שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קצד
שאלה ראובן שיצא ערב לתוגר אחד בעד שמעון חתנו בשביל סך גדול וכשהגיע זמן הפרעון הסתירו שמעון וראובן פניהם והתוגר הלך ושח המאורע ללוי וחלה פניו שיודיע לו העת והשעה שראובן יושב בביתו אולי יוכל לגבות ממנו חובו או ימסור ראובן חתנו בידו או יגלה לו מקומו איו ולוי בשמעו את דברי התוגר והבין מתוך דבריו שהיה מטיח דברים נגד אמונתנו לאמר כי עוד אין תורה ואין אמונה בישראל ומצורף לזה ג"כ ראה ראה כי מהסתרת פניהם נמשך נזק גדול ללאה אשת יהודה עבר עליו רוח קנאה והלך והודיע העת והשעה שהיה ראובן יושב בביתו אל התוגר וע"פ דבורו הלך התוגר לבית ראובן פתע פתאום אך לא מצאו שם כי תיכף נודע הדבר אל ראובן וברח מביתו ובא בהחבא. וכראות התוגר כן שברח ראובן ולא עלה דבר בידו הלך לפני ערכאותיהם והודיע הדבר לפניהם וצוה השופט לסגור ולחתום את בית ראובן באין יוצא ואין בא באופן שהוצרך יששכר אחיו של ראובן להוציא ממון לפתוח את בית אחיו ולהושיעו מיד התוגר. האמת כי אין בזה עדות ברורה רק עד אחד שאומר כדברי יששכר שעל ידו הוציא כך וכך מעות להצלת בית אחיו מיד התוגר ועתה עמד יששכר לדעת מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לגלות אל התוגר העת והשעה שהיה ראובן אחיו יושב בביתו עד כי גרם לו לעשות הפזור הנז' להושיע את בית אחיו וחקר ודרש ולא מצא כי אם נער קטן שהגיד לו איך לוי שלחו אל בית ראובן לראות אם היה יושב בביתו באותה שעה ושהוא השיב לו כי באותה שעה היה ראובן יושב בביתו ומתוך הדברים האלה שפט יששכר כי לוי הוא שהלך ג"כ להודיע הדבר אל התוגר הגס כי הנער אינו אומר מזה כלום. סוף דבר נתגלגלו הדברים ובאו לפני ב"ד ושם הכחיש לוי את הנער ואמר כי מעולם לא שלחו ולא הודיע דבר אל התוגר עד למחרתו שחזר בו לוי והרהר תשובה בלבו ובא לפני ב"ד והודה ואמר כי אמת היה הדבר שעשה כן ששלח אל הנער וגם הודיע הדבר אל התוגר אך לשם שמים נתכוון כי ראה כי התוגר היה מטיח דברים כלפי אמונתנו ובפרט כי מהסתרת פניו נמשך נזק גדול לקרובתו ולבעלה הנז' כנודע ולכן חשב שלא היה בזה אסור האמנם אם נראה לב"ד שיש אסור בדבר מעתה ומעכשיו הוא שואל מחילה וסליחה וכפרה מהשי"ת ומתורתו ומראובן הנז' וגזרו עליו ב"ד שכשם ששאל בפניהם מחילה כך ילך וישאל בתוך השני קהלות קדושות בשעת התפלה בפני כל העם ולוי סבר וקבל ועשה בסבר פנים יפות וגם קבל עליו להתענות ולתת צדקה כפי יכלתו ואמר כי מעולם לא עלה בדעתו שהיה אסור בדבר ושאם היה יודע כן מעול' לא היה מטפל עצמו בזה שום צד בעולם. ומעתה נסתפק השואל תחלה אם יש ללוי הזה דין מסור ליפסל לעדות ולשבועה כדין כל מסור דעלמא או לא. ואת"ל דפשיטא דאין לו דין מסור מכמה טעמי חדא דליכא עדי מסירה כלל כי אם ע"י הודאת פיו דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא כל שכן קטן דאע"ג דהמרדכי בב"ק כתב דבעדות מסור הקלו היינו בעדות הנזק שגרם המסור אבל בעדות המסירה עצמה ודאי בעינן עדות גמורה להחזיקו בחזקת מסור ואי ליכא אלא עד א' נאמן להכחישו בשבוע' וכמ"ש המרדכי שם. ומה גם כי הקטן אינו אומר כלום כי אם שהוא שלחו לדעת אם היה יושב ראובן בביתו אבל מענין הודעתו אח"כ אל התוגר מזה לא אמר כלום וכיון שכן אין כאן כי אם הודאת פיו ואין אדם נאמן דאין אדם משים עצמו רשע. ועוד שלוי היה מורה היתר לעצמו בזה ומעולם לא היה דעתו למסור כי אם להושיע מתוך זה את נכסי קרובתו הנז' ומה גם שהיה מכוון לשמים בראותו התוגר מטיח דברים כנז"ל וכיון דאיכא חילול ה' נראה דמותר אפי' לכתחלה ודומה לזה כתב הטור ח"מ סימן כ"ח גבי ישראל היודע עדות לגוי שאם הגוי יחדו להיות עד איכא חילול ה' אם לא יעיד ע"כ. ועוד שראובן לפי האמת היה משועבד ומחויב אל התוגר וכיון שכן שהתוגר עמד על ראובן בדין אין כאן דין מסור מידי דהוה איודע עדות לגוי נגד ישראל דאפי' העיד הישראל מעצמו בלא יחוד בפני ערכאותיהם נגד ישראל חברו ואפי' באתרא דמפקי ממונא אפומא דחד אפי' הכי אין שם דין מסור לענין פסול ולענין תשלומין רק לענין שמתא בלבד כיון שלפי האמת חייב הישראל לגוי. ואת"ל דאין לזה ודאי דין מסור וכדאמרן אכתי איכא לספוקי לענין ההוצאות אשר הוציא יששכר בעד ראובן אחיו אם חייב לוי לשלם או לא דלכאורה נראה דאינו חייב בהן מטעמים חדא דאין כאן עדות ברורה כמה הוציא ושלא היה אפשר להפטר בלאו הכי ולוי עצמו ג"כ אינו יודע אם הוציא הוצאות וכמה הוציא וכ"ת מזה הטעם אין לפטור ללוי דאע"ג דאיבעיא לן אי עבדינן תקנת נגזל במסור וקאי בתיקו ואיכא מרבוותא דאמרי דתיקו זה כשאר תיקו דממונא דקולא לנתבע וחומרא לתובע ולא אמרי' ישבע נמסר ויטול מ"מ היכא דאיכא עדות כל דהוא ישבע נמסר כמה הוציא ויטול וכמ"ש המרדכי ז"ל בב"ק יע"ש והכא נמי כיון דאיכא עד אחד ישבע יששכר כמה הוציא ויטול איכא למימר דלאו מילתא היא דהא המרדכי גופיה קא יהיב טעמא למילתיה משום דבעדות מסור הקלו מפני תקון העולם ומשום מגדר מילתא דמשמע דוקא היכא דודאי הוי מסור ובעדות גמורה אז אמרי' הכי אבל היכא דלא הוי מסור כי הכא בנ"ד שאין לו דין מסור וכדמוכחינן לא מקלינן בעדותו. ועוד טעם אחר דאפשר דראובן עצמו אינו חייב לפרוע דמי ההוצא' שעשה יששכר אחיו להצלת ביתו מידי דהוה אפורע חובו של חבירו דאינו חייב לשלם וכיון שכן גם לוי אפשר דאינו חייב לשלם ליששכר מה שהוציא. ועוד דהוי זה כמי שיודע עדות לגוי נגד ישראל שאם אמת היה שהישראל חייב לגוי שאין עד המעיד חייב לשלם ואפי' באתרא דמפקי ממונא אפומא דחד אלא שמותי הוא דמשמתינן ליה והכא נמי שמותי משמתינן ליה שלומי לא משתלם ושמא הכא בנ"ד כיון דליכא עדי מסירה כי אם על ידי הודאת פיו כי היכי דאינו נפסל על פי עצמו משום דאין אדם משים עצמו רשע כמו כן לא משמתינן ליה על פי עצמו מהאי טעמא גופא. ועוד דהא דמשמתינן ליה גבי יודע עדות לגוי טעמא דמילתא הוי משום דלא ברירא לן אם הישראל חייב לגוי או לא אבל אי ברירא לן דחייב ודאי דלא משמתי' ליה וכמ"ש המרדכי בב"ק ובנ"ד נמי כיון דברירא לן דחייב לאו בר שמתא הוא. ומה גם אחרי שכבר הודה על חטאתו ושאל מחילה ברבי' כמדובר. ואת"ל דשלומי לא משלם אכתי איכא לספוקי אם הוציאו ממנו ממון אם חייבים להחזיר כיון שהוציאוהו שלא כדין. על כל פרטי צדי וטצדקי השאלה יניף ידו הפלא' מורנו מורה צדק המורה לצדקה ולנו לחן ולחסד ולו תחשב לצדקה:
תשובה מה שהודה לוי איך מסר לראובן לתוגר בעל חובו נראה לי דמסירה גמורה היא לחייבו כל מה שהוצרך ראובן או אחר בשבילו להציל מן המסירה ההיא אע"פ שלענין פסול לוי לפוסלו לעדות משום מוסר ודאי שאין לפסלו דאין אדם נפסל לעדות על פיו כדמוכח בפ"ק דסנהדרין גבי פ' רבעני לאונסו וכתבו הטור בח"מ סימן ל"ד מ"מ לענין תשלומין ודאי דהודאתו מהני לענין ממון לחייבו בתשלומין ואין מקום להתנצלותו שמתנצל דהיה סבור דמצוה קא עביד מפני שהגוי היה מטיח דברים נגד אמונתנו לאמר כי אין עוד תורה ואמונה בישראל וגם כי מהסתרת פניו נמשך נזק גדול לשנייתו ואין בדבריו טעם:
איברא דאמרי' בפרק זה בורר גבי עובדא דהנהו קבוראי דרב הונא בריה דרב יהושע אכשרינהו משום דסברי דעבדי מצוה בקבור' המת בי"ט ופסק הרא"ש כרב הונא דאכשרינהו וכמו שכתב הטור בסי' ל"ד קוברי המת בי"ט ראשון פסולים לרב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל הכשיר אפילו נדו אותם על ככה ושנו באולתם ע"כ. ואיכא למידק בדבריו דמשמע דלרב אלפס פסולים בכל גוונא אפי' לא נדו אותם על ככה ושנו באולתם מדלא כתב כן אלא בדברי הרא"ש ולא כתב כן בדברי הרי"ף דדוקא בכי האי גוונא אית ליה דפסולים אלא כתב פסולים סתמא ומדברי הרי"ף לא משמע הכי דאף אם נפרש גירסתו כמו שפירש הרא"ש דמדקאמר סבר רב הונא משמע דלית הלכתא הכי הא לא דחי ליה רב פפא אלא משום דקא משמתינן להו הא לאו הכי הוה מודה ליה לרב הונא ומנא לן לאפושי במחלוקות כולי האי דרב פפא אית ליה דאפילו לא נדו אותם פסולים. ואגב גררא אמינא דקשיא לי בדברי רש"י דפירש בגמרא דהך עובדא דקבוראי דמשום שכר ממון עוברים על דת והוו כרשע דחמס דלמה פירש כן דאין זה אלא לרבא ואנן קים לן כאביי דלא בעינן רשע דחמס מ"מ למדנו מדבריו דלהרא"ש כשרים אין צריך לומר לדברי הרב ב"י דמפרש גירסת הרי"ף דפסקינן כרב הונא ואין מחלוקת בינו להרא"ש ז"ל וכן נראה מדברי הריב"ש ז"ל סי' י"א שהביא גירסת הרי"ף וכתב ונראה דקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דהא שתיק ליה רב פפא משמע דמפרש גירסת הרי"ף כמהרי"ק וא"כ למדנו מכל זה דהיכא דסברי מצוה עבדינן כשרים מ"מ אפי' נאמר דדמי נ"ד לההיא דהנהו קבוראי מה שיש לבעל דין לחלוק על כך דאע"פ דאין רוב העולם טועים בההוא דקבוראי כמ"ש הריב"ש בסי' שי"א מ"מ טעו טפי בההיא מהא דנ"ד עכ"ז לא אמרו כן בגמרא אלא שלא לפוסלו לעדות משום הא כיון דיש מקום להתלות אבל לפוטרו במה שהפסיד לחבירו בשביל המסירה ודאי דאין מספיק טעם זה וכן בסוף קמא כתב המרדכי על ר' אפרים שקבל בערכאות שלהם על ר' יואל להכריחו שיקבל עליו דין יהודית ולא הלך תחלה אל דייני ישראל ר' אפרים מוסר בשביל כך וכמו שהאריך שם וכל מה שהפסיד ר' אפרים לר' יואל בשביל כך יפרע לו אע"פ שהיה יכול להציל עצמו ולומר שלהכריחו לקבל דין יהודית עשה ואע"ג דלא הלך תחלה אל דייני ישראל מ"מ כד מעיינת ביה עדיף או לפחות שקול ההוא התנצלות כהתנצלות דנ"ד דודאי גרוע הוא ולא דמי להיכא דיחדו הגוי להיות עד דאיכא חלול ה' אם לא יעיד כדכתב הטור סי' כ"ח ודמהו השואל לזה דשאני התם דנמצא זה מחלל את ה' אם לא יעיד שיחדו לעד מה שאין בנ"ד דאין זה מחלל את ה' אם לא יגיד לתוגר וא"כ אין לפטור ללוי מהך טעמא אלא שלא נפסלנו לעדות ואע"ג דהודה מפי עצמו ובלאו הכי אינו פסול לעדות משום דאין אדם נפסל לעדות על פיו כדכתיבנא מ"מ אהני ליה הך טעמא לעשותו עד לכתחלה משא"כ בנפסל לעדות ע"פ עצמו דאין עושין אותו עד לכתחלה כדכתב הרמב"ם ז"ל פרק ב' מהלכות טוען אבל לענין הממון לפרוע מה שהפסיד בעד המסירה ודאי לא מהני האי טעמא ואע"ג דראובן היה חייב לתוגר בדין אין לדמות זה להיכא שיודע עדות לגוי והעיד הישראל מעצמו בלא יחוד בפני ערכאותיהם דאפילו באתרא דמפקי ממונא אפומא דחד אין חייב העד בתשלומין כמו שדמה השואל דהתם טעמא הוא כדכתב המרדכי פרק הגוזל קמא וז"ל ולא משלם אפילו לר' מאיר משום דלא חסריה מידי דה"מ למימר אמת העידותי כי הייתי יודע בודאי שהיית [חייב לו ולישנא דרבא משמע נמי הכי מדקאמר האי בר ישראל דידע סהדותא דנוי משמע ברי לי דידע אע"פ שזה אומר לא הייתי חייב לגוי אין לחייבו בכך דהממע"ה והלה אומר לא חסרתיך וכו' ע"כ. אבל בנ"ד שהפסידו בעד המסירה שחתמו ביתו של ראובן והוצרך לפזר לפתוח ביתו לא מצי למימר ליה מאי חסרתיך דטובא חסריה בעד מסירתו תדע לך דבעובדא דר' אפרים שקבל על ד' יואל שהבאתי למעלה אע"פ שקבל עליו בדין על מה שחייב לו חשוב לר' אפרים מוסר וחייב לשלם מה שהפסיד לרבי יואל ה"ה וכ"ש בנ"ד שחייב לוי לשלם מה שהפסיד לראובן בעד מסירתו דחסריה טובא ועובר ומתעבר על ריב לא לו ולא עצי למימר ליה מאי חסרתיך כדכתיבנא:
וגם אין מקום לפטור ללוי מפני מה שבא בשאלה שיששכר הוא שפזר להציל ממון ראובן מן הערכאות ואפילו ראובן עצמו אינו חייב לפרוע ליששכר מידי דהוה אפורע חובו של חבירו דלא דעי הא לפורע חובו של חבירו וכמ"ש הרב ב"י בסי' קכ"ח בשם מצאתי כתוב דהיכא דהגוי בא עליו בגזלנותא וזה הצילו אין לומר בזה פורע חובו של חבירו דבעל חוב גוי אינו מתפייס אלא ברצוי כסף ואוהבים איך רגילין לפרוע אלא ב"ח דוחק ולא גזלן דוחק וכן מהרי"ק ז"ל בשרש קנ"ה כתב דמוציא הוצאות להוציא ממון חבירו מיד גוי המחזיק בו שלא כדין מתחייב בעל הממון לפרוע לו וא"כ בנ"ד דהוי כי האי גוונא שחתמו ביתו והוציאו משם כל בני ביתו הוי כי גזלן גוי הבא עליו ואם הוציאו יששכר מעל ראובן חייב ראובן לפרוע לו ההוצאות ואע"פ שהשואל רצה לפוטרו מטעם זה אין נראה לי טעם ברור לפוטרו אבל מה שפוטר ללוי הוא מפני שליששכר אין לו ב' עדים על הוצאותיו אלא עד א' ואע"ג דהמרדכי בסוף שור שנגח את הפרה כתב ומ"מ בעדות כל דהוא מנדינן משום דבעדות מסור הקלו אין פירושו כדברי השואל דבעדות כל דהו ר"ל אפילו בעדות עד א' דאלו דברי הר"ם הם והמרדכי כתב בשם הר"ם ז"ל עצמו בפרק הגוזל בתרא נראה לי דלא יטול ראובן בלא שבועה אלא ע"פ עדות ברורה או על פי עד א' כנסכא דרבי אבא והמעיין באותה תשובה ילמוד משם בהדיא דבעינן תרי עדים שיעידו שנתפשר עם הגוי בכך אלא מפני שאעפ"כ אין עדות זה ברור כ"כ שהגוי דבר שוא או דילמא עשה קנוניא עם הגוי לכך הצריכו שבועה וז"א בעדות כל דהו כלו' אע"פ שאין עדות זה ברור מגבינן ביה בשבועה ומ"ש בפ' הגוזל ובפ' שור שנגח הכל דבר א' אבל לעולם דבעי תרי עדים וכמ"ש בפ' הגוזל בתרא ואם ראובן נתפשר עם הגוי וסלקו ולא העמיד עליו עדים איהו דאפסיד אנפשיה דהיה לו להתפשר בפני עדים ולומר בפניהם וכו' וכתב ג"כ שם שדין זה הוי גבי מסור מוכח משם דבעינן שני עדים וכיון דבנ"ד ליכא אלא עד א' על ההוצאה אין לחייב ללוי אבל מה שפרע לוי לראובן ההוצאה נראה לומר דכיון דפרע כבר אין מוציאין מידו דאבעיא לן אם עשו תקנת נגזל במסור או לא וסלקא בתיקו וכתב הרמב"ם דאם תפס אין מוציאין מידו אע"ג דהרא"ש ז"ל לא כתב כן מ"מ כיון דהוא מוחזק יכול לומר קים לי כהרמב"ם ז"ל אלא דבנ"ד י"ל דמוציאין מידו מפני שאם עשו תקנת נגזל במסור היינו שישבע הנמסר כמה הוציא ויטול אבל בנ"ד שא"א לו לנמסר לישבע שהרי הוא לא הוציא אלא יששכר הוציא והוא אינו יודע א"כ אין יכול ליטול דאי אמרת ישבע יששכר לא זו היא התקנה אלא שהנמסר עצמו ישבע כמו הנגזל וכיון דא"א לו לישבע מוציאין מידו וכ"ת הרי יש לו עד אחד שכך הוציא וקי"ל כשם שעד אחד מחייבו שבועה כך עד א' פוטרו מן השבועה וכדכתב הטור בסי' פ"ד י"ל דלא אמרו כן אלא כשהשבועה באה לפוטרו אבל שבועה זו ליטול היא דמן הדין לא היה לו ליטול אפילו בשבועה אלא דרבנן תקנו מפני תקנת הנמסר שישבע ויטול ובהא ודאי לא אמרי' דעד א' פוטרו מן השבועה דאין זה פוטרו אלא אתה אומר שיטול ממון על פי עד אחד זה היה נראה לכאורה. אבל זה א"א דהרי כתבו תשובות מיימון דספר משפטים סי' ס"א דה"ה למי שדינו לישבע וליטול אם יש עד א' שמסייעו יטול בלא שבועה ע"כ וא"כ אפילו שנוטל בנ"ד מכל מקום העד פוטרו אלא שי"ל דלא כתבו כן אלא כשהתובע טוען טענת ברי והעד מסייעו אבל בנ"ד הנמסר תובע טענת שמא דהוא אינו יודע כמה הוציא וא"כ אף ע"פ שהעד מסייעו אינו פוטרו וכ"ת הרי כתב הטור בסי' ע"ה בשם הרי"ף ז"ל וסייעתו דהיכא דטוען טענת חפץ על פי העד דמחייבו שבועה וכי היכא דמחייבו שבועה גם עד א' מסייע לתובע אפילו בשמא פוטרו ואע"ג דאיכא מרבוותא דחולקים על זה מ"מ יכול זה המוחזק לומר קים לי כהרי"ף ז"ל וסייעתו לזה אני אומר דהא דעד א' פוטרו מן השבועה היא פלוגתא דרבוותא ולדעתי יש בזה ג' סברות הא' דפוטרו משבועת התורה ומשבועת היסת כגון אם הודה בנ' והביא עד א' שמסייעו הוא פטור אפילו מהיסת והיא סברת הטור בסוף סי' פ"ד. השנית דמשבועת התורה או שבועת המשנה פוטרו אבל מ"מ שבועת היסת חייב והיא סברת בעל התרומות בשער נ"א וז"ל ולדידן מסתברא לן שלא יפטר מהיסת אפילו שעד מסייעו דתקנתא דרב נחמן בכל דבר נתקנה דחזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עדיפא ליה והאי דבבא מציעא לא קשיא ליה דלא פטרוהו אלא משבועת המשנה אך מהיסת לא יפטר ע"כ והביא לזה סיוע מהרמב"ם ז"ל ורב מתתיא שכתב הטור גבי עד א' אומר תנאי ועד א' אומר לא היה תנאי דפטור משבועת התורה חייב היסת הוא כדעת זה. עוד אפשר דאפילו הטור מודה לרב מתתיא וע"כ לא קאמר רב מתתיא דחייב היסת אלא היכא דאיכא תרי דמכחשי אהדדי דאוקי חד לבהדי חד והוי כאלו אין כאן עד כלל אבל כשהעד א' מסייעו לנתבע ואין עד מכחישו אז פטור אפילו מהיסת ובהכי א"ש דבסימן כ"ט ובסימן מ"ו מייתי דברי רב מתתיא בסתמא כאלו אינו חולק עליהם וכן בסימן פ"ב כתב כן סתם ודלא כרב בית יוסף ז"ל שכתב בסימן כ"ט דהטור חולק על רב מתתיא וסובר דפטור אפילו מהיסת. והג' הוא דעת הרמ"ה שכתב הטור בסימן מ"ז גבי עד א' אומר תנאי ועד א' אומר לא היה תנאי דאין המסייעו פוטרו כלל אלא נשבע שבועה דאורייתא כנ"ל וראיתי להרב בית יוסף בסימן מ"ו וסימן פ"ד וסימן ע"ה שכתב דרב מתתיא חולק על בעל התרומות ודבריו תמוהים בעיני שהרב בעל התרומות עצמו כתב בסתמא כדברי רב מתתיא בשער נ"א שכתב שם דכיון שהעדים מכחישים וכו' לא אלימא ההיא סהדותא לחייב עלה שבועת עד א' וכמו שהעתיק לשונו שם הרב בית יוסף ודברים אלו ראיתים שכתב בעל התרומות בסתם ואח"כ הביא דברי רב מתתיא ועל פי דרכו כתב ג"כ בסימן ע"ה שהרב בעל התרומות חולק על ההיא דכתב הטור ז"ל בסימן ע"ה דאם מודה בנ' ויש עד א' שמעיד כדבריו פוטרו מן השבועה וגם זה תימא דא"כ למה נטר עד סימן פ"ד להביא דברי בעל התרומות בסימן פ"ד ולא הביאם בסימן ע"ה. לכך נראה לי כמו שכתבתי דרב מתתיא ובעל התרומות לא פליגי אהדדי ובעל התרומות מודה בההיא דסימן ע"ה דמודה בנ' דפטור משבועת התורה ואין דעתו כדעת הרמ"ה כמ"ש הרב ב"י בסי' פ"ד דהרמ"ה סבור דאפילו משבועת התורה אינו פוטרו ובעל התרומות סובר דפוטרו משבועת התורה ולא מהיסת וג' מחלוקות בדבר כדכתיבנא: ואחרי כתבי את כל זה אני אומר דכיון דבעד א' המסייעו אי פוטרו מן השבועה איכא כל הני פלוגתי דכתיבנא יש לנו לקרב הסברות כל מה שאפשר ואפושי במחלוק' לא מפשינן הרי לנו שנאמר דמ"ד דעד א' פוטרו מן השבועה הוא כשהנתבע טוען ברי אבל שנאמר שאפילו טוען שמא פוטרו הפך מן הקצה אל הקצה דמ"ד דאפי' דהנתבע טוען ברי אינו פוטרו כל כי הא ודאי לא אמרי' אע"ג דבעד אחד המחייבו שבועה איכא מ"ד דאפילו בטוען התובע שמא על פי עד א' מחייבו מ"מ בהא דפוטרו מן השבועה כל אפין שוין דאין עד א' פוטרו אלא א"כ טוען ברי ומה גם דהוי ליטול כנ"ד וא"כ בנ"ד שאינו טוען ברי הנמסר אין העד המסייעו פוטרו ליטול אלא שיש להשיב לזה דאין זה ליטול ממש דאע"ג דנוטל מן התקנה מכל מקום כבר הוא תפוס ומוחזק בידו ולא מפקינן מיניה:
איברא דיש קצת טעם לזכות ללוי מפני שאפילו יששכר אפשר היה לפוטרו משום פורע חובו של חברו אעפ"י שכתבתי למעלה דאין זה טעם ברור לפוטרו מ"מ קצת טעם מיהא הוי לעשותו סניף עם כל מה שכתבתי לעיל דאין עד המסייע פוטרו ובהצטרפות הב' טעמים יחד אפשר לומר דמוציאין מיד הנמסר אבל מ"מ איני סומך על זה להוציא מיד הנמסר כיון שכבר הוא תפוס וטוב הדבר שיפשרו ביניהם אבל אם לא פרע לוי פשיטא לי דהוא פטור מהטעמים שכתבתי: הצעיר וקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: