שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קכ
שאלה ראובן היה מביא כסף מהיריד פה שאלוניקי ופגע בלוי בגני' אשר חוץ לעיר וא"ל לוי תן הכסף בידי ואעבירנו דרך הפתח ואח"כ אמסרנו בידך ובכניסת' בפתח שער העיר נעלם מעיני כל חי ויבקשהו ולא מצאו והלך לביתו ושאל ממני כספו אשר נתן בידו וכחש בו לא ראיתיך ואשר לא ידעתי תשאלני ואז נשבע לו שלהד"ם וכראות ראובן שעבר על שבועתו הוסיף שלוח לו איש אחד ושאל ממנו הכסף הנז' ונשבע ג"כ שלא הד"ם ויוסיף עוד שלוח שלוחים אחרי' פעמים שלש ולכלם כפר בענין הכסף הנז' ונשבע בכל פעם ופעם שלא היו דברי' מעולם שלקח ממנו הכסף הנז' ואח"כ הגזימוהו וישטמוהו כי מרה תהיה באחרונה שיוליכוהו בעש"ג ויעידו נגדו ומפני פחד הבריו' הוציא צרור הכסף ונתן ביד ראובן ואין פחד אלהים לנגד עיניו לכפור ולישבע לשקר כ"כ פעמים יורנו מורנו ורבינו האם ראוי להשביע ללוי זה פעם אחרת ומה משפטו ודינו על דברת שבועת ה' שנשבע לשקר כמה פעמים בפני אנשים רבים ומה גם שחסר מהכסף אשר מסר בידו ראובן אם יהיה נאמן בשבועה שלא נתן לו רק הכסף שהחזיר לו ורעה עוד מזאת שאכל מראובן כמה גרושוש' להודות לו על הכסף הנזכר והודה במקצתו וכפר במקצתו על הכל יבא דבר התורה לצדקה ושכרו כפול ומכופל מן השמים:
תשובה נראה דלוי זה חשוד על השבועה כיון שבא בשאלה דנשבע על שקר ואף על גב דלא התרו בו בשעת השבועה דהרי כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות עדות כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלו' אעפ"י שלא התרו בו שהרי אינו לוקה הרי זה פסול לעדות בד"א בשעבר על דבר שפשוט וכו' כגון שנשבע לשקר או לשוא וכו' הרי דכתב דכשנשבע לשקר הוא פסול לעדות וה"ה לשבועה דכל הפסול לעדות פסול לשבועה ואין לומר דכיון דליכא תרי סהדי דמסהדי בחדא שבועה אלא שכל א' מעיד שנשבע לו לבדו דאין מצטרפים דבהדיא אמרי' בפ' זה בורר גבי בר חמא דקטל נפשא וכו' אזיל אייתי תרי סהדי אסהידו ביה בחד מהנך חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיא וכו' הרי דאף על גב דהוי גנבות חלוקות וכל אחד מעיד שראה גנבה אחת שלא ראה אותה חברו מצטרפין לפוסלו וא"כ ה"ה בנ"ד:
אבל מה שיש כאן מקום עיון הוא דאין כאן עדים שיעידו שמסר הכסף ראובן ללוי ונשבע על שקר אלא שהוא הודה אח"כ שאותו הכסף אשר בידו נתנו לו ראובן ושנשב' על שקר וא"כ על פי הודאתו הוא נפסל דאם לא היה מודה על כך היינו אומ' דאותו הכסף אשר בידו היה שלו ולא נתנו ראובן וא"כ כיון דעל פי הודאתו הוא נפסל אין זה כלום דהא קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות עדות דאין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו כיצד הרי שבא לב"ד ואמר שגנב וכו' וא"כ בנ"ד נמי לא נעשה חשוד לוי מהאי טעמא. אלא שמ"מ י"ל דהטור בח"מ סימן צ"ב כתב בשם הרמ"ה דאף על גב דאין אדם נעשה חשוד על פי עצמו אי ניחא ליה לתובע לישבע ויטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל אם כן בנדון דידן נמי אם ראובן רוצה לישבע ויטול כמה חסר מהכסף אשר מסר בידו ישבע ויטול מלוי כיון שנעשה חשוד אף על פי שהוא על פי עצמו ומיהו דוקא צריך שיודה לוי שחייב לו מקצת שאז נתחייב שבועת התורה ואמרי' שכנגדו נשבע ונוטל אבל אם אינו מודה לו כלום כגון שהכסף שהודה לו כבר מסר אותו בידו ונמצא בעת התביעה אינו מודה לו כלום דאז אינו חייב שבועת התורה אלא שבועת היסת לא אמרי' שכנגדו נשבע ונוטל דלא אמרינן הכי אלא בשבועת התור' ולא של דבריה וכמ"ש הטור בח"מ סי' צ"ב והכי איתא בפ"ק דמציעא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ובין כך ובין כך אני אומר דהוא ראוי לעונש וגדול עונו מנשוא דהדברים מוכיחי' דעבר על שבועתו וכמו שהודה מעצמו וישיב אל ה' וירחמהו וגרושוש' שאכל אם יש עדים על כך יחזיר אותם לראובן על פי הדין הגמור וכשבולעו כך פולטו ולא ידבק בידו מאומה מדבר עבירה מרה כלענה. נאם הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: