שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קנג
עוד שאלו אם יביאו המוכרים עדים שהקונה מסר כ"כ אדרות ליהודה ויהודה נתחייב למוכרים שאם לזמן פלוני לא יפרע לו הקונה מעות החזקה שימסור בידם האדרות ונתחייב זה בקנין מי אמרי' דהוי זה כקנין ודמים דכבר סמכא דעתם של המוכרים כיון שיהודה נתחייב להם או דילמא כל כמה דלא מטא לידייהו לא מקרי נתינת דמים:
ואשיב על זה דודאי יש לדון בזה דיש פנים לומר דסמכא דעתייהו בהכי כיון דהקונה זקפן עליו במלוה ומסר כ"כ אפותיקי ביד יהודה ויש פנים בהפך דמדלא הזכירו בגמרא אלא נתינת דמים משמע דכל כמה דלא מטא לידייהו לא סמכא דעתייהו דיהודה זה אינו אלא בערב להם ועדיין לא סמכא דעתייהו דאולי ידחה להם ואין להם שטר עליו ומה גם שהיה ערעור במכירה שלא היו רוצים לעשות שטר כמנהג המדינה ועל כן אני אומר לא יהא אלא ספק אוקי ארעא בחזקת מאריה והדין עם הקונה:
ועוד מצאתי בעיטור על המימרא דשמואל דאמר לא שנו אלא במתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים כתוב שם בריש מאמר ג' ירושלמי בשטר ע"מ שלא ליתן אבל ע"מ ליתן כסף לא קנה עד שיתן כסף ש"מ דמי' היינו כסף ע"כ. ונ"ל כוונתו דדקדק הרב מלשון הירושלמי דנקט כסף דדמים דאמרו בגמ' לא תימא שוה כסף דכיון שנתן לו שוה כסף אעפ"י שעשה עמו ליתן כסף מהני ומקרו דמים אלא צריך שיתן לו זוזי ממש וטעמו נ"ל כדכתב הרב הנמוקי בפרק המוכר את הספינה דף קצ"ט וז"ל אבל במוכר שדה יפה שאינו מוכרה לו אלא משום שצריך זוזי אין המוכר מסלק זכותו ממנה בפחות מכסף ושטר דהכי אמר שמואל התם ע"כ ומשום הכי ס"ל לבעל העיטור דכיון דמי שמוכר קרקע הוי מפני שדחוק למעות צריך שיתן לו מעות ולא דבר אחר וא"כ בנ"ד דאם לא יפרע הקונה לזמן פלוני לא נתחייב יהודה למסור לו אלא האדרות לא סמכא דעתייהו ועוד דאפילו הוי דמים ממש איכא מ"ד דקנין ודמים לא מהני דהרי כתב הריטב"א זיל בחדושיו על המימרא ולא שנו אלא במקום שאין כותבין וכו' וז"ל והא דרב בין אכסף בין אחזקה קאי שלא קנה בא' מהם ולא בשניהם יחד במקום שכותבין את השטר עד שיכתוב את השטר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי ע"כ וכיון דבחזקה ודמים אית להו הכי כ"ש בקנין ודמים דטפי עדיף חזקה מקנין כנרא' מדברי הר"ן ז"ל שהזכרתי למעלה שכתב בפ"ק דקדושין דאפילו חזקה לא מהני וכו'. גם הריטב"א כתב שם בפ"ק דקדושין וז"ל ולא קנה בכסף ולא בחזקה ולא בקנין עד שיכתוב את השטר ולא עדיף כח קנין מכח כסף וחזקה ע"כ משמע מכל הני דטפי עדיף חזקה מקנין או לפחות שוים וכיון דכתב הריטב"א דחזקה ודמים לא מהני ה"ה לקנין ודמים:
איברא דעל זאת הסברא אין ראוי לסמוך דהרי הרב המגיד בפ"א מהלכו' מכירה כתב דבחזקה ודמים כל אפין שוין דמהני ולא מצאתי לו חבר בפי' להריטב"א בדבר זה מ"מ ראוי לעשות זה סניף לטעם הקודם ומה גם בנ"ד דהני דמים לא הוו ברירי כולי האי כדכתיבנ' ואפשר דבנושא שלפנינו כל אפין שוין דלא מהני אי משום דהוי קנין ודמים וגריעי מחזקה ודמים כדכתיבנא אי משום דהני דמים לא ברירי כולי האי ולפחות כל אלו הטענות יועילו להטיל ספק בדבר ואוקי ארעא בחזקת מאריה ואין לומר אדרבה אוקי ממונא בחזקה מאריה בודאי לא מקרו המוכרים מוחזקים במה שנתן הקונה האדרות ביד שליש בתורת אפותיקי. עוד יש לי טעם אחר לזכות לקונה מהא דאמרי' בפ"ק דב"ק אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסוקין וכו' ויש מחלוקת בפירושא דהך מימרא בין המפרשים ז"ל והטור והרא"ש ז"ל כתבו בפי' התוספות וזה לשון הטור בח"מ סי' רכ"ו ראובן שמכר קרקע לשמעון ונתקיים המקח בקנין או באחד מדרכי ההקנאות ועדיין לא נתן הדמים ויצא קול שיש עליו עוררין אם אחר שיצא הקול גלה הלוקח בדעתו שהיה רוצה לקיים המקח כגון שהלך סביב מצרי השדה לראות ענין השדה או קיים המקח לגמרי וכו' ואם לא הלך על מצרי השדה לאחר שיצא הקול יכול לעכב המעות דכיון שיש עליו עוררין הוי כמו מקח טעות דלא סגי דלא צריך טרחא לבי דינא ולמבטל מעבידתיה והוי כשאר מומין למיהוי מקח טעות ע"כ. ובנדון דידן הגידו לי שנודע לקונה אחר כן שהקרקע הזה היה מקצתו מהיתומים שמכרוהו אפטרפוסים וכבר נודע שיש ערעור על זה וראיה לדבר שלא רצה לעשות לו שטר כמנהג המדינה ומעולם לא גלה דעתו הקונה שחפץ במקח זה אדרבה צוח ככרוכיא על זה מתחלה ועד סוף וא"כ מצינן למימר בנדון דידן דהוי מקח טעות וכיון דעדיין לא נתן המעות יכול לחזור בו דלא בעי למיקם בדינא ודיינא ואפי' שיעשו לו המוכרים שטר להוציאו מידי ערעור זה לא סגי דלא צריך טרחא ולמבטל מעבידתיה וגדולה מזאת כתב הרא"ש ז"ל בתשובה הביא הטור שם דאם יצאו עליו חובות אפילו יש לו שוברים המקח בטל דיכול לומר איני רוצה לקנות קרקע כדי לשמור שובר:
וכי תימא נהי דאם היה הקונה חוזר בו הרשות בידו אבל כל זמן שלא חזר בו בפירוש ארעא ברשותיה קאי וכיון דבנ"ד הוגד לי שבאו אונסין ונטלו הקרקע מזלו של הקונה גרם וקרקעו הוא דנטלו דכל כמה דלא חזר בו ברשותיה קאי י"ל דכיון דנ"ד הוי כמו מום וכמו שכתב הטור גבי קול ערעור וה"ה בנ"ד דלא רצה זה לעשות לו שטר כמנהג המדינה ויש ערעור בדבר ודאי דהוי מום וכיון שהודיע לו שיש בו מום סגי למהוי המקח ברשות מוכר ואם נגנב ואבד הוי ברשותו וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות מכירה מכאן אתה למד שכל הלוקח מקח מחברו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למוכרו שם ואחר שהוליכו נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי וכו' ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר ע"כ. ופירושו כדכתב הרב בעל כסף משנה שם שהודיעו אחר שהודיע הלוקח למוכר שיש בו מום ובהא בלבד סגי למהוי ברשותיה כיון דהוא דבר שאינו חייב להחזירו לו דאם הוא דבר שהוא חייב להחזירו הרי כתב שם הרב שהוא ברשות הלוקח עד שיחזירנו עם היות שאפילו על זה תמה שם הרב בעל כ"מ יע"ש מ"מ בדבר שאינו מחויב להחזירו בהודעה שיש בו מום סגי א"כ בנ"ד דהוי קרקע דלא שייך ביה חזרה דכל כמה דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה ודאי דבהודע' המום לבד סגי ואם באו אונסין ונטלו אותו הוי ברשות מוכר ואע"פ שנתבאר בשאלה שאמר לו הקונה וירימו"ש אין זו מחילה על המום עד שימחול לו בפירוש או יעשה מעשה מוכיח על המחילה ובעיני זאת הטענה נכונה להיות סניף לקודמות וכבר כתבתי דלפחות כל זה יספיק להיות הדבר ספק ואוקי ארעא בחזקת מאריה והדין עם הקונה זה נראה לעניות דעתי אם יראה בעיני הרב הגדול מורי ורבי נר"ו וברשותיה דמר:
נאם הקטן אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: