שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה רז
השאלה הזאת היתה ארוכה אין צורך להדפיס' ומתוך התשו' יובן ענינה: תשובה תחלה אני בא לדון על השטר של הד' אלפים שנתחיי' ראובן לאברהם אם הוא שריר וקיים או הוא בטל ומבוטל מפני שראובן נתחייב באונס ואו' דהאונס שטען ראובן מפני ששמעון הלך והסתיר כל הנכסים אשר לו ביד אוהביו והיה רוצה ללכת מראגוז"ה אין זה אונס גלוי ומבורר ואין ראוי להשיב עליו אבל מה שהיה מגזם בעל השטר לראובן אחר שהבטיחו על חלקו כפי גזרת ב"ד שיוליכו בעש"ג ויתבע ממנו הכל נראה לכאורה דאם יברר ראובן בעדים הגזום הזה שהיה עושה לו שזה אונס שהרי כתב הטור ח"מ בסי' ע"ז בא' שהלוה לשנים כתב בעל העיטור דיגבה מכל א' חלקו ואם לא ימצא לגבות חלקו מכל א' ואז יגבה מא' הכל וכתב שם הרב ב"י ז"ל בשם רבוותא שמסכימים לדעת בעל העיטור והרמב"ם ז"ל מכללם והעלה שהלכה כן וכן הרב מהרי"ק ז"ל בסימן קפ"ג כתב כן ותמה על בעל הטורים שכתב שדעת הרמב"ם שלא כדעת בעל העיטור אלא שודאי הוא מסכים לסברתו ובסימן ק"כ כתב ונניח כל זה דאע"ג דנאמר דהרמב"ם ס"ל דשנים שלוו בשטר א' וכו' וכדברי בעל העיטור כאשר כתב בס' ח"מ משמו מ"מ חזינן לפוסקים וכו' כתב הרמב"ן וז"ל שנים שלוו וכו' ואם לא היה וכו' עכ"ל הרמב"ן כמו שכתב בעל ח"מ משמו ע"כ ולכאורה נראה משם דהוא גורס בדברי הטור אבל הרמב"ן כתב שנים שלוו וכו' ולא גריס הרמב"ם וא"כ הוא תימא על תמיהתו שתמה בסימן קפ"ג שהיכן מצא בעל הטורים להרמב"ם ז"ל שאומר כן הא כיון שהוא גורס בדברי הטור הרמב"ן במקום הרמב"ם היכן ראה שהטור אומר בשם הרמב"ם דפליג על העיטור ונראה לישב ולומר דודאי היא גריס הרמב"ם ולכן תמה בסימן קפ"ג ומ"ש בסימן ק"כ ה"פ ונניח כל זה דאע"ג שנאמר וכו' כלומר אעפ"י שנאמר דהרמב"ם אית ליה כדעת בעל העיטור כאשר כתב בספר הח"מ משמו של בעל העיטור ולפי זה צריך לגרוס עכ"פ בדברי הטור הרמב"ן במקום הרמב"ם מ"מ חזינן לפוסקים וכו' ולכך כתב שכתב הטור בשם הרמב"ן כן מפני שזה נמשך מהנחתו שהניח ומה שתמה בסימן קפ"ג היא על הגירסא אשר יש לנו בדברי הטור אבל בסימן ק"כ שינה הגירסא מחמת ההנחה כנ"ל ליישב דבריו מ"מ למדנו שרוב הפוסקים מסכימים לדעת בעל העיטור ומה גם להחזיק ממון דודאי לא יגבה מכל א' אלא חלקו דלאוקומיה ממונא בחזקתיה אזלינן אפילו בתר המיעוט ומפני כן הרב מהרי"ק ז"ל פסק בסימן ק"כ הפך ממה שפסק בסימן קפ"ג דבסימן קפ"ג נטה לסברת בעל העיטור ובסימן ק"כ נטה לסברת הרמב"ן משום דלעולם רצה להחזיק הממון ובסימן ק"כ היה מסייע הרמב"ן לנתבע ובסימן קפ"ג היה מסייע בעל העיטור וא"כ בנ"ד ודאי נראה שהדין היה שלא לתבוע תחלה מראובן אלא חלקו וכיון שראובן הבטיחו לתובע על חלקו לא היה לו לתבוע מראובן דאף ע"ג דכתוב בשטר ששניהם פרענים א' לאחר ושניהם נתחייבו יחד וכל אחד מהם בפני עצמו בעד כל החוב וא"כ נראה לכאורה דיכול לתבוע ממי שירצה זה אינו כלום דהא כיון דכל א' הוא חייב על חלקו וערב על חלק חבירו לפי דעת בעל העיטור וסייעתו א"כ יש לנו לדונו על חלק חברו כדין ערב וכבר כתב הטור בח"מ סימן קכ"ט בשם ר"ת דאף על פי שיאמר ממי שארצה אפרע לא יפרע מן הערב תחלה ואעפ"י שיאמר ממי שירצה אפרע תחלה כתב שם הטור בשם הראב"ד דלא יפרע מן הערב תחלה וכמו שכתב בהשגות וכתב ה' המגיד פרק כ"ה מהלכות מלוה ולוה שכן דעת הרשב"א ז"ל וא"כ ודאי דהמוחזק יכול לומר קים לי כהני רבוותא ואעפ"י שיש לחלק דשאני הכא שהזכיר שכל א' חייב על כלו ולשון חייב משמע בלוה על הכל ודמי למאי דכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ע"ד סימן ט' דכיון שכתוב בו ששניהם לוים וקבלנים פשיטא שיגבה מאיזה מהם שירצה מ"מ ודאי דיש לחלק בין כתוב בו לוה לכתוב בו חייב והוא מבואר נמצינו למדים שהדין היה שלא יתבע מראובן תחלה ומה גם אחר גזרת ב"ד שגזרו שיבטיח כל א' על חלקו וראובן עשה כל עה שגזרו עליו ושמעון לא עשה דודאי צריך לתבוע משמעון חלקו תחלה וכיון שכן מה שהיה מגזם התובע לראובן להוליכו בערכאות שלא כדין היה ומחמת הגזום הזה עשה ראובן החיוב וא"כ לכאורה נראה דהוי אנוס ואין חיובו חיוב וכי תימא עביד איניש דגזים ולא עביד ואין זה אונס הא כתב מהרי"ק ז"ל בסימן קפ"ו בשם רב האי ור' חננאל ז"ל ועוד פוסקים אחרים כאשר כתבתי אני בפסק אחר דאונס דהפחדה הוי אונס היכא שיש בידו לעשות וכיון שיש ביד תובע זה לעשות עם ראובן רעה ולהוליכו בערכאות ודאי דהוי אונס ועוד דאפילו מהר"ם וראבי"ה דכתב הרב מהרי"ק שם דסבר דאונס דהפחדה לא הוי אונס אפשר דמודו בנ"ד דהוי אונס משום דלא אמרו אלא בהפחדה שיעשה עמו דבר שלא כדין דודאי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן וגזים ולא עביד אבל נ"ד ודאי דעביד דמורי התירא לנפשיה כיון דכתוב בשטר שכל אחד פרען בעד חברו דהא רבים מהפוסקים מסכימים דאפילו שנים שלוו שיכול לתבוע מהא' הכל וא"כ ודאי דהכא גזים ועביד כל זה היה נראה להפך בזכות ראובן ולבטל השטר אבל כד מעיינינן אשכחינן דלאו מילתא הוא כלל דאע"ג דנאמר דנדון דידן הוי אונס ע"מ בעי מסירת מודעא דנ"ד ודאי לא דמי למתנה דבגלוי בעלמא סגי או באונס בלא מסירת מודעא כדאמרינן בפרק חזקת אלא דמי לזביני דהא כתב מהרי"ק בסימן קפ"ו דכיון דמטי ליה הנאה לנותן מן המקבל דמיא לזביני דאין הולכים אחר צמצום ההנאה דמטי ליה מיניה הישוה שוה מה שנתן לו חברו תמורתו כ"ש בנ"ד דודאי ההנאה דמטי ליה מיניה הוי יותר ממה שהוא נתן דהא ראובן זה חייב וערב בעד העשרה אלפים לבנים משמעון והוציא אותו התובע מערבותו ונתרצה דמה שעשה לו שטר מערבות ד' אלפים דודאי קבל יותר הנאה הוא מן התובע ממה שנתן הוא לו ואפי' לסברת הרנב"ר ורשב"ם ושאר הפוסקים שהוזכרו בב"י סי' ר"ה דס"ל דהולכים בתר צמצום ההנאה דמטי ליה מיניה משום דסברי דליכא לדמויי ליה לאשה כמדמי ליה מהרי"ק ז"ל כמבואר שם בנ"ד ודאי אין כאן חולק דההנאה דמטי ליה מיניה היא יותר ממה שהוא נותן כדכתיבנא ואפילו שתשיב על זה ותרצה לחלקו מזביני עכ"פ אי אתה יכול לדמותו למתנה אלא על הרוב תדמהו לפשרה והרי כתב הרמב"ם שהיא כמכר ואע"ג דהרא"ש בתשובו' כלל ע"ב סימן י' במה שכתב בסוף אותה תשובה הילכך אי מהניא מודעא היכא שאומר לעדים פ' חייב לי כך יכך ואני צריך לפשר וכו' א"כ בלא מודעא נמי היתה המחילה וכו' משמע מכאן דס"ל דהוי כמתנה מדקאמר דלא צריכא מודעא וכדכתב הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו שלישיים סימן כ"ח מ"מ ודאי שאין פי' דברי התשובה כך דקשיא לי בגוה טובא חדא דנראה דהרא"ש פליג מדידיה אדידיה דבתחלה כתב בנדון דידיה דהוא פשרה דלאו מודעא היא משום דלא כתב בה אנן ידעינן באונסיה משמע דדמי פשרה למכר דאי דמי למתנה בגלוי דעתא בעלמא סגי כדאמרינן בפרק חזקת ולבסוף כתב תימא אי מהניא מודעא היכא שאומר וכו' א"כ בלא מודעא וכו' משמע דדמי למתנה מדקאמר דבלא מודעא סני וא"כ דבריו סותרים ועוד קשה במה שכתב שם דאם היה אונס לא צריך מודעא והביא ראיה מדרבא דקאמר לא כתבינן מודעא וכו' ופרשב"ם דבשדה סתם זביניה זבין דלא הוי אונס ובשדה זו לא בעי מסירת מודעא דכיון דהוא אונס לא בעי מודעא וא"כ הכא נמי כיון דהוי אונס לא בעי מודעא ומה ראיה זו הא איפסיקא שם בגמרא חזקת הלכתא דלא כרבא דבין בשדה זו בין בשדה סתם זביניה זבין וכתבי' מודעא אזביניה כרב הונא וכדכתב שם רשב"ם וכן הוא בעצמו כתב כן למטה בסימן ז' דג' חלוקים יש בבטול מודעא וכו' וזה דבר פשוט ודאי לכנ"ל לפרש דבריו כך דהוא כתב למעלה א"כ לא תועיל שום פשרה ומחילה בקנין כלומר דלעולם ימסור אדם מודעא ויאמר מפני שהוא כופר מה שחייב לי אני מתפשר עמו ואח"כ הביא ראיה אחרת ואמר דאי אמרת זה אונס א"כ אליבא דרבא דקאמר דלא בעינן מסירת מודעא היכא דאיכא אונס א"כ אין לך שום פשרה ומחילה שתועיל שהרי הכל הם באונס שמחמת שלא רצה ליתן תביעתו הוצרך להתפשר עמו וא"כ ע"כ צריך אתה לומר שאין זה אונס וא"כ לפי זאת הראיה של הרשב"ם שהביא אינו אלא מקושר עם מ"ש למעלה לא תועיל שום פשרה ומחילה וכו' וזהו שכתב למטה תימא אי מהניא וכו' א"כ בלא מודעא נמי היתה בטלה כלומר אליבא דרבא בלא מודעא היתה בטלה ולא תמצא שום פשרה אליבא דרבא קיימת ומיניה נשמע לדידן דכיון דעכ"פ צריך אתה לומר אליביה דאין זה אונס גם לדידן נמי לא הוי אונס כנ"ל לפרש תשובה זו וא"כ לפי זה למדנו לדעת הרא"ש ז"ל דפשרה הוי מכר כדעת הרמב"ם ז"ל וא"ת הא לקמן בכלל פ' סימן י"א כתב ומה ששאלת אם יאמרו ראובן ושמעון שלא ידעו דבר מחוב וכו' איני רואה כאן אונס להוציא ממון מיהודה שהוא מוחזק וכו' והא אותו הנדון הוי פשרה וכתב דאינו רואה אונס להוציא ממון משמע דאם היה שם אונס היה מוציא ממון והא אמרי' לדעת הרא"ש ז"ל דפשרה הוי במכר ובעי מסירת מודעא ואפילו היה שם אונס כיון שאין שם מודעא אין ראוי להוציא ממון וי"ל דאין הכי נמי אלא לרווחא דמילתא קאמר הרא"ש דאין שם אונס כדי להוציא ממון אפילו שתהיה שם מודעא וכן מה שאמר בסמוך בסימן י"ב בסוף השאלה האיך יוכלו לבטל הפשרה בלי שום אונס לא תדוק מיניה הא אם היה שם אונס היא בטלה אלא ע"כ צריך מסירת מודעא ואם היה שם אונס לא היה בטלה אלא במסירת מודעא ומ"ש האיך יוכלו לבטל כלומר אין צד לבטלה בלי אונס שאם היה אונס היה צד לבטלה אם היה כאן מודעא אבל השתא אין שום צד לבטלה מ"מ למדנו דדעת הרא"ש ז"ל דפשרה כזביניה ובעי מסירת מודעא וא"כ אפילו נדמה נ"ד לפשרה לכ"ע צריך מסירת מודעא וראובן זה לא מסר א"כ השטר קיים וחיובו חיוב גמור:
ועל השאלה הב' אם יוכל אברהם לתבוע לדין לראובן אחר שעמד בדין עם מורשה שלו ודאי דאין צריך לעמוד בדין עם אברהם וכדכתב הרא"ש כלל פ"ה סימן ה' למה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר ב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכן כתוב בתשובות שבסוף ספר חזה התנופה ראובן ושמעון שבאו לדין וכו' אינו זקוק לירד עמו לדין וכו' כאשר הובא בב"י ח"מ סי' י"ב וא"כ כיון שראובן זה עמד בדין עם שלוחו ב"ד א' ידונו לו ולא בתי דינין הרבה. ועל השאלה הג' אם יוכל ראובן להשביע לאברהם וליעקב אחיו על דבר הרבית שלקח אביהם ושלקח אברהם נראה דדין זה הוא מחלוקת בין הפוסקים דהמרדכי בריש מציעא כתב בשם ר' שמחה דבאומר לחבירו גזלתני או גנבתני דלא נתקנה שבועת היסת על זה דבדבר איסור לא מהימנינן לתובע וכן בתשובות להרמב"ן כתוב אם ראובן תבע את שמעון גזלתני או הלויתני ברבית אין משביעין אותו כיון דלדברי התובע נעשה חשוד והרב ב"י בח"מ סי' ע"ה כתב ותלמידי הרשב"א כתבו ומיהו הטוען לחבירו מנה של רבית יש לי בידך וכו' דעת מורי שאינו נשבע מפני שלפי טענתו וכו' וטעמא דאינו ראוי וכו' ועוד דלפי דבריו של זה אע"פ שמחזיר הרבית אכתי פסול הוא דהא לא מתקן וכו' ולכאורה איכא למידק דהאי ועוד דלפי דבריו וכו' היינו מאי דקאמר מעיקרא ומאי חדש ונראה דמעיקרא קאמר דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן דודאי זה לא לקח רבית דבשלמא גזלה איכא למימר משום מלוה ישנה אבל ברבית ליכא למימר הכי והשתא קאמר דאפילו דנחזיקינהו ברשע ונאמין לדבר זה הרי נעשה פסול לדבריו ואין ראוי להשביעו וזה ברור ובספר י"ד בסימן קס"ט כתב הטור ראובן שאומר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא ע"י גוי כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה וכו' אבל אם משיב איני יודע אם נתת לי וכו' צריך לישבע וכו' ע"כ א"כ נראה ודאי דהרא"ש ג"כ מודה לדין זה דהיכא דזה טוען מנה הלויתני ברבית וזה טוען להד"מ דאין להשביעו כל כך אך ראיתי להרב ב"י שכ' דהרא"ש ז"ל יודה היכא דטוען לא היו דברים מעולם דמשביעין אותו דע"כ לא קאמר דנאמן בלא שבועה אלא באומר לקחתיו ע"י גוי והקשה דכשאמר לא היו ד"מ נמי ניהמניה במגו דאי בעי אמר ע"י גוי לקחתיו ותירץ דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי' ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין דהא אליבא דהרא"ש קיימינן והוא ז"ל דחה בריש פרק כל הנשבעין דברי הר"י ן' מיגאש דס"ל דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה והעלה דאמרי' מגו לאפטורי משבועה וא"כ נראה דלדעת הרא"ש ז"ל אפילו בטענת להד"ם ניהמניה במגו דאי בעי אמר לקחתיו ע"י גוי וא"ת אי כשאמר להד"מ נאמן למה כשאמר איני יודע כתב הרא"ש ז"ל דצריך לישבע שאינו יודע וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו השניים סימן מ"ו ונ"ל לתרץ דכיון דזה אומר איני יודע וזה טוען ברי אמרי' ודאי דזה דאומר איני יודע קים ליה דודאי נטל ומ"ש שאינו יודע מפני שהוא בוש לומר שנטל רבית לכך רמה שבועה עילויה כי היכי דנפרוש ויודה והרב רבינו ירוחם כתב בסוף נתיב ח' הטוען לחבירו נטלת ממני רבית ומשכון היה לי אצלך והוצרכתי לתת לך רבית והלוה כופר או שטוען וכו' נאמן בלא שבועה וכו' ואם המשכון בידו ואמר מלוה שעל ידי גוי בא לידו שנטל הרבית בלא שבועה ואם כבר נתן הלוה הרבית אין יכולת בידו להוציאו דאין אדם משים עצמו רשע לומר נתת לי רבית החזירהו לי שהרי לאו דלא תשימון קאי בין למלוה בין לערב והיה לו להפסיד משכונו קודם שהיה נותן לו רבית ע"כ ודבריו הם תמוהים חדא דלמה חזר וכתב ואם כתב נתן הלוה וכו' שכבר אמרו זה הדין למעלה ועוד דשינה כאן הטעם דלמעלה אמר טעמא דלא שביק וכאן אמר טעמא דאין אדם משים עצמו רשע וכבר הוקשה קושיא זאת למהריב"ל בפסקיו השניים סימן מ"ו ותו קשיא לי למה אמר שהרי לאו דלא תשימון קאי למלוה וערב אטו אנן בלוה קיימים והיכי מייתי דלאו דלא תשימון במלוה וערב טפי היל"ל דהלוה לא היה לו ליתן רבית ולעבור על לאו דלא תשיך למה הביא הלאו שאינו עובר הלוה וע"כ שמ"מ עובר משום לפני עור לא תתן מכשול כיון שהמלוה עובר על לאו דלא תשימון והלוה מכשילו מ"מ יותר היה ראוי שיביא הלאו שעובר על הלוה בעצמו ותו במלוה גופיה ליכא לאוי אחריני הרי המלוה עובר בששה לאוין כדכתב הרמב"ם ז"ל ולמה הביא זה הלאו יותר מן האחרים היל"ל שעובר בו' לאוין ונ"ל ליישב דבריו דהך דקאמר ואם כבר נתן הלוה הרבית וכו' קאי אמאי דקאמר ואם המשכון בידו כלומר דאם המשכון ביד המלוה והלוה נתן לו הרבית כלומר הקרן חייב לו והרבית שלם לו כמו שהוא נהוג פעמים הרבה השתא ודאי הלוה לא עבר משום לא תשיך דכיון דלוה חייב לו קרן אומר אני בעד הקרן נותנו וכשנעשה חשבון אנכה אותו אבל המלוה עובר משום לא תשימון דעבד שומ' אבל על השאר לאוין אינו עובר עדיין כיון שעדיין חייב לו הלוה כשיבא ליפרע לו ינכה לו מחובו לכך הזהיר הלאו דלא תשימון וקאמר דעובר לוה עליה משום לפני עור דמכשיל למלוה שיעבור על לא תשימון ומ"ש היה לו להפסיד משכונו כלומר אף ע"פ שיאמר הלוה שנותן לו הרבית מפני שאיים לו שיכבש משכונו ויפסיד אותו היה לו להפסיד ולא להכשיל למלוה שיעבור על לאו דלא תשימון ומה שהזכיר כאן טעמא דאין אדם משים עצמו רשע לרבותא נקטיה דהוה אמינא דלא שייך כאן האי טעמא דאין אדם משים עצמו רשע כיון שהוא חייב לו עדיין וינכה לו מחובו ולא עבר הוא כלל על לאו דלא תשיך קמ"ל דאפי' הכי איכא הך טעמא משום דמכשיל למלוה שעובר על לאו דלא תשימון כנ"ל ליישב דברי תשובה זו של הר"ם ז"ל מ"מ למדנו דדעתו ז"ל הוא דנאמן בלא שבועה הרי כל הפוסקים מוסכמים דאין צריכין לישבע יעקב ואברהם אחיו:
איברא דהרשב"א כתב הרב ב"י בי"ד סימן הנז' דסבירא ליה דנשבע שבועת היסת אבל קשה לי דהרי תלמידי הרשב"א כתבו דעת מורי שאינו נשבע וכו' כמו שהבאתי למעלה וסתם מורה שלהם הוא הרשב"א ואפילו שנאמר שהרשב"א ס"ל דנשבע וכן רבינו מאיר שהביא המרדכי שחולק על רבינו שמחה מ"מ לא הוו אלו תרי לגבי כל הני רבוותא וא"כ ודאי דאין נשבעין ועוד אפילו הוי פלוגתא דרבוותא הרי כתב מהריב"ל ז"ל בפסקיו השניים סימן מ"ו דכי היכי דאמרי' קים לי לענין ממון הכי נמי אמרינן קים לי לענין שבועה. איברא דהא מילתא לא ברירא לי אלא אליבא דהרא"ש ז"ל דקאמר דמגו לאפטורי משבועה אמרינן דמה לי ממון מה לי שבועה דאם לא ישבע משלם וכדכתב בריש כל הנשבעין וא"כ לדידיה ממון ושבועה שוין ואתי שפיר אבל להר"י ן' מיגאש דחלק בין ממון לשבועה ואמר דאע"ג דאמרינן מגו לאפטורי מממון לאפטורי משבועה לא אמרי' אפשר דלענין קים לי ג"כ לא נלמוד מממון לשבועה מ"מ לענין נ"ד כבר כתבתי דרוב הפוסקים ס"ל דאין נשבעין וא"כ ודאי דהם פטורים משבועה: ועל השאלה הד' אם יוכל יעקב להשביע לראובן כיון דלא השביעו בב"ד כשתבע ממנו ודאי דיכול להשביעו דאע"ג דשתק והלך, לו מה בכך האי שתיקה לאו כהודאה דמי דהרי כתב הטור בח"מ בהלכות טוען סימן פ"ו אמר לו מנה לי בידך והלה שותק ואמר לעדים אתם עדי ושתק הנתבע אין שתיקתו כלום וכו' א"כ ג"כ נאמר כאן דמשום דשתק לא נאמר דהאמינו במה שאמר שאין לו וא"כ ודאי שיכול להשביעו וענין שבועה זו כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות מלוה שהיא תקנת הגאונים וכתב שם מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם וכו' והוחזק התובע וכו' יראה שאסור לדיין וכו' כללו של דבר כל שיעשה הדיין וכו' נראה משם דהדבר מסור לדיין וא"ת התינח דלא ישבע שבועה שאין לו מ"מ אמאי לא ישבע דכל מה שירויח יתן לו ולא יוציא יותר מן הראוי להוצאת אשתו ובניו ולכאורה היה נראה מכח קושיא זו דלא דבר הרמב"ם ז"ל אלא לענין השבועה ממה שיש לו אבל לענין שבועה שצריך לישבע מכל מה שירויח צריך שישבע וא"כ בנ"ד אפילו שנאמר שראובן זה מוחזק לב"ד לאדם כשר וגלוי לעם שאין לו שעכ"פ צריך לישבע שבועה מכל מה שירויח ונראה ודאי דהא לאו מילתא היא דודאי מכל השבועות הוא פטור כיון שהוא מוחזק לכשר והולך בתום ודאי שלא ישקר ויעשה הכל לש"ש דאי לא תימא הכי אלא שהאחרת צריך לישבע א"כ אמאי לא משבעינן לזאת ע"י גלגול מהאחרת ועוד מאי האי דקאמר אלא רוצה לצערו בשבועה זו כיון דעכ"פ צריך לישבע על העתיד מה לו לישבע ג"כ על מה שעבר אלא ודאי שהוא פטור מכל על כן בנ"ד אם ראובן זה נראה לב"ד שהוא אדם כשר והולך בתום וגלוי לעם שאין לו כלום ודאי דאין ראוי להשביעו ואע"ג דר' מאיר בריש המפקיד כתב המרדכי דס"ל דהאי שבועה דלוה דאין לו מדינא הוי דדמי ליה לשבועה שאינה ברשותו וכמבואר שם מ"מ אפילו לדעתו נאמר דיש להקל בשבועה זו אם יראה בעיני ב"ד ומ"מ צריך להתיישב בדבר זה הרבה שהרי כתב שם ה"ה שצריך שיהיה ב"ד מוחזק בחכמה ובחסידות ועל השאלה החמישית על ענין הבית שנתן ראובן לאשתו אם בעל חוב גובה ממנה נראה דאם הבית זה נתן ראובן לאשתו קודם שיתחייב בשטר לאברהם לאו דינא ולאו דיינא שאין ב"ח גובה הימנה דבהדיא אמרו בפרק חזקת דהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל הפירות ואפילו נמכר לא אמרינן דאם היו המעות גלויים לו קנתה ואם לאו לגלויי זוזי הוא דעביד כמבואר בטור א"ה סימן פ"ה וא"כ נדון דידן בין שנדון אותו כמתנה בין שנדון אותו כמכירה מפני שנתן לו אשתו בגדיה ותכשיטיה בעבורם שהוא לא היה יכול למכרם ואם מכרם לא היו מכורים לדעת רוב מהפוסקים כמבואר שם בא"ה מ"מ קנתה דנ"ד מעות ידועים מקרי דידועים היו לו אותם הבגדים והתכשיטים ולא שייך לומר כאן לגלויי זוזי אבל אם המתנה היתה אחר שנתחייב לראובן ודאי שב"ח גובה ממנה דאיך יוכל למכור או ליתן המשועבד לב"ח ואפילו הבית מזה היא חזקה דאיכא למימר דדינא כמטלטל ובמטלטלין כתב הרא"ש הביאה הטור בסימן ס' בח"מ דמשום תקנת השוק כשמכרם אין ב"ח גובה מהם ודאי דבחזקה ליכא תקנת השוק דהרי מוכרין אותה בשטר ובעדים ובאחריות והוא דבר פשוט אין צריך לומר לדעת מורי ור' הרב הגדול מוהר"ר שמואל נר"ו דדן אותם כקרקעי לכל מילי אלא אפילו לחולקים להא מילתא דיינינן ליה כקרקע דליכא תקנת השוק כיון דמוכרין אותה בעדים ובשטר כמבואר באותה התשו' שהביא הטור שם:
הכלל העולה באלו השאלות דהשטר שנתחייב ראובן לאברהם הוא קיים ואברהם אינו יכול לתובעו בב"ד אחר כיון שכבר עמד בדין עם שלוחו וראובן אינו יכול להשביע ליעקב ואברהם אחיו על דבר הרבית והוא חייב לישבע שאין לו זולת אם יראה לב"ד שהוא אדם כשר וגלוי שאין לו והבית שנתן לאשתו אם נתנה קודם שנתחייב בשטר אין ב"ח גובה ממנה ואם לאו גובה אברהם ממנה כל אלה ראתה עיני יחיד ועני באלו השאלות וחתמתי שמי עבד כל יודעי דת ודין: הצעיר וקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: