אור ברסלב
שות לחם רב שאלה קנז

שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון

שאלה קנז

שאלה קנו

איסקולוס תיקא דאורייתא דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא רבה דהדין גלותא החכם השלם מאריה דשמעתא ריש מתיבתא סיני ועוקר הרים גדול מרבן שמו מרן כמהר"ר אברהם נר"ו בן כבוד גדולת קדושת החכם השלם מיחסותא דיהדותא חריפא דפומבדיתא כמהר"ר משה די בוטון זצו"ל לפני בא דברי כחצי' וכקשת מול הר גאון תפארת עוזו אדברה נא שלום ואתחנן אל ה' יתגדל ויתנשא כסא כבוד שלמות חכמתו בכל משלה אעתר אל אלוה מהר מאד נראה בשמחות וגיל תגיל ותשמח רב בבני חיי ומזוני מול מערכה יגזרו עליה דמר מן שמיא בשובה ונחת בשובע שמחות אמן:

תשואות חן וכבוד הוד והדר מטיבותיה דמר שמעה אזני במחנה העברים מפי סופרים ומפי ספרים ואירא מגשת אליו גם היום הנה ידי יד כהה לא תוסיף תת כחה לשלוח יד בשבט סופר לשחר פניו פני הכבוד כי ירא מהביט אך לזאת דחה דחיתיה שהשעה צריכה לכך להיותי דופק בדלת ובמזוזות בתי מדרשות ואמרתי אני בלבי עת לעשות להניע דברי אלה קודם מרן מאריה חטיא סלת נקיה בעל הכנפים יפרוש כנפיו יקחני ידריכני בנתיב הישר דרך אלך במעשה שהיה כך היה. שכבוד א"א זצ"ל קנה בתים מולקי מחוץ לחומ' העיר על שפת הים מבאקוף א' והבאקוף קנה אותם עם בתים אחרים בזמן א' ששתיהם כא' היו ממוכס אחד ויהי אחרי מות המוכס שמכר את שתי הבתים קם הדיפטירדא"ר למטה רשע ולקח הבתים מיד א"א ז"ל באומרו שהבתים ההמה היו של המוכס הנפטר והמוכס היה חייב למלך יר"ה והוציא הבתים במיזיט וא"א ז"ל טען שהבתים ההמה קנאם מהבאקוף והוציא החוגי"ט שעשה עם הבאקוף ולא יכול לו כי מי יבא אחר נאמן המלך לאמר לו טוב המעשה אשר אתה עושה וכראות זה כבוד א"א ז"ל הלך לתבוע מעותיו מהבאקוף באומרו שהבתים שמכרו לו לקחום מאת המלך ושיתנו לו הבתים או המעות והקריבו משפטם לפני הדיין הגדול וגזר אומר שאין לא"א על הבאקוף שום טענה הצד שאם איש אחד חייב למלכות ולבאקוף אף שחוב המלכות קודם בזמן הבאקוף קודם לקחת המעות והבתים ההמה אם היו נמצאים ביד הבאקוף בעת מיתת המוכס לא היה הדיפטירדא"ר לוקח הבתים וראיה לזה שהבתים האחרים שמכר המוכס לבאקוף לא לקחום אחרי מות המוכס שלא עלה ביד הדיפטירדא"ר אף עפ"י שהשתדל לקחתם ואין זה אלא חמסנות ועול שעשה הדיפטירדא"ר גם ידוע ליהוי למר שאין על המוכס הנפטר שום חוב למלכות כמו שזה ידוע לכל שער עירנו שהחוב ההוא היה ממוכס אחר שנכנס. במקום המוכס הנפטר בחיים חייתו וכמו שטען כל זה א"א ז"ל באותו פרק והוכיח הענין מהתנאי שהיה כתוב בבראט המוכס והיו משיבין אליו דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מהמלך עד שבסבה זו כשהוציאו הבתים במיזיט לא נמצאו שום עשיר ואביון לקחת הבתים בראות' לא"א ז"ל צווח ככרוכי' סגייא בייא בייא באומרו שעשה הדיפטירדא"ר עמו נגד חקי ומשפטי המלך יר"ה ועל זה איכא סהדי דידעי דהכי הוה עובדא ולסבה זו נמכרו הבתים בחצי הערך וקנאם ישמעאל א' ויהיו בידו ג' שנים ואחר שנתבקש בישיבה של מעלה א"א ז"ל קם יהודי א' וקנה הבתים מיד הישמעאל בלתי רשותי ואף שמיחה בידו הגביר האפטרופס עתה אתה ברוך ה' א' שאלתי מאת האדון לדעת אם יש לי איזו חזקה בבתים עד אשר לא יוכל איש איש מבני ישראל לקחת הבתים מיד הישמעאל בלתי רשותי שהקונה טוען דדינא דמלכותא דינא ולי אני עבדך נראה דלא הוי דינא דמלכותא ממ"ש המרדכי לא אמרי' דינא דמלכותא אלא כשמלך משוה מדותיו והכא מאחר שהבאקוף קודם למלכות והבתים ההמה אם היו ביד הבאקוף בשעת מיתת המוכס לא היו לוקחים אותם וכמו שלא לקחו הבתים האחרים מידם א"כ לא הוי אלא חמסנות' דמלכותא וכבר פסק הרמב"ם בפ"י מגזלה ואבידה ז"ל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה ה"ז גזל וה"נ שבסבת היותר ביד א"א ז"ל שלא היה לו יכולת עם הרשות נטלו הבתים מידו אין זה כי אם רוע לב הדיפטירדא"ר והוי גזל גמור ומהרי"ק בה' ח"ק כתב בשם הריטב"א ז"ל על ראובן שהיה חייב לגוי וכו' ומכרו הגוי לשמעון ומת ראובן ובנו תובע הבית שאם לא נתברר שהגוביינא ההיא היתה ע"פ דייני ישראל או ע"פ הערכאות במקום שדין המלכות לדון עם ישראל כדיניהם אין לשמעון שום זכות בקרקע ההוא עכ"ד. כ"ש דנ"ד שעין הרואה יראה שהוא עול גמור ובפרט שהוא עצמו הודה שמחה בידו הגביר האפטרופס ז"ל דלפי דעת המרדכי אין לו חזקה כלל וכבר יראה שזו היא הסכמת הפוסקים ז"ל כמו שהוכיח מהר"י קולין ז"ל בשרש ט"ו ובסוף שאלותיו וא"כ כפי זה הדיפטירדא"ר הוי אנס והישמעאל הקונה מהדיפטירדא"ר אין לו חזקה והיהודי הקונה מיד הישמעאל ידו כיד הישמעאל כדאמרי' בח"ה ישראל הבא מחמת וכו' הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר וכו' וכבר ביאר הריב"ש ז"ל דין זה בשאל' ר"ץ ומאריך טרחא:

כבודי ומרים ראשי יורנו ילמדנו את"ל דאפי' הכי הוי דינא דמלכותא אם אתן לו מעותיו אוכל לקחת הבתים מידו דלדעתי הקצרה ע"כ לא קאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אלא לשלא יהיה המלך בחזקת אנס לשאוכל לקחת הבתים בחנם כדברי רש"י ז"ל דכתב בהנזקין בההיא דאנפרות ז"ל גוי שלקח קרקע ישראל בחובו או באנפרות ולקחו ישראל ממנו צריך להחזיר לו בחנם דאין לו דין סקריקון ואפי' שהתה בידו כמה זמן אין מחזיר וכו' אלא מחזיר לבעלים חנם דלא גמור ומקני עכ"ד אבל דינא דמלכותא הוי לשאם אתן לו מעותיו אקח הבתים כסבר' ר"ג דסמך על ההיא דהאומנים ובפרט דדינא דמלכותא הוי אם החייב שמכרו ביתו מפני חובו יבא אחר זמן רב לתת המעות ולשאול ביתו יתנו לו ביתו ושומא הדרא אפי' אחר כמה שנים דאדעת' דהכי גמר ומקני מי שקונה קרקע מהמלכות שאם יתנו לו מעותיו יחזיר הקרקע לבעלים ולא קנה אלא שמא לא יתנו וזה דבר הדיפטירדאריש שידעו בטיב חקי המלכות זאת ועוד שעין הרואה יראה שבזמננו זה זמן שחורים לאו מאן דעבד בה דין מלכותא הוי דינא דמלכותא וכו' ומה גם שהדיפטירדא"ר עושה מה שרוצה בין באונס בין ברצון והנצבים עליהם מסכימים עמהם אם לא כסף וזהב האנוש העלוב המחזירן לתנאם הראשון:

אלוף התורה ילמדנו להועיל אם תמצי לו' שיחזור הקרקע אם אני אפרע ליהודי הקונה כפי מה שלקח' בעת ובעונה ההיא או אם אפרע לו כפי מה ששוה בשעת החזרה שמלבד מ"ש הריב"ש שנראה מדבריו שלא אחזיר לו אלא מעותיו לבד יש לי סיוע לזה ממקום אחר מהא דגרסי' בפ"ק דמציעא ז"ל הכיר בה שאינו שלו ולקחה רב אחר מעות יש לו שבח אין לו וכו' ואסיקנא בגמרא אמר רבה הלכתא הכיר בה שאינה שלו וכו' מעות יש לו שבח אין לו ומוכח מכל הפוסקים דהכי הוי הלכתא ולהיות הדברים גלוים וידועים למרן אמרתי לא אזכרם והכי נמי שזה האיש הקונה ידע וראה לא"א ז"ל בעת ההיא צועק מרה שנאמן המלך עשה מעשהו שלא כמשפט חקי המלכות וראה שכל העשירים הנמצאים פה העירה לא רצו לקחת הבתים בראותם שא"א ז"ל היה מוחזק בם לית דינא ולית דיינא שיאמר שמקחו הוי מקח ולאומר שיאמר דמאי דקאמר בגמרא יש לו שבח או אין לו שבחא הוי מהגזלן והכא הגזלן שהוא האנס הדיפטירדא"ר או הישמעאל הקונה אינו משלם ליהודי הקונה כלל עד שנאמר שיתן לו נמי את השבח או לא אז נשיבהו מאחר שהאנס הכא כפי סברת הריב"ש ז"ל נכנס במקום הגזלן לתת המעות ליהודי הקונה אליבא דרב מעות יש לו שבח אין לו וכבר אסיקו הלכתא כוותיה דרב כ"ש הכא שהשבח הוי שנתייקר הקרקע מעצמו מצד שעלו כל הקרקעות של המקום ההוא דאין לו שבח דאמינא ארעאי אשבח:

גם על מה שטוען שנשרף הקרקע יקנה בשנוי ע"ז אזעק במר ואמור אומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה דברי התנא גלוים וידועים כמזהיר ומזכיר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וכו' וידוע לכל שאף שזה הטוען הוא איש משכיל ונבון מ"מ לא הגיע למדרגה זו לדעת דיני שנוי וכדומה ואין זה אלא דברי מי שמתעטף בטליתן של ת"ח ואפ"ה טענה זו אינו מכיר שלא נאמר קנה בשנוי אלא במטלטלין אבל קרקע אינה נגזלת ובחזקת מריה קיימא וכבר הסכים לזה הרא"ש בכלל צ"ה וזה דעת הפוסק:

יורנו ילמדנו על מה שטוען הקונה שהוציא הוצאות בבתים טרם השרפה לקיים הבנין שלא תפול ומאחר שהבתים מעיקרא לא היו שלו מה שבנה והוציא עלי לשלם ואני העבד נ"ל דאין לו דין יורד בתוך שדה חברו וכו' מאחר שנשרפו הבתים דלא אמרי' דמשלם את היציאה אלא כשהיציאה קיימת:

סיני ועוקר הרים יורנו ילמדנו אם יש דין ליהודי הקונה שאומר שאין חזקה במקום ההוא וכדומה מאחר שאין דרך היהודי' הקונים בתים במקום ההוא להיותם תושבים כל השנה אלא בזמן הדבר ח"ו או בקיץ ואדרבה באזני שמעתי שאפי' במקום הירידה שהולכים שמה היהודים פעם אחת בשנה להסתחר והירידי' הם על הרוב ח' ימים ואפ"ה יש להם חזקה בחנויו' וכו' וכבר הייתי מאריך להציע לפני שלמות חכמתו מה שהעלה מצודתי גבי האידנא דשינוי מההיא דפ' הגוזל דאמר רב פפא האי מאן דגזל עפרא מחבריה ועבדא לבנתא וכו' אך אמנה השעה צריכה להיותי בוחר הקיצור האפשר ולזה לא הצעתי מול פניו מה שלבי גומה בההיא דאנפרות לפי' חלוף פי' אנפרות ומה ששלחתי יד בשבט סופר במה שהצעתי להיות להבת שלהבת יקד יקוד כיקוד אש פלדות בתוך מעי אמרתי אחכמה אדברה וירוח לי:

משגב בעדנו אלופנו לראש עינינו תלויות עד עת בא תשו' הרמתה ואחלי יכנו לפני שלמות רוממות חכמתו אף כי ידעתי צדק ומשפט בשעריו המצויינין בהלכה ואחרי דברו לא ישנו להיות החולקים עלי הם רבים אם יראה בעיני שלמות חכמתו להחתים עמו לרבינו הגדול גם שב גם ישיש מר שמואל נר"ו מה מאד גיל גבעות תחגורנה ותעלוזנה כליותי בקרבי ואני תפלתי ממעמקים קראתי בכל לב יגדיל ה' את שלום ביתו ושלום תורתו ושלום מחברת השלמות ישיבת האדון כחפץ נפשו החכמה וכנפש נחפץ:

המשתחוה מרחוק נרצע לעבודת האדון בלב שעח וטוב:

יצחק בכמהר"ר יום טוב ן' פארג זלה"ה:

תשובה בענין דינא דמלכותא דינא איכא פלוגתא דרבוותא טובא ורב יוסף סיני ורבה הרב הגדול מהר"י ן' לב בפסקיו ח"ג סימן ק"י הביא כל הסברות ובסוף דבריו כתב כי קשב לכתוב קונטריס ארוך בהאי עניינא ואני יחיד ועני אחוה דעי ואם מצער היא אדברה נא באמת ובאמונה ואומר דנפל מחלוקת בין הפוסקים בתרי ענייני. הא' במה נוהג זה הדין אם בקרקע לבד או בכל ממון או בדבר שהוא הנאת המלך דוקא. הב' באיזה אופן נקרא דינא דמלכותא אם הוא דוקא דין חקוק מהמלכים הראשונים לבד או דילמא אפי' שיחקוק מלך א' לבד. בענין הראשון הרי"ף והרמב"ם ז"ל אית להו דאינו נוהג אלא בדבר שהוא הנאה למלך ואית להו דתרי לישני דאיכא בגמ' בפ"ק דגטין על מתני' דכל השטרות הא דקאמר דינא דמלכותא דינא הב' דאמר וא"א תני חוץ מדגטי נשים דפליגי אהדדי ופסקו כלישנא בתרא וכמבואר זה בדברי הרב המגיד בפרק כ"ז מהלכות מלוה ואף ע"ג דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהלכות זכיה שכל דיני המלך דממון על פיהן דנין לאו דוקא כל ממון אלא דוקא בדבר שהוא הנאה למלך וסמך על מה שכתב בפ"ה מהלכות גזלה דנראה משם דצריך שיהא הנאה למלך והרמב"ן והרשב"א פליגי עלייהו וס"ל דתרי לישני דבפ"ק דגטין לא פליגי אהדדי כדכתב הרב המגיד בפרק כ"ז מהלכות מלוה ואית להו דאפי' שטרות העולים בעש"ג דלא הוי הנאה למלך אמרינן בהו דינא דמלכותא דינא:

איברא דהרב ב"י בה' שטרות הנעשים בעש"ג סימן ס"ח כתב תשובה להרשב"א שכתב מ"ש ששטר הרשאה כשר משום דינא דמלכותא דינא אעפ"י שיש מקצת מן הגדולים סוברים כן אין דעתי נוטה אלא כלישנא אחרינא דאתמר בגמ' תני חוץ מדגטי נשים וכן נראה דעת הרי"ף וכו' ע"כ. מכאן נראה דאית ליה דתרי לישני פליגי ופסק כלישנא בתרא והוא הפך מ"ש ה"ה בשמו והריב"ש בסימן ר"ג וצ"ע ודעת זה של הרמב"ן נראה הפך מדעת רבותינו הצרפתים שכתב הרב מהר"י קולין בשרש ס"ו שהם סוברים שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם עסקי המלך וזה נוטה לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ע"כ תמה הרב מהר"י ן' לב בסימן הנזכר איך רצה מהר"י קולין להסכים דעתו עם דעת רבותינו הצרפתים דהם חלוקים דהרמב"ן ס"ל דבכל ענייני ממון אמרינן ליה. ולי נראה לתרץ דאין כוונת מהר"י קולין להסכים דעת הרמב"ן עם אבותינו הצרפתים ומ"ש בשרש ס"ו ואמר דעת הרמב"ן וכן כתב בספר התרומה לא קאי מלת וכן על דעת הרמב"ן אלא על מה שאמר למעלה שרבו הפוסקים בענין דינא דמלכותא דינא ושלא נאמר דין זה בכל הענינים כתב שכמו כן כתב בספר התרומה שלא נאמר בכל הענינים דאיכא מילי דלא אמרינן להו וכיון שכן בנדון דידיה דליכא הנהו תנאי' שאמרו הפוסקים לא אמרי' דינא דמלכותא דינא וק"ל: אבל הא קשיא לי על מה שכתב הרב מהר"י קולין זיל בשרש קפ"ח הרי לך בהדיא שפי' הענין דוקא במסים וארנוניות ומנהגות וכו' אבל דין שבין אדם לחבירו פשיטא ופשיטא דלא דא"כ בטלת דיני תורה ח"ו וכ"כ גם הר"ן בפ"ק דגטין וז"ל והא אמר שמואל וכו' דוקא מה שהוא עשה מחוקי המלך אבל מה שהוא עשה שלא כדין לא ולישנא דדינא דמלכותא הכי משמע דאי עביד שלא כדין חמסנות' הוא ולאו דינא ע"כ דמה ענין מה שכתב הר"ן למה שהוא רצה לומר דהרב רבינו נסים לא איירי בהא כלל דהוא לא אמר אלא שיהא דין חקוק מקדם שהמלכים קדמונים וכדעת הרמב"ן אבל בין שיהיה דין המלכיות בין שיהיה דין בין אדם לחבירו לא איכפת לן אם היא גזרה חקוקה מהמלכים הקדמונים ולא שיהא עשוי מאליו דהאי נקרא חמסנותא ולא דינא דמלכותא:

עוד כתב הרב הנזכר שלכל דעות שהביא המרדכי בעינן מיהא שיהא מנהגות ומשפטי מלכים וכו' ובודאי שהוא מוכרח מכח ההכרח שהביא דאם לא כן בטלת דיני תורה, ח"ו אבל מדעת ה"ר יצחק בר פרץ שהביא המרדכי בפרק הגוזל בתרא שכתב שם דכיון דדינא דמלכות' דינא דכל מי שיש לו משכון מוכרו אחר שנה ולא ימתין יותר דמי שיש לו משכון יעשה כן משום דדינא דמלכותא דינא והביא ראיה מפירקא קמא דגטין מכל השטרות העולים בערכאות של גוים וכו' דפסק בגמרא דדינא דמלכותא דינא כשמואל ע"כ והתם משמע דהוי דינים שבין אדם לחבירו דהיינו מי שיש לו משכון מחבירו שמוכרו אחר שנה ואולי בענין זה תיקון המלכות היה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ומקרי נמוס הנוגע למלכות. גם מה שהביא ראיה הר"י בר פרץ מפ"ק דגטין קשה עליו דאין זו ראיה דאדרבה משם משמע דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא משום דלישני פליגי אהדדי והלכתא כלישנא בתרא דהיינו וא"א כדפסק הרמב"ם דכן הוא הדרך לפסוק כלשון האחרון וכ"ת דאיהו סבר דלישני לא פליגי כדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל לשונו אינו מוכיח כן שכתב דפסק בגמ' דדינא דמלכותא דינא כשמואל ומריהוט לשונו שכתב דפסק בגמ' כשמואל משמע דס"ל דפליגי שמואל אלישנא בתרא וא"כ היכן ראה דפסק תלמודא כשמואל אדרבה לישנא בתרא עיקר וצ"ע. והרב ב"י בהלכות גזלה סימן שס"ט כתב בשם מהר"ר יעקב ישראל שתמה על הר"י בר פרץ דמאי שבק פ' חזקת ופ' הגוזל ופ"ד נדרים והביא ראיה מפ"ק דגטין ואין זו קושיא כ"כ דעיקר מילתא דשמואל בגטין נאמרה ובפרק חזקת דאמרו והאמר שמואל וכו' וכן בפרק הגוזל ובפ"ד נדרים לא אמרו אלא משום דאמרו שמואל בפ"ק דגטין אבל מה שתירץ הוא משום דאיכא דאמרי דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בקרקע או בדבר שהוא הנאה למלך ולכך הביא מפ"ק דגטין אין תירוץ זה מספיק למ"ד דלא אמרינן אלא בקרקע דוקא דבפ"ק דגטין בקרקע נמי איירי דהקשו שם בשטר מתנה כיון שהוא נקנה בו מאי אהני הא חספא בעלמא ומה שנקנה בשטר הוא קרקע דמטלטלין אין נקנין בשטר וע"ז תירצו דינא דמלכותא דינא וא"כ מאי מייתי מפ"ק דגטין אכתי נימא דלא איירי אלא בקרקע לבד מ"מ למדנו מכל הנ"ל ב' סברות הא' דעת הרמב"ם דאיירי בדבר שהוא הנאה למלך דוקא. הב' דעת הרמב"ן דאיירי בכל דבר אפי' שאינו הנאה למלך כגון שטרות של גוים. עוד כתב המרדכי שם בפרק הגוזל דעת שלישי בשם ראבי"ה דדוקא בקרקע שייך לומר דינא דמלכותא דינא ולא בשאר מילי:

נמצאו ג' מחלוקות בענין דינא דמלכותא דינא במה הוא נוהג ובענין איזה נקרא דינא דמלכותא יש דעות דלהרמב"ן צריך שיהיה חקוק אותו הדין מהמלכים הקדמונים אבל שיחקוק אותו המלך אעפ"י שיחקוק אותו הדין לכל מלכותו אין דינו דין אבל הרמב"ם בפ"ה מה' גזלה נר' דעתו בהפך שכיון שהמלך חוקק אותו לכל אעפ"י שאבותיו לא הנהיגו בכך די ועוד יש לנו מחלוקת אחר היכא דהמלך חקק הדין למדינ' וכו' ולא לשאר מדינות אשר בכל מלכותו מה דינו דהרא"ש כתב בפ"ד נדרים בשם ר"ת דהא דאמרי' דינא דמלכותא דינא היינו כשהמלך משוה גזרותיו על כל בני מלכותו אבל אם הוא משנה למדינה א' לאו דינא הוא והביא ראיה מסקריקון ודחה הרא"ש ראייתו ונראה דעת הרא"ש דפליג עליו וס"ל דאפי' שיחקוק המלך על בני מדינה א' לבד סגי וכ"כ בח"ה וז"ל כל משפט חרוץ שתקן והנהיג המלך על כל בני מדינתו דינא ואין בו משום גזל ע"כ משמע דדי שיגזור המלך על מדינה א'. והמרדכי כתב בפ' הגוזל בשם ה"ר אליעזר ממיץ כדעת ר"ת והביא ראיה שהביא ר"ת מדאמר בגטין לא היה דין סקריקון משום דאגב אונסיה גמר ומקני ואי לאו משום דאניס לא קני אע"ג דבמצו' המלך היתה אבל יש לתמוה טובא על ראייתו זאת דהוא ז"ל כתב אח"כ דלא אמרי' דיניה דינא אלא בקרקעות ובמשפטים שהם תלוים בקרקעות כגון מכס וכו' אבל אם קוצב מלכות על דבר שאינו שלו כי ההיא דסקריקון דגטין או אדם שאינו חפץ להשאר בארצו לאו כל כמיני' וכו' וא"כ כיון דדינא דסקריקון לא הוי דין משום דהוי קוצב על דבר שאינו שלו מה מייתי לעיל ראיה דלא הוי דינא כשמשנה למדינ' א' נימא דלעולם הוי דינא והתם בסקריקון מאי דאמרי' דלא הוי דינא לאו משום דמשנה למדינה א' אלא משום דקוצב ע"ד שאינו שלו אבל אין הכי נמי דאם יגזור על בני מדינתו דבר אחד אעפ"י שלא יגזור ע"כ מלכותו הוי דיניה דינא ולפי מה שהביא הרא"ש בפ"ד נדרים לשון ה"ר אליעזר ממיץ ניחא שהוא לא הביא כדעת רבינו אליעזר ממיץ אלא הא דלא הוי אלא בקרקע דוקא אבל הא דקאמר דאם משנה למדינה אחת אין הדין דין הביאו בשם ר"ת ודחה אותו ומשמע דר' אליעזר ממיץ לית ליה ההיא דר"ת אבל לפי מה שהביא המרדכי לשון ה"ר אליעזר ממיץ כדעת ר"ת ואח"כ כתב בשמו דלא איירי אלא בקרקע וכו' קשה מה שהקשיתי וצריך לי עיון: מ"מ למדנו דאיכא פלוגתא גם כן אי די שיגזור על כל בני מדינתו או שיגזור על כל מלכותו והטור ז"ל בה' גזלה סימן שס"ט כתב בד"א בדבר כללי שגוזר על כל מלכותו וכו' מריש' דלישניה משמע דאית ליה כר"ת שצריך שיגזור ע"כ מלכותו וכן הבין דבריו מהר"י קולין בשרש ס"ו שהוא כדעת ב"ה אבל מסיפ' דלישניה אבל מלך שלקח חצרו או שדה של אחד שלא מדין חק המלכות איכא למידק איפכא דדוקא כשהוא לאדם אחד אבל לבני מדינה אחת לא הוי גזל דהוי כחק וכן משמע ממאי דכתב והרמ"ה כתב אפי' הוא מטיל ע"כ בני המדינה וכו' משמע דלעיל מיניה קאמר דבהטלה לבני המדינה סגי אע"פ שלא יטול לכל בני המלכות. גם בהרמב"ם ז"ל אין הכרח בדבריו כ"כ דאף על גב דברישא דלישניה כתב בפ"ה מהלכות גזלה וכן מלך שהשים מס על בני העיר דמשמע דבעיר א' סגי אעפ"י שלא יהא לכל בני מלכותו מ"מ בסיפא דלישניה כתב כל דין שיחקוק אותו המלך לכל דמשמע לכל מלכותו מ"מ אין זה הכרח דמאי דקאמר לכל הוא לאפוקי אדם אחד כדכתב ולא יהיה לאדם א' בפני עצמו וכו' ומ"מ ריהוט לשון הטור משמע דבעינן שיהא הגזרה בכל מלכותו וריהוט לשון הרמב"ם משמע דדי שיהא לבני מדינתו ורבי' ירוחם בריש נתיב ל"ב משמע דבעי שיהא בכל מלכותו דכמה פעמים הזכיר שם ענין זה ובכלם הזכיר בכל מלכותו יע"ש: ואחר אשר ביארנו כל אלה הדברים נבא לנדון דידן ונאמר דכיון דהדיפטירדא"ר לקח בתים אלו בכח הזרוע שמכר המכס לבאקוף אחר אשר מכרם הבאקוף להאדון החכם השלם רועה ישראל אביך ז"ל והוא ודאי שלא כדין המלכות כפי אשר גזר הדיין הגדול אשר בעיר ולראיה שהבתים אשר נשארו ביד הבאקוף לא לקח אם כן אפי' שיהא גזרה שיגזור המלך בעת אין זה דינא דמלכותא שלא גזר לא על מלכותו ולא אפי' על בני מדינתו אלא על איש פרטי לבד ולכ"ע לאו דינא דמלכותא הוא ואין זה צריך לפנים:

אבל מה שכתב כבוד תורתך דאם תמצי לו' בהא דדינא דמלכותא דינא היה יכול ליקח הבתים ממנו בתת לו מעותיו דעד כאן לא קאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אלא לשלא יהיה המלך בחזקת אנס לשתוכל לקחת הבתים בחנם וכו' אבל ודאי שאם יתן כ"ת לו מעותיו יקח הבתים וכו' במחילה לא היא דודאי אי דינא דמלכותא דינא אי אתה יכול להוציא מידו שכן כתב הריטב"א באותה תשובה שהזכרת אם נתברר לב"ד שהגוביינא ע"פ ב"ד או ע"פ ערכאות וכו' הא קיי"ל דינא דמלכותא דינא והוי כאלו לקחו מראובן וחזר ומכרו לשמעון וכו' משמע דכשאמרו דינא דמלכותא דינא הוי ממש כאלו לקחו מראובן וכי היכי דכשלקחו מראובן ומכרו לשמעון אינו יכול ראובן להוציא מיד שמעון הכי נמי הא וכן נראה דעת הרמב"ם בפרק ה' מה' גזלה שכתב והלוקחה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאים אותה מידו שזה דין מלכים וכו' והרי המלך הפקיע שעבודם וכו' אבל הקונה אותה מן המלך זכה בה וכו' וכיון שעשאה כהפקר ואמר דהקונה זכה בה משמע דאין יכול להוציא מידו אפילו שיתן לו מעותיו וזה פשוט אצלי בלי שום ספק אבל אי דינא דמלכותא הוי כמו שכתבת דשומא הדרא אז ודאי מודינא לך דכיון דקנאה בדינא דמלכותא אזלינן בתר דינא דמלכותא לגמרי:

ומה ששאל כבוד תורתך שכשיפרע לו מעותיו אם יפרע לו מה שהוא שוה עכשיו או עה שהיה שוה בעת שלקחה גם זה פשוט אצלי דכיון שאמרנו דדינא דמלכותא אינו דינא בכאן כדכתיבנא אם כן אין כבוד תורתך חייב לשלם לו אלא כפי מה שההנהו וכדעת הריב"ש ז"ל שכתב בסימן ר"ץ וכדעת ר"ג וכל מה שהיה צריך כבוד תורתך לתת לאנס להצילו מידו אז ודאי אתה חייב לתת לו אבל אי אייקר פשיטא דברשותך אייקר ולא ידעתי למה הוצרך כבוד תורתך לומר דאותו היהודי הקונה הכיר בה שהיתה גזולה בלאו הכי שבחא דיוקרא דידך הוי דבין הכיר בין לא הכיר שבחא דממילא אינו נוטל כלום מנגזל אלא דבלא הכיר נוטל ההוא שבחא מגזלן ובהכיר אינו נוטל אפילו מגזלן אבל לענין ליטול מנגזל בין הכיר בין לא הכיר שוה דאינו נוטלו מנגזל כדכתב הטור ז"ל בסימן שע"ג וידוע הוא דשבחא דממילא הוי יוקרא וכדכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו בפרקא קמא דמציעא ואם כן ודאי שאינו נוטלו ממך כל שכן אם הוא הכיר כדכתב כבוד תורתך שאז אפילו שבח הבא על ידי הוצאה אינו נוטל כלום לדעת ר"י והרא"ש כדכתב הטור בסימן שע"ג:

איברא דתמיה לי טובא בדברי הטור דאיך כתב בשם אביו הרא"ש כן דהרא"ש לא הקשה בפסקיו לרב אלפסי אלא משום דהוא סבור דהרי"ף קאמר דנוטל כל השבח מנגזל דומיא דראיה שהביא דהשביח ומכר השביח והוריש וכו' ועל זה הקשה לו דהתם קני מפני תקנת השבי' מה שאין כן בקרקע דקרקע אינה נגזלת וא"כ כדין הוא דבקרקע לא יטול כל השבח אלא הוצאה אם היה פחותה מהשבח אבל שלא יטול אפי' הוצאה מהנגזל מעולם לא עלה ע"ד אביו הרא"ש ויגיד עליו רעו הרז"ה שהביא הרא"ש ז"ל סיוע מדבריו הוא כתב בהדיא דיש לו הוצאה שבח כנגדה. ומה שהקשה על הרי"ף הוא דאמאי כתב דיטול כל השבח כמו שתראה בספר מלחמות והרמב"ן השיג על הרז"ה דהוא הוא מאי דקאמר הרי"ף ויטול ההוצאה מהנגזל והשבח יותר על ההוצאה יפסיד ועוד תימא על תימא על דברי הטור איך עלה בדעתו לומר דאית להו לר"י ולהרא"ש דגרע לוקח מגזלן עצמו דבגזלן עצמו כתב בסימן שקודם זה הטור דאם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל השבח מהנגזל וכיון דגזלן עצמו נוטל ההוצאה מהנגזל כ"ש לוקח ממנו אלא ודאי שהרא"ש והרז"ה הבינו בדברי הרי"ף שיטול כל השבח ומשום הכי כתב הרא"ש בקושייתו להרי"ף דהכא לא עבדינן תקנתא בקרקע דאינה נגזלת ואם איירי להוצאה גופא מאי תקנתא איכא הא אפילו גזלן עצמו נוטלו ולא נזדמנה להם הנסחא אשר לנו כדכתב הרמב"ן בספר המלחמות על דברי הרז"ה ודברי הטור צריכין לי עיון מ"מ למדנו בנ"ד דודאי אם נתייקר שלך הוי דברשותך אייקר ואתה חייב לשלם לו מה שהיה צריך להצילו מיד האנס מעיקרא כשלקחו וכדכתב הריב"ש וכדברי ר"ג:

גם מה ששאל כ"ת שטען הטוען שקנאו בשנוי אחר שנשרף הא ודאי צורכא הוא דאין קרקע נקנה בשנוי כדכתב הרא"ש בתשו' כלל צ"ה שהבאת וגמ' ערוכה היא בפ' הגוזל עצים דאמרו שם דף צ"ה ר' מאיר לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי שנוי אינו קונה ואפילו בהמה נמי אלא לדידכו דאמריתו שנוי קונה הודו לי מיהא בעבדא דכמקרקעי דמי וקרקע אינ' נגזלת ואמרי ליה רבנן לא עבדא כמטלטלי דמי ע"כ משמע דאין שנוי קונה בקרקע:

אבל מה שיש לבעל דין לחלוק ולומר הוא דאמרי' בפרק חזקת דף מ"ד גבי מכר לו שדה מכר לו פרה מכר לו טלית וכו' דוקא מכר דהוי יאוש ושנוי רשות וכו' וכתבו שם התוס' דיאוש ושנוי רשות קונה בקרקע אע"ג דאינה נגזלת וכ"כ הרא"ש בפסקיו אע"ג דהטור בסי' ל"ז כתב בהפך וכן דעת רשב"ם מ"מ נראה דלדעת התוספות והרא"ש היכא דאיכא יאוש ושנוי רשות קני אפי' בקרקע וא"כ בנ"ד אפשר לומר דאיכא יאוש דכיון דלקחו הדיפטירדא"ר מהאדון החכם השלם אביך ז"ל ולקחו ישמעאל אח"כ ונשתקע בידו ג' שנים קרוב הדבר לומר שנתייאש ואעפ"י שלא ידענו אותו בפועל דבר זה תלוי באומד ב"ד וכ"כ הטור בה' גזלה בשם ר' שרירא סימן שס"ח וז"ל אלא ב"ד אומדין ופוסקים הדבר אם ראוי ליאוש או לא ואם רואים הדבר שראוי ליאוש מעמידין ביד הקונה אם כן בנ"ד קרוב הדבר לומר שנתייאש ואח"כ נשתנה הרשות שלקחו היהודי וקנאו לדעתם דהוי יאוש ושנוי רשות:

אבל כד מעיינינן הא נמי לאו מילתא היא חדא דקרקע אין רגילות להתייאש ממנו כדכתבו התוספות בפרק חזקת הבתים דמימר אמר אם לא אוכל ליטלו ממנו אטלנו מיד בנו ועוד דאפילו נתייאש הא איכא רשב"ם והטור דאית להו דלא מהני יאוש בקרקע וכיון דאיכא ספקא בפלוגתא דרבוותא אוקי ארעא בחזקת מריה קמא האדון החכם השלם אביך ז"ל:

ומה ששאל כ"ת שטוען הקונה שהוציא הוצאות בבתים קודם השרפה איברא דלכאורה היה נראה לומר דאפילו היה הבית קיים כיון שדר בה ואכל הפירות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל מהא דאמרינן בפרק המפקיד גבי הא דאמרינן דשמין להם כאריס גבי נטושי' ושבויין הקשו שם מאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות על אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ותירצו הא לא דמיא אלא להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה וכו' אלמא כיון דלא סמכא דעתיה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו ה"נ תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו ע"כ משמע דהיכא דסמכא דעתיה אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומהאי טעמא כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דלפי המסקנא היכא ששמעו שמת דסמכא דעתיה אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואפילו מאן דפליג עליה דהיינו רש"י ז"ל דכתב הא לא דמיא הא דנכסי שבויין דמשמע דקאי נמי אשבויין וכן הרמב"ם דלא חלק בהלכות נחלות וכדתב הרב ב"י ז"ל בח"מ סימן רפ"ו היינו משום דס"ל דאפי' דשמעו בו שמת לא סמכא דעתיה אבל דאי היכא דסמכא דעתיה הוי ממש דומיא דאשתו גדולה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומינה בנ"ד דסמכא דעתיה דהרי זה היה סבור שבונה בשלו משום דלקחו מדינא דמלכותא א"כ כיון שדר בו אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כך נראים הדברים לכאורה אבל ראיתי להרי"ף ז"ל שכתב בפרק האשה שנפלו על הא מתניתין מסתברא לן מתניתין דקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כשהבעל רוצה לגרש' אבל במורד' על בעלה בין אכל בין לא אכל ישבע. כמה הוציא ויטול דלא הויא אלא מתנה הוא דיהיב לה הא אמרי' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה הילכך בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ע"כ. וכן כתבו כל הפוסקים משמע דדוקא באשה אמרינן הכי משום דמתנה יהבי ניהלה אדעתא למיקם קמיה אבל לא אמרינן הכי בעלמא אלא שמ"מ קשה דא"כ מה הקשו בגמרא בפרק המפקיד גבי נטושין מאי שנא דמוציא הוצאות וכו' דשאני התם דמתנה יהיב ניהלה אדעתא למיקם קמיה ושמא י"ל דהתם נמי כיון שהוא ראוי ליורשו מתנה יהיב ניהליה א"כ למדנו בעלמא דלא אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וא"כ אלו. הבתים היו קיימים ודאי דמה שהוציא כדי שלא יפלו הבתים ודאי דהיה חייב כ"ת לשלם וכדכתב הרא"ש הביאו הטור בהלכות גזלה סימן שע"ה וז"ל כיון שהיה רעוע וקרוב ליפול אין יכול להוציאו עד שיתן לו כל יציאותיו שהוציא להחזיק הבית ולהצילו מנפילה וכו' והיה מנכה כל מה שדר בה דמחשבין לו הפירות שאכל אליבא דהרמב"ם בפרק ט' מהלכות גזלה והטור בסימן שע"ג אף על פי שרש"י חולק כמבואר שם בדברי ה"ה אבל כיון דבנ"ד אין השבח בעין נ"ל כמו שכתבת שאין לך לשלם כלום דדוקא כשמחזיר לו קרקע משובח אז הדין שישלם השבח או ההוצאה כנגד השבח כיון שנהנה ממנו אבל זה לא נהנה שהרי בשעת החזרה אין הקרקע משובח ואם נשרף בעוד הקרקע בידו מזלו גרם ואבד שבחו והוצאותיו כנ"ל מסברא אעפ"י שאין לי בזה ראיה מוכרחת ומה גם כי התרה בו האפטרופס שלא יקח והוא לקח איהו דאפסיד אנפשי':

ומה שטען היהודי הקונה שאומר שאין חזקה באותם הבתים כיון שאין דרך היהודים להיותם תושבים שם כל השנה אלא בזמן הדבר ח"ו או הקיץ הא ודאי לא מילתא היא וכבר כתב הרשב"א במקומות ב"ה דיש להם חזקה וחזקת' כשמשתמשין בהם כדרך שמשתמשין במקומות שלהם שיושבין שם כל שהולכים לב"ה אבל אם הולך לעתים חוץ לעיר לעסקיו או שהוא חולה או שמקצת בני העיר משנים מקומם משום מאורע אין זה מפסיד חזקתו וכו' ותשו' זו הוזכרה בב"י ז"ל סימן קמ"א וכדברים האלו כתב הטור סימן ק"מ בשם הרא"ש דלמד כן מדברי ר"ח ז"ל וכן כתב הרא"ש בפסקיו ואע"ג שר' יונה נראה שחלוק על זה הרי הרא"ש ור"ח והרשב"א כולהו אית להו דלא כוותיה וכ"ת כיון שזמן הביטול הוא ידוע שאין הולכים שם אלא בזמן הקיץ לבד הרי הוא כחניות דלהרא"ש בעינן ששה שנים ומה שכתב הרא"ש במקומות ב"ה דלא בעינן שש שנים הוא משום דאין זמן הביטול ידוע דפעמים הוא רב פעמים שהוא מעט כדכתב שם הטור בשמו וכ"כ בפסקיו בפרק חזקת מ"מ אין הביטול ידוע ודאי כמו חניות דאין זמן קבוע לתשמישם פעמים משתמשים בהם כל הקיץ ופעמים מקצת חדשים מן הקיץ פעמים יש דבר והולכין שם פעמים אין דבר ואין הולכים שם. ועוד אני אומר דאפילו ה"ר יונה יודה כנ"ד משום דטעמא דה"ר יונה כדכתב שם נמוקי יוסף הוא משום דבתים עשויות לדירת יום ולילה וצריך ג' שנים שלימות וכן מקומות ב"ה עשוי ליישב שם בכל יום שהולך לב"ה ולכך בעינן שלש שנים שלמות ואין הימים אשר לא הלך לב"ה עולה לו מן המנין אבל אלו הבתים שדרך תשמישם הוא להשתמש בימות הקיץ לבד הרי זה כבור ששואב ממנו מים שכתב שם הרב הנמוקי דכיון דאינם מצויים לשאוב אלא בעת שצריך להם כיון שהחזיק בו שלש שנים כדרך הבעלים הוי חזקה ה"נ כיון שאין דרך להשתמש באותם הבתים אלא בזמן הקיץ כיון שהוא נשתמש שלש שנים כדרך שבני אדם משתמשים בהם הויא חזקה. והחניות של ירידים שמועיל להם חזקת שלש אעפ"י שאינם שם אלא ח' ימים א"ש לדעת הרמב"ם וה"ר יונה וסייעתם ז"ל דאית להו דחזקה דחניות הוי חזקת ג' דכיון שמשתמש בעת שדרך להשתמש בהן סגי אבל לדעת הרא"ש דאית ליה דהחניות צריך שיחזיק בהם חזקת ששה שנים דליממא עבידא ולא לליליא א"כ באותם החניות של ירידים איני מוצא להם מקום שתועיל להם חזקת שלש שנים אע"ג דלא עבידן אלא להנהו ח' ימים בשנה דלא עדיפי מחניות שמשתמשין בהם כל היום ולא עבידי לליליא ואין מועיל בהם חזקת שלש ובודאי אם מועיל חזקת שלש בחניות של ירידים הוא דלא כדעת הרא"ש וסייעתו או שמא מכח הסכמת חזקות שהסכימו על כך כמו שהסכימו שכששכר בית או חנות מגוי הרי היא חזקתו ואין שום אחר יכול ליכנס בו. כל זה נראה לע"ד בכל השאלות אשר שאל כ"ת ממני אם יראה בעיני פני הרבנים המובהקים ובפרט בעיני הרב הגדול נר ישראל מאור גולתנו מורי ורבי נר"ו וצור ישראל יצילנו משגיאות: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה:

תוכן העניינים

שות לחם רב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה