שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קנא
מה נמלצו לחכי דברי פי חכם חן טובינ' דחכימי מרגינתא דלית בה סימי החכם הותיק חשוב ונעלה נר"ו דלה מים מבורות עמוקים מתוקים מדבש ונופת צופים ואגב גררא באתי לתרץ הקושיות אשר נתקשו אצלו. הקשה דהרב בעל הטורים בסוף הלכות קנין קרקע בח"מ כתב מקנה לישראל בנתינת המעות ובדיני יין נסך סי' קל"ב כתב לפיכך ישראל שמוכר יין וכו' כיצד יעשה יקח ממנו המעות שאין מעות קונות בגוי עד שימשוך ע"כ נראה דבעי משיכה בגוי הפך הנאמר בהלכות קנין קרקע ויש לי לומר דאזיל לטעמיה שכתב בי"ד סי' ש"ך גבי בכור דצריך לצאת ידי רש"י ור"ת וכיון דאיכא איסורא אזלינן לחומרא ה"נ גבי יין נסך אזלינן לחומרא וצריך ליתן המעות במתנה כיון דאיכא מ"ד דמעות אינם קונות בגוי דהיינו ר"ת אבל לענין דינא דמקח וממכר ס"ל לטור כהרמב"ם ז"ל דאע"ג דקיי"ל כר' יוחנן דדבר תורה מעות קונות וכדפסק, בהלכו' קנין מטלטלין מ"מ גוי קונה ומקנה מטלטלין במעות או במשיכה וכדנתן טעם לדבריו פרק א' מהלכות זכיה ומתנה ולדבריו הסכים הרשב"א הביאו הרב ב"י בטור י"ד סי' קל"ב ומפני כן כתב בהלכות קנין קרקע דקונה במעות גבי גוי:
עוד הקשה דהרב הנמוקי בפרק הזהב כתב במטלטלי' של גוי דאינו קונה אלא במשיכה ובפרק ח"ה גבי נכסי הגוי הרי הם כמדבר וכתב וה"מ דאמרי' דוקא במקרקעי אבל במטלטלים כיון דדבר תורה מעות קונות קונה בגוי אעפ"י שלא משך ע"כ ודחק עצמו בתירוץ קושיא זו. ולי נר' דמ"ש בפ' הזהב הוי סברא דידיה ומ"ש בפ' ח"ה הוא סברת המפרשים ז"ל שכן כתב בדין הקודם והעלו המפרשים ז"ל ואח"כ כתב דין זה והוא נמשך עם הקודם שהכל הוא מדברי המפרשים ז"ל:
עוד כתב דהרב מהריק"א ז"ל בפי' כסף משנה בה' ע"ז פ"ז כתב גבי הלוקח גרוטאות מן הגוי וז"ל וכתב רבינו טעם וכו' דאלת"ה הוה קשיא ליה דהא משיכה בגוי קונה אבל בנתן מעות ומשך דלא קשיא מידי לא חשש לכתוב הטעם ע"כ. ונראה מדבריו דנראה לו דע"כ ט"ס נפל בספרים וצ"ל כדברי הרב ז"ל אבל בנתן מעות ולא משך דלא קשיא ליה מידי לא חשש לכתוב הטעם וכן העתיק הוא לשון הרב כסף משנה ומפני כן השיג עליו דאשתמיטתיה מה שכתב רבינו בפרק א' מהלכות זכיה דגוי קונה בדמים וכאן כתב דבנתן מעות ולא משך דאינו קונה הגוי בדמים לא חשש לכתוב הטעם והוא הפך מה שכתב בפרק א' מהלכות זכיה. ולי נראה דאין כאן ט"ס בדברי הרב כסף משנה ודבריו נכונים וה"ק דלא הוצרך רבינו לתת טעם בנתן מעות ומשך דאמאי יוליכם לים המלח משום דהא ודאי סברא היא דכיון דנתן מעות ומשך הא איכא קנין גמור ולכך. יוליכם לים המלח אבל במשך ברישא דאיכא קנין דקשיא ליה כיון דאיכא קנין אמאי לא יוליך הוצרך לתת טעם מפני שהוא כמקח טעות וה"ה גבי נתינת דמים שצריך טעם זה אלא כתבו רבינו גבי משיכה דהוה ס"ד למימר דליכא מקח טעות גבי משיכה כיון דכבר משך וראה ועדיף טפי משיכה בלא מעות ממעות בלא משיכה וכדכתב הרב עצמו שם וא"כ כתב קושיית האעפ"י במשיכה שהוא יותר חזקה שם ותירצה ומינה נלמוד לנתינת מעות. עוד כתב לתרץ דברי הרמב"ם דסובר דקונ' גוי במעות או במשיכה דהברייתא דנתנה לסיטון מעל דאמרי' בפרק הזהב איירי בסיטון גוי ואחר שהתיר רבי את השמן ודלא כתוס' דאי בישראל כיון דמחסרה משיכה דרבנן תקינו משיכה לא מעל אעפ"י שנותן מעות דתקנתא דרבנן מפיקא מידי מעילה הפך מה שכתבו התוס' בע"ז דף ס"ג ד"ה והא מחסרה משיכה דהרמב"ם חולק עליהם וקשיא לי כובא על זו דא"כ מה הקשו בפרק הזהב דקשיא לר"ל ממתניתין דסיטון הא כדמוקי לה רבי יוחנן בסיטון גוי ה"נ מוקי לה ר"ל:
עוד הקשה על מה שכתב הרא"ש בפרק הגוזל קמא גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח חטים וכו' ואע"ג דרבי אבא משני הך משנה אליבא דבני מערבא דמריהטא דשמעתא לא משמע הכי אלא רבי אבא לקיים דברי רבי יוחנן בא וכן כתב מהרי"ק בשם בעל התרומות בטור א"מ סי' צ"ח גבי דין וכתב הרמ"ך הא דאין בעל חוב. ונ"ל לומר דהרא"ש מפרש שמעתא כפי' התוס' שפי' דכי מתקיף אפילו חטים וחטים נמי הכי קאמר מאי קושיא דבני מערבא ע"כ ברייתא איירי בהודיעו דאי לא כן אפילו חטים וחטים נמי וא"כ מודה האי דמתקיף לדינא דבני מערבא דבעינן הודעה אלא דאומר דאין כאן קושיא משום דברייתא איירי בהודיעו ורבי אבא אתא לקיים האתקפתא וכיון שכן ברייתא איירי בהודיעו ודינא דבני מערבא קושטא הוי דגבי כסות אשתו ובניו צריכים לטעמא דכל המקדיש וכו' דבעינן הודעא וא"כ קיימא דינא דבני מערבא לפי המסקנא ולכך הקשה הרא"ש אבל בעל התרומות סובר דעיירות דשמעתא הוי דהאתקפתא בא לדחות דברי בני מערבא דלא בעינן הודעא וכיון דרבי אבא לקיים האתקפתא בא נדחו דברי בני מערבא:
עוד הקשה על דברי רבינו ירוחם ז"ל דבנתיב כ"ז משמע דאית ליה דהנותן מעות למחצית שכר לחברו וחברו זה זקף עליו במלוה ואמר בפני עדים לעצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות והכל שלו אף עפ"י שלא שינה אבל בנותן מעות לשלוחו ליקח משמע דאית ליה גריעותא דדוקא היכא דשינה כגון שאמר ליקח חטים ולקח שעורים מהני היכא דזקפן בפני עדים אבל אם לא שינה לא וכ"כ בהדיא בנתיב כ"ז בתחלתו וכתב שם כל זה מיירי שנתן בתורת שליחות כי למחצית שכר כתבתי בשותפין משמע דאית ליה חלוק זה ובנתיב ח' בדיני רבית ח"ג כתב דברי הרי"ף ז"ל וכתב עליהם ונר' דוקא שלא שינה וכו' הרי דבמחצית שכר צריך ג"כ שישנה הפך מ"ש בנתיב כ"ח. ולי נראה לתרץ דה"ק אפי' הרי"ף דפליג לא פליג בלא שינה אבל בשינה מודה דלא גרע מחצית שכר משליחות אפילו להרי"ף וז"ש בסוף דבריו כאשר תמצא בשליחות ונמצא דלפי דברי הרי"ף כ"ש דמודה בהא אבל סברא דרבי' ירוחם היא לחלק בין מחצית שכר לשליחות כמ"ש בסי' הנז':
ולענין דינא דנ"ד נ"ל דהדין עם שמעון אף על פי שעשה שלא כהוגן ומה שחקר הח' החשוב נר"ו דכיון דהגוי היה סבור דבדיניהם בנתינת המעות קונה הרי נסתלק והוי הפקר וכיון דאיכא ספק קנה ראובן מהתוגר בנתינת המעות דאיכא מ"ד דקונה גוי בנתינת כסף אף ע"ג דר"ת וסייעתו אינם סוברים כן א"כ יכול לומר ראובן הרי אני קניתי מתחלה בספק כשהיה הפקר ואני קודם לך שהרי כתב הרא"ש ז"ל בפ"ק דמציעא גבי משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה דבהפקר אם אמר אני מושך בהמה זו לקנותה והכלים שעליה כיון דמספק' לן הרי הוא מוחזק בה מספק ותפיסת הספק מקרי תפיס' כנגד אחר שאין לו שום טענה וכו' א"כ בנ"ד נמי נאמר כיון דזה הוי הפקר דהרי הגוי נסתלק יאמר ראובן הרי יש לי קניה בספק ואין אתה שמעון יכול ליקח ממני. נראה לומר לזה דאין הענינים שוים דע"כ לא קאמר הרא"ש הכי אלא בתפס דכיון דהוא מוחזק אזלינן בתר חזקה אף על נב דהוא מספק כנגד אחר שאין לו בה שום טענה אבל היכא דליכא חזקה כנ"ד אלא שראובן נתן המעות לגוי לבד יאמר שמעון לראובן בקנייתך יש ספק דאיכא מ"ד דמעות אינן קונות דהיינו רבינו תם וסייעתו וקנייתי הוא ודאית אליבא דכלהו רבוותא ואני מוחזק ואתה ספק אינך יכול להוציא ממני שקנייתי ודאית ועוד שאני מוחזק לכן אני אומר שזכה שמעון בדינו שקנאו מן הגוי אחר ראובן הגם כי לא טוב עשה וראוי היה לעונש מכל מקום לענין דינא הדין עמו והאיסטיס שלו וכמ"ש החכם החשוב נר"ו צדקו יחדיו דבריו האמת והצדק: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: