אור ברסלב

שות מבעל טיב גיטין חלק א· רבי צבי הירש הלר

תשובה א

מה שכתבתי להרב המאה"ג המפורסים מוהרר"א זללה"ה שהי' אבד"ק סאטנוב ובסוף ימיו בק"ק ראווא בעה"מ ס' יריעות האהל ומנוחתו כבוד בא"י הקדושה והגיעו דברי אז גם לפני הגאון המפורסים ידידי מוהר"ז מרגליות ני' מבראד בשנת תקנ"ח בק"ק ראווא יצ"ע

ע"ד שנחלקו האחרונים מחלוקת עצומה ביו"ד סי' ש"ה סע"י בענין פדיון הבן לקטן ע"י ב"ד שהדעת הרב רמ"א בשם דאין פודין אותו עד שיגדול ויפדה הוא א"ע והבאים אחריו נחלקו על דבריו ותורף דבריהם דמהני בתורת זכי' לקטן ומדמי לת' לתורם משלו על של חבירו דא"צ דעת בעלים משום דזכות הוא ולא אמרינן ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו והרב בטו"ז ז"ל החזיק בעד הרמ"א ז"ל והראה פנים לחלק בין הך דהתורם לנ"ד ואחריו קם הגאון תש"ך ז"ל בספרו נ"הכ האריך מאוד למעניתו לקיים דברי החולקים ואף כי צעיר אני לימים והמה ישישים וחכמים לבם פתוח כפתח של אולם וכל רז מהם לא נעלם עכ"ז אמרתי וגמרתי בלבי לשנות פרק זה ויהא רעווא שאדבר נגד מלכים ולא איבוש ואימא מילתא דתתקבל וזה החלי על הרב הש"ך ז"ל והנה בראשון בעיקר דין זכ' לקטן אי מהני מן התורה והוא סיום דבריו ובמה דסיים לא פתח דהנה הגאון ז"ל הביא להכריע דב"ד זכין לקטן ד"ת אף ביש חובה קצת והוא מדאמרינן רפ"ג דקדושין מימרא דר"ג אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנא' נשיא אחד אחד למטה וכו' ופריך ותסברא הא זכות איכא הא חוב נמי איכא דאיכא דניח' להו' בהר ואיכא דניחא להו בבקעה אלא מנין שיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להם אפטרופוס לחוב ע"מ לזכות ת"ל נשיא אחד למטה ופרש"י התם כלומר לא זכות גרידתא שלא בפניו איכא למשמע מינ' לגדולים אלא לאתוי' נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין הב"ד למיעבד להן וכו' ע"ש הרי מבואר הוא דב"ד זכין שלא בפניו מדאורייתא והשיג על התוס' פ"ק דכתובות י"א ע"א גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד שנעלם מהם סוגיא הש"ס זו ובאמת חידוש על רבותינו בעה"ת שנעלם מהם סוגיא שלימה. אבל בגוף הדברים הנה לפי פרש"י משמעות הדברים באמת בפשיטות דאית לי' זכי' לקטן אבל לא מטעם דכח ב"ד אלא דרש"י ז"ל לשיטתו בפ' איזהו נשך דגרס התם דקטן אית לי' זכי' מדאורייתא וכמו שהעתיקו כל הראשונים משמו אבל מגופא דסוגי' תמה אני על הרב הש"ך ז"ל איך לא השגיח בר"ן וברשב"א וריטב"א וגדולי הראשונים במקומם שעמדו עכ"ז והוקשו להם למ"ד זכי' לא מטעם שליחות איך אמ' מטעם זכין לאדם בקטנים וכדפריך מעיקרא למה דבעי למילף שליחות מהתם ופריך והא קטנים לאו בני שליחות נינהו ובזה נחלקו לשני כתות דהריטב"א נראה דעתו דכל כח החלוקה הוא באמת בתורת זכי' ושהוא ראי' מוכרעת דלא בעי דין שליחות אלא דבזכי' בעלמא יכולים למחות לכשיגדלו וכאן דהוא ע"י כח האפטרופסים יפה כוחם יותר שא"א להם למחות גם כשיגדלו למ"ד הגדילו אין יכולים למחות יע"ש שכתב אפי' למ"ד דיכולים למחות היינו בטענה מסופקת כגון שטעו בלוחות וכה"ג אבל בעלמא כל שאמר אינו רוצה אף בלא טענה שומעין לו והרב רבינו הר"ן ז"ל דחה ראייתו והעלה דזכי' נידון בתורת שליחות דווקא אלא דמעיקרא קס"ד זאת לזכי' גרידתא ס"ד באמת דאפילו לקטנים מהני וזכי' בלא שליחות ולמסקנא לאו בתורת זכי' הוא אלא משום דחלוקתן גלוי מילת' בעלמא בדבר שהוא שלהם מכבר ויען כי לשונו צריך ביאור צריך אני להעתיק לשונו ממש וז"ל איכא למימר דאה"נ למאי דס"ד השתא דרב מוכיח מהאי קרא דזכי' וכו' זכין לקטן מדאורייתא ולא משום שליחות וכו' ול"ל שום הוכחה דנסמך עלי' והא קטן לאו בר זכי' הוא אבל מכיון דמקשינן ותסברא וכו' חובה נמי איכא דאיכא דניח' להו וכו' ואוקימנא כדאמר ר"נ יתומים שנאו לחלוק וכו' לא תפשוט מינ' דזכין לאדם שלא בפניו בדבר שאין שלו וזכין לקטן וכו' דהתם שלהם היתה וחלוקתן גלוי מילתא בעלמא הוא וכו' אבל בעלמא אין זכי' לקטן מדאורייתא. עכ"ל. הרי עכ"פ בהדיא מכל דברי הראשונים הנ"ל דאין חולק בין זכי' ב"ד לזכי' אחרים ולא מפרשי להסוגיא ע"ד סברתו של הרב הש"ך ז"ל עיין בחידושי הרשב"א ז"ל שם

וביאר דברי הר"ן ז"ל מה שהוצרך לשני הדחיות על ראיית האומרים דזכי' לאו בתורת שליחות לס"ד ולמסקנא ולא דחה לה מטעם שכ' לבסוף דבר' חלוקתן גלוי מלתא בעלמא ולכן מהני וכבר ראיתי מי שהקש' לו כן בדברי הר"ן אבל הדברי' פשוטי' בכוונתו דלס"ד דעיקר הילפותא דרב על זכין לאדם שלא בפני' א"כ הרי חזינן דרב בעי למילף כל מיני זכי' שבעולם מהאי קרא אף בזכי' בדבר חדש מדלא מחלק ולכן ע"כ דלא מחלק בההיא חלוקא שכ' הר"ן בסוף דבריו בין חלוקה לזכי' בדבר החדש ולכן הוצרך הר"ן ז"ל דבההיא ס"ד אי הוי ילפינן כל מיני זכיות הוי דן זכי' גם בקטן ולמסקנא רב לא איירי אלא בחלוקה ולא נאמר לשון זכין לאדם שלא בפני', א"כ י"ל דלא איירי באמת אלא בחלוקה דהוי גלוי מלתא בעלמא וזכי' בדבר החדש באמת ל"מ כ"א מטעם שליחות וז"ב ומעתה י"ל דהתוס' ג"כ אזלו בשיט' זו ובחידושי לקידושי' הרחבנו הדברי' אגופא דסוגיא דלס"ד אמאי לא דחי באמת הש"ס בהך סברא דאין ללמוד שם דין זכי' כיון דלא הוי אלא גלוי מלתא בעלמא ואיך ס"ד דרב לילף מינה לזכי' כיון דאיכא חילק מרווח וכמו דס"ל להר"ן למסקנא ושם כתבנו דבלא"ה דברי הר"ן צ"ב טובא מה דקאמר דחלוקה הוא גלוי מלתא בעלמא דתינח למ"ד אחין שחלקו יורשי' הן ויש ברירה אבל למ"ד לקוחות הן והכי קיי"ל וא"כ הא הוי כזכי' בדבר החדש וא"כ בחלוקה גופא לא מהני מה"ת (ובאמת דרב דאיהו מרא דשמעתתא סובר דיש ברירה) ובחלוקת הארץ י"ל דלכ"ע יש ברירה כיון שהם ע"י גורל באורים ותומים וכמ"ש המפורשי' גבי לא משכחת לה דמיית ביכורים אלא חב"ח עד יב"נ דחלוקה ראשונה שפי' הו"ל כשלו ועיי' עוד ברא"מ וברמב"ן פ' מטו' ופנחס אי חלוקת כל שבט ליחיד תי' ג"כ עפ"י או"ת ויבואר אי"ה במ"א מיהו רב דאיהו מרא דשמעתתא ס"ל בלאה"נ דיש ברירה ויורשים הוי כמבואר וא"כ הו"ל גל"מ בעלמא ואנן דקיי"ל ההוא דינא שיתומי' שבאו לחלוק י"ל באמת דהוא לדינא דרבנן דזכי' מהני אף בקטן דתקינו לי' זכי' אף שהוא זכי' חדשה וילפינן מקרא מיהת דרשאי' לחוב ע"מ לזכות אבל השתא הזכי' גופא מדרבנן הוא:

והנה התוס' פלפלו שם אי החלוקה עפ"י הגורל או עפ"י גוד או אגוד והתוס' הביאו בש"ס ר"ת דע"כ צריך לעשות גורל דכי טריחותא לעשות גורל עי"ש. ולכאורה הי' נראה כדעת ר"י דהב"ד רשאין לעשות לחלק בלי גורל מדקאמר ותסברא הא חובה נמי איכא דאיכא דניחא להו בהר ואיכא דניחא להו בבקעה מדקאמר תרתי אבקעה ואהר משמע דאי הוי ידעינן דניחא לי' לכ"ע בהר או בבקעה לא הוי ק"ל ואמאי כיון שהי' עפ"י גורל א"כ הרי הוי חוב בכ"ע שיפול לו עפ"י גורל חלק הגורלי יותר הר או בקעה וע"כ דהב"ד חולק בלא גורל וא"כ אי הוי ידעינן מה דניחא להו טפי הי' נותנין להם זה החלק אלמא דא"צ גורל. אך זה אינו ראי' שהרי בלאה"נ צ"ב ע"ד התוס' מ"ש בשם ר"ת טעמו משום דכי טריחותא להטיל גורל והא י"ל דאדרבא לטובתם ממנעין לעשות עפ"י גורל דבגורל אפשר שיפול להם חלק גורלי אבל בלא גורל יוכלו לברור להם חלק היפה ביותר לפי ראות עיניהם. וצ"ל דהתוס' בשם ר"ת דבריהם אמורים למה דמסיק לעיל דאיכא דניחא לי' בהר ואיכא דניחא לי' בבקעה וכיון שכן א"א לב"ד כלל להבחין חלק היפה בעבורם וע"כ עושי' גורל שהוא המובחר שבדרכי' לטובתם וכ"ז למסקנא אבל לס"ד דש"ס דהוי ידעינן במה דניחא לי' בהר או בבקעה וה"ה בכל ענינים כיוצא בהם א"כ לא הוי ק"ל חובה נמי איכא דלזכותם הי' בוחרים חלק היפה בלי גורל כלל וזה ברור:

ומעתה א"ש הכל דבס"ד דלא הוי ותסברא וכו' שפיר הוי מצי למילף זכי' אף בדבר חדש נגמר מכשיח א' למטה מקטנים דהא לס"ד זו דידעינן במה ניחא טפי ע"כ לא הי' חולקי' בגורל והוי עבדינן זכות שאין בו חובה כלל ולא משכחת לה כ"א בגוונא שהי' בוחרי' להם חלק יפה לפי ראות עיני הב"ד א"כ לח מצינן למדחי דהיינו משום דגלוי מלתא בעלמא הוא והוא חלוקה בדבר שהוא שלו שהרי מזכין להם חלק בלי גורל מה שאינו שלהם כלל והו"ל ממש זכי' בדבר החדש ולכן מוכח מינה ה"ה בעלמא אבל למסקנא דכבר אסיק אדעתא והך ותסברא וכו' וא"כ אין ידוע לב"ד זה שהוא זכות ליתומים וע"כ ע"י גורל וכדעת ר"ת וא"כ שוב לא מצינן למילף זכי' דכל כה"ג הו"ל באמת רק גלוי מלתא בעלמא וכדמסיק הר"ן ז"ל כ"ז כתבנו בחידושינו תוס' נופך לדברי ר"ן ז"ל והוא כפתר ופרח. עוד הארכנו בתשו' להרבנים הנ"ל בימי חורפי בכמה פלפול בסוגי' הש"ס הנ"ל לפירש"י להר"ן ז"ל והוא בכתובי' בחדושי' שם לקידושי':

המורים מזה דלדעת הר"ן אין ראי' מש"ס דקידושי' דזכין לקטן במידי דזכי' חדשה ואין ללמוד מהך דקידו' דהתם דווקא בחלוקה דהוא רק גלוי מלתא בעלמא וכן מבואר עוד בבעה"ת שער י"ד חלק זה לענין העמדת האפטרופס דהיינו דוקא במידי דחלוקה דהוא גלוי מלתא בעלמא והוא ע"ד ס' הר"ן ז"ל הנ"ל ונראה שזה ביאור לשון הה"מ ז"ל פכ"ט מה' מכירה שכ' ע"ד הרמב"ם ז"ל בקטן שקנה קרקע וכו' וז"ל והכי משמע לכאורה בגמ' בפ"ב דקידו' מנין שזכין לאדם וכו' והתם קטני' הוי בחלוקת הארץ וכו' ואע"ג דהך אוקימתא אדחי, לה ממש בפ' יש נוחלין וכו' אזיל אקני' לבנו קטן וכו' עכ"ל. וכבר תמה הרב מוהרי"ט ז"ל בתשו' דהא אדרבה למסקנא טפי מוכח זכי' אפי' היכא דאיכא חובה וכדפי' רש"י ע"ש אבל לפי דברי הר"ן ז"ל ניחא היטב דלמסקנא לא מיירי רק בחלוקה דהוא גלוי מלתא בעלמא ואין ללמוד משם זכי' בדבר החדש וזה ברור ופשוט בכוונת ומעתה כיון שכל הגדולי' הנ"ל בחדא שיטה קיימו אין מקום להכרעת הרב הש"ך ז"ל מש"ס דקידושי' הנ"ל:

והנה באמת ראיתי להש"ך ז"ל בסוף דברי' שבנה"כ הביא דברי הר"ן ודחה דברי' דלמה נימא דחזר במסקנא מס"ד דזכי' גמורה הוא וכבר ביארתי דיש להטעים דברי' שפי' ושכן דעת כמה גדולי הראשוני' ז"ל.

ועוד גדולה מזו דעת הר"ן בסוף דברי' דאף אי זכי' לאו בתורת שליחות מ"מ קטן ל"ל זכי' כיון דאין לו יד לזכות לא מצינן למזכי עבורו אלא שדברי הר"ן שם בטל דבריו הן על סברתו זו והן מה שביאור יישב קושייתו מהך דפ"ק דקידושי' גבי עבד מהו שיעשה שליח הכל צריך ביאור רחב ומבואר במקומו בדיני שליחות וזכי':

ועוד האריך הרב הש"ך ז"ל בהא דאפטרופס תורמין וכו' וגם ע"ז כתבנו כמה דחוים ויען כי אחר כן יצא לאורה ס' קצה"ח ח"ב והרגיש קצת בזה גם בעיקר הך מלתא יש לנו אריכות דברי' בזה ועל דברי תוס' כתובות י"א ע"א והוא בחי' לגיטין בס"ד לכן לא העתקתיו כאן:

והנה הגאון הט"ז ז"ל שהביא בשם צידה לדרך שהביא עלה ההוא דתורם משלו על של חבירו דא"צ דעת בעלים ולא חשבינן לחובה משום דניחא לי' למיעבד מצוה בממונו וא"כ ה"ה כאן בקטן. וכ' הגאון לחלק משום דעכ"פ אף למסקנת הש"ס חובה קצת מקרי הא דניחא לי' למיעבד מצוה בממנו וממילא למ"ש התוס' בכתובות דהא דקטן ל"ל שליחות היינו במידי דאיכא חובה קצת אבל במידי דליכא שום חובה בהא הוא דקטן אית לי זכי' ושליחות וכ' הרב ז"ל דעיקר חלוקם היינו בקטן אבל בגדול לא איכפת לן בחובה קצת כל שהזכות גדול יותר ומשו"ה אף בתורם דכלל גדול קיי"ל דא"צ דעת בעלים אבל בקטן בכה"ג צריך דעת בעלים יע"ש באורך ובביאור יותר

והגאון הש"ך ז"ל גם בזה לא נתקרר דעתו וכ' חדא דלא משמע בגמרא שיהי' זה חובה קצת דא"כ הו"ל להש"ס לפרושי צד איך ע"י זו בזכות שיש בו קצת חובה אי מהני גם בגדול וזה אינ' השגה על הרב ז"ל די"ל דפשיטא לי' להש"ס דכל כה"ג זכין לגדול וכדמשמע מלשונו להדי' ועמש"ל בזה. ועוד דהא מבואר להדי' בש"ס דקידושי' דמהני זכי' לקטן עכ"פ ע"י ב"ד אף בדבר שיש בו חובה קצת מהא דרב גידל אע"ג דקאמר להדי' דחובה נמי איכא ע"ש והולך לשיטתו דהוא מטעם אלימתא הב"ד ושאין חילק בין חלוקה לזכי' גמורה וכ"כ דמשם אין ראי' לשיטת שאר פוסקי' ולכן א"ז סתירה לדעת רבינו בעל טו"ז:

אמנם אני אומר לפי הבנת הש"ך דחובה קצת שכ' הרב ז"ל משום דניחא לי' למיעבד מצוה בממונו יש לו דמיון לחובה קצת דהתם בקידושי' דהר ובקעה ויש בלאו הכי סתירה לתי' של הטו"ז דע"כ לפי מסקנת הש"ס לא נשאר שום חובה בההוא דתורם דמאי דמיפשט פשיטא לי' לרבינו בטו"ז דבגדול לא איכפת לן בחובה קצת אם הזכות גדול מספקא לן טובא ואדרבא מבואר הוא בחי' ריטב"א שם בקידושי' דאף למסקנת הגמרא שם גבי הר ובקעה לא מצינן למיעבד לההוא זכותא כ"א בקטנים ובתורת ב"ד אבל ביתומים גדולי' דלא אלים כח ב"ד עלי' באמת ל"מ אף בחלוקה כל דאיכא חובה קצת עי"ש ולפי דבריו ע"כ מאי דמסיק ב"ד מעמידין אפטרופס היינו לתי' בקטנים אבל בגדולים י"ל דהוא בתורת שליחות או בריצוי דעתם ולפ"ז בתורם משלו על של חברו אי הוי קצת חובה לא הוי מהני כלל בתורת זכי' וזה ברור אצלי:

הן אמת דלכאורה מדברי רש"י ז"ל שם משמע דגם למסקנת הש"ס ילפינן מנשיא א' גם לזכי' שלא בפניו לגדולי' שהרי אהא דמסקי' במסקנא אלא לכדרבא פירש"י זצ"ל כלומר לא זכותא גרידתא שלא בפניו איכא למשמע מינה לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאי' ב"ד לעשות להן כי הכא וכו' דאיכא דלא ניחא להו בחלק זה שנפל להם ול"מ הדרו בהו עכ"ל. ומדכ' ברא"ש דבריו דאיכא למשמע מינה זכות גרידתא לגדולים וע"כ דלמסקנא נשיא א' למטה הי' בתורת זכי' גם לגדולים ולא כשליחות ממש דאי בתורת שליחות מנ"ל דזכין לגדול דל"ל דאתי מתורת כ"ש דקטנים וכמ"ש הריטב"א ז"ל ע"ש מלבד שהוא דחוק להעמידו בלשון רש"י. עוד צריך ביאור מי דחקו לזה אבל באמת ביאור דבריו נראה ברור כמ"ש בחי' והוא דרש"י לשיטתו בהך סוגי' שפי' אהא דפריך והא הוי נמי קטנים ח"ל וקטנים לאו בני שליחות נינהו דבשליחות איש כתי' כי יקח איש וכו' מבואר מדבריו דל"ל טעמא דאין שליחות לקטן כמ"ש הרמב"ם והראב"ד כ"א מטעם כיון דלא ילפינן שליחות כ"א מקדשי' וגירושי' ובגירושי' הוי ליתא בדנפשי' דהא אין לו קידוש' וגירושי' דמיעוט איש בגי' דכ' לאו אשליחות קאי ב"א אעיקר הקיחה וע"כ כמ"ש כיון דלא מצינן לו שליחות בהך קרא דילפי' מני' שליחות לכה"ת לכן ל"ל שליחות וכעין שכ' תוס' בגיטין דף. ע"ב לענין נכרי ע"ש בזה.

ולפ"ז עכצ"ל קו' הש"ס כמ"ש הרב בעל פנ"י ז"ל בפירכת הש"ס ממעשים בכל יום דהא באמת לס"ד זו דהוי ילפינן מאיש איש למטה שליחות א"כ הרי אין לנו מיעוט כלל למעוטי קטנים כיון דבשליחות בממון איכא קרא באנפי נפשי' לשליחות וא"צ לילפותא דקדשי' וגירושי' א"כ דלמא באמת קרא מיירי נמי בקטנים ומנ"ל לאקשוי' וע"כ דעיקר קו' ממעשים בכל יום דאי קרא אתי לשליחות א"כ מנ"ל באמת למעוטי קטן וזה הוא עיקר קו' הש"ס להכרח דקרא לא אתי' לשליחות ולא ילפינן לי' כ"א מקדשים וגי' ולכן שפיר [פירש קושי' ממעשים] בכל יום דקטן אינו נעשה שליח ורש"י פי' טעם הדברי' לפי מסקנת הש"ס ומעתה מוכרח רש"י גם למסקנא דע"כ לגדולי' הוי הנשיאי' בתורת זכי' ולא בתורת שליחות דא"כ הדק"ל ממעשים בכל יום שאנו דנין דאין שליחות לקטן דמנא ידעינן דהא מיעוטי ל"ל וליכא למימר נמי כיון דלא ילפי' מקדשי' וגי' ובגי' איש כתיב:

דהא עתה יהי' לן קרא על שליחות מנשיאי' שזכו בתורת שליחות לגדולי' וממילא אין לנו עכ"פ מיעוט דלקטני' לא מהני דהא בממון משכחת להם עכ"פ שליחות ולכן הוכרח רש"י ז"ל דלמסקנא אתי' כולי קרא בתורת זכי' ומזכי' אין ללמוד שליחות לשיטתו ולכל סייעתו דסוברי' דזכי' לאו בתורת שליחות. וכה"ג דייק הריטב"א גם בקדשי' ובני' [מנ"ל[ שהוא בתורת שליחות דלמא בתורת זכי' והיינו דמסתבר טפי לאוקמי על זכי' מעל שליחות. ודו"ק. כי זה ברור בכוונת רש"י ז"ל:

וממילא למה שביארנו בכוונת רש"י ז"ל הרי במסקנא גם לגדולי' היו הנשיאי' מזכי' להם בתורת זכי'. ולכאורה לפ"ז הדק"ל הא חובה נמי איכא ומזה לכאורה הי' מוכח כדעת הטו"ז דבגדול לא איכפת לן בקצת חובה כ"א בקטן ודלא כמשמעות לשון הריטב"א ז"ל אלא דאחר העיון הא ליתא ואדרבא מלשון רש"י ז"ל מבואר היטב דלגדול ל"מ זכי' כ"א זכות גמור ולא קצת חובה והרי דייק בלשונו ז"ל לא לגדולי' זכות גרידתא וכו' אלא לקטנים אף חובה הבאה מחמת זכות וכו' משמע דלגדולי' אין זכין כ"א זכות גרידתא בדבר שאין בו חובה כלל. ובעיקר קו' דילפינן הרי לגדולי' נמי קרא בתורת זכי' וא"כ הרי ק' קו' הגמרא ותסברא וכו' דהא איכא דניחא לי' בתר וכו'. ג"ז לא ק' למה שביארתי היטב בחי' על קו' המפרשים לר"נ דהגדילו יכולי' למחות כיון דעיקר הילפותא מחלוקת הארץ והתם הרי אם הגדילו אינם יכולים למחות וא"ל שהי' עפ"י הדבור ואו"ת דא"כ היכא ילפינן מינה עיקר הדין דמעמידן להם אפטרופס והמפורשי' נדחקו בזה אבל לפענ"ד לק"מ בשום לב דבלא"ה לכאורה לא יתכן קו' הש"ס הא חובה נמי איכא וכו'. דהא באמת חלוקת הארץ היו עפ"י הגורל. וא"כ הרי הוברר בבירור גמור שאין כמוהו שלכל מי שנפל חלקו בבקעה או בתר הוא חלקו מעולם ולא ישונה בשום אופן אף באלף גורלות של ב"א וא"כ מה חובה הוא במה שאינו מגיע לו ואין לו בו זכות כ"א זכותו שירש בעצם ראשונה עפ"י הדבור. ואין לנו לומר כ"א שהחובה הוא עיקר הרצוי על החלוקה כיון [שעד עתה] שעתה הי' משתמשי' בשיתוף והי' משתמש אותו דניחא לי' בהר טפי בהר ע"י שלא הי' חלוקה. וע"י החלוק' יודחה השתמשותו מהר לבקעה וה"ל חובה גוף החלוקה. אלא דלפ"ז לכאורה א"צ כ"כ זכות כיון שב"ד כופי' על החלוקה לכל דבר שיש בו כדי חלוקה וכיון שבא אחד לחלק הרי א"צ רצון חבירו ולא איכפת לן בחובתו ג"כ

וצ"ל דקו' הש"ס עכ"פ על קטני' דלאו בני כפי' נינהו וכדאמרינן בעלמא וא"כ כה"ג איך יכולי' הב"ד לחלוק בלא דעתם. ואף דחלוקת הארץ הי' כדין ואין חובה בגוף החלקי' שהרי בוודאי הוברר בירור גמור לכ"א זכותו אבל אכתי הא בידם שלא לחלוק כלל ודלמא השתא משתמש בהר דניחא לי' טפי ובגורל יפול חלקו הראוי' לו בבקעה וא"ש קו' הש"ס. ומינה יליף שפי' הש"ס דאף בחובה הבא מחמת זכות זכין להם. אמנם כל השקלא וטרי' הוא רק על שעת קטנותם עד שיגדילו דאז הו"ל להם חובה קצת ע"י שהי' בידם שלא להתרצות על החלוקה כלל אבל כשכבר הגדילו הרי אין בידם למחות כלל כיון שאז צריכים למחות שישתנה החלוקה כדקאמר הש"ס ברוחות. ושינוי החלוקה מעולם לא הי' בידם כ"א לפי הגורל ואו"ת ואם על ריצוי החלוקה הרי כבר עבר הזמן ומה דהוי הוי וזה ברור למבין ובזה פרשנו שם גם דברי תוס' בגיטין ובמרדכי מ"ש לפלפל אם באי דוקא ומ"ש שם ומחלוקת הארץ אין להבי' ראיה שהי' שם כמה יונקי שדים דהתם עפ"י הדבור הי' ומש"ה אם הגדילו אינם יכולי' למחות על מ"ש המפורשי' דא"כ האיך יליף מחלוקת הארץ כיון שי"ל שעפ"י הדבור היה גם אנחנו דקדקנו על מ"ש ומשו"ה אם הגדילו א"י למחות אמנם לדברינו אלה ניחא וכתבתי מזה בחי' דברי' נכונים וא"א לי להאריך בכ"ז:

אמנם המורם מכל הנ"ל דדברי רש"י ז"ל נכונים דבגדולי' ילפי' זכות גרידתא והיינו ע"ד שכתבנו דנשי' א' גם למסקנא הי' בתורת זכי' בין לגדולים בין לקטנים ומ"מ אף דלגדולי' אין רשאי' לזכות אף בחובה קצת א"ש דלגדולי' ההוא ניחותא דהר ובקעה אינו קרוי חובה כלל כיון שא"צ רצונם לחלוקה וב"ד כופין אגוף החלוקה שעפ"י הדבור ולא יוכל לקבל שינוי כלל ולא קרי לי' בש"ס חובה קצת כ"א בקטנים דלאו בני כפי' נינהו וכמ"ש:

ומעתה מבואר הדבר סתירה גמורה לדעת רבינו הט"ז ז"ל דס"ל בתורם הו"ל חובה קצת דא"כ לא הוי מהני בגדול כלל שלא מדעתו וכפי דברי רש"י והריטב"א ז"ל הנ"ל:

אלא שלא מלאני לבי לדחות דבריו כי אולי ס"ל דחובה דהר ובקעה הוי חובה טפי מחובה זו דניחא לי' למיעבד מצוה בממונו ותוס' ז"ל דייקא בלשונם דקטנים ל"ל שליחות כ"א במה שאין בו חובה כלל ועכ"ז לא ימלט מדוחק:

גם אף דברי תוס' שכ' גם לשיטת' בזכי' מטעם שליחות במידי דליכא צד חובה כלל אי' לי' גם שליחות נראה דס"ל לרבותינו בעה"ת הא דקיי"ל אין שליחו' לקטן הוא ילפותא מתרומה והוא כדעת הראב"ד ז"ל. בזה מובן ג"כ מ"ש לחלק בין תרומה דאיכא קצת חובה וכו' כיון דחטה א' פוטרת את הכרי ולכאורה צ"ב היכן מבואר דבתרומה לא שייך בקטנים שליחות. וע"כ צ"ל דכוונת' הוא מאתם גם אתם ממעט קטן ואמנם לפי' שבארנו לעיל בשיטת רש"י ז"ל דקטן דלאו בר שליחות הוא דלא מצינן למילף מגירושי' א"כ לפ"ז לא שייך לחלק כנ"ל. ובאמת למ"ש הרמב"ם הטעם בפ' מ"ה שלוחו' לפי שאין להם דעת ולפ"ז ג"כ לא שייך לחלק אלא שי"ל דבמידי דזכות א"צ דעת וצ"ע בזה ויבואר אי"ה בסוף דברינו:

אמנם בגוף הדמיון הנ"ל והך דתורם משלו על של חבירו זה לי הרבה שנים בעת שכ' תשו' זו אמרתי דבר חדש להעיר ובתחלה אמרנו דבעיקר הך איבעי דמיבעי' לי' לש"ס (אי זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דעי"כ פקע מצותו או דלמא ניחא לי' למיעבד מצוה בממונו) בתורם משלו על של חברו ומוקמינן דמהני בתורת זכי' אי גם מצות הפרשת תרומה גופא לא נקרא כלל ע"ש בעל הכרי אלא על התורם. או דמ"מ הו"ל כאלו הפריש בעל הכרי התרומה וקיים המצוה גופ' אלא שאין זה בממונו. והא דקאמר הש"ס בצ"א מהאיבעי ני"ל למיעבד מצוה בממונו אף דגם עתה קיום המצוה מ"מ א"ז בממונו וניחא לי' למיעבד מצוה בממונו ולא בממון של אחרים ואף דלכאורה נוטה הדעת שלא קיים המצוה כיון שלא עשאו כלל מ"מ י"ל דהו"ל כמו ע"י שלוחו דוודאי קיום המצוה וי"ל דה"ה כה"ג שלא מדעתו כיון דמהני לי' לפטור כריו בתורת זכי' אהני לי' נמי לקיים המצוה:

והנה ראיתי להגאון מוהר"ר יוסף מזאמשטש ז"ל בספרו דרמי מרמי לה אהדדי דהא הכא מסקינן דזכות הוא ומהני תורם משלו על של חבירו ולא חיישי להך סברא דניחא לי' למיעבד מצוה בממונו ואלו פ"ק דפסחי' מסקינן בפשיטו' גבי משכיר בית לחבירו בחזקת בדק דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו ע"ש והוגד לי אח"כ כי כבר עמדו ע"ז הראשונים:

ולדידי ניחא אם נאמר כצד האחרון שכתבנו דבתורם כריו של חבירו קיים בעל הכרי ג"כ המצוה ונקראת על שמו בתורת זכי' כמו בתורת שליחות אלא דצד החובה דלא הו"ל בממונו ממש נוכל לומר דהא ודאי אם יבוטל כל המצוה בהא ודאי אמרינן ניחא לי' לאינש בקיום המצוה אף אם יזכה בממון דכל הון לא ישוה בה והרי הרבה מצות שיוכל איש לפטור א"ע אם אינו תחת ידו ואעפ"כ כ"א מהדר אחריה לקיימה הרי ציצית דקיי"ל דאם אין לו טלית פטור מציצית ואעפי"כ אין איש מישראל שפוטר א"ע מן המצוה זו אף שיש בו חסרון ממון וכיוצא בזה בכמה מצות שאין הכרחיות כ"כ ובידו להמעוט או להרבות ואעפי"כ ניחא לי' במצוה. ולכן י"ל דכל עיקר צד האיבעי' כאן בתורם דגם אם חבירו תורם עבורו המצוה נקראת על שמו בתורת זכות ושליחות וכמו שיבואר לקמן אי"ה ואמנם צד החובה שאינה ממונו ממש. ואולי ניחא לי' בקיומה בחסרון ממונו ממש ואהא הוא דמיבעי' לי' אי סתמא דאינש לא איכפת לי' בהכי כיון דס"ס קיום המצוה בידו וניחא לי' טפי בריווח הממון. ודו"ק:

ומעתה א"ש ברווחא הך דפ"ק דפסחים דמיפשט פשיט' לי' לש"ס דניחא לי' למיעבד מצוה אף שיש בו חסרון כיס דהתם שפיר זכות הוא לו כיון דהתם איירינן דאי הוי הראשון בודק הבית עבור עצמו הוי לא הי' לשוכר כלל חלק ונחלה במצות הבדיקה וחסר כל המצוה כולה בהא ודאי עדיפא לי' טפי בקיום המצוה אף שמרוויח הממון ודו"ק כי הוא חילוק נכון ומוסבר:

ואמנם עדיין צריכין אנו למודיע שמ"ש בפשיטות דבתורם משלו על של חבירו די"ל דזכות דקיום המצוה הוי של בעל הכרי ועיקר קפידא שייך משום דניחא לי' לאינש למעיבדא בממונא ממש דמה דמיפשט פשיטא לן יש לפקפק הרבה בדבר ושיש לומר דכל כה"ג גם עיקר המצוה אינו נקראת ע"ש הבעל הכרי כ"א על מי שעשא' בגופו ולאו כל כמיני לזכות את חבירו במידי דמצוה ומה שהביאני לספק בזה הוא שכן נראה באמת מלשון רבינו הריטב"א ז"ל בחידושי' לקידושי' ר"פ איש מקדש אהא דמיית הש"ס דין שליחות בקדשי' ממתניתין דחבורה שאבדו פסחיה', ואמרו לא' מהם צא ובקש ושחוט פסח עלינו וז"ל שם מנ"ל דמשוי שליח לשחיטת פסח וכ"ת ל"ל קרא להכי דהא זכות הוא וזכין לאדם שלא בפני' איכא למימר שאני הכא דהוי מידי דמצוה ודלמא ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בגופי' וחובה הוא כדאמרינן בנדרים בתורם משלו על של חברו (וכוונתו נ"ל דאע"ג דהתם הוי בעיא ולא איפשט' ולדעת רוב הפוסקים דאיפשטא דמהני היינו דווקא בתורם משלו דאיכא עכ"פ זכות ממון וריווח לבעל הכרי אבל בכה"ג דליכא צד זכות לכ"ע חובה הוא וזה פשוט) אע"ג דשאני הכא דגלי דעתו דניחא לי' דעשאו שליח דלמא גזירת הכתוב הוא שיעשנה בגופו אבל לא ע"י אחרים שיזכו לו וכיון שכן מנ"ל דשלוחו כמותו ולא עוד אלא דמדין זכי' יכול למחות אחר שחיטה לכי שמע ואנן חזינן דל"מ הדר בי' כדמוכח בהדי' מתנית' דאייתינן הכא שאם שלו נשחט ראשון הם אוכלי' משלו והא לא אפשר אלא משום שליחות והיינו דמייתינן הכא הך מתניתן ולא מייתינן מתניתא אחריתי דאיכא התם שיכול לעשות שליח לשחוט פסחו. עכ"ל לשון הזהב:

והנך רואה כי רבינו הגדול קיהה הרבה בדין זכי' במצוה ודאפשר גז"ה הוא שיעשנה בגופו ולא שיזכו לו אחרים ואע"ג דבתורת שליחות מהני גם במידי דמצוה ברוב המצות וכמבואר בכל דוכתי' (זולת קצת מצות חובות הגוף כמ"ש בעל תוס' רי"ד ז"ל בחילוקי הדברי'. ובקצוה"ח סי' קפ"ב ובמ"א בחידושינו כתבנו ג"כ בזה) והרב הש"ך ז"ל בסי' שפ"ב בח"מ שנוטה לדעת הא"ז שהובא בד"מ. האב המוטל עלי' למול את בנו לאו שפיר דמי ע"י שליח כבר נתווכחו בזה האחרונים הבאים אחריו ועיין בתבו"ש יו"ד סי' כ""ח. ובקצוה"ח סי' שפ"ב ואין כאן מקומו להכריע בזה. ולכ"ע מהני שליחות במצות פסח ודכוותי'. וע"כ צ"ל לדעת הריטב"א. דשאני לי' זכי' משליחות דבשליחות כיון דשלוחו של אדם כמותו ממש הו"ל כגופו וכאלו עשאו הוא ולא שייך לחלק בין מעשה עצמו לשלוחו אבל זכי' אינה על דרך זה שיהי' המזכה כגוף הזוכה וכמו שנראה סברא זו מפשט לשון הר"ן ז"ל בפ"ב דקידושי' במה דשקיל וטרי' בדין זכי' לקטן מההיא דעבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו ועיין שם היטב. ולכן אנן דקיימינן בתורם משלו על של חבירו ובתורת זכי' לסברא זו גם קיום המצוה אין ביד בעל הכרי וממילא מוכרח דגם בכה"ג מסיק דזכות הוא ולא איכפת לי' בה ונסתרו דברינו דלעיל:

ואם כי לכאורה אין הכרע בדברי הריטב"א ז"ל שיהי' מסקנת הדברים על הכרח סברא זו דזכי' לא מהני במידי דמצוה ובעי שיעשנה בגופו ממש כי אולי איננו כ"א ע"ד דיחוי ודמש"ה לא דחי הש"ס בתורת זכי' וכמשמעות לשונו שכ' בלשון דלמא. גז"ה שיעשנה בגופו וכו'. ובפרט למ"ש בסוף דבריו תי' אחר לקושייתו דאי משום זכי' הוי מהני מחאה הרי אין אנו אחראין עוד לחדש סברא זו וא"כ איכא למימר דאין חילוק בין זכי' לשליחות גם במידי דמצוה:

אמנם כד מעיינינן היטב נראה דסברא זו קיימת ומוכרחת גם למסקנת דבריו וכמו שנבאר בס"ד שהרי בלא"ה סוף דבריו צריכי' ביאור דאם איתא דעיקר הוכחת הגמרא דהטעם הוא משום שליחות ולא משום זכי' בההוא וחבורה שאבדו פסחה הוא משום דאל"כ הוי מהני מחאת בני החבורה וכששלו נשחוט ראשון יאכלו משלהם א"כ התינח קו' הגמרא לפ"ז אהך מתניתין דשליחות מנ"ל כיון דטעמא דמתניתין ע"כ משום שליחות הוא אבל אכתי הדק"ל מאי משני ומייתי קרא דושחטו למילף מינה שליחות בקדשי' מדכ' ושחטו וכו' וכי כל הקהל שוחטי' והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן דשליחו של אדם כמותו והא בקרא י"ל דהוא בתורת זכי' ובאמת מהני מחאה אח"כ ומנ"ל דבתורת שליחות ואף שגם בזה נ"ל דע"כ קרא לשליחות אתי דאי בתורת זכי' ל"ל קרא להכי וכדמשמע מלשון הריטב"א ז"ל בקושייתו דלזכי' א"צ קרא (ועמש"ל מה שיש לדקדק בדברי' אלו) אכתי נשאר קשה בסוף הסוגי' דפריך לר' יונתן דס"ל דקרא אתי שכל הקהל יוצאים בפסח אחד שליחות בקדשים מנ"ל ומשני מיני' כלומר דאכתי איך מהני שחוטה הא י"ל דבתורת זכי' מהני שפיר וייתורא דקרא ליכא לר"י וכמבואר. והוא לכאורה סתירה עצומה על תי' האחרון:

אבל מה שנ' לע"ד ביאור דברי הריטב"א ז"ל על מכונם הוא. שהרי בלא"ה כבר נתקשו המפרשים ז"ל דכל ענין השליחות בשחיטת קדשים הרי אינו הכרח כלל כיון דלא מצינן חובה שיהא בבעלים דווקא ואדרבא משמע בכמה דוכתי' שא"צ דעת בעלים ומהני גם בלא שליחות (ובחי' כתבנו עוד ראי' לזה מסוגי' דחולי' דף י"ב ע"ב דמיבעי' לי' בקטן אי יש לו מחשבה בשחיטת קדשי' וכו' וכגון דקיימא עילה בדרום וכו'. דלכאורה ע"כ מיירי בקדשי אחרי' שהרי קטן שהקדש ל"מ הקדישו ואין לדחות כ"א בדוחק. ואכ"מ להאריך) וכן מבואר בירושלמי באמת דמייתי קרא דושחטו לשליחות משמי' דר' אלעזר ומסיק דעיקר הילפותא מקרא דויקחו ומטעמא הנ"ל דבשחיטה הרי א"צ דעת בעלים אבל בהפרשה צריך שפיר דעת בעלים וניהו דהא דפריך מחבורה שאבדו פסחי' א"ש דכוונת הגמ' י"ל על השחיטה וההפרשה שבזה י"ל דוודאי הוא בתורת שליחות (ומ"ש רש"י בלשונו שחיטת הפסח י"ל דג"כ הכוונה היינו שחיטת פסח שלא הופרש כלל עדיין) אמנם מה דמיית מקרא דושחטו למילף מיני' שליחות אינו מובן לפ"ז דהא מיירי שכבר הופרש ואיך מוכח מינה שליחות:

ומ"ש המפורשים דלבתר דכ' קרא ושחטו גלי לך קרא דבעי שליחות גם בשחיטת פסח מלבד שהוא בנגד דברי הירושלמי דמבואר היא דבאמת א"צ שליחות גם בפסח בשחיטה הוא ג"כ נגד משמעות הסוגי' דנדרי' דתלמודא דידן דגם בפסח א"צ דעת בעלים כ"א בהפרשה וכמו בכל הקרבנות כולם גם לא נמצא בשום מקום שיהי' שחיטת פסח דינו חלוק משחיטת כל הקדשי' אבל מה שנ"ל ע"ד בפשיטת דלק"מ דהילפותא הוא דאי הוי טעם משום דא"צ שליחות. ניהו דהפסח כשר בשחיטת א' מהם אבל לא הי' נקרא עסק השחיטה שהם עשאוהו ומשמעות הקרא שנחשב השחיטה שכולם עשו מעשה השחיטה שהרי נאמר ושחטו כל הקהל דמשמע שכולם עשאוהו בגופם ולכן שפיר יליף דשלוחו ש"א כמותו ובאמת הו"ל כאלו עשאו כולם (ואשמעינן קרא דבר זה אף דאין נ"מ לענין הכשר הפסח לענין שאר מילי דבעי שליחות בקרשים או לענין שכר המצוה בההיא שחיטה גופה) ובהא פליג ר' לעזר ור' יודן דר' לעזר יליף לה מלישנא דקרא מדכללם כולם במעשה השחיטה הגם שלא הי' צריכי' לזה לענין הכשר הפסחים ע"כ משום דבאמת הו"ל כעשאוהו כולם ור' יודן ניחא לי' טפי מקרא דולקחו דמהתם מוכח טפי ענין השליחות שהרי השליחות הי' מוכרח לגוף הכשר הפסח ואל"ה הוי פסיל משא"כ בקרא דושחטו הרי בלא השליחות הי' עכ"פ כשר ולא דייק על לשון ושחטו וראי' ברורה ומבוארת לפ"ז דלפי המפורשי' ז"ל דלמאן דיליף מקרא דושחטו הוא משום דעכ"פ בשחיטת פסח בעינן שליחות תוק' טובא דר' לעזר אדר' לעזר שבירושלמי שם מייתי מיד אח"ז מימרא דר' זעירא בשם ר' לעזר דאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ואין מפריש שלא מדעתו הרי מבואר דגם ר' לעזר ס"ל היין בפסח דלא בעי השחיטה דעת בעלים ומכ"ש שליחות גמור אע"כ כדכתיבנא דאעפי"כ יליף מדנקרא מעשה השחיטה ע"ש כולם:

המורם מזה דכל מה דשקלינן וטרינן בשחיטת הפסח אי מהני שליחות אינו לענין הכשר הפסח כ"א אם יהיה קיום המצוה נקרא ע"ש הבעלים כאלו עשאו בעצמם אבל בהפרשת הפסח ענין השליחות או הזכי' מוכרחת גם לענין הכשר הפסח בדיעבד ולכן הא דפריך אמתני' דחבורה שאבדו פסחיה' שליחות מנ"ל שפיר פריך דאלולי השליחות גם הפסח לא הוכשר בדיעבד (ולכן לא קשי' לי' אקרא דושחטו) ותיקשי' איך יוצאי' בו בני החבורה דמצד קיום המצוה בגופו ל"מ למיפרך ממתני' שהרי אין מבואר שם מזה וכמש"ל ועתה הסכת ושמע ביאור דברי הריטב"א ז"ל הנה באמת י"ל שזו סברא פשוטה לדידי' דכל דאינו שליחות גמור שיהי' כגופו ממש עכ"פ לא חשוב כאלו עשו הם גם אם הפסח כשר בדיעבד ולכן לא קשי' לי' אקרא דושחטו דמנ"ל למילף דשלוחו ש"א כמותו דלמא בתורת זכי' דכיון דזכי' אינו בתורת שליחות ואינה כגופו א"כ אכתי איך כ' ושחטו הא לא שחט אלא אחד. אמנם עיקר קו' אמה דפריך ממתני' דבני חבורה שאבדה פסחה דמהתם הרי לא מוכרח כ"א שיוצאי' בפסח שנשחט שלא בשליחות והיינו הפרשה והשחיטה וע"כ משום דבלא שליחות א"א להפריש פסח על חבירו ועלה הוא דק' לי' דעכ"פ יועיל מצד הזכי' דלא הוי שלא מדעתו ובאמת קיום המצוה בגופו לא חשיב עכ"פ הפסח השר וע"כ רצה מתחלה לסלק הקושי' דהא הו"ל חובה כיון שלא יהי' נקרא קיום המצוה ע"ש הבעלים דגם בתורת זכי' אינה כגופו ממש וניחא לי' למיעבד בגופו אך ע"ז הוקשה לו דהא גלי דעתיה דלא איכפת להו בהו שהרי ציוו לו כן ואכתי הו"ל זכות ולכן הוצרך לחדש סברא אחרת דלמא גז"ה הוא שיעשנה בגופו וכלומר דמלבד שלענין קיום המצוה ממש בגופי (דבזה א"צ לגז"ה) לא הו"ל כגופו אבל אולי הוא גז"ה שאף כי המעשה לא יועיל כלל אם לא עשאה בגופו ממש ובעינן שיעשנה בגופו ממש ולכן גם בדיעבד לא יוכשר ויפה דייק בלשונו כספרא דווקנא לכותבו בלשון דלמא ומצד גז"ה שבאמת הוא ענין רחוק ולא מצאנו כן בשום מקום כ"א שההפרשה שלא מדעת כלל אין מועיל אבל כיון שאינו שלא מדעת רק שלא עשאו בגופו שזה יהיה קפידא לזו שמענו ולכן בסוף דברים מצא דרך מרווח יותר דהגמרא שפיר מקשה עכ"פ על הדין חבורה ושגם בדיעבד לא יועיל בתורת זכי' הוא מצד מחאתם אח"כ כיון ששחטו אחרי' וממילא אין אני צריכים לחדש הך גז"ה דבעי דווקא שיעשנה בגופו ממש. אמנם לענין קיום המצוה שיקרא ע"ש בעלים בזה איננו מצד גז"ה כ"א מילי דסברא ממש שאחר שלא עשאה בגופו איך יחשוב כמעשהו ולכן מקרא דושחטו שפיר יליף שליחות ממש וכמו שכתבנו לעיל וזה ברור בדעת הריטב"א ז"ל. וא"ש ג"כ הא דקאמר לקמן מיני' והיינו משום דדייקינן נמי לשון ושחטו למשמעות דקרא שהוא מורה דכולן שחטו ומשום שליחות וכמ"ש בחידושי'. ובחידושיי עוד הרחבנו הדברים דבהא ארווח לן שמעתתא טובא עפ"י דרכי של רבינו הגדולים ז"ל בסוף הסוגי' אהא דדחי אליבא דר' יונתן ודלמא שאני התם דאית לי' שותפת בגוי' ונתקשו התוספת דהא ההוא דחבורה מיירי באי' לי' שותפת וא"כ עכ"פ שפיר מוכח דשם מועיל השליחות וכתבו דסמוך אמתני' דאמר לעבדו שחוט וכו' ושכח מה א"ל רבו דמינה מוכח שפיר דגם בלא שותפת מהני שליחות וכבר נתקשה שם הרב מהרש"א ז"ל דהו"ל לאתי' לעיל הך מתני' ולא מתני' דחבורה וגם הוא משנה קודמת ומכ"ש דק' כנ"ל ע"י דרכי של הריטב"א שב' בסוף דבריו דמשו"ה מייתי משנה דחבורה ולא שאר משניות משום דעיקר הוכחה מדל"מ מחאה דבכולהו מתני' לא שמעינן להו והוא קו' עצומה אבל למ"ש הדבר נכון כמין חומר שהרי באמת הגם דמ"ש הרב ז"ל באמצע דברים דאף דגלי אדעתי' ל"מ במידי דמצוה משום דלמא גז"ה הוא וודאי דחיקא טובא וגם הוא ז"ל בעצמו לא כ' לסברא קיימת וכמש"ל אבל מ"ש בריש דבריו דבלא גלי דעתי' הו"ל חובה דניחא לי' לקיומי בגופא זה הוא ס' מרווחת ומוכרחת מאוד וכמבואר להדי' בכמה דוכתי' בש"ס ומעתה א"ש דלעיל לא מצי לאתוי' הך מתני' דעבד מטעם שכ' הוא עצמו די"ל דמהני בתורת זכי' כיון דגלי דעתו דניחא לי' בהכי אף שאינה בתורת שליחות ולא יקיימנה בגופו ממש ומשו"ה הוצרך לאתוי' מתניתי' דחבורה דגם דגלי דעתו מ"מ הרי מיחו אח"כ הבעלים אמנם לבתר דמיית הך דר' יונתן ודחי דלמא שאני התם באי' לי' שותפת בגוי' וכלומר דכה"ג מהני ממש גם בתורת שליחות דעכצ"ל כך כדי לאסבורי קרא דושחטו דמשמע לי' דנחשב עסק השחיטה ע"ש כולם ממש וכמש"ל שפיר מוכת ממתניתין דעבד דגם בל"ל שותפת מהני בתורת שליחות ממש דאל"כ איך מהני מה ששוחט עבור רבו משלו בלא שותפת דא"ל דבתורת זכי' הוא דבהא הדרא ס' הריטב"א לדוכתי' מ"ש בתחילת דבריו דבמידי דמצוה חובה הוא לבעלים דני"ל למיעבד בגופיה ממש דא"ל דהא גלי' דעתא דניחא להו בזכי' ז"א כיון דכבר אסק אדעתי' הש"ס דבאי' לי' שותפת בגוו' מהני שפיר שליחות א"כ אין זה גלוי דעת שהרי מעיקרא כשציוהו הי' לו להעבד שותפת בגווי והי' מועיל השליחות והו"ל כאלו עשאו בגופו משא"כ עתה דל"ל שותפת והיה רק בתורת זכי' ולא יחשב כגופו ושפיר מוכח דע"כ גם עתה מהני בתורת שליחות משא"כ לעיל דלא ניחא להו החילוק בין יש לו שותפת או לא כמ"ש תוס' וכל הראשונים שפיר לא מצי לאתוי' משנה דעבד די"ל דבתורת זכי' דהוי גלוי דעת מעליא שהרי גם מעיקרא לא הי' בתורת שליחות ואעפ"כ צוהו לשחוט עבורו ודו"ק. כי הוא כפתר ופרח ובירורן של דברים בדעת רבינו הריטב"א ז"ל ובחידושינו כתבנו עוד בזה באורך ואין כאן מקומו הראוי הארכנו בזה למען חבת קדש דברי רבינו הגדול הריטב"א וגם לחזק יסוד סברתינו הנ"ל כי הוא ממקור דברי קדשו א"כ לדעתינו א"צ לראי' (והסברא מכרעת בעצמה וכמש"ל דבקיום המצוה ע"י שליח ל"מ בכ"מ להיות כגופו מכ"ש בזכי') וגם עיקר קושייתו של רבינו ז"ל לא זכיתי להבין מאי דקשי' לי' דנימא בקדשי' מדין זכי' שהרי אי זכי' מהני בלא שליחות ע"כ ג"כ מדרשא קאתי וכפי הנראה הוא מדרשא דאיש למטה דלקמן וא"כ הרי קדשים מחולין לא ילפינן. ואולי הריטב"א ז"ל סובר לפי המסקנא דקרא אתי למעמידן להם אפטרופס לחוב ע"מ לזכות עיקר הילפותא הוא לדין זה אבל זכי' גרידתא מסברא ידעינן לה וכבר כתב שדעת רש"י ז"ל אינו כן ויהיה איך שיהיה למה שכתבנו עד הנה דזכי' לא עדיפא במידי דמצוה לזכות במצוה ממש א"כ לכאורה ההוא דתורם משלו על של חברו ג"כ לא קיים בעל הכרי המצוה ואפ"ה מסקינן דזכות הוא לו והוא נגד חלוקינו שחלקנו לעיל:

אמנם אחר העיון אין מכ"ז ראי' והוא דהגם למה שהוכחנו לפי שיטת הסוברי' דזכי' לא בתורת שליחות אין המצוה נקראת על הזוכה ואיננו כאלו עשאו בגופו י"ל דהטעם משום דאכתי לא ידעינן שליחות כלל אבל לבתר דילפינן שליחות בכל התורה א"כ גם לדידהו ניהו דזכי' מהני גם בלא שליחות אבל במקום דשייך שליחות מהני בתורת שליחות ג"כ כמו לשיטת שאר פוסקים דלי' להו זכי' רק בתורת שליחות ומשום דזכות הוא נעשה שלוחו ה"ה לדידהו לא גרע משליחות. ומלבד שהדבר מסתבר מעצמו הרי לנו עוד ראיה מבוארת וגלוי' לזה בדעת הריטב"א עצמו למה דס"ד בתי' האמצעי דדלמא במידי דמצוה גז"ה הוא שיעשנה בעצמו ולא ע"י אחרים שיזכו לו וכבר העלינו לעיל בכוונתו דגם בדיעבד לא מהני כלל וכאלו נעשתה שלא מדעתו כלל שהרי רצה ליישב בזה קושייתו על מה דמייתי ממתני' דחבורה שאבדה פסחה דהתם לא מיירי כ"א לענין הכשר הפסח ואע"ג דגלי דעתי' להדיא דלא מהני וא"כ איך ס"ד סברא זו דא"כ בתורם משלו על של חבירו איך מהני התרומה גם אם זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו והרי ליכא קרא להכי כ"א בשליחות בתרומה ומנ"ל זכי' גם לפי האמת. וע"כ משום לפי האמת אין אנו צריכים לדון גם במידי דמצוה כ"א בתורת שליחות וכיון דנעשה שלוחו מהני בכל מילי וזה ברור. והשתא דאתינן להכי שוב נוכל לחלק ברווחא מ"ש לעיל בין ההוא דמשכיר בית לחבירו ובין ההוא דתורם ע"ד שחלקנו בריש דברינו ודהטעם בתורם משום דאהני ליה שליחות התורם גם לקיום המצוה כ"א דלא הוי בממונא דכה"ג הוא דניחא ליה אבל באופן שיחסר לו כל קיום המצוה בהא לא ניחא ליה גם אם יש לו זכות ריווח הממון והבין:

ואחר שזכינו לזה יצא לנו שמ"ש האחרונים לדון בדין חנ"ל שיש לדמות לההוא דהתורם משלו ע"ש חבירו דקיי"ל דזכות הוא ולא חיישי' בחובה זו דניחא ליה למיעבד מצוה בגופיה שאין זה הכרע כלל והחילוק מבואר למה שביארנו וכמש"ל די"ל דהתם עיקר השקלא וטריא באם קיום המצוה שיהיה ע"ש הזוכה רק שלא יהיה בממונו בהא לא הוי קפודי קפידא וזכות הוא לו וכבר ביארנו דהא לא שייכא כ"א בתורת שליחות ולפ"ז ממילא בפדיון הבן לקטן גם אם נכריע כהפוסקים דזכי' מהני בקטן ואיננו בתורת שליחות (שכבר כתב דזו מחלוקת עצומה ושגם ע"י ב"ד ל"מ לשיטת גדולי הראשונים ז"ל) ג"כ הוא ללא יועיל דעכ"פ בזכי' כי האי הרי לא נוכל לזכותו בקיום המצוה כיון דאינו בתורת שליחות לא הו"ל כגופו וא"כ כה"ג שיהיה ביתו ריקן מכל קיום המצוה י"ל דבהא וודאי חובה מקרי לכ"ע וכההוא דמשכיר את הבית. וצדקו מאוד לדינא דברי המחמירין:

תוכן העניינים

שות מבעל טיב גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה