שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה רח
שאלה ראובן היה לו חצר א' והוצרך למעות ומכר מחצית החצר ההוא לשמעון בעד עשרת אלפים לבנים בשטר כתוב וחתום בכל תוקף מכירה חתוכ' וחלוטה בלי שום תנאי וכתוב בשטר המכירה שמכר לו ע"מ שלא יפרע שמעון לתוגר בעל החצר בעד בתי המקנה ההיא כלום כי כל דמי שכירותם העמיסם ראובן על שאר הבתים הנשארים לו בחצר ההוא ולאחר קצת ימים נתחייב שמעון בשטר אחר לראובן שלאחר שלש שנים כשיהיה נדרש מראובן שימכור לו מחצית החצר הנז' עם כל זכיותיו הנלוים אליו בעד סך שקנאם ממנו ונוסף עליו עוד ב' אלפים שיוציא שמעון בבנין חדש שיבנה בחצר כשירצה וגם כל מה שיוציא במירימיטיש שיצטרכו להעשות בחצר הנז' שבעד כל אותם הסכים יחויב למכור לו כל אותם הבתים שקנה ממנו לאחר ג' שנים ולאחר ימים או עשור שהחזיק שמעון בבתי המקנה הנז' מצא האלהים את עון כלנו ונפלה דליקה בעיר ונשרפו אותם הבתים שקנה שמעון מראובן הנזכר ועתה בא ראובן ושואל מה יהיה משפט ענין חזר' המכיר' הנז' יען כי טוען ראובן ואומר כי עם היות שהוא הודה ועשה שטר מכיר' בכל תקף לשמעון בלי תנאי כלל עכ"ז הדברים גלוי' לכל העולם שהוא לא היה מודה למכור חצר שהיה שוה כ אלף בעד י' אלפים וע"מ כל אותם התנאים שהכתיב בשטר המכיר' שמכרם לו ע"מ שלא יפרע שמעון שכירו' כלל מאותם הבתים לתוגר ועוד שעבד ראובן המוכר בתים אחרים שנשארו לו לפרעון השכירו' מבתי המכירה לתוגר שכל אלה התנאים לא עביד איניש להודות ולהתחייב בהם אלא לפי שהיה ע"מ שיחזור שמעון להתחייב למוכרם לראובן ולאחר הג' שנים בעד אותו הסך הנ"ל וכמו שהזמן הספיק להוצאת האמת שנתחייב שמעון על ככה בשטר אחר כמו שהוא המנהג בעיר לעשות מכירו' כמו אלה לפי שאם לא היה כך התנאי ביניהם אנן סהדי שלא היה מוכר אות' הבתים לשמעון כי אם בשוים נ' אלף או יותר וא"כ עכשיו שנפלה דליקה בעיר ונשרפו הבתים שואל ראובן מה יהיה משפט תורת המכירה אם יוכל ראובן לומר לשמעון אני נתתי לך שוה נ' אלף בעד י' אלפים אם כן עתה כשתחזור למוכרם לי כמו שנתחייבת בשטר למכור לי כל אותם הבתים כמו שהם עם כל זכיותיהם והנלוה להם באותו הסך תחזירם לי כמו שהם היו בעת ההיא בנויות על תלם כי כן משמע מלשון השטר שנתחייבת למכרם לי עם כל הנלוה אליהם באותו הסך הכתוב בשטר ואת"ל שאינו מחויב שמעון לבנותם אחרי שנשרפו מי אמרינן שיכול ראובן לומר לשמעון תעריך מה שנשאר מהבתים אבנים וקרקע לערך מה שהיו שוים הבתים בהיות' בבנינם וכפי הערך שפחת החצר בשרפתו כך יפחתו דמי מכירתו שתמכרהו לי לפי שאין ספק שלא היה מוכר לו מה ששוה חמשים בעד עשרה רק על מנת שיחזירם לו כמו שהם בלי מגרעת דאם לא כן לא היה מוכרם לו רק בשוים ממש ואם כן לפחות כיון שנשרפו יש לו לפחות מהדמים כפי הערך שפחתו הבתים בשרפתם או דילמא יכול שמעון לומר איני מחויב למכור לך מה שנשאר מהם אלא בעד הי' אלפים עצמם כפי הכתוב בשטר חזרת המכירה ילמדנו רבינו הדין עם מי ושכרו יהיה כפול מן השמים אנס"ו:
תשובה גרסינן בפרק איזהו נשך מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור וכו' מאן תנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה הא אמר צד א' ברבי' מיתר ע"כ ויש לחקור בהאי דינא דאמר לו מוכר לכשיהיו לי מעות החזירם לי דהוי רבית אם נפל הבית או נשרף קודם שיחזיר לו המעות באחריות מי הוי דמוכר או דלוקח דמדברי הריב"ש בסימן תס"ד נראה דהוי באחריות לוקח דכתב שם דלרבנן דקיימא לן כוותייהו דאמר צד א' ברבית אסור והוי רבית קצוצה לא הוי אלא אחר שהחזיר המוכר ללוקח מעותיו ונתבטל המכר אבל מתחלה קודם שנתברר הספק בודאי א"א לומר שהוא רבית גמורה אלא שאסור מדרבנן שלא יאכל הפירות ההם על הספק כיון שאפשר לבא לידי רבית תורה ע"כ משמע שכל זמן שלא החזיר המעות לא הוי רבית דהמכר מכר ואין כאן אסור אלא שלא יאכל על הספק וא"כ נמצא לפי זה שכל זמן שלא החזיר המוכר המעות הוי ברשות לוקח וא"כ נשרף או נפל הבית באחריותו הוי אין צ"ל לדעת ר"ת שכי' בפרק בתרא דערכין ובפ' איזהו נשך שאפילו אחר שהחזיר המעות אינו אלא אבק רבית ומ"ש בערכין רבית גמורה היא מדרבנן:
איברא שכל הפוסקים חלוקים עליו מ"מ אפילו לפי סברתינו דאית לן דהוי רבית קצוצה למדנו מדברי הריב"ש ז"ל דהוי ברשות לוקח כדכתיבנא אבל מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י ח"מ סימן ר"ז נראה דהוי באחריות מוכר דכתב שם גבי ראובן שמכר קרקע לשמעון במנה מלוה שהיה לו בידו והשיב המכר אינו מכר שכך התנו מתחלת הענין שאם יפרע ראובן לו מעות שהלוה לו שיהא המכר בטל מעיקרו והרי זה כאותה ששנינו א"ל לכשיהיו לי מעות תחזירם לי שהמקח אינו מקח ואינו אלא כמשכנתא בעלמא ע"כ גם ביורה דעה סימן קע"ד הביא הרב ב"י ז"ל תשובות הרשב"א מסכימות לזה שכתב שם ושורת הדין כל מי שמוכר קרקע ומתנה בשעת המכר שאם יהיה לו מעות יחזירם ללוקח אין זה מכר. אלא מלוה גם בתשובה שלאחריה כתוב והוא שאם נעשה ביניהם קודם המכר או בשעת המכר אין לו דין מכר אלא דין הלואה משמע מכל הני דאינו אלא כמשכנתא בעלמא וכבר כתב הטור בח"מ סימן קי"ז דמשכנתא היכא דלא אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו ושטפ' נהר גובה משאר נכסי' וא"כ משמ' מדבריו דהוי ברשות מוכר:
איברא דאיכא למידק דהטור כתב בסימן ר"ח מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר ונתקיים המקח בקנין המקח קיים ויתן בשער של היתר דאין אחד מהם יכול לומר המקח בטל וכדבריו כתב הרא"ש בפסקיו בפרק איזהו נשך וכן כתב נמוקי יוסף בפרק הנז' וכתב שהוא דעת הרשב"א ז"ל והשתא קשה כי היכי דהתם אמרינן דאף עפ"י שהוסיף בשווי מפני המתנ' ינכה התוספת ויתבטל הרבית ויקיים המקח בע"כ א"כ הכא נמי אמאי קאמ' דהמקח בטל לימא דהמקח קיים והתנאי שאמר לכשיהיו לי מעות החזירם לי אינו תנאי כיון דהוי רבית ויתבטל הרבית וישאר המקח קיים כי היכי דהתם קאמר הרשב"א גופיה דינכה התוספת והמקח קיים גם במה שכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל התם קשה לי דכתב הרב ב"י שם בשמם וז"ל ומיהו הלוקח ודאי יכול לחזור בו שלא ליתן בהם בשעת היוקר שהרי לא לכך ירד שמתחלה כשער הזול פסק עמו ע"כ. ונראה דקאי אחלוקה דפסק קודם שיצא השער ואחר כך יצא השער ביוקר וקאמר דלוקח מצי למימר אדעתא דהכי לא זבני אלא כשער הזול והשתא דהוי שער היוקר נהי דלא יהיב לי מוכר כשער היוקר משום דהוי רבית אבל מ"מ איני חפץ במקח כיון שלא ירדתי אדעתא דהכי אבל המוכר לא מצי לבטל המקח משום דאיהו אפילו אדעתא דשער הזול ירד והשתא הוי יוקר יתן כשער היוקר אם ירצה לוקח ועדיף ליה טפי מדמעיקרא זהו פירוש דבריהם. וקשה דא"כ בשווי המקח כשהוסיף המוכר מפני ההמתנה אמאי אמרינן דמוכר יקיים המקח בע"כ לימא אדעתא דהכי לא מכרתי נהי דלא יתן לי הלוקח כאשר התניתי עמו דהוי רבית אבל מ"מ כיון שלא ירדתי אדעתא דהכי אבטל המקח ונראה לתרץ דלוקח יאמר הכי מפני שכשהוא התנה לא היה רבית אלא שלבסוף כשיצא השער הוא למפרע רבית ואפשר היה שלא יתייקר השער ולא יהיה שם רבית כלל ולהכי יאמר אדעתא דהכי לא התניתי אבל מוכר שהוסיף בשווי המקח באותה שעה היה רבית גמור וכיון דהוי רבית הוי ההוספה כמאן דליתיה ולא יכול לומר אדעתא דהכי לא ירדתי כיון דמתחלה ירד בפי' על דעת רבית וכן נתרץ לקושית הרשב"א דכאן אמרינן דבטל מקח ולא אמרי' יתקיים המקח ולא יהיה התנאי תנאי משום שיאמר הלוקח לא עשיתי איסור בעת התנאי דאפשר דלא אחזיר המעות ויהיה המקח מקח אבל מ"מ כיון שאפשר לבא לידי אסור אמרו חכמים דבטל מקח והוי הלואה גמורה לדעתו וכיון דאתא לידן אתינא דיש ליישב מה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו כשהביא לשון ר' האי או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ולא נתייקר השער דקשיא ליה להרב ב"י ז"ל אפילו נתייקר נמי דמאי שנא מהוסיף בדמי ואפשר לומר דלא כתב לא נתייקר השער אלא משום שלא יוכל לחזור הלוקח ג"כ דאי לא מצי למימר הלוקח אדעתא דהכי לא ירדתי כדכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל אבל בהוסיף בדמי אינו יכול לחזור לא המוכר ולא הלוקח ואף על גב דהמוכר יאמר אדעתא דהכי לא ירדתי כיון שבשעת התנאי היה רבית גמור לא מצי למימר הכי כדכתיבנא א"כ למדנו דעת הרשב"א נגד דעת הריב"ש ופשיטא דלו אנו שומעים. ועתה נבא לנ"ד אלו היינו אומרים דהמכירה הזאת באומדנא דמוכח כדכתב השואל היתה על תנאי שיחזיר לו למכור ודאי דהוי כאלו אמר לכשיהיו לי מעות החזירה לי והוי הלואה גמורה ונשרפו הבתים ברשות המוכר וחייב ליתן לו העשרה אלפים לבנים אלא שינכה לו שכירות הבתים נמצא דהטענה אשר בה חשב המוכר להציל עצמו היא לרעתו וכפא דחק נגרא בגויה נשרוף ליה חרדלא ואם כוונת השואל הוא דאף ע"פ שלא פירש כן בעת המכירה סתמו כפירושו מ"מ אינו שוה לו דכל מה שמשתדל להטיל תנאי במכירה נעשו המעות הלואה אבל לפי האמת המכירה מכירה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובודאי דהמכירה היה מכירה חלוטה ואע"פ שהעמיס ראובן דמי שכירותם על שכר הבתים אין זה הוכחה דכבר כתב הרב מוהריב"ל ז"ל בפסקיו חלק ב' סי' ע"ד בנדון כיוצא בזה בשלמא אם היה תנאי בין המוכר ובין הקונה שאם יגרש התוגר לשמעון שיחזיר לו המעות שקבל ממנו הויא דמי להלואה וכו' וכל גווני דאפשר למימר ולתקן כי היכי דלא להוי רבית אמרינן דאחזוקי אנשי ברשיעי וכו' והרב הגדול מורי נר"ו בתשובותיו סי' ק"ח השיג עליו וכתב ולא עוד אלא אפי' שהיו מתנים שאם יגרשהו התוגר לקונה מהבתים אין כאן צד איסור וכו' יעו"ש מ"מ למדנו מדברי הרבנים שהמכירה מכירה גמורה ואין זו טענה דאע"פ שהעמיס דמי השכירות על הבתים כך היה תנאי ביניהם ולא מפני תנאי זה נתבטלה המכירה ומה שטען שימכור אלו כעצים ואבנים לפי הערך שהיו שוה הבתים בבנינם וכו' נראה לי דכיון דבשטר המכירה כתוב שנתחייב למכור לו אותם הבתים ונשרפו הרי נתבטל החיוב ואינו מחויב למכור לו העצים והאבנים דהכי אמרי' המשכיר בית לחבירו ואמר בית זה אני משכיר לך ונפל הבית אינו חייב לבנותו משום דמשמע בית זה דכיון דקאמר זה ונפל אזדא ליה וכדאמרינן בפרק הבית והעליה אי דקאמר עליה זו כיון דנפל אזדא ליה ואע"ג דהטור ז"ל כתב בסימן שי"ב בשם הרמ"ה דאם יש עציו ואבניו כדי ליקח אחר יקח ואם אין בהם כדי ליקח ישכור אפילו הרמ"ה יודה בנ"ד דע"כ לא קאמר התם אלא מפני שהשכיר לו בית זה והרי נשתעבד לו כל גוף הבית והעצים והאבנים אבל מי שנתחייב למכור לחבירו בית זה ודאי פשיטא ופשיטא דמודה הרמ"ה דכיון דנפל נסתלק חיובו וא"כ בנ"ד שכתוב בשטר שנתחייב למכור אותם הבתים אשר בחצר הא כיון דנפלו אזדו ואינו חייב למוכרם ודברים פשוטים הם בעיני וכבר היה אפשר לבטל תנאי זה משום מאי דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י סימן ר"ו דמי שקנו ממנו בעדים שימכור ביתו אינו אלא קנין דברים ואוקי ההיא דאמרי' בגמרא אי מזבינינא להאי ארעא לדידך מזבינינא כשקנה האי ארעא מהשתא והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנה שתהיה קנויה לו וכו' משמע דקנין שקנו ממנו שימכור לא מהני ונראה דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא הביא הטור ז"ל בסי' קנ"ז גבי היכא דנהגו לעשות מהוצא ודפנא וקנו מידו לעשות בנין זה אינו יכול לחזור דכ' שם בשם הרמ"ה ומיהו דוקא דקנו מיניה דמחייב ליתן כך וכך דדרך הודאה הוא א"נ דרך שעבוד דשעביד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לבנות כיון שאין קנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה אין בה ממש ולא מעשה בעלמא הוי קנין דברים וכו' ואיכא מרבוותא דסבירא להו קנין לתת לאו קנין דברים הוא וכו' ופלוגתא זו כתבה ר' ירוחם בנתיב ט"ו והביא' הרב ב"י בסי' קצ"ה א"כ היה נראה לכאורה דלמ"ד דהוי קנין דברים הך תנאי שהתנה שמעון למכור לראובן הוי קנין דברים ולדעת הרשב"א וקצת מרבוות' אין חיובו חיוב וא"כ אין לחייבו למכור ואוקי ארעא בחזקתיה ואם כן אפילו אם הבתים היו קיימים לא היה מחויב למכור שמעון אבל אין טעם זה מספיק לפי האמת משום דכיון דאיכא קנין ומעכשיו בשטרא סגי כדמשמע מדברי נמוקי יוסף בריש בתרא ואע"פ שמשמע מתשובת הרשב"א ז"ל שצריך שיאמר הרי היא קנויה לך מעכשיו ויהיה הקרקע ביד הלוקח מ"מ כיון דכתוב בשטרא שיחויב למכור סגי דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא שלא הזכיר בשטר חיוב למכור אלא שימכור אבל כיון שהזכיר שיחויב למכור קנין קאי אחיוב כדדייק לשון הרשב"א ז"ל שכתב לשון נופל על החיוב וכו' משמע דכשהזכיר חיוב סגי אבל בנדון דהרשב"א לא הזכיר חיוב. איברא דקשה קצת דהרב ב"י כתב בסי' קצ"ה תשובה להרשב"א דהשיב דכל שקנו מידו אע"פ שלא אמר לשון חיוב חייב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאלו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן וכו' א"כ הכא נמי נימא דהקנין מתקן הענין והוי כאלו פירש שמחייב למכור וא"כ אמאי כ' הרשב"א ז"ל הכא דהוי קנין דברים מ"מ מכח הטענה הראשונה זכינו לדון דעכשיו דנפל אינו מחויב שמעון למכור העצים והאבנים ונתבטל החיוב:
הכלל העולה דאין לו לראובן על שמעון כלום והעצים והאבנים הם של שמעון ואינו חייב למוכרם לו חזר השואל ושאל לו נשרפו קצת הבתים וקצתם קיימים אם מחויב למכור לו שמעון הבתים שנשארו לערך שהיה מוכר לו כולם כיון שנתחייב למכור לו כל הבתים עם כל הזכיות ועתה שנשרפו קצתם יחויב למכור השאר לפי הערך גם בזה אני אומר דלא צדק בטענתו דאמרי' בפרק המוכר את הספינה כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה ופי' רשב"ם כור בשלשים אני מוכר לך צריך היה למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוון זה שיהא קונה פחות מכור ולא יותר מכור אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יותר ע"כ הכא נמי אמרי' כיון שנתחייב למכור לו כל הבתים בסך כך כלם נתחייב ולא קצתם דמתכוין למכור כלם לא פחות ולא יותר נמצא דלא זכה. ראובן בדינו כלל:
הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: