שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קעג
הן כל ראתה עיני דברי פי חכם הן טובינא דחכימי מרגניתא דלית בה טימי החכם הותיק כה"ר שמואל חוון נר"ו האריך למעניתו ספיר גזרתו ודבריו חיים וקיימים מתוקים מדבש ונופת צופים בענין תפיסה על הספק צדד צדדים רבים ונכבדים מזהב ומפז רב הנחמדים אמרת אלוה צרופה מה יפה כמגדל דוד בנוי לתלפיות בקושיות והויות ראויות רצויות עיני ראו את כל אשר עשה והנה טוב מאד ואף גם זאת אמרתי לברר וללבן הסברות אמרות טהורות דברי חכמים וחידותם יבא שלום ינוחו על משכבותם הרי"ף והרב רבינו משה בר מיימון והרב רבינו אשר והרב מהר"ר שמואל בר ברוך שהביא המרדכי בפ' נערה ודברי הרב הנמוקי בפרקא קמא דמציעא כאשר עם לבבי יחיד ועני עתה באתי במגלת ספר אנכי עפר ואפר:
הרי"ף ז"ל כתב בפרק השואל ושמעינן מינה דליתא להא דאמר רב וכו' אבל אי תפס לא מפקינן מיניה דהוה ליה לאחר תפיסה נתבע ע"כ והרמב"ן ז"ל כתב בעל התרומות בשער ס"ח וכתבו הרב ב"י בח"מ סי' מ"ב דהאי תפיסה שכתב הרי"ף היינו תפיסה ברשות והאי ברשות ר"ל שנתנו לו כדי לפורעו ואין להקשות דא"כ פשיטא כדהקשה הרב מהרד"ך בבית ב' חדר ט' דהאי פריעה ברשות הוי דומיא דמתניתין דבכור דמת בתוך שלשים יום דאמרינן דאם נתן לא יחזיר וכן בפרק האומנין גבי שוכר ספינה וטבעה לה בחצי הדרך דאמרינן שם אם נתן לא יחזיר וברשות דקאמר הרמב"ן בפרק שני דבכורות הוי כי הני דכי היכי דהאב כשנתן הפדיון היה סבור שהוא בן קיימא ועל מנת כן נתן וכן מי שנתן שכר הספינה היה סבור שיוליך היין כל הדרך ועל מנת כן ואלו היה סבור זה שימות תוך שלשים יום לא היה נותן וכן אם היה סבור שוכר הספינה שהיתה טובעת בחצי הדרך לא היה נותן ואעפ"י שבטעות נתן מכל מקום מקרי תפיסה ברשות גם פריעה ברשות שפרע דהי' סבור דהדין מחייבו ואח"כ נודע לו שאין הדין מחייבו אעפ"י שיכול לומר אלו הייתי יודע שאין הדין מחייב לי שאני פטור מספק לא הייתי פורע והוי כאלו לא פרע מ"מ מקרי תפיסה ברשות אע"פ שהתפיס בטעות דומיא דספינה שאע"פ שאלו היה יודע מהטביעה לא היה נותן וכן בבכור אלו היה יודע שימות תוך ל' יום לא היה נותן ומ"מ מקרי תפיסה ברשות דמה לי טעות שטעה בענין שלא ידע שיארע כן ומה לי טעות שטעה בדין שהיה סבור שהדין מחייבו דדא ודא אחת היא אבל בקרקע אם התפיסה בטעות כי האי שלא ידע הדין לא מקרי תפיסה דברשות' דמריה איתיה וזה הוא טעם חלוק מטלטלין לקרקע לע"ד שנתקשה בעיני החכם הותיק נר"ו לפי פי' הרמב"ן בדברי הרי"ף אעפ"י שהוא רמז כן בדבריו אלא שאני ביארתים יפה לע"ד ועם זה הפי' חלוקים הרי"ף והרמב"ם ז"ל כמו שנבאר דעתו בס"ד:
אבל הרא"ש בפ' כיצד הרגל פי' דברי הרי"ף בכוונ' אחרת שכתב בריש פ' הנז' דלא כתב בעיא דיש שנוי לצרורות משום דהוא סבור דבכל תיקו אי תפס לא מפקינן מיניה והך בעיא דסלקא בתיקו לא נפקא לן מידי בבבל אלא היכא דתפס וכיון דתפס גובה חצי נזק משמע דסבור בדברי הרי"ף דתפיסה לענין ספקא דדינא מהני אפילו דתפס שלא ברשות כי היכי דמהני לענין קנסא בבבל אפי' היכא דתפס שלא ברשות דאי לענין קנסא מהני תפיסה שלא ברשות ולענין ספקא דדינא לא מהני אכתי קשה דהוה ליה לאתויי הבעיא ונפקא מינה דהיכא דתפס שלא ברשות אינו גובה אלא רביע נזק אלא דאיכא למידק קצת בדברי הרא"ש דאכתי קשה דבריש פרק המפקיד גבי אותן בעיות דעלו בתיקו גבי כפל כתב שם דנ"מ האידנא אעפ"י שאין דנין דיני קנסות אי תפס לא מפקינן מיניה או אזמיניה לדין לא"י ע"כ. ופי' הרב ב"י בח"מ סי' רצ"ה דהוא ע"פ הוראת הרמב"ם ז"ל דאפשר להיות סמוכים בזמן הזה בא"י ולדון דיני קנסות וא"כ כיון שכן אמאי לא מייתי הרי"ף בעיא דיש שנוי לצרורות דנפקא מינה היכא דאזמיניה לדין לא"י ולא תפס. ואולי יש לומר דהרא"ש ז"ל סובר דהרי"ף אית ליה כההיא הוראה דהרמב"ם ז"ל אף ע"ג דהרא"ש גופיה ס"ל לההיא הוראה אליבא דהרי"ף ליתא ולפי פי' הרא"ש בדברי הרי"ף יסכימו דברי הרי"ף והרמב"ם יחד כמו שנבאר בעה"י ומה שכתב בפ' השואל אי תפס לא מפקי' מיניה הוי אפי' תפס שלא ברשות ודלא כדפי' הרמב"ן דבריו דאיירי בתפס ברשות אלא שקשה קצת על הרא"ש כיון דהוא סובר דפירוש דברי הרי"ף הוי דלא כהרמב"ן אלא דאיירי אפי' תפס שלא ברשות למה כתבם בפרק השואל כיון דהוא סובר דתפיסה שלא ברשות לא מהני לענין ספקא דדינא והשתא אין לומר דנפרש דבריו כמו שפי' הרמב"ן דברי הרי"ף כמ"ש החכם נר"ו מאחר דהוא סובר דאין פי' דברי הרי"ף כן ואעפ"י שהוא כתב שלא כתב שם הרא"ש כן אלא בלשון אפשר אין זה מספיק:
ורבינו ירוחם כתב בנתיב ו' ח"ד גבי שית מאה וזוזא דאי תפס לא מפקינן מיניה אלא בראיה ברורה וכל זה בטלטל אבל בקרקע בחזקת בעליה עומדת ודוקא בדבר דלא עבידא לגלויי כך כתבו התוס' והרא"ש ויש מי שכתב דאי תפס מפקי' מיניה וכו' וראשון עיקר וכן כתב רב אלפס ע"כ. ונר' דמה שכתב דאי תפס לא מפקינן מיניה היינו ע"כ בתפס ברשות דאי שלא ברשות איך כתב דהרא"ש והתוס' סוברים דמהני הא בפי' כתב הרא"ש בריש כיצד הרגל דתפיסה לא מהני לענין ספקא דדינא אנא ודאי דאיירי תפס ברשות וכיון שהוא כתב דהרי"ף מסכים לדעת הרא"ש נרא' דהוא לא הבין דברי הרי"ף כמו שהבינם הרא"ש דהרא"ש הבין שהרי"ף חולק עמו ואיירי בתפס שלא ברשות כדכתיבנא והוא הבין דברי הרי"ף כמו שפירש' הרמב"ן דאיירי בתפס ברשות ודעתו כדעת הרא"ש אלא שקשה לסברת יש מי שכתב רבינו ירוחם דלפי זה אפילו תפס ברשות לא מפקינן מיניה א"כ מה יעשה לתרץ הנהו דהקשה הרב הנמוקי בפרקא קמא דמציעא מההיא דכור בשלשים וכו' וההיא דטבעה ספינה בדרך וכו' דהוא תירצם דאיירי דתפס ברשות ולדידיה אפילו תפס ברשות לא מהני ויש לומר דהוא יתרץ דהיינו משום דתפס קודם שנולד הספק ואע"ג דאינו מחלק בין תפיסה ברשות לשלא ברשות מחלק מתפיסה אחר שנולד הספק לתפיסה קודם שנולד הספק וזה נראה לי שהוא דעת הסמ"ג בעשין צ"ה שהוא מחלק בין תפיסה דקודם שנולד הספק לאחר שנולד הספק ואינו מחלק בין תפיסה ברשות לשלא ברשות מדהביא ראיה בתפיסה דקודם שנולד הספק מהני מההיא דר"ע דבכור ואי מחלק בין ברשות לשלא ברשות מאי ראיה מייתי מהתם הא התם איירי ברשות וכמו שהקשה החכם נר"ו אלא ודאי דאין הסמ"ג מחלק בכך אלא בין תפיסה דקודם שנולד הספק לאחר שנולד לו הספק ואעפ"י שהחכם לא מצא חבר לסמ"ג בענין זה יש מי שכתב האמור ברבינו ירוחם הוא חברו ורעו כדכתיבנא וכדעתו דעת הסמ"ג ומה שכתב בעשין ע' דמהני תפיסה היינו קודם שנולד הספק ולא הוצרך לבאר אחר שביארו בסימן צ"ה בהדיא ודלא כהרב מהר"ר דוד כהן ז"ל שכתב דדעת הסמ"ג כדעת הרמב"ם ז"ל ומה שכתב בסי' רי"א אין מוציאין מידו על כרחך טעות סופר הוא וצריך לומר מוציאין מידו דהרי כתב דהוא כרבה ורבה מוציאין מידו הוא סבור וכמו שהכריח החכם נר"ו. אבל מ"מ עדיין אין דעתי נוחה בפי' דברי רבינו ירוחם שהוא כתב בחלק הנזכר בתפיסת המטלטלין שלשה סברות הראשונה דבעינן קודם שנולד הספק וברשות בית דין. והשנית ברשות הלוה וקודם שבאו עדים דהיינו קודם שנולד הספק. והשלישית היכא שטוען ברי דמהני אפילו אחר שנולד הספק והוא דעת הרא"ש ואם כן התפיסה שכתב גבי שית מאה וזוזא מאיזה מין היא אי אחר שנולד הספק וטענת שמא לכולי עלמא לא מהני ואי טענת ברי דהמלוה טוען שית מאה זוזי וזוזא הלויתי לך דלהרב רבינו אשר מהני כיון דאיכא טענת ברי מכל מקום התפיסה שכתב הרי"ף בפ' השואל בטענת שמא היא גבי מאה מעי אסתירא וההיא דרב נחמן ואם כן איך הסכים דברי הרי"ף עם דברי הרב רבינו אשר וצריך עיון נתבאר למעלה דיש חילוק בדברי הרי"ף ז"ל דלדעת הרמב"ן ז"ל דעתו דלא כהרמב"ם ז"ל דאין מועיל תפיסה לספקא דדינא ולהרא"ש דעתו כדעת הרמב"ם ז"ל:
והרמב"ם ז"ל דרכו דבכל ספקא דדינא מהני תפיסה אחר שנולד הספק והסכים עמו הראב"ד ז"ל בפרק שני מהלכות גנבה וכן פוסק הרמב"ם ז"ל ברוב התיקו האמורים בתלמוד זולת בקצת מהם שיש טעם וכמו שכתב הרב המגיד בפ"ג מהלכות מכירה גבי הקנה השדה לאחד ומטלטלין לאחד ובפרק א' מהלכות נזקי ממון גבי כשכשה בזנבה אבל בקרקע לא שייך תפיסה דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכרב נחמן בפ' השואל דאית ליה הכי וכן פסק בהלכות שכירות פרק שביעי וכת' עוד וכן בעל הבית שאומר לזמן זה השכרתיך והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא בעל הבית נשבע היסת ומוציאו מהבית ע"כ. וכתב הרב המגיד על זה גם זה מהטעם האמור למעלה שקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן הדין בכל מילתא דלא עבידא לאגלויי ע"כ. ויש לתמוה על הרב המגיד דאין דין זה תלוי במילתא דלא עבידא לאגלויי דהרמב"ם ז"ל אפילו במילתא דעבידא לאגלויי איירי הכא דאע"ג דאיכא עדים בדבר שלמחר יבררו הענין מכל מקום קאמר הרמב"ם ז"ל דבעל הבית נאמן משום דהכא איירי דעדיין לא דר שכן כתב ומוציאו מן הבית והיכא דעדיין לא דר ורוצה לדור מכאן והלאה ודאי דכולי עלמא מודו דבעל הבית יוציאו דהוא מוחזק אפילו במילתא דעבידא לאגלויי ולמטה שחילק רבינו בכך הוא אחר שדר דכבר אכל הפירות ולכך אם הוא מילתא דעבידא לאגלויי לא מטרחינן לבי דינא להוציא הפירות שאכל השוכר דהיום או למחר יביא עדים ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן אבל היכא שלא דר פשיטא דבחזקת בעליה עומדת ומעולם לא חלק אדם על כן ושמואל דפליג עליה דרב נחמן בגמ' הוא משום שבא בסוף החדש דאז סבר שמואל דלא מפקינן מיניה אבל בבא בתחלת החדש ודאי דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין כאן שום ספק כלל ואין חלוק בין מילתא דעבידא לאגלויי או לא וכעת צריך לי עיון לזה:
ועוד יש לתמוה כיון דקרקע בחזקת בעליה עומדת למה בסוף פרק ה' מהלכות שכירות גבי שתי עליות זו על גב זו דנפחתה התחתונה דהוא בעיא דלא איפשטא בגמרא כתב דלא ידור בבית ומצי המשכיר לדחותו לעליונה ומ"מ אם דר אין מוציאין אותו משם והא קרקע בחזקת בעליה עומדת ויוציאו אותו מן הבית ויתנו לו העליה דבחזקת המשכיר הוא מיהו לזה יש לומר דע"כ קרקע זה משועבד לשוכר אבל לא ידענו אי משום הבית או משום העליה חשבינן להאי שוכר מוחזק כיון דע"כ של משכיר יש לו זכות בקרקע זה או בבית או בעליה מ"מ למדנו דעת הרמב"ם ז"ל דבכל ספק דדינא אי תפס אפילו שלא ברשות לא מפקינן מיניה:
והרא"ש ז"ל בריש פרק כיצד הרגל ובפ"ק דמציעא משמע דאית ליה דלא מהני תפיסה לספק דדינא וכהני דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות גנבה דאי תפס אין מוציאין מידו כתב הוא בפ' מרובה דאם תפס מוציאין מידו משום דלטעמיה אזיל דהוא סבור דאין תפיסה מועיל לספקא דדינא ודלא כהרב ב"י ז"ל שכתב בח"מ סי' שין דטעמו של הרא"ש בכך הוא מטעמו של הראב"ד ז"ל בהשנות ואינו לעניות דעתי דטעמו של הראב"ד ז"ל הוא משום דהוי קנס ואין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין אבל בתיקו דממון מודה להרמב"ם ז"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל הרא"ש ז"ל אזיל לטעמיה דסבור דאין תפיסה מועיל לספקא דדינא כדכתיבנא ומ"מ איכא לאתמוהי טובא עה שתמה החכם על דבריו במה שהביא ראיה בפ"ק דמציעא לומר דלא מהניא תפיסת הספק בטענת שמא מההיא דרב נחמן דאמר גבי חדש העיבור דקרקע בחזקת בעליה עומדת דשאני התם דהוי קרקע ולא הוי תפיסה ואפילו בטענת ברי לא מהניא תדע לך דבפ' המקבל גבי ההוא שטרא דכתיב ביה שנין סתמא פריך מהא דרב נחמן והתם טענת ברי הוי דהלוה טוען ברי דהוי שלשה ומ"מ פריך מדרב נחמן משמע דרב נחמן טעמיה משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואיירי אפילו בטוען ברי ויש לי לתרץ לזה דהרב הנמוקי הקשה שם בההיא דפרק המקבל דהא שטרא מסייע לממשכן דשנין תרי משמע כדאמרינן גבי סלעים דינרים ותירץ דכיון שהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישית אתרע ליה סהדותא דשטרא ע"כ. ואפשר דמשום הך דשטרא מסייע למלוה לא חשבינן לטענת דלוה כברי וכן לא חשבינן לטענת מלוה טענת ברי גמור משום דהניחו לאכול פירות של שנה שלישית וא"כ הוי כאן כשמא ושמא ולכך אינו מועיל תפיסה אבל בברי מהני תפיסה דאעפ"י דקרקע בחזקת בעליה עומדת הרי הוא תפס השכירות שכבר דר בבית וגם בההיא דשנין סתמא כבר אכל הפירות וההיא דכור בשלשים סאה בסלע דאמרי' ראשון ראשון קנה אע"ג דהוי טענת ספק ותירץ הרא"ש דשאני התם דתפס ברשות כדכתב הרב הנמוקי בפ"ק דמציעא וכן ההיא דמרא למרפק ביה פרדסי דפרק השואל דאזלינן בתר דתפיס ומשום הכי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה והוקשה להח' מהר"ר דוד ן' לב ז"ל בפסקיו אבי' ח"א דף נ"ג דכיון דליכא טענת ברי אמאי מהני תפיסה דלהרא"ש דאינו מחלק בין קודם שנולד הספק לאחר שנולד הספק אין הדבר תלוי אלא בטענת ברי ובטענת שמא לא מהני תפיסה יש לתרץ דשאני התם דתפס ברשות כי היכי דתריץ הרב הנמוקי יוסף כל הני דהקשה בפ"ק דמציעא ולהכי מהני אע"ג דהוי טענת שמא וכדמשמע מההיא דכור בשלשים וההוא דבכור דרבי עקיבא דאמר אם נתן לא יחזיר משום. דהתפיסו ברשות:
וכי תימא א"כ מאי מייתי ראיה הרא"ש מההיא דרב נחמן הא התם נמי תפס ברשות וכמו שכתב הרב הנמוקי ז"ל בפ"ק דמציעא יש לומר דבשלמא אם הוא מטלטל כמו מרא ודאי דזה מקרי ברשות שברשותו נכנס בידו ועדיין הוא בידו אבל בקרקע אין כאן תפיסה ברשות דאחר ששלמו החדשים שהשכיר לו קרקע ברשותיה דמריה איתיה ולא מקרי דהוי בידו של שוכר ואעפ"י שכבר דר ותפס דשכירות לא מקרי תפס ברשות וחולק הרא"ש ז"ל בהא על הרב הנמוקי וכבר כתב קצת מזה החכם הפוסק נר"ו:
מ"מ נתבאר דעת הרא"ש ז"ל דתפיסה ברשות מהני אפילו דטעין טענת שמא אבל היכא דטעין ברי אפילו שלא ברשות ואחר שנולד הספק מהני דבטענת ברי משמע דתלי הרא"ש ז"ל למלתיה וכמו שכתב החכם מהר"ר דוד ן' לב ז"ל בספר הנז': הרב מהר"ר שמואל בר ברוך שכתב המרדכי בפרק נערה אפשר דאית ליה כדעת הרמב"ם דתפיסה אחר שנולד הספק מהני וכמו שכתב הרב בעל התרומות בסימן שנ"א שנראה דעתו כן או אפשר דדעתו כדכתב הר"י קולין ז"ל בשרש קס"א דחשיב ליה לקים לי כרש"י ז"ל בטענת ברי ויש להביא ראיה לזה קצת מהא דקיימא לן גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו דעביד כרב ושמואל עביד דעביד כרבי אלעזר עביד וכתב הטור בח"מ סימן ק"ח דאם קדמו יורשי המלוה ותפסו אין מוציאין מידם וכדבריו כתב בעל התרומות בשער י"ג בלי שום חולק ואע"ג דבעל התרומות נראה דאית ליה כהרמב"ן ז"ל דאין תפיסה מועיל לספקא שכתב דבריו בסתמא בשער ס"ח מ"מ כתב גבי הא דאין אדם מוריש וכו' דאין מוציאין מן יורשי המלוה אם תפס והא החם ספקא הוי הלכתא כשמואל או כר' אלעזר אלא ודאי משום דהתופס יאמר קים לי כר' אלעזר דהיינו יורשי המלוה שתפסו והוי הך כטענת ברי זה נראה קצת ראיה לדעת הרב מהר"י קולין ז"ל בפי' רבינו שמואל בר ברוך ז"ל:
והרב הנמוקי ז"ל בפ"ק דמציעא האריך מאד בענינים אלו ודקדק החכם נר"ו עליו יפה דודאי אין לדמות ההיא דתקפה א' בפנינו לכל תיקו שבתלמוד דהתם כיון שזה תפוס בחצי וזה תפוס בחצי אם תקפו והוציאו מידו ודאי דמוציאין ממנו דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו אבל בספקא דדינא לא שייך לומר כן וכבר כתב הוא עצמו כן בפרק האשה שנתארמלה בפי' כתיבת יד נרא' שחזר כן ממה שכתב כאן שדמה הענינים וכן כתב שם דזמנין דתפסה מאתים איירי דתפס שלא בעדים דאל"כ לא מהני דודאי חזקה מה שביד האדם הוא שלו ואין לדמותו לכל תיקו שבתלמוד כמו שדמה בפ"ק דמציעא וכמו שהאריך החכם נר"ו שהביא לשונו. ואף גם זאת תמהתי עליו דההיא דשנין סתמא דחלק בפרק המקבל בין עבידא לאגלויי להיכא דלא עבידא הוי בטוען טענת ברי וכן ההיא דתרי ותרי דפרק האשה שנתארמלה וכיון שכן שייך שפיר לחלק התם בין תפיסה שלא בעדים לתפיסה בעדים דשלא בעדים מהימנינן ליה במגו אבל בעדים ליתא מגו אבל בספקא דדינא לא שייך מגו כיון דלתופס עצמו הענין מסופק. וכן ראיתי לרבינו ירוח' בנתיב ו' שכתב דההיא דתרי ותרי הוי דתפס שלא בעדים וכן נראה מדברי הרב הנמוקי ז"ל בין בכלל שנתן שכתב כללא דספקא בין מה שכתב תחלה דרך תרי ותרי דלההיא דשנין סתמא ספק מחמת הדין ולא ספק מחמת העדות ואין לחלק בהם בין תפיסה בעדים לשלא בעדים ולא נתבררו לי דבריו וצ"ע. ומ"מ למדנו דעתו נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל דתפיסה אחר שנולד הספק לא מהניא כלל אלא היכא דתפס ברשות וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בשמו בפ"ק דבכורות אלא שהרב הנמוקי האריך וחלק עוד חלוקים דקים יע"ש לזה ראיתי ונתון אל לבי לכתוב מעט מהרבה ממה שיש לי באלו הענינים ועוד חזון למועד אשוב להעמיק יותר בעיון ואכתוב עוד בדברים אלו כאשר עם לבבי בענינים עמוקים והדברים ארוכים:
הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: