שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קעד
שאלה ראובן אמר לשמעון סרסור יש לי ה' טישטיש משי לך ומכור אותם לי והבא לי המעות ונתן לו מיד השלשה טישטיש והלך שמעון הסרסור ומכרם ללוי וקודם שפסק השער עמו בא ואמר לראובן אם היה רוצה למכור המשי לערך כך מעות והשיב לו ראובן לך אצל יהודה ואמור לו אם ירצה ליתן המשי בזה הערך כי לו את' צריך לשאול ערך המשי אז הלך שמעון אצל יהודה ושאל ממנו אם היה רוצה ליתן המשי באותו הערך והשיב לו לך תן המשי בערך שאמרת והלך שמעון ופסק השער עם לוי ונתן לו הג' טישטיש ועשה עמו לתת לו שנים אחרים אח"כ שאל שמעון מראובן השני' אחרים להשלים המקח עם לוי אז אמר לו ראובן לך ג"כ אצל יהודה שיתן לי הב' טישטיש שיש לי בידו ולקח שמעון השנים טישטיש מיד יהודה כמאמר ראובן ונתנם לו אחר כך תבע ראובן המעות מלוי והשיב לו לוי זה המשי היא של יהודה שכן אמר לי שמעון שאתה שלחת אותו אצל יהודה לשאול ממנו ערך המשי ומכאן אני צודק שהיא שלו ויהודה הנזכר חייב לי מעות בעד טישטי אחד והרי אני נשבע שחייב לי כך מעות אז השיב לו ראובן אמת שאני שלחתי לשמעון אצל יהודה לשאול ממנו ערך המשי אבל אינה שלו שאני קניתיה ממנו מקדמת דנא ונתתי לו המעות בערך יותר ממה שאתה קנית וכשראיתי שהיה אונאה בה אמרתי ליהודה תרעומת דברים והשיב לי יהודה הנז' אם אין אתה רוצה אותה בערך הנז' וגם היא רעה בעיניך מכור תמכרנה בכסף ומה שיפחות ממה שנתת לי עלי לשלם ובטענה זו נתתי הטישטיש למכור ביד שמעון וכשראיתי שהשיב ליתן לי פחת הערך ממה שאני לקחתי מיהודה לכך אמרתי לשמעון שילך אצל יהודה אם היה רוצה ליתנה ולהפסיד כ"כ מעות אבל מעות המשי שלי הם כמשפט המקח וממכר הנעשה בין הסוחרים ולו משפט הפחת ומידי אין לטרוף מה שיהודה חייב לך ושמעון איש הביני' אינו מכחיש לא לראובן ולא ללוי כי כמו כן דבריו ויהודה ג"כ מודה דברי ראובן ואומר שמכר לראובן קודם המשי וקבל מעותיו אלא שהפחת היה לו לפרוע כדברי ראובן וכנגד לוי מכחיש לו ואומר שאינו חייב לו כלום כי מה ששואל ממנו כבר פרע לו ואם ירצה לוי שישבע שבועת היסת שאינו חייב לו כלום כדין התובע לחברו מלוה על פה ולוי טוען שיש לו תחת ידו ממנו שהוא רוצה להתפרע ממה שתחת ידו שהמשי הוא של יהודה ומה שאמר ראובן שקנה אותה מיהודה לאו כלום דלאו כל כמיניה לומר כן ובודאי עשו קנוניא ביניהם וראובן אומר דאינו צריך לישבע שלא עשה קנוניא כי אין כאן לחשש קנוניא יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו כפול ומכופל מן השמים:
תשובה ודאי שבטענת לוי הבאה בשאלה אין בה ממש כי מה שאמר שהוא צודק שכיון שאמר ראובן לשמעון לך אצל יהודה ושאל ממנו ערך המשי שהמשי של יהודה זו אינה טענה מכמה טעמי חדא שאפילו היה אומר ראובן לשמעון בפירוש לך אצל יהודה ושאל ממנו ערך המשי שהיא שלו היה יכול ראובן לטעון שלא להשביע את עצמי הודיתי ואפי' לא טען אנן טענינן ליה כמבואר בדברי הטור בסימן ל"ב וסי' פ"א לדעת הראב"ד והרא"ש כ"ש בנ"ד שלא אמר בפירוש שהיא שלו ומתרץ דבוריה דודאי טענתיה טענה ויפה פי' דבריו ועוד דראוי להאמינו במגו דאי בעי לומר שלא להשביע את עצמי הודיתי ועוד דבטור ח"מ סי' ס' גבי ראובן הלוה מעותיו ללוי ובשעת ההלואה אמר שיחייב עצמו בקנין כתב שם וז"ל אפילו היה עניינו בסתם ושמעון מערער ואומר אעפ"י שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצוית ללוי להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי הרי נתת אותו לי אין ממש בדבריו הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר נידו ולא לשמעון הרי גלה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שהיה של שמעון וכו' ע"כ. וכד מעיינת בנ"ד עדיף מההיא דהתם אעפ"י שכתב השטר על שם שמעון כיון שאמר שיתנו לו השטר גלה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה כל שכן בנדון דידן שלא אמר לו אלא שישאל הערך ליהודה והמעות צריך ליתן לראובן שודאי אין כאן לשון זכיה ולא לשון הודאה שהיא של יהודה: איברא דקשה לי טובא בדברי הטור דבמ"ש גלה בדעתו שאינו לא ל' זכיה ולא ל' הודאה משמע דאפי' היה מערער שמעון ואומר ההלואה נעשי' מממוני לא כל כמיני' דכיון דכשהלוה ראובן המעות אמר שיתנו השטר לידו גלה שאינו מודה שהמעות של שמעון ומדרך אמנ' עושה כן ובסוף דבריו כתב הטור וכיון ששמעון הודה שלא נעשית ההלואה מממונו כופין הלוה וכו' נרא' דאם היה אומר שמעון שההלואה נעשית מממונו לא היה נאמן ראובן וזה סתר דבריו הראשונים שכתב שאינו ל' הודאה דמשמע דאין כאן הודאה שמודה שהמעות של שמעון ותו קשיא כיון דהעור ז"ל קא עסיק היכא דשמעון מודה שההלואה לא נעשית מממונו אלא טוען מטעם זכיה למה ליה למימר שאינו לא ל' זכיה ולא ל' הודאה למה לן גלוי דעת שאין המעות של שמעון הא הוא מודה בפיו אלא שהוא טוען מטעם זכיה ולא היה לו לומר אלא גלה בדעתו שאינו ל' זכיה לבד ותו קשיא למה לי גלוי דעת שאינו ל' הודאה אפילו שהיה מודה נימא שלא להשביע את עצמו הודה. מיהו לזה י"ל דכולי האי לא הוה עביד לעשות שטר על שם שמעון שלא להשביע את עצמו ודמי למאי דכתב הטור בשם אביו בסי' פ"א דהיכא דכתב בכתב ידו שחייב מנה לפלו' אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמו הודה דכולי האי לא הוה עביד ולקושיא שניה י"ל דאע"ג דשמעון אומר שלא מממונו נעשתה ההלואה אם היה מודה ראובן שהוא של שמעון היינו אומרים דאפשר דנתן לו לשמעון כגון שזיכה לו ע"י אחר והוא לא ידע וכמו שכתב הטור לעיל בשם הראב"ד ומי שהודה על עצמו שנתן אין בודקין אחריו האיך נתן ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותם לו על ידי אחר לכך כתב שאינו לשון הודאה אבל לקושיא ראשונה צריך לי עיון וכבר חפשתי מקום מוצא של דין זה בבעל התרומות וגם שם לא הונח לי ואפשר לומר דאם היה אומר שמעון דמממונו נעשתה ההלואה ודאי דהדין עם שמעון דאין אנו צריכין להודאת ראובן ואף על פי שראובן לא הודה מ"מ מעשיו מוכיחים שהוא ממון שמעון כיון שעשה השטר בשם שמעון אבל השתא דשמעון אומר דאינו ממונו מטעם הודאת ראובן אין לחייבו מכל מקום למדנו דאין זה ל' הודאה מה שאמר ראובן לשמעון שישאל ליהודה ערך המשי:
אך מטעם אחר היה אפשר לזכותו לכאורה דהשני טישטיש שנתן יהודה לסרסור הם בחזקתו דנהי דהג' שנתן ראובן הם בחזקת ראובן ואף על פי שאמר שישאל הערך ליהודה אין זו הודאה שהם של יהודה כדכתיבנא מ"מ השנים שיצאו מתחת יד יהודה הם בחזקתו וכדכתב הרמב"ם ז"ל בריש הלכות מלוה טען הלוה המטלטלין אלו שביד' אינן שלי אלא פקדון הם בידי או שאולין וכו' אין שומעין נו או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו ע"כ. א"כ ה"נ אעפ"י שיהודה מודה לראובן שהם שלו אינו נאמן וקנוניא עשו ביניהם וכן כתב הטור בסי' צ"ט דכל הנמצא בבית האדם אנו מחזיקין שהוא שלו עד שיתברר בעדים שאינו שלו וכו'. איברא דאיכא למידק בדברי הרמב"ם ז"ל אמאי לא מהימנינן ליה במגו דאם היה רוצה מחביאן או היה נותנן במתנה ע"מ להחזיר והיה מחויב המקבל להחזיר לו ולא שייך כאן תירוץ ה"ה ז"ל שתירץ במה שהקשה הוא על הרמב"ם ז"ל וכ"ת הרי שבפ' ב' כתב רבינו שכולל בשבועתו שלא החביאן ושלא נתן מתנה ע"מ להחזיר ולא היה יכול לעשות כן זה אינו כלום דשבועה זו תקנת גאונים והשתא רבינו מדין התלמוד קא עסיק ועוד דא"כ השתא נמי נהמניה בשבועה דשאולים או שכורים מגו דאם היה מחביאן יהיה נאמן בשבועה וגם אין לו' דהרמב"ם איירי אחר שיצאו המטלטלין בב"ד וכיון שכן אין אומרין מגו אם היה מחביאן קודם כיון דהשתא אינו יכול להחביאן דא"כ קושית ה"ה ז"ל ג"כ ליתא דאיך יכול ליתנם במתנה אחר שיצאו בב"ד להכרחה קא מכוון ומתנתיה לאו מתנה אלא ודאי אמרי' מגו שיכול ליתנם קודם שיצאו בב"ד ולתירוץ הרמב"ן ז"ל שכתב הרב המגיד א"ש הכל אבל לפי דעת הרב המגיד קשה וכבר יש לי בזה תירוץ ואין כאן מקום להאריך. מ"מ למדנו דכל מה שביד האדם הכל הוא בחזקתו א"כ היה נראה דיכול לוי לתפוס טישטי אחד מן השנים שלקח הסרסור מיהודה שהם שלו וכד מעיינינן אשכחינן דלאו מילתא היא דאלו הב' טישטיש לא תפסם לוי מתחת יד יהודה כדי שנאמר דודאי דהם שלו אלא מיד הסרסור לקחם והסרסור אומר שלקחם מיהודה במצות ראובן שאמר לו לך אצל יהודה שיתן לי הב' טישטיש אשר לי בידו וכן עשה יהודה ובעת מסירתם לסרסור בתורת ממון ראובן מסרם בידו נמצא שכשיצאו מתחת יהודה ובאו ליד הסרסור ממון ראובן היה ועתה שתפס לוי מיד הסרסור תופס מיד ראובן מקרי דהסרסור שלוחו של ראובן היה ועוד דכשנתן יהודה הב' טישטיש של ראובן לסרסור בעת ההיא לא היה חייב לאחרים דלא היה מחויב ללוי כלל ובשבועתו היה נאמן כדין מלוה ע"פ ועוד היום אומר שרוצה לישבע אותה וכיון שבאותה שעה לא היה חייב א"כ הודאתו בעת ההיא שהם של ראובן הודאה היא וכדכתב הרשב"א בתשובה הובאה בב"י ז"ל סי' צ"ח ואעפ"י שאלו היה עכשיו ביד ראובן לא היה נאמן דכל שנמצא בידו חזקה אינו של אחרים וכדמוכח בהאומר שטר אמנה הוא הכא שאני שבאותה שעה לא היה עדיין חב לזה ע"כ. א"כ בנ"ד נמי נימא הכי ואפילו שבועה ודאי אינו צריך לישבע ראובן שכדבריו כן הוא על מה שטוען לוי שקנוניא עשו ביניהם וכדכתב שם הרשב"א בתשובה הנז' על טענת קנוניא וז"ל כבר ידעת שאין משביעין היסת על טענת שמא וזו טענת שמא היא דמאין הוא יודע וכו' ה"נ נימא הכי כיון דאין כאן טענת ברי אינו מחויב לישבע ומ"מ אם רצה לוי להחרים חרם סתם ודאי דהרשות בידו וכמו שכתב שם הרשב"א בסוף אותה תשובה אבל אם רצה להחרים סתם כל מי שיש בידו נכסים מראובן שיביא לב"ד הרשות בידו וכו': הכלל העולה דאין בטענת לוי ממש ופטור ראובן משבועה וישלם הה' טישטיש לראובן ואם יש לו תביעה ע"פ עם יהודה ישבע לו יהודה ויפטר הנראה לע"ד כתבתי:
הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: