שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קמב
שאלה ראובן מכר בתים לגוי א' ונשארה לו החזקה ולא היו רוצים היהודים ליכנס ולדור בבתים ההם מפני שהיתה החזקה של ראובן אח"כ בא ראובן ואמר כל מי שירצה ליכנס בבתים לדור יכנס ואני מוחל לו החזקה בא שמעון ודר שם ועמד ג' שנים שני חזקה אח"כ נפטר ראובן לב"ע ובאו יורשיו לתבוע משמעון הבתים כי הם חזקת אביהם ושמעון טוען שנכנס שם שמפני שאביהם מחל החזקה למי שיכנס ושישבע על כך והוא נאמן מפני שאכלה שלשה שני חזקה יורנו מורנו הדין עם מי. תשובה אפילו שיהיה כדברי שמעון אין לשון מחילה מועיל בקרקע דכן כתב הרשב"א בתשובה הוזכרה בבית יוסף ח"מ סי' רמ"א וז"ל שאלת ראובן היה תופס קרקעו של שמעון ולא היה יכול להוציאו מידו עד שאמר לו ראובן מחול לי הקרקע וכו' והשיב שם דכל שקנו מידו אפילו באומר דין ודברים אין לי בשדה זו קיי"ל דמגופו של קרקע קנו מידו וכו' משמע משם דדוקא קנו מידו הא לא קנו מידו הוה ליה כמו דין ודברים אין לי על שדה זו שאינו מועיל כלל ואם כן אם לחזקות שלנו דין קרקע יש להם וכמו שהיה דן אותם הרב הגדול מורי ורבי זלה"ה וכמו שכתב בפסקיו פשיטא ופשיטא דאין מועיל לשון מחילה וכמו שכתבתי ואפילו נאמר דיש להם דין טלטל דזה ספק קדום נפל לרבנן קשישי ז"ל וכמו שכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים כמה פעמים מ"מ לא מהני לשון מחילה במטלטלין אלא נתינה וכן כתב הרא"ש בתשובה כתבה הטור בח"מ סי' מ"ג וז"ל אבל כשיש לאדם חפץ ביד חברו ואומר לו אני מוחל לך החפץ לאו כלום הוא אלא אם כן שאמר לו אני נותנו לך עד כאן אם כן ודאי דלשון מחילה אינו מועיל כאן כלל:
אבל מה שיש להסתפק הוא כשאמר בלשון לע"ז יו לי אינפריזינטו לה חזקה דאף על גב דיש הפרש בין לשון מחילה ללשון מתנה דלשון מתנה מהני ולשון מחילה לא מהני היינו בלשון הקדש משום דלשון מחילה לא שייך אלא בחוב וכדכתב שם הרא"ש אבל בלשון לע"ז שכשאדם נותן לחברו חפץ אומר יו טי אינפריזינטו אישטי חפץ א"כ לשון אינפריזינטאר הוי לשון מתנה ודמיא למאי דכתב הטור בא"ח סי' ש"ז בהלכות שבת וז"ל השואל דבר מחברו לא יאמר לו הלוני דמשמע לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב הלויתי לפלוני כך וכך אלא יאמר לו השאילני וכתב ה"ר פרץ דבלשון לע"ז הכל לשון אחד הוא ע"כ ואם כן גם כאן נאמר דבלשון לע"ז הוי מחילה ומתנה לשון אחד ומהני דאזלינן בתר לשון בני אדם בענין מקח וממכר וכיון דלשון בני אדם לנותן דבר אומר אינפריזינטו הוי לשון מתנה:
איברא דלא דמי לגמרי לההיא דה"ר פרץ דהתם בלשון לע"ז אין הפרש כלל מהלואה לשאלה אבל הכא יש הפרש דלמחילה יאמרו אינפריזינטאר ולמתנה יאמרו דאר וכשיתן לו חפץ יאמר לו טידו אישטו אבל מ"מ אין זה חלוק כלל לע"ד דכיון דאזלינן בתר לשון בני אדם כדכתיבנא הרי אנו רואים דבני אדם אומרים בלשון לע"ז למתנה אינפריזינטו ואם כן בנ"ד אם אמר כל הרוצה ליכנס לדור יכנס קי לי אינפריזינטו לה חזקה נראה לי ודאי דמהני דהוה ליה כאומר אני נותנו לו במתנה וכיון דהחזיק שמעון קנה דהוי כמאן דאמר ליה לך חזק וקני והחזיק דקנה בחזקה לחודא:
איברא דאיכא פלוגתא דרבוותא אי חזקה לחודא באתרא דכתבי שטרי מהני או לא דהר"ן כתב בפ"ק דקדושין בשם הרמב"ן דמסתברא דכי אמרי' לא שנו אלא במקום שכותבין השטר אכולה מתניתין קאי שלא מצינו שיפה כח החזקה מכח הכסף אלא במה ששנו לקמן בברייתא בגמ' ע"כ נראה לכאורה מדברי הרמב"ן דראייתו היא משום דבקדושין פ"ק דף כ"ו הביאו שם בגמ' ברייתא יפה כח הכסף מכח השטר וכו' וכח החזקה מכח שניהם וכו' ואי איתא דעדיף חזקה מכח כסף באתרא דכתבי שטרא דחזקה מהני וכסף לא מהני אמאי לא תני לה הא עדיפותא בברייתא. וקשה לי טובא דאם כן תקשה ליה להרמב"ן ז"ל דאמאי לא תני עדיפותא אחריתי דיפה כח שטר מכסף וחזקה דבמתנה באתרא דכתבי שטרא בשטר לחודיה סגי וכסף או חזקה לא מהני מיהו לזה י"ל דהא לא הוי עדיפותא דשטר דאין זה אלא משום דנהגו לסמוך על השטר ולכך עדיף שטר אבל באתרא דכתבי שטרא דעדיף טפי חזקה מכסף הא הוי עדיפותא משום הכי הביא ראיה הרמב"ן ז"ל דאי איתא דעדיף חזקה מכסף בהא הוה ליה למיתניה. ומיהו קשה אמאי לא תני יפה כח כסף משטר דבאתרא דלא כתבי שברא קנה בכסף לחודיה ובשטר לא קנה עד שיתן את הדמים ועוד ליתני יפה כח כסף מכח חזקה דבשטר לא קנה עד שיתן דמים ובחזקה עם שטר ולא נתן דמים לא מהני א"כ כיון דדמים עם שטר מועילים ולא חזקה עם שטר א"כ כסף. עדיף ויש לומר דמאי דאמרי' דבשטר לא קנה עד שיתן דמים אין הדמים כתורת קנין אלא כתורת פרעון ומשום הכי כתב שם הר"ן דאיכא מ"ד דבעינן שיתן כל הדמים וכיון דאין הדמים כתורת קנין לא חשיב ליה עדיפותא דלא חשיב בברייתא אלא הדבר שזה עושה קנין ולא האחר זה נר' לי ליישב דברי הרמב"ן. ואם היינו מפרשים דבריו במה שכתב שלא מצינו שיפה כח חזקה מכח כסף וכו' אין כוונתו לומר משום דלא תני הא עדיפותא בברייתא אלא כוונתו לומר דאין לנו לחדש עדיפות אשר לא מצינו דבשלמא אם היינו מוצאים אותו בשום מקום בגמ' ככל הני יפויים שהקשיתי לעיל דאנו מוצאים אותו בגמ' אף על פי שלא הוזכרו בברייתא ניחא אבל כיון שלא מצינו עדיפות אחר אלא מה שהזכיר בברייתא אין לנו לומר ולחדש דעדיף חזקה מכסף במה שלא נתפרש לא בתלמוד ולא בברייתא עם זה ודאי היו כל הקושיות הנזכרות מתורצות אלא שאין זה במשמע דברי הרמב"ן ז"ל וזה ימים בפסק אחד אשר שלחתי למגנאסיא"ה כתבתי שם לשון זה של הרמב"ן ז"ל והקשיתי כל אלו הקושיות ולתרצם רציתי לפרש כפירוש האחרון שכתבתי וכתב לי משם החכם השלם סיני ועוקר הרים כמה"ר שמואל טאיטאצאק ז"ל כי לא ישר בעיניו פי' זה והוא דחוק מאד והקושיות הם חזקות וצריך לתרצם על כן נראה בעיני כעת לתרצם כאשר תירצתי בראשונה כפי עניות דעתי החלושה:
מ"מ למדנו דעת הרמב"ן ז"ל דבאתרא דכתבי שטרא לא מהני בחזקה לחודא א"כ השתא במקומותינו אתרא דכתבי שטרא הוי ואפילו למ"ד דהחזקות דין טלטל להם לא לכל הדברים אמרו וכמו שכתב הרב מהר"י ן' ז"ל בפסקיו הראשונים סי' מ"ו וכיון דראינו דכל חזקה כותבין שטר אתרא דכתבי שטרא הוו וכיון שכן להרמב"ן ז"ל לא קני בחזקה לחודא:
אלא שמ"מ אני אומר דאני רואה דעת הרמב"ן דעת יחיד ורבים חולקים עליו דרשב"ם כתב שם הר"ן דחולק עליו והרא"ש ז"ל בפסקיו בפ"ק דקדושין על מימרא דרבא דאמר לא שנו אלא שנתן דמי כולן וכו' כתב מכאן יש לדקדק אף במקום שכותבים שטר אע"ג דכסף לא קני חזקה קני ע"כ. ורבינו ירוחם כתב בנתיב י"א ח"א וז"ל אבל במקום שכותבין לא קנה בכסף בלתי שטר אבל בחזקה קונה לבדה ע"כ. וה"ה בפ"ה מהלכות מכירה כתב שכן העלה הרשב"א ז"ל והריב"ש בסימן תעיז כתב וז"ל ולזה אמרו המפרשים ז"ל דחזקה קונה בלא שטר אפילו במקום שכותבין את השטר ע"כ משמע דהוא מוסכם מכל המפרשים ודעת הרמב"ן ז"ל דעת יחיד וכבר נודע שאין לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו ומשום הכי נאמר דאין לומר בנ"ד אוקי ארעא בחזקת מאריה קמא ויאמרו היורשים קים לן כהרמב"ן ז"ל דחזקה לחודא לא קניא דדעת יחיד הוא כדכתיבנא ומה גם כי הא דחזקות אם יש להם דין קרקע הוי פלוגתא דרבוותא כדכתיב' לעיל ואם הם מטלטלים הרי שמעון הוא תפוס ואוקי ממונא בחזקתיה:
הכלל העולה דאם אמר ראובן בלשון לע"ז לי אינפריזינטו לה חזקה חזקתו של שמעון חזקה ונאמן בטענתי' במה שיאמר כיון שאכלה ג' שנים בחיי ראובן במגו דיכול לומר לקחתיה ממנו ואבד שטרי ודוקא שיאמר שמעון שנתנה ראובן ברצונו אבל אם עשה כן מחמת התוגר ודאי דלא מהני וכדכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בריש כלל ז' ח"א דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כל תוגר יתחכם לשאול כן מאת היהודי כשמשכיר לו חצרו וכן אני אומר דא"כ כל תוגר שיוציא יהודי מחצרו יכריחנו לעשות כן אלא ודאי כל מחילה או מתנה שעשה ראובן מחמת דוחק התוגר אינו כלום אלא שעשה כן ראובן מרצון נפשו ואם הדבר כן זכה שמעון בחזקתו ואין ליורשי ראובן עליו כלום אחר שישבע שמעון שהדבר כן כמו שכתבתי. אחרי כותבי ראיתי לרב הגדול מורי ורבי ז"ל שכתב בפסקיו הראשונים סי' רצ"ח כמו שכתבתי שדעת הרמב"ן ז"ל הוא בטל נגד כל הפוסקים איברא דהריטב"א ז"ל בחדושי קדושין כתב בדעת הרמב"ן דחזקה וכסף לא מהני ואפי' שניהם יחד באתרא דכתבי שטרא ומ"מ כתב שם דבמתנה אפילו באתרא דכתבי שטרא חזקה לחודא מהניא וא"כ נ"ד דהוי מתנה אפילו לדידיה מהני חזקה לחודא וא"כ הדין ברור כמו שכתבתי הנלע"ד כתבתי:
נאם הצעיר וקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: