אור ברסלב
שות לחם רב שאלה קסט

שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון

שאלה קסט

שאלה קסח

שאלה ראובן היה חייב לשמעון כ"כ מעות לזמן קצוב ורצה שמעון הב"ח לילך למ"ה אשר ע"כ הוצרך למנות שלית בהרשאה שלו וגם שטרו הניח בידו שיגבה מראובן החיוב בהגיע הזמן והנה בתוך זמנו פחת המלך שיווי המעות שלא יצא הגרוש' יותר מפ' לבנים ולהיות שתקנו סופרי העיר שיקבלו הב"ח בעת זמנם הגרוש' לערך צ' לבנים הלך המורשה בהגיע זמנו יום אחר יום עד עברו חדש או חדשים ולא רצה ראובן לפורעו כפי תקנת הסופרים רק לערך ק' לבנים והנה קרה מקרה שהמורשה ג"כ הוצרך לילך חוץ לעיר והניח שטר והרשאת שמעון ביד שליש אחד והשליש כאשר ראה ממון שמעון שהיה קרובו ביד אחר הלך לתובעו בכח השטר שבידו אשר היה כתוב בו כי כל מוציאו יגבה אפילו בלי הרשאה וענהו ראובן שאם יקבל הגרוש' לערך ק' יתן לו מעותיו כי לא היה חפץ בתקנת סוחרי העיר שתקנו ביניהם לפרוע הגרוש' לערך צ' וכאשר שמע שמעון הב"ח במקום שהיה יושב שהשטר היה ביד שליש אחר והיה קטטה ביניהם שהיו רוצים לפרוע הגרוש' לערך ק' שהיה שלא כדין כתב לשליש פעם ושתים ושלש שאל יקבל המעות כי הוא היה בא לגבותם עד שעברו אחר זמן הפרעון השטר עוד ה' או ו' חדשים ויהי בימים ההם באה שמועה נאמנה כי המלך הוציא עוד כרוז בקושטנדינה שלא יעבור הגרוש' יותר מע' אש' והנה כאשר שמע ראובן הב"ח שמועה זו תפסו לשליש אשר השטר בידו לב"ד להכריחו ולכופו לקבל המעות לערך צ' הגרוש' ולא יצאה כוונתו לרצונו כי לא היה הדין מחייב את השליש ההוא לקבל המעות ואף גם במה שכתב אליו שמעון הב"ח שאינו חפץ בקבלתו והלך מיד והפקיד המעות ביד ב"ד ואמר להם דעו שאני חייב לאיש א' שאינו פה והנה כבר עבר זמנו ע"כ היה מניח מעותיו לפניהם לחשבון צ' הגרוש' כתקנת הסוחרים ואחר זה הגיע הכרוז לעיר וכה אמר כי פתגם המלך יר"ה שאל יצא הגרוש' יותר מע' לבנים והנה שאל השואל אם הנחת ביד ב"ד חשיב פרעון ע"כ של מלוה לשיהיה פחת שינויים עליו ועוד אם אחר שתבעוהו המורשה ואחריו השליש ולא רצה ליתן כתקנת הסוחרים אם נאמר שהפחת הזה הוא על ראובן הואיל ועבר כל כך מזמנו ולא פרע כי אין לומר כבר נעשה דרך ומנהג לעבור אחר הזמן חדש ושתים להזמין המעות שהרי אלו כבר היו בידם מעות רק שהיו אומרים ליתן הגרוש' לערך ק' אשר בזה בלי ספק לא היה להם דין כלל ודרך הסברא והדעת יתן לומר שאם הם בטענות הבל אחרו מלפרוע למה יפסיד שמעון על זה יורנו עין ישראל והדרו דרך הדין ואורו:

תשובה תנן בערכין ומייתי לה בפרק מי שאחזו בראשונה היה נטמן יום י"ב חדש כדי שיהא חלוטה לו התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיי ללשכה וכו' ואיכא תרי לישני בגמרא ללישנא קמא בעלמא נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה בין בפניו בין שלא בפניו ומשום הכי אצטריך הלל לתקן וללישנא בתרא בעלמא בפניו בין מדעתו בין בע"כ הויא נתינה ושלא בפניו לא הויא נתינה בע"כ ואצטריך הלל לתקוני משום דהיה שלא בפניו והקשו בתוספות וא"ת בבתי ערי חומה דהוי כפרעון חוב דעליו לקבלם פשיטא דהוי פרעון כדקאמר הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבישוב יחזיר בעל כרחו וכו' ומה אצטריך הלל לתקן וי"ל דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה שאין הלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דעל ידי הפרעון צריך להחזיר הבית וכן ע"י קבלתו הוי הגט גט לא הוי נתינה ע"כ למדנו מכאן בנ"ד דודאי יש הפסד למלוה בפרעון זה דהא יצא הכרוז מאת המלך יר"ה בקושטנדינה שהגרוש' יהיה לערך ע' אעפ"י שעדיין לא הגיע פה בעיר הזאת מ"מ הדבר ברור שעתידים להכריז ג"כ בעיר הזאת והוא הפסד מוכיח א"כ לא הוי נתינה בע"כ אע"ג דמן הדין אלו היה כאן היה חייב לקבלם ויחייבוהו ב"ד ע"כ כדכתב בעל התרומות הביאו הטור ח"מ סימן ע"ד דהיכא דהגיע הזמן אעפ"י שהלוה ממהר לפרוע חובו כדי להציל עצמו מחילוף המטבע רשאי ולא דמי לפריעת מדבר דאין הסכנה מצויה וגלויה אבל כשלא הגיע הזמן דמי לפריעת מדבר וא"כ בנ"ד שהגיע הזמן היינו מחייבים אותו לקבלם מ"מ כיון שאינו כאן נתינת בע"כ לא שמה נתינה דהא בבית בתי ערי חומה אם היה כאן היינו מחייבים לקבל ולא עוד אלא שכתב הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל בפסקיו סימן קל"ד דכיון שהיא מצוה מן התורה שיוכל לגאול ביתו כל י"ב חדש יכולים ב"ד לכופו שיקיים מצוה התורה ע"כ ומ"מ אמרינן דאם אינו כאן נתינת בע"כ לא שמה נתינה ולהכי אצטריך הלל לתקן. גם אנו נאמר בנ"ד בכי האי גוונא. ואם יחלוק החולק דאינה פסידא כל כך בנ"ד דהא בעל התרומות מדמי ליה לפריעת ישוב כיון שהגיע הזמן מ"מ הרי ב"ה מודה דהפסד מיהא הוי דכל היכא דלא הגיע הזמן הוי כפריעת מדבר והתוספות תלו הדבר בהפסד שכן כתבו שאין המלוה מפסיד משמע דכיון דאיכא הפסד כל דהו לא הויא נתינה ומ"מ אפשר לחולק לחלוק דלא הוצרכו התוספות לתרץ כן אלא ללישנא קמא דאינו מחלק בין בפניו לשלא בפניו ולכך הוקשה להם דאמאי אצטריך תקנת הלל כיון דקיי"ל דהלוהו בישוב יחזור לו בישוב אבל ללישנא בתרא אין כאן קושיא דמתני' דקאמר דלא יחזיר לו במדבר דמשמע דבישוב יחזיר היינו בפניו וכי אצטריך תקנת הלל לשלא בפניו וכיון דקיי"ל כלישנא בתר' דרבא וכמו שכתב הר"ן א"כ התירוץ שכתבו התוספות בטל מאליו. ומכל מקום אני אומר דאין חלוק בין לישנא בתרא לקמא אלא דבלישנא קמא אית ליה דאפי' בפניו לא הוי נתינה בע"כ נתינה וללישנא בתרא דוקא שלא בפניו אבל בפניו הוי נתינה ומ"מ מאי דאית לן ללישנא קמא דהוי נתינה בע"כ ולא הוי נתינה ללישנא בתרא נמי הכי הוי ושלא בפניו מיהא לא הויא נתינה ועוד דאם אתה אומר ללישנא בתרא דהא דיחזיר לו בישוב היינו בפניו אבל שלא בפניו לא אף ע"ג דהוי פרעון א"כ נ"ד דהוי פרעון והוי שלא בפניו לא הויא נתינה ונמצא שאתה מיפה כחו של מלוה לפי לישנא בתרא טפי. ומצאתי ראיה לדברי מתשובת הריב"ש סימן קצ"ז על א' שפרע מהמטבע שנפסל והמטבע היה עומד ליפסל והמלוה לא היה שם ופרע בזמן דפ"ע אדה"ב שהוא זמן ידוע ונהוג להקל לפרעון המשכונות ונתנו ביד נאמן ב"ד וכתב שם וכן עם היות שהמלך לא הזכיר במצותו שיוכל אדם לפרוע ביד נאמן ב"ד מ"מ כיון שהיה מנהג מקדם בתקנת ב"ד שפורעים מעות בזמן דפ"ע אדה"ב ביד נאמן ב"ד כדי שלא יהא המלוה נטמן ונשמט מלקבל הפרעון כההיא דתנן במסכת ערכין לענין בתי ערי חומה וכו' משמע דדוקא משום שהיא תקנת ב"ד בכך מהני הפרעון הא לאו הכי לא הוי הפרעון פרעון ג"כ בנ"ד דליכא האי תקנה ודאי דלא הוי הפרעון פרעון. ובר מדין אני אומר דהמרדכי כתב בפ' הניזקין וז"ל ולוה אין פטור עד שיגיע ליד המלוה או לחצרו בפניו ואפילו בע"כ פטור ואפילו למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה בפרק מי שאחזו ואם זיכה לו ע"י אחר שלא בפניו לא מפטר אם נאנסו אפילו למ"ד גבי הרי זה גטך על מנת וכו' היינו לענין דהוי גט והבית פדוי אבל אחריות המעות לעולם על הגואל עד שיזכה לו בפניו ע"כ וכיון דאחריות המעות הוי על המלוה עד שיבאו לידו א"כ הפרעון לא הוי פרעון וא"כ פסול המטבע נמי עליה דידיה ליהדר הפסידא ולא על המלוה דאין טעם לחלק בין אחריות אבידת המעות לאחריות פסול המטבע דמנין לנו לחלק בכך זה ודאי דין חדש בלא ראיה וכן הא דאמרינן בפ"ק דגטין דהולך מנה לפלו' דאם בא לחזור אינו חוזר ומ"מ חייב באחריותו עד שיגיע ליד המלוה נראה דבין באחריות פסול המטבע ובין באחריות אבידה חייב דהכל שוה ולא מצאתי מי שיחלק בכך ואם משום דבנ"ד עשה ראובן ב"ד ע"כ ומסר המעות לפני ב"ד ב"ד בענין זה אינו מעלה ואינו מוריד וכמ"ש הרשב"א בתשובה הוזכרה בב"י ח"מ סימן ע"ג גבי מי שנשבע לחברו לפרוע ביום נועד והמלוה אינו בעיר כתב שם ולעשות ב"ד ולמסור בידם ג"כ אינו צריך ואם עשה לא עשה ולא כלום וכו' משמע דאינו מועיל ב"ד כלל בענין:

הכלל העולה מכל מה שכתבנו דהיכא שאין המלוה בעיר אינו נפטר הלוה במה ששם המעות ביד ב"ד והוי כאלו לא פרע ואחריות פסול המטבע עליה דידיה ליהדר וישלם כפי תקון המדינה ובשלמא אם המלוה היה בעיר והיה מתרה בו הלוה ולא היה רוצה לקבלם אז ודאי ברשותו הם עומדים ואינו אלא כשומר חנם עליהם וכדכתב הטור בסוף סימן ק"כ אבל בנ"ד שלא היה כן ולא היה תקנת ב"ד שכל מי שחייב מעות יפרע ביד ב"ד וכתקנת הלל וכמ"ש הריב"ש ז"ל שהיה בזמנו א"כ נראה בעיני שפסול המטבע בנ"ד הוא על המלוה ולא על הלוה כ"ש שהמלוה הרשה לקבל ממנו ולא רצה לפרוע כמבואר בשאלה והוא פשע בדבר ומידו היתה הרעה הזאת:

אחרי כותבי ראיתי פסק רב מובהק וגדול בדורו שחלק עלי מסברא דנפשיה דיש לחלק בין אחריות דגנבה ואבדה לאחריות דירידת מטבעות ואני כתבתי למעלה לדחות זה וגם ראיתי שהוקשה אצלו בלשון הרא"ש בפסקיו שכתב בפרק מי שאחזו וז"ל והא דלא חייש רבא בקושיות דרב פפא משום דס"ל דאם איתא דבע"כ הויא נתינה בפניו ה"ה נמי שלא בפניו ואי משום ליחודי המקום שיתן שם המעות אפשר שיזכה לו ע"י אחר ע"כ דאיך אפשר דרבא אינו מחלק בין בפניו לשלא בפניו הא ע"כ צריך לחלק בכך דהא גבי פרעון חוב צריך לומר דנתינה בע"כ שמה נתינה כי היכי דלא תקשה ממתני' דקאמר דהלוה בישוב לא יחזיר לו במדבר דמשמע דבישוב יחזיר ואי אמרת דאין חלוק בין בפניו לשלא בפניו א"כ אתה אומר בפרעון היכא שיזכה למלוה שלא בפניו יהא נפטר הלוה מאחריות וזה א"א דבפ"ק דגטין בסופו אמרינן בין לרב בין לשמואל דהיכא דאמר הולך מנה לפלו' בפרעון דחייב הלוה באחריותו עד שיגיע ליד המלוה. ועוד הקשה דהיכי קאמר דרבא אינו מחלק בין בפניו כשלא בפניו הא קי"ל חבין לאדם בפניו ולא שלא בפניו וגט אשה יוכיח דבפניה מתגרשת אעפ"י דחוב הוא לה ושלא בפניה אינה מתגרשת כל זה הקשה והניח בצ"ע. ולי נראה דאלו הקושיות יתורצו עם מה שכתב המרדכי בפרק הניזקין בשם ר"י וכתבתיו לעיל ואם זיכה לו ע"י אחר שלא בפניו לא מפטר אם נאנסו אפילו למ"ד גבי הרי זה גטך ע"מ שתתני לי ר' זוז או לגבי ערי חומה שמה מתנה היינו לענין דהוי גט והבית פדוי אבל אחריות המעות וכו' ועם זה נאמר דכוונת הרא"ש לומר דרבא אית ליה דאי בפניו מהני ה"ה שלא בפניו דמהני לענין שיהא הבית פדוי בלבד אעפ"י שלא יועיל ודאי לענין אחריות המעות אלא בפניו דוקא וכמו שדקדק הרא"ש בלשונו למעלה שכתב ולענין פריעת ב"ח פשיטא דהוי פרעון ומפטר אם זרק לו חובו בפניו בע"כ ע"כ. מדכתב בפניו משמע דלא מפטר אלא א"כ זרקו בפניו דוקא והוא סיוע לדברי שכתבתי למעלה ומ"ש כאן דהוי שלא בפניו כבפניו היינו לענין דליהוי הבית פדוי לבד וכיון דהיה הבית פדוי מדינא לא היה צריך הלל לתקן. ומ"מ קשה לי בדברי המרדכי במ"ש אפילו למ"ד גבי הרי זה גטך וכו' דהא מ"ש הכ' בפ' מי שאחזו דהוי נתינה לא קאמר אלא כשהיא בפניו דלא בפניו לכולהו לישני לא הויא נתינה וכיון דאיהו בשלא בפניו מסיק דקאמר ואם זיכהו שלא בפניו וכו' מה הוקשה אצלו ממ"ד בפרק מי שאחזו דשמה נתינה עד שהוצרך לחלק בין אחריות המעות לענין פדיון הבית הא התם לא איירי אלא בפניו דשלא בפניו כ"ע מודו דהוי נתינה וצ"ע. ומה שהקשה הרב הנז' דגט אשה יוכיח וכדכתיבנא י"ל דשאני גט אשה דהיא רוצה להקנות עצמה לה שהיא קנויה לבעלה ולכך צריך שתהא בפניה אבל גבי גט וגבי בית דאינו אלא לפטור עצמו מחיובו דגבי גט נתחייבו לתת הר' זוז כדי שיהא הגט גט וכן גבי בית הוא חייב לפדותו תוך שנה כיון שהוא לפטור מחיובו מה לי בפניו מה לי שלא בפניו והיינו לענין פדיון הבית ולא לענין אחריות המעות כדכתיבנא: כלל העולה אני על משמרתי אעמודה והדין פשוט בעיני כמו שכתבתי הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי:

הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה:

תוכן העניינים

שות לחם רב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה