסקים ויש מהסוברי' כן בדעת הרא"ש ז"ל שהוא מכללם א"כ אכתי לא הוי מוכח מר"מ מידי שהרי באמת לדעת ר"מ דמחיי' במתנו' בכ"ע אין לו תועלת בהודעתו לכהן ואי בעי לא הוי מודיע לו והו"ל מיגו מעליא. אלא לדידי' דבמקרה אירע שהודיע ולא לכוונה להרויח לעצמו וא"כ לדידהו לא בטיל המיגו גם לאחר זמן ונאמן גם עתה במיגו למפרע והדק"ל דא"ז הוכחה דלר"מ נאמן בעלמא. אמנם כל יסוד דעת הפוסקי' מההוא דשליש דנאמן גם באיתחזק בי דינא מטעם מיגו דאי בעי קלתי' דל"ל דשליש עדיף טפי יעיי' בתשו' מהר"א ששון סי' ובש"ך רסי' נ"ו. והנה ר"נ סובר התם דא"נ גם בשליש באיתחזק ב"ד דלדידי' וודאי דמכ"ש דלא מצינן בעלמא מיגו למפרע ולדידי שפי' אזיל שקיל וטרי דש"ס דמוכח ממשנה זו דישראל נאמן וע"ד שכתבנו כיון דפלוגתי' דר"מ ור"י ע"כ כשהודיע מעיקרא לכהן מס"ב שיש לו בביתו א"כ הרי גם לר"מ הו"ל מיגו למפרע עכ"פ אבל ר"ח י"ל דס"ל כהלכתא לדעת הפוסקי' דמיגו למפרע אמרינן לכ"ע כמו בשליש ולכן לא מוכח מידי מר"מ לדידי' הוא מיגו מעליא דלא הי' מודיע לכהן מעיקרא כיון דלא מרויח מידי בהודעתו ונאמן הישראל בתורת מינו ובעלמא באמת לא מהימן. ודו"ק. ועוד י"ל עד"א ואם כי הוא דרך פלפול אבל ביישוב גוף הקו' הוא דרך מרווח וגם בדיק לשון הגמרא מה דמייתי מימרא דר"י כל שחליפיו נכון מאוד לדעתי:

ומ"ש מעכ"ת ני' על מ"ש בפירש רש"י בביצה דף כ"ו והנה מתחלה העתיק דקדוק הגאון מוהרמ"ש ז"ל ומ"ש ליישבו אינו נוגע לענינים בשגם כי גוף דקדוקו אין מן הצורך לדחוק עלי' בלא"ה פירש"י נכון ע"פי פשיטא דמסתמא אין בא לשאול על מום כ"א הכהן דלישראל לא איכפת ליה כיון שאין שלו יעיי' בתוס' בתמורה דף – וכן השיב בהשקפה ראשונה חתני המופלג ני':

ועוד י"ל ע"ד שכ' הגאון מוהר"ץ ז"ל בתשו' שם לענין א' בסברא א' דאי נימא דמטיל מום בבכור בזה"ז דרבנן כיון דל"ח להקרבה וכמבואר במס' ע"ז דף ( (ועמש"ל בתשו' סי' -- בדין זה יעיי"ש) א"כ בשוגג ואומר מותר י"ל דלא קנסו רבנן שוגג אטו מזיד וממילא דלא קשה גם קו' מוהרמ"ש ז"ל ויהיה איך שיהי' כבר כתבתי כי אין זה נוגע לתשו' דלעיל:

אמנם אני תמה על דבריו על שהרחיק פירושו בדברי רש"י ז"ל מ"ש שהוא מום ניכר וגם נראה מדברי' שהבין בדעתו כוונה מה שלא עלתה על לבו שדיוקו הי' על תיבת לעולם בדברי רש"י ושלפי תי' דייקי בתיבת לעולם שהוא ניכר להמון העולם וע"ז כ' לתמו' וז"ל שאם הי' כ' בפירש"י שניכר הוא לעולם הי' ניחא אבל ברש"י כ' בהיפוך ואני לא אדע מי הביאו לידי כך להסב דעת לכל אלה ומעולם לא עלה על רעיוני דקדוק זה. והנה בהעתיק אשר נמצא תחת ידי זה לשונו. ועוד יש לדקדק וכו' פרטה קרעה וכו' שמום זה ניכר לעולם שמי הכריחו לזה שהוא ניכר שהרי כיון ששני' הוא במשנה וודאי היא מום עכ"ל. והרי שלא דקדקנו כ"א על הוספתו שהוא ניכר וכן בסיום דברינו שם לא נאמר כ"א על שפת יתר ברש"י ע"ש שהוא ניכר. וע"ז סובבים והולכי' כל דברינו ולא ידעתי אם המעתיק הוסיף מה שלא צויתיו או שמע"כ לא דקדוק היטב בדברינו:

וגם בזה נוטה מעכ"ת לדוחק מאד לפרשו דרש"י ז"ל קאי אהא דלעיל דדלי' רבא לעיני' ואני תמה מאוד על מה שנלחץ בדוחק הזה לומר שעתה יפרש רש"י ז"ל מה דנקיט הש"ס מעיקרא וגם הוא ללא צורך דאטו בראי' מועטת לא יכיר המום וירגוש גם אם אינו ניכר היטב. ובפרט כי גוף סברתינו הוטב בעיני' מאוד אם כי פקפק בלשון הרב"י ז"ל אבל כ' כתבנו שמה שעכ"פ בדעת שארי הפוסקים היא הכרעה נכונה מאוד. וא"כ נוכל להעמיסו לנכון לדעת רש"י ז"ל וא"כ מה לנו למשבק פיתחא רבה ולמיעל בפתחא זוטא ופירצה דחוקה:

ועמ"ש מעכ"ת לדחות קו' הגאון מוהרר"ץ ז"ל. הנה עיקר קו' גם בעיני לא מצאה חן ואני לא השתמשתי בדבריו לגוף הפי' בדברי רש"י ז"ל כ"א אחר כן לדרך פלפול ותוספת סלסול הדברים ולמען חבת הקדש ליישב דברי מוהרי"ל ז"ל אבל בגוף פרושו בכוונת רש"י א"צ לכ"ז. וגם במה שרציתי ליישב קו' תוס' בבכורות אליבא דרש"י ז"ל היא באופן שא"צ כלל לתי' התוס' במקומו. ובעיקר קו' הגאון הנ"ל כבר רמזתי שם דכוונת התוס' למ"ש רש"י דכל שמוחזקין שהוא בכור תו יחשדוהו בזה עצמו מה שלא בא לפני חכם שהוא הטילו עיי"ש דף ל' ע"א בד"ה וזה כוונתם שיתגלה הדבר. וע"כ עידי בשחק נאמן כי אתי היתה קושייתו ושלחתי:

תוכן העניינים

שות מבעל טיב גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה