אור ברסלב
שות לחם רב שאלה קפז

שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון

שאלה קפז

שאלה קפו

שאלה ילמדנו רבינו על דבר שני זוגי רמוני כסף ולוח כסף שהיו הקדש מהקהל והפקידו אותם בבית שמעון שהיה ביתו סמוך לב"ה מהק"ק והיה מביא אותם בכל יום ב' וה' ושבת לשים אותם על ס"ת ואחר התפלה מוליכ' לביתו ויקר מקרה שנגנבו הרמונים לפי שאשת שמעון הלכה מהבית והקהל טוענים שפשע שמעון בשמירתם אחד שלא שם אותם בארגז ולא בתבה במסגרת כדין בגדי משי אלא בבית שהיא יושבת בו וגם היה בתוך הבית חדר למה לא שם אותו לשם וגם שהבית שהיו בו הרמונים לא נאבד שום דבר לשמעון וגם לא נמצא הדלת שבור ולא רעוע אלא בודאי כשהלכה מהבית שכחה הדלתות פתוחות וגם שמעון נתן זוג מרמונים לקהל אחר בלי רשות הקהל ושלח ידו בפקדון שהיו אצלו השיב שמעון שמעול' לא הופקדו אצלו כדי שישמרם אלא השמש היה מוליכם לביתו ומביאם לבית הכנסת ולא היה נוגע בהם ועל זה יש לקהל עדים ששמעון היו רואים אותו מוליך רמונים לבית הכנסת ומביאם מבית הכנסת לביתו ויום אחרון קודם שנגנבו ומה שטענו הקהל שלא שם הרמונים בארגז או בתבה עם מסגרת השיב כי סגירת הדלת של הבית תספיק ומה שטענו הקהל מאחר שלא נמצא הדלת שבור שבודאי אשתו הניח' הדלתות פתוחות השיב כי סגרה הדלתות והגנבים פותחים הדלתות בהמצאות שיודעים בלי שבירה השיבו הקהל זה הדבר לא ראו ולא שמעו שיעשה כך ואת"ל שיעשו אם סגירת הדלת במנעול של עץ יקרא מסגרת לשמירה ומענין שליחות יד השיב שמעון שבא אדם א' ואמר לאשתו שהקהל אמרו שתתן לאותו קהל והקהל אומרים שלא אמרו יורונו רבותינו איזה הדרך ישכון אור ושכרכם כפול מן השמים:

תשובה לכאורה נראה דשמעון חייב מתרי טעמי חדא מטעמא דפשיעה דאע"ג דכתב הטור בח"מ סימן רצ"א בשם הר"י אברצלוני דאין לומר בזמן הזה כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כדין התלמוד אלא מניחן במקום שמניח מעותיו וכן העלה שם הרב בית יוסף אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל ונראה דלפי זה לא היה צריך שמעון לשמור הנהו רמוני כסף בקרקע מ"מ היה לו לשומרן בתבתו במקום ששומר מעותיו וכיון שלא עשה כן ודאי שאין לך פשיעה גדולה מזאת גם מטעם השליחות יד נראה דחייב דהא קיי"ל אין השואל רשאי להשאיל ואין לומר דהנהו רמוני כסף הוי השאלתם דבר מצוה וניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה דהא אפילו בספר תורה אמרינן הכי וכדכתוב בח"מ סימן שמ"ב וכן הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שכירות ואין לומר שאני ספר תורה דאיכא למיחש ביה לקריעה דהא הטור לא חילק שם וכן הרמב"ם לא נתן שם הטעם אלא משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ובכולהו שייך הך טעמא כ"ש וק"ו ברמוני כסף דלפי האמת אין זו מצוה כ"כ דודאי דעשה שלא כהוגן שמעון בהשאילו לקהל אחר ומה שהתנצל שמעון שבא אדם א' ואמר בשם הקהל שישאילם לקהל האחר אין זה התנצלות דלא היה לו להאמין לשליח דילמא משקר וכיון דכן בנ"ד שהוא ש"ח והשאילו לכ"ע חייב באונסין וכדכתב שם הרב בית יוסף בסימן שמ"ב בשם הריטב"א ז"ל וז"ל ומיהו ש"ח או שיש שאין לו רשות להשתמש בפקדון אם השכירו או השאילו דכ"ע חייב באונסין כדין שלח יד בפקדון והיינו דנקט הכא שוכר ושואל ע"כ. נמצינו למדין דחייב שמעון מהנהו תרי טעמי: ואם באנו לפוטרו מטעם דהנהו נכסי הוו הקדש וכל דין השומרים אינו בעבדים ובקרקעות ובשטרות ובהקדשות כדכתב הטור בסימן ש"א וא"כ נראה דאפילו פשע בהן הוא פטור ואע"ג דהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהלכות שכירות דפושע הוי כמזיק וחייב בכולהו ואף ע"ג דאמרינן בפרק הכונס הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא הזיקתו משלמת דינר זהב ואם פשעה בו משלמ' דינר של כסף דמשמע דאיכא חלוק בין מזיק לפושע התם כדקתני טעמא נטירותא דכספא קבילו עלי נטירותא דדהבא לא קבילו עלי ולא כתב הרמב"ם דפושע כמזיק אלא היכא דקביל נטירותא עליה ומ"מ פשע תדע לך דהא כי אמר ליה הא ביתא קמך לא הוי אפילו שומר חנם ופטור אפילו מפשיעה ואם הזיקו בידים ודאי דחייב והא דהקשה עליה הראב"ד ז"ל בהשגות מפשיעה בבעלים הוא דאע"ג דקבל עליה נטירותא מ"מ הוא פטור בפשיעה ובהיזק חייב. ויש לי לתרץ קושייתו עם מה שכתבו התוספות ז"ל בריש פרק השואל בדבור ונשאל לו א' מהן וז"ל אבל שאלה בבעלים אין סברא לפטור והוי כחדוש ואין לך בו אלא חדושו ע"כ ומזה הטעם נאמר דדוקא פשיעה הוא פטור אבל לא היזק כיון דהוי חדוש אין לך בו אלא חדושו ומזה הטעם בפ"ב מהלכות שאלה פסק רבינו בכל הנהו בעיי דשאלה בבעלים דבעי בפרק השואל דאם פשע הוא חייב וכתב שם ה"ה דטעמא דכיון דפושע כמזיק כל שאין שם ראיה ברורה לפוטרו חייב לשלם אע"ג דפשיעה בבעלים פטור והוא הטעם שכתבתי דאין לך בו אלא חדושו נמצא דלדעת הרמב"ם הפושע חייב מ"מ היה מקום לפוטרו דהא רוב הפוסקים חלוקי' עליו על הרמב"ם ז"ל בהא וכוותייהו נקטינן כדכתב שם הרב ב"י ז"ל ועוד ששמעון הוא מוחזק ואפילו לגבי הקדש מוקמינן ממונא בחזקתיה כמו שאבאר בה"י:

אבל כד מעיינינן שפיר הך טעמא פריכא הוא דאפילו חשבי' ליה כהקדש גמור להך הקדש הא תקינו רבנן משום שלא יזלזלו בהקדשות שנשבעין עליהם וכדפסק הרמב"ם בפ"ב מה' שכירות וכיון דרבנן תקינו בו דין השומרים ודאי דאם פשע חייב לשלם והטור כתב גם כן דין זה בשם הרשב"ם זיל בסימן צ"ה. איברא דבסימן ש"א לא כתבו וכתב הרב בית יוסף שם דסבירא ליה לטור כדברי ההגהה דלא נאמר דין זה אלא בהקדש גמור אבל לא בהקדש עניים וכיון דהקדש גמור לא שכיח האידנא לא כתבו גם בהלכות אונאה ומקח טעות סימן רכ"ז אזיל לטעמיה הרב בית יוסף וכתב שם בשם רבינו האי דאין להקדש עניים אונאה והרי"ף סובר דיש אונאה וכתב דנראה מדברי העור כדברי הרי"ף ז"ל וטעמו משום דלא הזכיר הטור דאין אונאה להקדשות נראה דסובר דלא נאמר דין זה אלא בהקדשות דבדק הבית ולא שכיחי האידנא ולכך לא הזכירו הטור שם. וכיוצא בזה כתב המרדכי בפרק הזהב על דברי הרי"ף על ענין דנשבעין על ההקדשות מתקנת חכמי' שלא הזכירו מן הטעם הזה יע"ש. וקשה לי טובא דא"כ למה כתב הטור ז"ל בסימן צ"ה ובסימן ש"א דאין נשבעין על ההקדשות כיון דאינו מצוי בזמן הזה וגם קשה דאיך כתב דהא דתקינו שנשבעין משום שלא יזלזלו לא הזכירו רבינו לפי שאין מצוי דהא הזכירו בשם הרמב"ם ז"ל בסימן צ"ה ואעפ"י דבסימן ש"א לא הזכירו לא איכפת לן. גם קשה לי בדברי הטור כיון דבהקדש גמור מתקנ' דרבנן שלא יזלזלו בהקדשות חייב בכל דיני שומרים ובעניים לא כדברי ההגהה למה נתן לנו מקום לטעות וכתב הופקדו אתו מעות עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהם דלא היא דהקדש חייב מדרבנן ובעניים פטור. ולתרץ הקושיא הזאת היה נראה לי לומר דאולי דעת הטור לפסוק דלא כר' אלעזר דאמר דתקינו דנשבעין משום דלא יזלזלו בהקדשות וסבירא ליה כי הא דכתב המרדכי בפרק המפקיד וז"ל יכול להיות דרב ששת ורבי יוחנן שתירצו בשקנו מידו קיימי אקושיא קמייתא ופליגי אדרבי אלעזר דמפ' טעמא משום שלא יזלזלו בהקדשות ופסק הטור כוותייהו ובהקדש גמור הוא פטור והוי כמו הקדש עניים והשתא אתי שפיר מאי דכתב בעניים דדינו כדין הקדש ומה שכתב בסי' צ"ה הא דרבי אלעזר הוי בשם הרמב"ם וליה לא סבירא ליה אלא הוא סובר כרבינו האי ולכך לא כתב הא דר' אלעזר כאן דע"כ זהו דעתו של רבינו האי שכתב הטור בסימן צ"ה דאין נשבעין על ההקדשות אפילו שבועת היסת והביא ראיה מפ"ק דבבא בתרא וקשה עליו וכי יכחיש דברי ר' אלעזר דאמר הכי בהדיא בפרק הזהב אלא ודאי דסבירא ליה דרבי יוחנן ורב ששת פליגי עליה וכוותייהו נקטינן כדכתיבנא. אלא שעדיין אינו מספיק זה לרבינו האי דכיון דהא דאין מחשבין עם גבאי צדקה היא ברייתא בפ"ק דבתרא א"כ מאי מייתי ראיה מינה הא ע"כ צריך אתה לחלק מינה להא דרבי אלעזר דאל"כ תיקשי מינה לרבי אלעזר ומ"מ יש לומר לדעתו דאעפ"י דרבי אלעזר יחלק מ"מ הביא ראיה דיש לפסוק בפשטא דברייתא ודלא כרבי אלעזר וכן מהא דרמי רב יוסף בר חמא לרבא מההיא ברייתא דאחריות שבת בפרק הזהב משמע לכאורה דאית להו דלא כר' אלעזר דא"כ מאי קשיא להו מההיא ברייתא נימא דהתשלומין דהתם הוו מדרבנן דתיקנו כן שלא יזלזלו בהקדשות אלא ודאי לית להו הכי אלא כי תירוצי אחריני דלעיל. א"כ לפי דרכנו למדנו לדעת הטור ז"ל ולדעת רבינו האי דלית להו הא דרבי אלעזר וכיון שכן אי הוי הקדש גמור הוי פטור לגמרי מדין השומרים ונמצא דשמעון היה זכאי בדינו לפי זה הפלפול אשר פלפלנו בדברי הטור אבל כל זה אינו מוכרח ויש לדחותו ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ועוד דלא הוצרכנו להך תקנה דר"א כדי לחייב לשמעון אלא מפני שראיתי למרדכי שכתב בפרק המפקיד גבי הקדש עניים וז"ל וה"ר שמואל מרוטנבורק היה מתיר להלוותם ברבית וראייתו מפ' בן סורר וכו' וכתב עוד שם ומיהו מצאתי דההיא דכתובות לחלק לעניים דעניים סמכי נפשייהו עלייהו אבל צדקה שנותנין שיהא הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים שרי וכן עמא דבר ור"מ אוסר וראייתו מדתנן לשמור ולא לחלק וכו' ומשמע דלדברי רבי' שמואל אית ליה להך הקדש דינא כהקדש גמור וכן נראה מדברי מהר"י קולין שכתב בסימן קצ"ד וז"ל ולא מבעיא לדברי רבינו שמואל מרוטנבורק שמתיר להלוות מעות צדקה ברבית ולדידיה איכא למימר דמשוה דין הקדש לדין עניים דכי היכי דאין רבית ואונאה להקדש כך אין רבית ואונאה לעניים ע"כ. וההיא ראיה דהביא רבינו מאיר לדבריו מלשמור ולא לחלק לעניים למה לי קרא תיפוק לי' מרעהו הא מתרצה במה שכתב המרדכי דשאני צדקה שהקרן קיים כדכתב ולכך היה נרא' לפי זה לתת לרמוני כסף דין הקדש גמור ולכך הוצרכנו לכל הכתוב לעיל כדי שלא יהיה לשמעון פוסק שיוכל לומר קים לי דהיינו רבינו שמואל והמרדכי שכתב וכן עמא דבר. אבל לדעת הטור והרא"ש ז"ל דין הקדש עניים כדין הדיוט גמור וכן כתב בהדיא בי"ד סימן ק"ס וז"ל וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לתלמוד תורה או לצורך ב"ה וכו' וכן כתב הרא"ש כלל י"ג סי' ח' וז"ל דע כי לא הותר רבית קצוצה אלא להקדש וכו' אבל הקדש שבזמן הזה וכו' בכלל אחיך ורעהו הם והביא ראיה רבינו מאיר מההיא דבפ' החובל וכו' ומילתא דפשיטא היא וראיה אין צריך. עוד כתב שם בכלל י"ו אבל בהקדשות שמקדישין האידנא לתלמוד הורה ולפרנסת עניים ולשמש שמשים ולמפטיר כולן הנאת הריוח הן וקרינן ביה אחיך וכו' וכן עטרה ומנורה וכו' הרי דלכל הקדשות דזמן הזה נתן להם דין הדיוט. גם הטור כתב כן בהדיא בח"מ סי' ס"ה בשם ה"ר ישעיה וז"ל בסוף הסימן ומה שמקדישין בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ספר תורה או המקדיש לקנות בהן קרקע וכו' דינו כשאר נכסי הדיוט ואם יש תביעה לקהל עם א' שגזל מהם או שמעכב על ידו ואינו מוסרו לקהל דין הוא להשביעו בין היסת בין דאורייתא כדין כל תביעות שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע"כ. וכי תימא תיקשי ליה לה"ר ישעיה דהא אית לן לשמור ולא לחלק לעניים ואפי' הוי הקדש עניים נפטריה משבועה מהך טעמא י"ל דהתם הוי טעמא משום דהוי ממון שאין לו תובעים דאי קייצי לעניים ודאי דחייב כדאמרינן התם אבל הכא אית ליה תובעים והם הקהל ולא דמי להתם דכבר נתנוהו בידו לחלק לעניים ומה יתבעו לו ועניים לא מצי תבעי ליה דלכל מדחי ליה א"כ למדנו לפי דעת הטור וה"ר ישעיה ומהר"ם וראבי"ה שכתב המרדכי דהקדש שלנו דין הדיוט יש לו ובודאי דאית ביה דינא דשומרין וחייב שמעון ולר' שמואל מרוטנבורק חייב מטעם התקנה דר' אלעזר דאין לנו לומר נצרף שתי הסברות ונאמר דלית לן תקנה דר' אלעזר אי נמי אית לן ודוקא בהקדש גמור היא ולא בהקדש עניים וכדברי הגהה דלא הושוה הקדש עניים להקדש גמור להא מילתא ונאמר גם כן כאידך סברא דאית ליה דהקדש עניים כדין הקדש גמור לכל מילי דשבועה ודפיטור השומרין דזה ודאי דבר שאין לו שחר כיון שאין לו לשמעון ב' פוסקים מפורשים לזכותו ולא יוכל לומר קים לי א"כ אין לפטור לשמעון מטעם הקדש ונמצא שמעון חייב מטעם הפשיעה ומטעם השליחות יד כדכתיבנא:

וכן אם באנו לזכות שמעון בטענת הפשיעה מפני דאשתו היא דפשעה וכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וכיון ששמעון הניח החפצים בבית שאשתו היתה שומרת שם והניח לאשתו שומרת שם אעפ"י שהיא פשעה הוא פטור והמפקיד יעשה דין עם אשתו וכדכתב הרמב"ם ז"ל והביאו הטור בסימן רצ"ה וה"ה כתב דכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ויכול המוחזק לומר קים לי כוותייהו ואע"ג דלא אמר לאשתו שהיא פקדון אפשר שכבר היא. ידעה בזה ועל זה סמך שלא אמר לה דכבר היתה רואה שהיה מוליכ' ומביא' מבית הכנסת ועוד דאמרינן בההוא דיהיב דמי לאמיה דאף עפ"י שלא הודיע לאמו שהיא פקדון שהוא פטור מפני שיכול לומר הייתי סבור שיותר תזהר לשומרם כשסבורה שהיא שלי וכדכתב שם הטור א"כ גם אנו נאמר כאן כן דאעפ"י שלא אמר פקדון יותר תזהר אשתו לשומרם ואשתו פשעה ויעשה דין עמה וכיון שאין לה לשלם לכשתתאלמן או תתגרש תפרע וכדכתב הרא"ש ז"ל בסוף כלל ט"ל:

גם טענה זו אינה מספקת לפוטרו מהפשיעה דבשלמא אם היה אומר שמעון לאשתו שמור לי אלו החפצים וקבלה שמירה או שהיה מוסרם בידה ודאי שבזה לא היה פושע שמעון אלא אשתו היא הפושעת והוי דינא כדכתיבנא אבל כיון שלא אמר לה מידי אעפ"י שהיא יושבת בבית לשמור שאר הדברים נטירותא דהך לא קביל עליה ויותר מזה אמרינן בפ' הכונס שהבאתי למעלה גבי דינר של זהב וכסבורה שהיא של כסף דמצי אמרה נטירותא דזהב לא קבילי עלי אף ע"ג דלענין הפשיעה הכל שוה לה ומה לה אם היא של כסף או זהב מ"מ מצי למימר בדבר א' אחריות שמירה זו קבלתי ולא אחריות אחר כ"ש כאן שהם דברים מחולקים אע"פ דשאני כאן דהיא אשתו מ"מ לאו אדעתה עד שיאמר לה שמור או יתן בידה ועוד שאפילו לענין הבית לא הניחה שומרת אלא קרה מקרה שאשתו היתה שם וא"כ אין לפטור לשמעון מטעם זה בענין הפשיעה ועדיין נשאר חייב מכח השני טעמים דפשיעה ושליחות יד כדכתיבנא:

וכן אין לפוטרו בטעם הפשיעה מפני דלא קבל עליו שמירה דהוא אומר שהשמש הביאם לביתו ואף ע"פ שיש עדים שהיה הוא בעצמו מוליכם ומביאם לבית הכנסת אפשר דנאמר דלא קבל שמירה בשביל כך אלא על דעת הראשונה הוא עושה כן שיחזירם למקום שהניחם השמש כשהיו ולא יהיה עליו דין שמירה כלל דהא קיי"ל כר' דבעינן שיקבל עליו לשמור ואע"ג דאיכא דפסקי כחכמים כדכתב הטור בריש סימן רצ"ה מ"מ צריך שיקדש רשות לכנוס שם ואפילי הכי אחריות בעלמא לא קביל והך אחריות דגנבה כאחריות דעלמא הוא ועוד דמצי למימר קים לי כהנהו דאית להו דבעינן שיקבל לשמור וכן פסק שם הרב ב"י דפסק זה עיקר:

איברא דראיתי שאלה להרא"ש ז"ל בסוף כלל ט"ל גבי אשת ראובן שהשאילה לאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ויצא קול בעיר שנגנבו וכתב שם אחר שהודה שבאו אלו החפצים לביתו צריך לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהן יד ושלא פשע בהן במה שנגנבו עד כאן. ותשובה זו סותרת דברינו אבל אני תמיה עליה כל מה שכתבתי דהא קיי"ל כר' ואפי' לדעת הטור דסובר דאביו פסק כחכמים מ"מ בעי שיכנס ברשות מה שלא היה בנושא דהרא"ש וגם שם הוי אחריות דעלמא ולא קביל עליה ואי משום דנהנה הבעל מאותן החפצים עשאו כשואל או כשומר שכר אם כן בגנבה ואבדה נמי ליחייב וצ"ע:

מ"מ מן הטעם הזה אין ראוי להצילו מדין הפשיעה אפילו שהחזירם שהשמש היה מצניעם ולא פחת שמירתן דאל"כ לא שייך הך טעמא אפ"ה אין טעם זה ברור בעיני לפטור את שמעון מהפשיעה דכיון דיש עדים דנטלם והוליכם לבית הכנסת הרי נעשה שומר עליהם בנטילתם דכי אמרי' הא ביתא קמך דאינו שומר חנם היינו היכא שהניחו שם אבל כשנטלם ומוליכם כמו שמעידים העדים בכל פעם ופעם ודאי דנעשה שומר עליהם ואין לומר על דעת הראשונה הוליכם להניחם במקומם ואין זה טעם מספיק בעיני לפוטרו אעפ"י שיש לו פנים: אבל בטעם השליחות יד יש לי לפוטרו מב' טענות הא' דכפי המובן מדברי השאלה אשתו הוא דהשאילה אותם שכן כתוב שם שבא אדם א' ואמר לאשתו וכו' וכיון דאשתו השאילה ובידה היו החפצים מה יש לו לעשות דלא פשע במסירתן לאשתו דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וחזר הדין לפלוגתא דרבוותא שכתבתי למעלה דהיכא דפשעה האשה אם יעשה דין עמה או לא והרי זה מוחזק ויכול לומר קים לי ואף ע"ג דיד הקדש על העליונה כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי משיכה ומעות אפי' נחשוב להקדש זה כהקדש גמור מ"מ לא מפקי' מידה דמוחזק דהך בעיא דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ועמד פסקוה לקולא רוב הפוסקים כמבואר בדברי הטור והב"י בסימן ר"ן ונכסי בחזקת נותן קיימי ואפילו הרא"ש דפסק לחומרא מטעמא אחרינא הוא יע"ש. ואע"ג דבי"ד בהלכות צדקה סימן רנ"ט כתב הרב בית יוסף תשובה להרשב"א על בעיא זו וכתב שם בעיא בפרק מי שמת וכו' וסלקא בתיקו דאיסורא ויש מי שפסק לקולא וכו' הרי משמע דאיכא מ"ד דהוי תיקו דאיסורא אפילו לדידיה שאני ושאני דהתם הוי איסורא משום דהוא עובר משום לא יחל דברו אי ההקדש הוי הקדש אבל בנדון דידן לית כאן איסור דלא יחל אלא אי גזל מן ההקדש או לא ואם כן תיקו דממונא הוא ולכ"ע הוי לקולא וא"כ כיון דהאשה שלחה יד יעשה דין עמה ותשלם לו לכשתתאלמן או תתגרש. ועוד מטעם אחר נרא' לי דפטור בשליחות יד משום דכפי המובן מדברי השאלה אחר שהשאילם לקהל האחר השיבם לקהל אשר הרמונים שלו ואח"כ הביאם לביתו וגנבום משם וא"כ הרי אפי' לרבי עקיבא דקיי"ל כוותיה דאמר דהגונב סלע מן הכיס בעינן דעת בעלים הא הכא הרי החזירם ואיכא דעת בעלים דכיון דהחזירם לקהל הרי נפטר מאחריותם בהביאם לבית הכנסת לשימם על ס"ת אין לך דעת בעלים גדול מזה דנהי דלר' עקיבא שאל שלא מדעת גזלן הוי ולא מועיל חזרה בלא דעת בעלים ואף ע"ג דכתוב במרדכי בסוף קמא דאדם הנפקד ששאל חפץ מהפקדון אשר בידו די לו בחזרה למקומו אפילו לר' עקיבא היינו ששאלו מדעת בעליו אבל שלא מדעת גזלן הוי ולא מועיל חזרה למקומו וכן מוכרח מן הסוגיא דפרק המפקיד דלא מועיל חזרה למקומו אלא לרבי ישמעאל ומ"מ בנ"ד הרי החזירו ליד הבעלים מקרי ומדעתם הוא כדכתי'. נמצא דאם היה הענין בשום חד מהני גווני נפטר מטעם שליחות יד ר"ל שהאשה השאילה אותם או אפילו שהוא השאילם אם החזירם לקהל ואח"כ הביאם לביתו וגנבום משם נפטר מטעם השליחות יד אבל מטעם הפשיעה לא נפטר ונפקא מינה דאם אמר לאשתו שמור לי אלו החפצים והיא הלכה מביתו ובפשיעתה גנבום דהוא פטור מטעם הפשיעה גם כן וזכאי בדינו:

הכלל העולה מכל מה שכתבתי דאם אמר לאשתו שמעון שמור לי אלו החפצים והיא קבלה עליה ואשתו פשעה והלכה מביתה וגנבום הוא פטור בתנאי שהיא שלחה יד בהם והשאילם לקהל האחר ולא הוא אי נמי אפילו שהוא השאילם אם החזירם לקהל פטור אבל אם לא אמר לאשתו שמור לי אלו החפצים חייב בכל מטעם הפשיעה ואם אמר לאשתו שמור לי אלו החפצים והוא מקודם השאילם לקהל האחר ולא החזירם לקהל שלו הוא פטור מטעם הפשיעה וחייב מדין שליחות יד באותו הרמון לבד ששלח בו יד דכן כתב הטור אבל שאר הפירות ששלח יד במקצתן ולא הגביהן אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל ה"ה בנ"ד דלא שלח יד אלא במקצתן לבד אינו חייב אלא כפי מה שנטל הנראה לעניות דעתי כתבתי והארכתי בכל אלו החלוקים יען כי הדבר בא מארץ מרחקים:

הצעיר וקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה:

השאלה באלמנה שילדה ומת הולד ביום הלידה ולא יבם ומתה קודם שנשבעה על כתובתה ונשים מעידות שהולד לא היה של קיימא:

תוכן העניינים

שות לחם רב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה