שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קצח
שאלוני על דבר צואה שכתו' וזה לשונו בבקשה מכם הוו עדי צואתי והריני מודה בפניכם מחמת מיתה שיתנו כל אשר יש לי לאשתי פלונית לבד החובות אשר יש לי שהיא יודעת למי שאני חובה ויתנו לבני הגדול פלוני מאתים לבנים ולבני פלוני מאה לבנים ועוד אני מצוה שיתנו לבתי חנה מאה לבנים וכו' כל הנ"ל נוה רבי פלוני מחמת מיתה וכו' ויש לנפטר בן אחר שלא הניח לו כלום אם צואה זו קיימת:
ואומר אני דאף על פי דלשון צואה זו הוא כתוב כפי הנראה מסיפר משובש ובלתי נקי בלשון מכל מקום לא מפני שיבוש הלשון נתבטלה הצואה דלמאי ניחוש לה. אי משום דבתחלה כתוב הריני מודה בפניכם דמשמע דאין זה לשון צואה שיתנו לו אלא לשון הודאה והוא דבר שאין לו מובן מכל מקום הרי בתחלה כתוב הוו עדי צואתי ולבסוף גם כן כתוב כל הנזכר לעיל צוה רבי פלוני הרי גלה דהוא לשון צואה. ואי משום דבתחלה כתוב שיתנו הכל לאשתו ואחר כך כתב שיתנו לבניו דמשמע. דחזר ממה שאמר תחלה שיתנו הכל לאשתו וקיימא לן בפרק מי שמת חזרה דמקצת הויא חזרה בכולה וכיון דחזר מהמאתים ומאה שנתן לבניו וכן מאה שנתן לבתו שהיו נתונים כבר לאשתו דהכי הוא משמע מלשון כל אשר לי חזרה מכל המתנה ולא הוי כלום הא ודאי לאו מילתא היא דכל היכא דאנו יכולים לקיים שלא יסתרו דבריו זה לזה מקיימינן ומה גם בתוך כדי דבור וכמו שכתבו הגהות מיימון בסוף הלכות מלוה דהא דהכל הולך אחר התחתון היינו היכא דאי אפשר לקיים שתי הלשונות שלא יהיו סותרים זה לזה אבל היכא דאפשר לקיימן אפילו היכא דשתי הלשונות מרוחקים זה מזה מקיימים אותם וכל שכן היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור דבריו תוך כדי דבור. וגדולה מזאת כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בבית יוסף חשן משפט סימן מ"ב דכדי לקיים לשון השטר היכא דאיכא ביה תרי לישני חד כתיב למעלה עד וחד למטה עד:
נאמר דעד אחד פירושו מלמעלה למטה ועד אחד פירושו מלמטה למעלה כדי שלא יסתרו דבריו זה לזה וכן כתוב שם ולפיכך אני אומר שיש לפרש בזה הלשון עד הכתוב וכו' יעויין שם. אם כן אף אנו נאמר בנדון דידן דנפרש הלשון כדי שלא יסתרו דבריו והכל קאי אמילת לבד שהזכיר ראשונה. והכי קאמר יתנו הכל לאשתי לבד מהחובות שאני חייב וגם מאתים לבנים שאני מצוה שיתנו לבני פלוני ובתי פלונית מאה אחרים לבד מאלו כל השאר אני מצוה ליתן לאשתי והוי כאלו אמר כלל ואחר כך אמר חוץ ואף על פי שאמר ועוד אני מצוה שיתנו לבתי דמשמע דהוא ענין נפרד מ"מ נפרש כן ליישב שלא יסתרו דבריו: ואי משום דקי"ל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ואף על גב דהניח לבניו מכל מקום כיון דאיכא בן אחר שלא הניח לו אולי עשאה אפטרופא עליון וכן נראה קצת מתשובת הרב רבינו שלמה ן' אדרת זכרונו לברכה כתבה הרב בית יוסף זכרונו לברכה חשן משפט סימן רמ"ת על שכיב מרע שאמר אני נותן לבני כך וכך ושאר כל נכסי לאשתי כיון שנתן מקצת נכסיו לבנו ואין לו אלא אותו הבן זה ודאי מוכיח מצד עצמו שלא נתכוון בנתינת האשה לעשות' אפטרופא בשאר הנכסים עליו דא"כ מאי שנא אותו מקצת שלא עשאה אפטרופא עליו וכו' משמע דדוקא משום דליכא אלא בן אחד הא אם יש שם בן אחר חיישינן אולי עשאה אפטרופא:
איברא דמלשון זה הכי משמע אבל מהטעמים אחרים שכתב שם דהרי לא כתב כל נכסיו שהרי נתן מקצת לבן ועוד כיון דבשעה אחת וכו' משמע לפי אותם הטעמים דאפי' דיש בנים אחרים ולא הניח להם לא אמרינן דעשאה אפטרופא ועוד מבואר שם בהדיא בתשובת רבינו האי שכתב שם הרב ב"י בשם הגאונים ז"ל על ש"מ שאמר תטול בתי נ' זהובים ובתי פ' נ' ואמר השאר לאשתי דלא אמרי' עשאה אפטרופס אעפ"י שלא הניח לבת הגדולה כלום יע"ש ואפי' לה"ר ישעיה שכת' שם שם הטור בשמו דהיכא דכת' נכסיו לאשתו ולבנו תרווייהו אפטרו' היינו שכת' לשניה' ביחד אבל בנ"ד שכת' לאשתו תחלה ואח"כ נתן לבניו מה ששייר מוד' ה"ר ישעיה דהוי לאשתו מתנה גמור' כי היכי דלא נשוי פלוגתי כ"כ בינו ובין הרא"ש ועוד דדעת ה"ר ישעיה דעת יחיד ואע"ג דכתוב בפרק יש נוחלין בהגהה דרשב"ם בנו ואשתו אשתו משום אפטרופס ובנו משום מתנה גם דעתו דעת יחיד הוא ואף על גב דמסכים עם רבינו ישעיה במאי דאמר דלאשתו אפטרופא מכל מקום הרי רבינו ישעיה עצמו חלוק עליו גבי בנו ואפילו תימא דיכולין לומר היורשים קים לי כה"ר ישעיה ורשב"ם דאית להו דאשה הויא אפטרופא ונתבטלה הצואה מכל מקום אפשר דאפילו רשב"ם ז"ל לא אמר הכי אלא כשנתן יחד לאשתו ולבנו אבל כשנתן לאשתו תחלה לא וכמו שכתבתי למעלה ועוד דאפילו רשב"ם גופיה לא אמר אלא כשנתן לאשתו לבדה במקום בנו דומיא דחלוקות ראשונות אבל לאשתו ובנו יחד מודה לדינו של הרא"ש:
הכלל העולה דאשה זאת זכתה בכל הנכסים זולת מה ששייר לבניו והצואה קיימת גבי דידה אחרי כן אמרו לי שהנפטר אמר לבן שלא הניח כלום בשעת מיתה בני איני מניח לך כלום מפני שאין אתה צריך לו והוא שתק הרי יש כאן הוכחה גמורה שלמתנה גמורה נתכוון ולא לעשותה אפטרופא כיון דהיה אומר לו שאינו מניח לו כלום מפני שאינו צריך לו משמע דמתנה גמורה היה נותן לכל דאם לא מה היה אומר שאינו צריך הא לא עשה לאחרים אלא אפטרופסים ודמי הא לנדון דהרב רבינו אשר שכתב הטור בתשובה הביאה הטור באהע"ז סי' ק"ז בשאלה דאמר בשעת מיתה אל תחשבו לי לשטות שאני נותן נכסי לאשתי משמע דלמתנה גמורה נתכוון וא"כ בנ"ד נמי משמע דלמתנה גמורה נתכוון ובודאי שצוואה זו קיימת ואין כאן אפטרופס כלל אלא למתנה גמורה נתכוון:
נאם הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: