שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קיט
שאלה ראובן ושמעון עשו שותפות בעסק הסחורות בעד משך שלש שנים רצופים והתנו ביניהם בשעת השותפות תנאים ככתוב בשטר השותפות אשר בידם. ובכלל החיובים והתנאים נתחייבו להשתדל בכל מאמצי כח לתועלת השותפות הנז' להרחיק את הנזק ולקרב התועלת וכל צד ריוח ותועלת שיבא הכל יהיה לחשבון השותפות הנז' בין שיבא בדרך סחורה ועסק בין בדרך סרסור בין בדרך הלואה מצד ומחמת החברה והשותפות הנז' בין בדרך מציאה הכל יהיה לחשבון השותפות הנז'. עוד נתחייבו שלא יהיה רשאי שום אחד מהם לשחק אפילו משום לבן אחד בשום מין ממיני שחוק שיהיה לא באמת ולא בהיתול לא ע"י עצמו ולא על ידי אחר בשום צד ואופן בעולם לבד זה אם יטילו שום אריפה של פאפיליקוש ויהיה לחשבון השותפות. עוד נתחייבו שלא לצאת ערב לשום נברא בעולם בשום צד ואופן לבד איש לחבירו יש להם רשות לצאת ערב אף שלא יהיה לצורך השותפות אבל לנברא אחר בעולם לא לא בפראנקיא' ולא בתוגרמה. עוד נתחייבו ללכת בנאמנות גמורה ושלא להעלים אפילו פרוטה אחת איש מעיני חבירו וללכת בלב תמים איש עם רעהו ושלא יוכל שום אחד מהם לעשות שום שותפות עם אדם אחר בעולם בין בפראנקיאה בין בתוגרמה על כל התנאים והחיובים הנ"ל נשבענו כל אחד לדעת חברו ועל דעת המב"ה בלי ערמה מרמה ותחבולה לגמור ולעשות ולקיים כל הנ"ל עד סוף הזמן הנז' בביטול כל מיני ואופני מודעי עד סופן ובפסול כל מיני עדי מודעי. ואחרי שנכתב ונחתם שטר התנאים הנז' עלתה הסכמתם והלך ראובן הנז' לעמוד בפראנקיאה להתעסק שם בעד ובשם השותפות הנ"ל ובעומדו שם לא עברו ימים מועטים עד כי יצא ממחיצתו ופרץ גדר וסיג השותפות ועבר ברית חלף חק השבועה החמורה הנ"ל ויצא ערב שם בעד יהודה עד כי גרם ועשה פסידא גדולה עד כי בא והגיע ראובן הנז' עד שברים. זאת ועוד מלאו לבו לעבור על שבועתו לשחק שם בכל אות נפשו והלך בשרירות לבו. ויהי כראות שמעון כן כי ראובן הנז' חלל בריתו ושבועתו פעמים שלש וגרם הפסד ונזק גדול כנז' עמד ביתר הפלטה אשר בידו ובקש להתעסק לבדו נפרד מהשותפות הנז' באומרו כי חבר ראובן קדם והתחיל בפורענות ובטל השבועה פעם ופעמים בפרט בדברים וענינים שהם עקר ויסוד שהשותפות תלוי בהם ומאז נתפרדה החבילה לגמרי ובודאי כי אדעתא דהכי לא נשבעו מתחלה. עתה יורנו מורנו אם יש טעם בדברי שמעון ויפה עשה במה שעשה והוא פטור ומותר מן השבועה שלא להתעסק נפרד מן השותפות כנז' גם יורנו מורנו אם יהיה ראובן הנז' נאמן על פי פנקסו לבא נגד שמעון כדרך הסוחרים לפחות על ידי שבועה או שמא אינו נאמן עליו בשום צד אפילו על ידי שבועה ויכול שמעון לומר לו את לא מהמנת לי לא ע"פ פנקסך ולא על ידי שבועתך אחרי כי נודע לכל ונתפרסם לעולם שעברת על שבועתך פעם ופעמים על שני דברים הנז' לעיל על הכל יבא דברו הטוב ועליו תבא ברכת טוב ע"כ:
תשובה על השאלה הראשונה פשיטא ופשיטא יותר מביעתא בכותחא דשמעון פטור משבועתו כיון דראובן עבר ואע"ג דאין ראיה כל כך מההיא תשובה דהרא"ש דכתב בכלל ח' דהיכא דנשבעו להלך יחד לארץ ישראל דאם לא הלך הא' פטור דשאני התם דאמרו בפירוש בשבועתם דילכו יחד בחברה אחת דכיון דפרשו כן ודאי דאם לא הלך האחד פטור השני ומה גם דבאותה השאלה כתוב דגלו דעתם בפי' בלשון השטר שעל דעת ללכת בחברה א' עושים כן אבל שנים שנשבעו לעשות דבר א' ולא אמרו יחד מנא לן דכשיעבור הא' פטור חבירו מ"מ הרי כתב רבינו ירוחם ז"ל בנתיב י"ד חלק ח' וז"ל שנים שנשבעו לעשות דבר אחד והא' מהם עבר על השבועה הב' פעור ע"כ והרב ב"י בסי' רל"ח בטור יו"ד כתב שדבריו נכונים בטעמם ומשם למדנו דבכל ענין שנשבעי' שנים יחד לעשותו אדעתא דהכי נשבעו שיעשו אותם שניהם אע"פ שלא פרשו בפירוש כך וכיון שעבר הא' הב' פטור וא"כ בנ"ד נתבטל ודאי השותפות כיון דעבר ראובן על התנאים הכתובים ומה שהם עיקר השותפות ובודאי דאדעתא דהכי לא נשבע שמעון וא"כ מה שעשה שמעון שנתעסק לעצמו כדין עשה ולא עבר כלל כיון ששותפו עבר על תנאי א' מהשותפות אע"פ שראובן לא עבר באותו ענין עצמו ששמעון עובר לא איכפת לן דבודאי כולה חדא מילתא דהכל הוא קיום השותפות וכיון שעבר תנאי אחד נתבטל הכל וזה פשוט מאד:
אבל מה שיש לדקדק הוא דאע"ג דשמעון פטור מהשבועה מ"מ המעות שנשארו בידו ממין השותפות הם ומאן פלג ליה והיה לו לחלוק בפני ב"ד וכדאמרי' באיזהו נשך בעובדא דתרי כותאי וכיון שלא חלק בב"ד לא עשה ולא כלום וכדכתב הטור בח"מ סימן קע"ו וא"כ כל מה שהרויח הכל לאמצע דנהי דנתבטל השותפות מפני שעבר ראובן על התנאי וגרם היזק לשותפות מ"מ ה"ז כעבר זמן השותפות דאמרי' ליה מאן פלג לך וצריך לחלוק בב"ד ואין לומר דכיון דעבר ראובן על שבועתו ונתבטל התנאי גרוע מעבר זמן השותפות דאין סברא לומר כן דמ"מ איכא טעמא דמאן פלג לך אלא לתרץ זה אומר דכפי המובן מדברי השאלה גרם ראובן נזק גדול לשמעון ואפילו אם בשיעור הנזק שעשה ראובן לשמעון לא יהיה לו חלק ביתר הפלטה שנשאר ביד שמעון אלא הכל יהיה חלקו של שמעון מפני שהא' כבר אבד ממונו אין לומר מאן פלג לך ואין לומר דהיה לו לילך לב"ד שישערו הנזק ויראו אם יהיה מגיע לראובן שום חלק ביתר הפלטה אשר ביד שמעון דכיון דאנו רואין עכשיו שהדבר כן הוא איגלאי מילתא למפרע דהכל היה חלק שמעון ואין לראובן כלום בו ואין לומר מאן פלג לך כיון שאין לו בו חלק כלל ובשלמא אם יהיה לו ביתר הפלטה שום חלק קטן ודאי דאיכא טעמא דמאן פלג לך אבל כיון דישערו ב"ד עכשיו הנזק ויראו שאין לראובן חלק במה שנשאר לשמעון ודאי דהדין עמו ולא שייך טעמא דמאן פלג כנ"ל הדברים מסברא ודי בזה לשאלה ראשונה:
ועל השאלה הב' בפרק כל הנשבעין על מתניתין שכנגדו חשוד על השבועה כיצד וכו' הקשו בגמרא וליהוי נמי שבועת ביטוי ותירצו כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני ע"כ ופירש"י דאפילו עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה שלא הוציא שקר מפיו ע"כ. ולפי דבריו חשוד בשבועה דלהבא אינו חשוד בשבועה דלשעבר אבל התוספות פירשו בשם ר"ת דפסול הוא ומאי דקאמר בגמרא לא קתני הוא דמתניתין לא מיירי במאי דאיכא למימר דבקושטא משתבע והריב"ש בסי' שי"א כתב שהרמב"ן ז"ל והרבה מן האחרונים מסכימים לדעת רש"י ז"ל והוא ז"ל כתב שם הכרעה שלישית וז"ל ולי נראה להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה והא דלא קתני במתני' שבועת ביטוי להבא בשלא אוכל ואכל משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת ביטוי להבא וכן נראה דעת הרמב"ם שכתב בפרק ב' מהלכות טוען ונטען שכל הפסול לעדות משום עבירה הרי הוא חשוד על השבועה ובפ"י מהלכות עדות כתב איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכו' ע"כ ודבריו תמוהים אצלי חדא דכמאן מפרש לשמעתא לפי הכרעתו אי כפירש"י ז"ל דמאי דקאמר לא קתני ר"ל שאין הדין כמשנתנו משום דאיכא למימר דבקושטא משתבע ומשום הכי אינו חשוד א"כ אפי' היכא דנשבע שלא לאכול ואכל כיון דאיכא הך טעמא דבקושטא קא משתבע אינו חשוד ואם מפרש כפי' ר"ת ור"ל מתניתין לא מיירי בהכי א"כ מה הוקשה לי דאמאי לא קתני שבועת ביטוי להבא היכא דנשבע שלא לאכול ואכל הא מתניתין לא מיירי בהכי. וי"ל בדוחק לקושיא זאת דמאי דקאמר בגמרא איכא למימר דקושטא וכו' הוא משום דמשום הך טעמא כשר לעדות כדכתב הרמב"ם ז"ל בסוף פרק ד' מהלכות שבועות דהיכא דנשבע לאכול ולא אכל משום הכי לא לקי דלא קאמר משום דאיכא למימר בקושטא קא משתבע וכיון שכן אינו חייב מלקות דלא עביד מעשה ולכך לא קתני לה מתני' שהוא כשר ואידך דשלא אוכל ואכל אע"ג דאית בה מעשה וחייב מלקות לא קתני לה משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת ביטוי להבא: ותו קשיא בדבריו דנהי דמי שאינו חייב מלקות לא יהא חשוד מן התורה מכל מקום חשוד מדרבנן מיהא ליהוי דלא גרע מעבר עבירה דרבנן דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות עדות שהוא פסול מדבריהם וכמו שכתב הרב ב"י ז"ל בטור חשן משפט סי' ל"ד וזה לשונו ואף ע"פ שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן משמע דכל שכן הוא לעובר על דברי תורה שאין בהם מלקות עד כאן. ומה שהצריך הרמב"ם ז"ל חיוב מלקות הוא לעשותו פסול מן התורה כדמוכח מדבריו בפרק י' מהלכות עדות מיהו גם לזה י"ל דלית ליה דברי הרב ב"י ז"ל אלא דלא הוי חשוד מדרבנן אלא במילי דרבנן דאית בהו מעשה דאלו הוי של תורה הוי בהו מלקות ועשו חזוק לדבריהם כשל תורה אבל דבר שאין בו מלקות מן התורה גריע:
ותו קשיא לי טובא בדברי הריב"ש שכאן בסי' שי"א רצה לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דהיכא דנשבע לפרוע ולא פרע שאינו נקרא חשוד ובסי' דש"מ כתב בהפך זה שכתב גבי אחד שנשבע לפרוע לחבירו כל מה שיעלה היין ולא פרע ז"ל שם וגם לדעת רבינו תם והרמב"ם ז"ל דאפילו בעובר בשבועת ביטוי להבא נעשה חשוד ונראים דבריהם אפ"ה בנדון זה לא נעשה חשוד וכו' שהרי אפשר שכשעבר הזמן וכו' הרי מוכח התם דאפילו היכא שנשבע לפרוע ולא פרע דאין בו קיום מעשה ואינו חייב מלקות דהוי חשוד לשבועה והוא הפך מה שכתב כאן. גם בסי' תקט"ו כתב גבי עובדא בההיא דסימן דש"מ על אחד שנשבע לפרוע ולא פרע וז"ל אבל לדעת רבינו תם והרמב"ם והרא"ש ז"ל הוי חשוד ומחלוקתם תלוי וכו' הרי ג"כ מבואר שם דהרמב"ם ז"ל אית ליה כל שבועת ביטוי דהוי חשוד על השבועה ודבריו סותרים את דבריו וצריך עיון. אבל כפי האמת נראה לי מה שכתב בסי' דש"מ ובסימן תקט"ו עיקר דודאי הרמב"ם כרבינו תם סבירא ליה שכן כתב בהדיא בפרק שני מהלכות טוען דהיכא דעבר על שבועת ביטוי הוי חשוד וזהו כדעת רבינו תם ז"ל וכן פירשו שם ההגהות וכן כתב הר"ן ז"ל בפרק כל הנשבעין דדעת הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כדעת רבינו תם ואע"ג דפרק עשירי מהלכות עדות הצריך לפסול לעדות חיוב מלקות יש לומר דהיינו מדאורייתא כדכתיבנא אבל מדרבנן אף על פי שאין בו מלקות פסול וכן מוכח מדבריו דסתם וכתב דהיכא דעבר על שבועת ביטוי הוי חשוד ולא חלק בין אית ביה מעשה ללית ביה מעשה א"כ נמצא דדעת רבינו משה בר מיימון ז"ל כדעת ר"ת ואע"ג דהטור בסי' צ"ב כתב דדעתו כדעת רש"י ז"ל נראה לי דטעות סופר הוא והרמב"ן בנו"ן גרסי' והיינו הרמב"ן ז"ל דכתב הריב"ש דאית ליה כסברת רש"י:
הרי ראינו הפוסקים מערכה לקראת מערכה דהרי"ף ורש"י והרמב"ן והרשב"א והרבה מהאחרונים אית להו דאינו חשוד והרמב"ם ורבינו תם והרא"ש ורבינו חננאל ור"י ז"ל אית להו דהוי חשוד א"כ ראובן זה המוחזק ובא שמעון להוציא ממנו יכול לומר קים לי כהני דאמרי דאיני חשוד ואני נשבע ופטור וצריכים אנו לזה להיכא דחייב ראובן שבועת התורה אבל אם חייב שבועה מדבריהם הרי כתב הטור ז"ל בסי' צ"ב דלא אמרי' בהא שכנגדו נשבע ונוטל ופטור ראובן אפי' שיהא חשוד ומ"מ אפילו בשבועת התורה הוא פטור מטעם קים לי כדכתיבנא והדברים פשוטים לעניות דעתי:
הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: