אור ברסלב
שות לחם רב שאלה קצז

שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון

שאלה קצז

שאלה קצו

שאלה ראובן שנפטר לב"ע וצוה לפני מותו על נכסיו ועל בתו יחידה ומנה אפטרופסים על הכל ואח"כ זכר ענין אחר שהיה לו לצוות עליו בכלל הצואה הראשונה ואמר שיקראו לפניו עדים שרוצה לצוות עוד בפניהם וכשבאו לפניו אמר להם יודע לכם רבותי איך היה במחשבתי לצוות בכלל צוואתי שיתנו מנכסי לשמעון קרובי אלף לבנים ונשכח מלבי כי לא זכרתי לאומרו בשעת הצוואה כאש' היה עם לבבי לכן הוו עלי עדים איך אני מצוה מחמת מיתה שעל כל פנים יתנו מנכסי לשמעון קרובי אלף לבנים ולא יעשו באופן אחר עתה ששמעון מבקש האלף לבנים מהאפטרופסים וממאנים בנתינתם לו בטענה שאינם רוצים להוציא מהיתומה ולתת לו יורנו מורנו הדין דין אמת אם יכול שמעון העני להוציא האלף לבנים מיד האפטרופס או לא ומה' תהי משכורתו שלמה:

תשובה אין זה צריך לפנים דפשיטא שזכה שמעון העני באלף לבנים דאפילו נאמר דשכיב מרע זה סותר דבריו הראשונים שאמר בצואתו הראשונה הרי יכול לחזור בו כמבואר בפרק מי שמת ולא עוד אלא אפילו חזר במקצת הויא חזרה בכלהו כמבואר שם ואם כן כיון שחזר בו ואמר שיתנו לעני שמעון אלף לבנים פשיטא ופשיטא דזכה בהם ואפילו לפוסקים דהם סוברים חיישינן למנה קרוב הרי בנדון דידן אמר מנכסי ובהא כל אפין שוין דלא חיישינן למנה קרוב ואי משום שאמר ינתנו ולא אמר יתנו אין חשש בזה דכלשון הזה כתב הטור בח"מ סימן רי"ב כל מה שיוציא אילן זה שכר בית זה ינתן לעניים זכו בו העניים ומה גם שאמר ולא יעשו באופן אחר שעל כל פנים זכה שמעון בדינו מיהו אם נתן שאר מתנות בצואתו הראשונה לא נאמר דכיון דחזר במקצת דהיינו האלף לבנים שנתן לשמעון שחזר בכלם דאף על פי שחלק כל נכסיו בצואתו הראשונה מ"מ לא מקרי חזרה גמורה אלו אלף לבנים שנתן לשמעון שכבר פירש שנשכח מלבו כי אם היה זוכר אותו היה מצוה עליו שם וא"כ הרי הוא כאלו הוא אומר שאינו חוזר מצוואתו הא' וכל דבריו קיימי' זולת אלו אלף לבנים שיתנו לשמעון וכבר כתב נ"י בפ' מי שמת גבי הא דפסק תלמודא דחזרה במקצת הויא חזרה בכלהו והיכא דאמר בפי' איני חוזר אלא במקצתן בודאי נשארו מקצתן לא' יע"ש:

ואין לערער על זה משום דאין מקבלין עדי צואה שלא בפני בעל דין אף על גב דאיכא פלוגתא דרבוותא דאיכא מאן דאמרי דמקבלין מכל מקום מוקמינן ממונא בחזקת היתומים ולא מפקינן מינייהו וכמדומה דלסברא זו פנה הרב מהרר"י אדרבי ז"ל בפסקיו סימן ר"ס. אך אמנ' ראה ראיתי להרב הגדול מורי ורבי נר"ו בפסקיו הראשונים סימן קפ"ב שכתב דמאחר דרובא דרבוותא מסכימי' שמקבלין עדות צואה שלא בפני ב"ד דהכי דיינינן ואין זה נקרא מוציא מן היתומים דבשלמא כשהנתבע יכול לטעון טענה ויזכה בה שלא יוציא ממון לעולם ניחא אבל בטענת שמא לכשיגדלו ימצא היתום טענה לבטל הצוואה בהא ודאי הוי חששא רחוקה ואין לומר קים לי כפלוני. לכן נראה לעניות דעתי שכן נהגו ולא חששתי להאריך עוד כי בעיני אין צורך כל כך וסוף דבר כי דעתי הוא שהדין עם שמעון וכן הייתי אני עושה מעשה אלו היה בא לידי עכ"ד. וכיוצא בזה כתב בפסק שלאחריו סימן קפ"ג ואחר שהרב הגדול תל שהכל פוני' בו הורה כן כן אנו דנים אחריו ומה גם כי העיד שהמנהג הוא כן והסברא מוכחת כן דאם לא כן בטלת כל הצוואות שרובן נכתבות לאחר מיתה ומהררי"ק ז"ל בחשן משפט סימן ק"י כתב דלמאן דאמר דאין מקבלין עדי צואה צריך שיכתבוה ויחתמוה קודם מיתה אלא דלכשימות כותבין בה מגו מרעיה אתפטר לבית עולמו ואם כן כיון דצואות הנהוגות בעירנו רובן נכתבות לאחר מיתה אם כן נתברר ודאי שאין מנהגנו כההיא סברא ועוד שאפי' שיהיו נכתבות מחיים שטר צואה אינו אלא זכרון דברים בעלמא ואין לומר בה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכמ"ש רבינו ירוחם בסוף נתיב כיד וא"כ אם היינו נוהגים כאות' הסברא דאין מקבלין עדי צואה בפני יתום קטן אין מקום שתועיל שום צואה אלא שיהיה כתוב בכ"י של מת וכמ"ש הטור בח"מ סימן ק"י ולא עוד אלא שיהיה מקוים מחיי אביו כמו שפי' שם הרב ב"י ומעולם לא ראינו מי שנהג כן בענין הצואות אלא כל צואה היא כתובה וחתומה בעדים ומוציאין ע"פ ממון מן היתומים א"כ נתברר ודאי שהמנהג דמקבלין עדי צואה בפני יתום קטן וכמ"ש הגדול מורי ורבי נר"ו ומפיו אנו חיים. כלל העולה דזכה שמעון באלף לבנים הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. הקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה:

תוכן העניינים

שות לחם רב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה