שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קפח
תשובה איכא לאסתפוקי בהך שאילתא ד' ספקות. האחד דאע"ג דידעינן דלא כלו חדשיו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' נחלות הואיל והיה שעה א' אחר אמו הרי זה נוחל ומנחיל. הב' דאשה זו לא נשבעה על כתובתה וא"כ איך האב יכול לירש דאין אדם מוריש שבועה לבניו. הג' דעדות האומרים שאין זה בר קיימא אינו אלא על פי נשים ונשים אינם נאמנות. הד' דאע"ג דחשבינן ליה לזה נפל מ"מ שומרת יבם היא זו ומטעם דשומרת יבם היבם יורש אותה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואומר לספק הראשון איברא דהרמב"ם ז"ל כתב כן בפ"א מהלכות נחלות אבל רבינו ירוחם בנתיב כ"ה כתב וז"ל פי' בן יום א' אפילו חי שעה א' וכן כתב הרמב"ם ז"ל ועוד כתב ואפילו לא כלו חדשיו והראב"ד השיג עליו כי בודאי מיירי שכלו לו חדשיו דקיי"ל כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל זולתי אם כלו לו חדשיו כדפשוט בגמרא שבת פרק רבי אליעזר וכו' ע"כ. והשגה זו של הראב"ד היא כתובה בספר כסף משנה והטור ז"ל בסימן רמ"ו שלא הזכיר לא כלו חדשיו וכן סמ"ג בעשין ל"א לא הזכיר לא כלו חדשיו אלא כתב כדאיתא בפרק יוצא דופן ושם נאמר בגמרא לכאורה המובן מפשטא דשמעתא דוקא בדכלו חדשיו וא"כ ודאי דנראה דדעתם כדעת הראב"ד ז"ל ועוד מוכרח אתה לומר דהטור לית ליה סברת הרמב"ם דהרב המגיד כתב בפרק א' מיבום וחליצה דהרמב"ם ז"ל איירי בגמרו סימניו משום דאית ליה כר' דגמרו סימניו לחוד מהני מדין תורה. והטור בא"ה סימן קנ"ו כתב דלר' לא מהני גמרו סימניו לחוד אלא שישהה שלשים יום כמבואר שם בבית יוסף ע"ש א"כ ודאי דלית ליה כהרמב"ם. גם דברי רבינו ירוחם נוטים קצת לדעת הראב"ד ז"ל שהביא דבריו לבסוף וכמו שרגיל הטור לדקדק מדברי אביו הרא"ש ז"ל בכמה מקומות שהביא בפסקיו מחלוקת הפוסקים שדעתו נוטה לפוסק שהביא אחרון מדהביא דבריו לבסוף וכבר ראית כמה תמה הרב המגיד על דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות נחלות עם היות שיישבם קצת בפ"א מהלכות יבום וחליצה מ"מ למדנו דדעת של הרמב"ם ז"ל דעת יחידי הוא ואעפ"י שהיבם מוחזק בנכסים שהם תחת ידו אין לו לומר קים לי דאין לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו ועוד אני אומר דבנ"ד אפילו הרמב"ם יודה דהרב המגיד כתב בפ"א מהלכות יבום וחליצה דמה שכתב רבינו בפ"א מהלכות נחלות דבן יום א' שלא כלו לו חדשיו דנוחל ומנחיל היינו דוקא כשגמרו סימניו ובנדון דידן כיון שיש נשים מעידות שלא היה לו חך ושהיה מראהו אזול ושאזניו דבוקות לא גמרו סימניו מקרי דאע"ג דכשאמרו גמרו סימניו הזכירו גמרו שערו וצפורניו ה"ה ודאי הני מילי דאין לו חך וכיוצא בזה דאומרות המילדות שהם סימנים שלא נגמר הולד ושאינו בן קיימא דהוי כלא גמרו שערו וצפורניו ודכוותייהו הוו. ועוד תדע דה"ה והטור ז"ל פליגי בפירוש דברי הרמב"ם במה שכתב בפ"א מהלכות מילה דספק בן ז' ספק חי מלין אותו בשבת דה"ה בפרק א' מה' יבום וחליצה פי' דברי הרמב"ם אפילו כשלא גמרו סימניו והטור פירשם בי"ד סימן של"ז כשגמרו סימניו ומה שפירש הטור בדברי הרמב"ם הוא דחוק מאד אעפ"י שכבר ישב דבריו הרב כסף משנה. ומ"מ אני תמה על דברי הטור דאם כדבריו לדברי הרמב"ם מאי דקאמר בגמרא בפרק ר' אליעזר דמילה ממהל היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך וכו' הוי בשגמרו סימניו דוקא וא"כ מה הקשו שם מברייתא דספק בן ז' אין מחללין עליו את השבת הא ההיא ברייתא איירי בשלא גמרו סימניו כדאוקמוה בפרק הערל ואין לתרץ כמו שתירץ הרב ב"י ז"ל בסימן של"ז בי"ד בעד הרי"ף והרא"ש דס"ל דרב אדא לא הוה מפליג בין גמרו סימניו ללא גמרו דהא את אמרת דרב אדא בגמרו דוקא איירי ומחלק בכך וא"כ מאי מקשה מההיא ברייתא דהוה ליה לאוקומי בלא גמרו ולא לדחוק ולאוקומי כרבי אלעזר אבל לפירוש ה"ה ניחא דמאי דשאלו בגמרא ממהל היכי מהלינן אפי' היכא דלא גמרו סימניו והשתא מקשה שפיר מההיא ברייתא דאיירי ג"כ בלא גמרו וא"כ פי' מרווח יותר בדברי הרמב"ם ולפי הפי' ההוא מוכרחים אנו לפרש דמאי דכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מילה ושלם היינו שלם באבריו ואף על גב דלא בעינן גבי מילה גמרו שערו וצפורניו מ"מ שלם באבריו בעינן וא"כ בנ"ד דאינו שלם באבריו דאין לו חך ואזניו דבוקות ודאי דגרע מלא גמרו שערו וצפורניו דולד כי האי אפילו גבי מילה אין מלין אותו בשבת וכי תימא אלו העדיות הם על פי נשים ונשים אינם נאמנות וכמו שכתבתי:
איברא דהרב ב"י בח"מ סי' ל"ה בסופו כתב תשו' להרשב"א ז"ל וז"ל אני רואה מתוך הקונדרסין שכתבתם שאתם תוקעים עצמכם על עדות הנשים ואולי מצאתי כן לא' מן הראשונים שהנשים יושבות שם מפני שאין האנשים נכנסים שם ואנחנו לא נדע דברים אלו ולא שמענום מעולם ואין ראוי לסמוך עליהם ע"כ משמע דאפילו בדבר שאין האנשים רגילים להמצא שם והם דברים דשייכי לגבי נשים דאינם נאמנות אבל הרב מהרי"ק בסי' ק"פ כתב דבדבר דאין רגילים עדים להמצא שם הנשים נאמנות והכריח כן מדברי המרדכי והביאו ראיה לזה מההיא דנאמנת חיה לומר זה בכור אע"ג דיש בו הוצאת ממון חמשה סלעים לכהן וכן הרב בעל ת"ה בסי' שנ"ג האריך בענין זה וכתב כדברי הרב מהר"י קולין ז"ל ואע"ג דמדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות נזקי ממון משמע דלא כדבריו הוא הסכים שם דעת הרמב"ם ז"ל לדעתו וחילק בין נזיקין לשאר מילי עם היות כי הרב ב"י ז"ל בח"מ בסימן הנזכר כתב דאין דבריו נראים לו מ"מ למדנו דהיא פלוגתא דרבוותא דאיכא מ"ד דהיכא דאין רגילין לאנשים להמצא שם הנשים נאמנות וכמו שאמרו נאמנת חיה וכו' ואיכא מ"ד דאינם נאמנות וההיא דנאמנת חיה יתרצו לדעתם כמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ג גבי דאין האשה נאמנת לומר על העובר דלא כלו לו חדשיו וז"ל לא מצינו נאמנות לאשה אלא ההיא די' יוחסין דקאמר התם ג' נאמנים על הבכור חיה וכו' והתם גופיה לא אמרינן הכי אלא משום דגלי קרא יכיר יכירנו לאחרי' ובשביל שהאמינה תורה לאב אע"פ שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין אחר יכול להכירו ע"כ גם הם יאמרו דהתם דוקא מהימנינן לחיה ולא לשאר מילי א"כ בנ"ד להרב מהרי"ק ז"ל ולבעל ת"ה כיון דהם מילי דשייכי לגבי נשים ואין האנשים מצויים בדברים אלו ודאי דנאמנות. וכ"ת עדיין נאמר לדעת החולקים עליהם אין הנשים נאמנות וכיון דהיבם הוא המוחזק מצי למימר קים לי כוותייהו וכיון דאין הנשים נאמנות הוי לא כלו חדשיו וגמרו סימניו ולדעת הרמב"ם נוחל ומנחיל לאומר שיאמר כן נאמר אדרבה נימא ליה ליבם הבא את ראיה שגמרו סימניו דאי הרמב"ם ז"ל כתב דמנחיל היינו היכא דידענו בודאי ובדקנוהו שגמרו סימניו דכיון דלא כלו לו חדשיו איתרע ליה רובא דאמרי' רוב נשים ולד מעליא ילדן וכיון דזה בא להוציא מהיורשים הודאין נאמר אין ספק מוציא מידי ודאי ודילמא לא גמרו סימניו וכיוצא בזה הקשה לו הראב"ד בהשגות ולכך צריך לומר ודאי לדעת הרמב"ם שידענו בודאי שגמרו סימניו ובדקנוהו וכיון שכן אע"פ שלא כלו לו חדשיו כיון דהוי ולד גמור מדין תורה נוחל ומנחיל וכמו שכתב ה"ה בפ"א מהלכות יבום וחליצה אבל על הסתם כיון שאנו רואים שלא כלו לו חדשיו נאמר שלא גמרו סימניו ולא יוציא מן היורשים הודאין וא"כ בנ"ד נאמר ג"כ כיון דלא שהה שלשים יום ועוד שילדה מתוך חליה אתרע לה רובא דאמרי' דרוב נשים ולד מעליא ילדן דאדרבה נימא דהחולי גרם לה שיפיל קודם זמנה ועוד דהריב"ש ז"ל בסי' תמ"ו כתב דלא אמרי' רוב נשים ולד מעליא ילדן אלא היכא שידענו בודאי שגמרו סימניו וא"כ כל זמן שלא הביא היבם עדים שגמרו סימניו ושבדקנוהו שהיו לו כל סימני ולד בן קיימא נאמר דלא גמרו סימניו ואוקי ירושה בחזקת אבי האשה שהוא ודאי ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דומה למאי דמוכח בפרק החולץ גבי יבם וספק דבאו לחלוק בנכסי מיתנא דאם אין הסבא קיים יטול היבם הכל דהוא ודאי בירושה וכתבו הטור בא"ה סי' קס"ג עיין שם. וכל זה הוצרכנו לפלפל לרווחא דמילתא לומר דאפילו הרמב"ם יודה בנ"ד אבל לטעמא קמא שאמרנו דלדעת כל שאר הפוסקים צריך שנדע בודאי דכלו לו חדשיו כיון שלא שהה לי יום וכדכתב הראב"ד ז"ל בהשגות ודעתו של הרמב"ם ז"ל דעת יחידי הוא אין אנו צריכים לכל זה והוא טעם ברור ונכון:
ולספק השני דלא נשבעה על כתובתה איברא דהכי קי"ל בפ' הנשבעין דאין אדם מוריש שבועה לבניו וההיא דשומר' יבם שמתה דיורשי האשה יחלוקו בנכסים עם יורשי הבעל אוקמוה בתוס' בפ' החולץ בנכסי צאן ברזל שהביא' מבית אביה שנוטלתן בלא שבועה וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ב וי"ח מהלכות אישות והרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו הראשונים בסי' ס"ט כתב דהיכא דהאלמנה כשמתה היתה מוחזקת בנכסים או שהיה נאמנות בשטר הכתובה בין ממנו בין מיורשיו ודאי היורשים יורשים כתובתה ואי בנ"ד ליכא חד מהני תרתי דליכא נאמנות בשטר הכתובה וגם היא כשמתה לא היתה מוחזקת בנכסים ונאמר דאע"ג שמתה בבית בעלה וכל הנכסים היו שם אין להחשיבה מוחזקת בשביל כך וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בסי' שס"ד שאע"פ שכשמת נשארו הנכסים בידה ואהלים כאשר המה אין זו תפיסה של כלום מ"מ לפחות נכסי צאן ברזל שהביאה מבית בעלה והם קיימים ודאי שאביה יורש אותם כיון שהיא נוטלתן בלא שבועה וכמו שכתבו הפוסקים: והספק הג' כבר מבואר למעלה בתוך דברי:
ולספק הד' אומר דלכאורה הדין עם היבם דיאמר ליורש האשה אני בא עליך מב' צדדין אם זה הולד ולד של קיימא הוא אבי יורשו ואם הוא נפל והיא היתה ראויה ליבום הא איכא פלוגתא דרבוותא גבי נכסי צאן ברזל אם כלם ליורשי הבעל או לא דלהרמב"ם ורש"י ז"ל יחלוקו ולר"ת והרא"ש ז"ל כלם של יורשי הבעל וכמו שכתב הטור בא"ה סי' ק"ס וא"כ יאמר היבם כיון שאני מוחזק קים לי כר"ת והרא"ש דכלם הם ליורשי האשה ואע"ג דהרא"ש כתב בפרק החולץ וכתבו הטור בא"ה סימן קס"ג גבי יבם וספק דנכסי בחזקת מיתנא קיימי ולא מהני ביה חזקה היינו משום דאית ליה דלא מהני תפיסה בטענת ספק אבל להרי"ף וסייעתו דמהני תפיסה בטענת ספק מהני כאן ג"כ. ואם תרנה לעמוד על עיקר הדבר עיין במהריב"ל ז"ל בראשונות דף נ"ד וא"כ ממה נפשך הוא זוכה בנכסים מחמת הולד או מחמת ירושת האשה ואע"ג. דאלו היה מת הולד תחלה תוך שלשים ואח"כ האשה לא היה יורש כיון דהיא חולצת ולא מתייבמת דלא מקרי שומרת יבם כיון דאינה ראויה ליבום, וכדכתב הרשב"א ז"ל בסי' תש"ה גבי אלמנה שמתה לה הבת תוך שלשים דחולצת ולא מתייבמת כתב שם אע"פ ששומרת יבם שמתה היבם יורש כתובתה או כלה או מקצתה ר"ל נכסי צאן ברזל הני מילי שומרת יבם אבל זו אינה שומרת יבם להתירה לו ע"כ משמע דכיון דחולצת ולא מתייבמת אין היבם יורש מ"מ עכשיו שמתה היא תחלה ואח"כ הולד דבא היבם ממה נפשך נראה ודאי דיורש לזה אני אומר דמכח טענה זו הדין עם היבם: אבל יבא עליו אבי האשה מחמת טענה אחרת דכיון דאית ליה תנאי לבעל עם האשה שאם תמות בלא בנים שיחזיר ליורשיה חצי הנכסי' לא עדיף היבם דאתי מכח אחיו מהבעל גופיה וא"כ יחזיר לאבי האשה חצי הנכסים כמו שהיה מחזיר לה הבעל וכן ראיתי להרשב"א שכתב בתשובה הביאה בב"י בי"ד ה' טומאת כהן סי' שע"ג וז"ל גבי שומרת יבם כהן שמתה כיון שאמרו שהוא יורש כל כתובתה וכו' ואפילו לאותן שכותבין אי מיתת בלא בנים תהדר כתובתה לבי נשא מסתברא כן דהא נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו הבעל הוא יורש ועוד כיון דיבם דעלמא מטמא לה אין הולכים אחר זה שכתב כן וכו' משמע בהדיא מאותה תשובה דמאי דכתב הבעל שיחזיר הנכסים מהני ג"כ לגבי יבם וטעמא דלא עדיף יבם מגברא דאתי מחמתיה. איברא דראיתי להר"ן ז"ל שחלק ע"ז שכתב בתשובותיו סי' נ"ד לחכם א' שהשיב גבי שומרת יבם שמתה דאפילו לדעת הרשב"א שסובר שהכל ליבם מ"מ מחמת תנאי השיור יחזיר היבם ליורשי האשה כמו שהיה מחזיר הבעל וחלק שם הר"ן עליו וכתב דלדעת הרשב"א ז"ל דאית ליה דהכל ליבם לא מהני שיור לגבי יבם וכתב שם ודבר ברור הוא שתנאי השיור אינו אלא אם תמות אשתו בחייו אבל בחיי יבם אין לנו ע"כ משמע דאית ליה דהך תנאה לא מהני לגבי יבם מ"מ להרשב"א ז"ל אנו שומעין ואע"ג דהר"ן חלק הוא לא ראה תשובת הרשב"א בודאי דלא היה כותב דהרשב"א ז"ל יודה בכך כיון דבהדיא בתשו' שהזכרתי פליג עליה וכבר כתב הרב מהר"י קולין ז"ל בשרש צ"ד דכשדבר הפוסק הראשון אינו על ספר מפורסם והאחרון חולק עליו נאמר דלא שמיע ליה לאחרון דברי הראשון דאי הוה שמיע ליה דברי הראשון לא הוה אמר ליה כי היכי למעט פלוגתא בין ראשון לאחרון כ"ש בנ"ד שראינו בודאי שלא ראה הר"ן ז"ל דבריו של הרשב"א שנאמר דאלו היה רואה אותם לא היה חולק עליו זאת ועוד דהחכם הפוסק ששאל להר"ן ז"ל חולק ג"כ עליו ונמצא דעת הר"ן דעת יחיד ולא יוכל המוחזק לומר קים לי כהר"ן ועוד דכאן איכא תרי ספקי דפלוגתא דרבוותא ספק אי כרש"י או כר"ת ואת"ל כר"ת היכא דאיכא תנאי השיור ספק אי כהר"ן או כהרשב"א ועל פי ספק ספקא מפקינן ממונא וכמו שכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו כמה פעמים ונפקא ליה ממאי דכתבו התוספות בפ"ק דכתובות בדבור אי למיתב לה כתובה וכו' איברא דתרי ספיקי דפלוגתא דרבוותא חשיב להו הרב הנז' כחדא ספקא משום דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא אבל מ"מ בנ"ד איכא ספקא אחרינא דירושת היבם ליבמה השומרת לו הוי ספקא כדמשמע מסוגיא דהחולץ דזיקא ספק נשואה יע"ש וכיון דירושתו הוי מספק ובנכסי צאן ברזל אית לן דמוקמינן להו בחזקתייהו דהוי בחזקת היבם מתחלה ולכך יורש הכל היכא דאיכא ספקא אחרינא דפלוגתא דרבוותא הוו תרי ספיקי חדא ירושת היבם דהוא מספק נשואה ואידך ספקא דפלוגתא דרבוותא ולא עוד אלא תרי ספקי דפלוגתא דרבוותא כדכתיבנא א"כ אע"ג דנכסי צאן ברזל בחזקת היבם מפקינן להו מחזקתייהו על פי הני ספקי. כל זה אני אומר לרווחא דמילתא אפילו נחשוב לדעתו של הר"ן ספק נגד דעתו של הרשב"א ז"ל אבל לפי טעמא קמא שכתבתי אין להחשיבו כספק והוא טעם ברור בעיני:
ולכן נמצינו למדים דהיבם ואבי האשה יחלוקו בנכסים מחמת תנאי ההשבון כמו שהיו חולקים הבעל ויורשי האשה ואפילו בנכסי צאן ברזל שאינם קיימים נראה לי דחולקים לפי טעם זה דהשתא לא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה לבניו כדכתיבנא לעיל דההשבון הבא ליורשי האשה אין האשה מורשו להם אלא כשנתן לו אבי האשה הנדוניא נתן לו על תנאי כך שיחזור ההשבון ליורשי האשה ולא בא להם מחמת האשה עד שתאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו והא דשמואל דאית ליה אין אדם מוריש לא ברירא כולי האי דהא אסיקנא דעבד כרבי אליעזר עבד וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה ונאמר דבהא מודה שמואל ולא מפשינן במחלוקת כ"כ:
הכלל העולה דיחלוקו אבי האשה והיבם בנדוניא שהביאה מבית אביה ועם היות עלה בדעתי לדחות הממה נפשך שכתבתי למעלה מ"מ אין הדבר ברור בעיני ואין בי כח להוציא ממון מיד היבם המוחזק אבל מה שכתבתי שיחלקו מטעם תנאי ההשבון הוא טעם ברור לע"ד בלי שום ספק ועל דא קא סמיכנא. ואחרי כותבי ראיתי בפסקי הרב מהר"י אדרבי ז"ל פסק חכם א' שהזכיר בדבריו טעם ההשבון כאשר כתבתי והרב הנז' נראה דמודה לו אבל מה שכתב הפוסק החכם ההוא שם אם הנכסים ביד שליש ואינם מוחזקים בהם לא יורשי הבעל ולא יורשי האשה אינו לפי מה שכתבתי דאפילו מוחזק בהם היבם מהני טעם ההשבון כנלע"ד ואם יראה בעיני הרבנים המובהקים לזכות לאבי האשה או לחייבו ובפרט בעיני הרב הגדול נר ישראל מורי ורבי נר"ו להם משפט הגאולה ודעתי בטלה אך אמנה אני יחיד ועני הנראה לע"ד קלושה וחלושה כתבתי וחתמתי:
הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: