שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קי
שאלה ראובן שמעון ולוי שהיו שותפים והיו נושאים ונותנים עם נכסיהם ונכסי אחרי' מחובות שהיו חייבין שלשתן יחד לסוחרים וקרה להם מקרה והפסידו הנכסים שלהם ושל אחרים ובין כך ובין כך שמעון ולוי מתו גם שניהם ונמצא ראובן חייב לסוחרים מחשבון השותפות יותר ממאתים אלפים לבנים ולא נמצאו בידו מכל נכסי השותפות רק כמו שלשים אלפים לבנים ועם אותם הל' אלף לבנים הנז' נתעסק ראובן והלך למרחקים הלוך ושוב כמה שנים וכמה פעמים קפצו עליו רוצחים בדרכים ובחמלת ה' עליו הציל את עצמו אך שללו נכסיו פעם ופעמים והכניס עצמו בכמה סכנות עצומות בדרכים המסוכנים והרחוקים מאוד כדי להביא די מחסורו לצאת ידי חובתו ומהחובות הנשארים עליו מחשבון השותפות הנז' ועתה יורשי שמעון ולוי קפצו על ראובן ומבקשים ממנו חשבון נכסי השותפו' שהיה לו עם שמעון ולוי ובפרט ממה שנמצא בידו מהחובות אחר פטירתם וראובן טוען שאותם כמו שלשים אלף לבנים נתפרע הוא מהם מפני שהשותפים הנז' היו חייבים הם בפני עצמם קודם השותפות חובות לאחרים וגם הוא היה חייב בפני עצמו חובות לאחרים ותנאי השותפות היה שיפרעו כל אלו החובות מן השותפות והוא פרע חובות אשר היה להם ולכן נטל הוא כנגדם סך מעות לפרוע חובותיו שהוא חייב בפני עצמו כמו שפרע חובות השותפות וזה הסך היה עולה כנגד מה שפרע בעבורם ועדיין פרע יותר ועוד שאפילו לא היה מקבלם לחשבון זה הרי קבל על עצמו לפרוע לכל בעלי חובים מצורך השותפות ולא נשאר לו כלום ואדרבה נשאר חייב בעבורם כל הסך שנשארו חייבים שהרי נאבד הכל. יורנו מורנו אם יש ליורשים זכות או תביעה על ראובן מצד השותפות הנזכר או אם אחר פטירתם נתבטל השותפות שהיה ביניהם ושכרו כפול מן השמים:
תשובה איברא דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מה' שותפי' דהיכא דמת אחד מן השותפים או מן המתעסקים בטל השותפות אפילו היה השותפות לזמן וא"כ בנ"ד כיון שמתו שמעון ולוי נתבטלה השותפות אבל מ"מ היה לו לראובן לחלוק בפני שלשה וכיון שלא חילק הריוח לאמצע וכדכתב הטור בח"מ סימן קע"ז. ועוד כתב הרא"ש בתשובה הובאה בדברי הטור בסימן הנז' גבי אלמנת שמעון שתבעה לאלמנת ראובן שלבעלה גבו המס בעבורה ואלמנת ראובן השיבה שעל מנת כן טרח בנכסים לעשות בהם כשלו והשיב שם בסוף דבריו כי דרך אחין השותפין אם נפטר א' מהם הנשאר טורח בכל הממון בשביל יתומי אחיו ולאלמנתו וכל זמן ששתק הריוח לאמצע ולא שיטול בשכר טורחו ממה שמגבין הקהל לאלמנה עד כאן הרי משמע דהיכא דהיו השותפים אחין ולא חלקו אע"פ שמת אחד מהם הריוח לאמצע ואפי' שכר טורחו לא יטול:
ואם כן בנ"ד שאחד מן השותפים הגידו לי שהוא אח לראובן ולא חלק נראה לכאורה דהריוח לאמצע כי כן דרך לטרוח בשביל יתומי אחיו ואפילו שכר טורחו לא יטול ואפילו בעד חלק האחר שאינו כ"כ קרובו אלא הוא בן אחיו מ"מ על הרוב יטול כדין שותף היורד ברשות בנכסי שותפות שכתב הטור בסימן קע"ה שנוטל כאריס וא"כ הכא נמי יטול בעד חלק האחר שאינו כ"כ קרוב שכר טורחו ובשביל אחיו לא יטול שכר טורחו זה היה נראה לכאורה:
אבל כבר אפשר לבטל כל זה משום דכאן לא נשארו נכסים כלל ומה חזה לו לראובן לחלוק בפני ג' אדרבה הוא חייב עדיין יותר ויותר בעדם. אבל אין טעם זה מספיק בעיני מפני שהגידו לי שבכל שטרי החובות הם שלשתם חייבים ונשארו ליורשי שמעון ולוי מהם מטלטלים וקרקעות וא"כ נכסי שמעון ולוי הנשארים הם משועבדים לבעלי חובות אשר הם חייבים להם בשטרות ואלו השלשים אלף לבנים מאלו החובות הם וא"כ איך יטול אותם ראובן כיון שהיום או למחר יבאו הב"ח לטרוף מנכסי שמעון ולוי המשועבדים להם באותם השטרי חובות ולא עוד אלא שאפשר שיאבד אותם ראובן ויתחייבו לפרוע יורשי שמעון ולוי מנכסי מורישם אשר נשארו להם וא"כ ראוי לראובן שיפרע החובות ויסלק חובות השטרות כדי לסלק השעבוד מעל נכסי שמעון ולוי ולא ללכת ולהסתחר במעות אשר אינם שלו ולסכן עצמו בדרכים כי אולי ח"ו יארע לו מאורע רע וישארו נכסי שמעון ולוי משועבדים או אם לא הגיעו זמני החובות לפורעם היה לי ליתן חלק היתומים ביד ב"ד והיה די לו בכך דאע"ג דכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות שותפין דאם היה עליהם חוב לאחרים והם אחראין זה לזה אינם יכולים לחלוק עד הזמן והטעם נראה מלשונו מפני שאולי יפסיד הא' חלקו ויפרע חברו בעבורו וכמו שביאר הרב מהר"י קולין ז"ל בשרש ק"כ וא"כ נראה דהיכא דמת אחד מן השותפים אמרינן נמי דאולי יפסיד השותף חלקו וישארו נכסי היתומים משועבדים ויתפרעו מהם חלק השותף לא היא אלא הרשות ביד השותף לחלוק דאין סברא לומר שהשותף האחד יטריח עד הזמן ויטלו היורשים חלק עם השותף כיון ששותפו מת אלא יניח חלקם בב"ד וסגי ואעפ"י שנכסי היתומים נשארים משועבדים בשביל השותף גם השותף נשאר משועבד בעד חלקם וכי היכי דהיכא דמת תוך הזמן הרשות ביד השותף לחלוק ה"ה נמי היכא דהיה עליהם חוב אף על פי שיש לחלק ביניהם מהטעם שכתבתי למעלה דאולי יפסיד האחד חלקו ויש פנים לכאן ולכאן:
מ"מ בנ"ד אין אנו צריכים להכרע' זו דראובן זה לא עשה כלל מזה וג"כ אין טעם לפוטרו וכל הריוח אשר הרויח הוי לאמצע. אבל מ"מ מכח הטענה האחרת הכתובה בשאלה שטען ראובן נר' ודאי פשוט שהדין עמו דכיון שהוא נתפרע בעד מה שפרע בעבורם והיא תנאי ביניהם שכל החובות יתפרעו מן השותפות א"כ הוי כאלו לא נשאר כלל שאלו שלשים אלפים לבנים היו חייבים לו שותפיו והוא נתפרע מהם ולא היה צריך לעשות זה בפני ב"ד דאין כאן חלוקה לומר מאן פלג לך כדאמרינן באיזהו נשך בעובדא דכותאי דכיון דלא שייך חלוקה מה שעשה שנטלם למשכונו כדין עשה:
ולענין אם חייב ראובן שבועת השותפים יש כמה צדדין לפוטרו חדא דאיכא פלוגתא אי בעי' הודאה במקצת או לא וכדכתב הטור בה"מ סימן צ"ג וכתב הרב הגדול מורי נר"ו בפסקיו סימן ק"ל ולדעתי אעפ"י שרבים הם הסוברים דבשבועת השותפות לא בעי' הודאה מ"מ אחר שרש"י והרשב"א והרמ"ה ז"ל סבירא להו דבעינן הודאת פרוטה ודאי אין בידנו להכריחו לישבע שיאמר קים לי כהני רבוותא דסברי דאין משביעין שבועת השותפים אלא היכא דאיכא הודאה במקצת ובנ"ד אינו מודה ראובן כלל אדרבא אומר שפרע בעדם יותר ויותר: שנית דבנ"ד אין כאן עדים שהוו שותפים ובאנו למחלוקת הרמב"ם וסיעתו והרא"ש ז"ל דלהרא"ש אמרינן מגו לפוטרו משבועה כדכתב הטור ז"ל בסימן צ"ג אם כן היה יכול ראובן זה לומר מעולם לא נשתתפנו ואיני חייב לכם שבועת השותפים ואפילו שמעון ולוי קיימים והיו אומרים לו נשתתפנו לא היו יכולים להשביעו על כך כיון דאין טענה זו מביאו לידי ממון וכדכתב הרמב"ם זיל בפ"י מהלכות שותפים ולהרא"ש דאית ליה מגו לאפטורי משבועה נמצא דזה פטור מגו דיכול לומר לא נשתתפנו מעולם אי נמי אפילו תאמר דאין כאן מגו דלא נשתתפנו דכבר יצא הקול מכמה שנים שהם שותפי' ולא היה מעיז פניו לומר כן מ"מ היה יכול לומר חלקנו דגם בטענה זו פוור משבועה כדכתב הרמב"ם שם בפ"י וכן הטור בסימן צ"ג וכיון דהרא"ש מסייע ליה מצי למימר קים לי כהרא"ש ז"ל וכן הר"ן בפרק כל הנשבעין נראה דהסכים לדעתו יעויין שם שלישית שהרי כתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות שותפין מכאן הורו רבותי שאם מת השותף הא' אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא שהרי אינו יודע שחושדו אביו בשתי כסף וכו' ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי לדון שהרי היורשים משביעים את האשה שנעשית אפטרופא בחיי בעלה ע"כ וא"כ לדעת רבותיו של הרמב"ם אין היורשים יכולים להשביעו: איברא דדחה הרמב"ם ז"ל סברא זו והביא ראיה נכונה מההיא דהיורשים משביעים את האשה וכו' וביאור דבריו דפרק כל הנשבעין אמרינן דאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית תשבע ואע"ג דמשם אין ראיה כ"כ דמצינן למימר דמתניתין איירי שבעלה משביעה ולא היורשים מ"מ בפרק הכותב מוכח בהדיא דהיורשים משביעים אותה על מה שנעשית אפטרופא בחיי בעלה ולדברי רבותיו הקשה דאיך יכולים להשביעה דילמא לא היה בעלה חושדה בטענת שתי כסף אלא ודאי שהיורשים משביעים אותה זה נראה ביאור דברי הרב ז"ל. ועל כן אני תמוה על הרב בעל כסף משנה שכתב, דאינו מכיר אותה ראיה דאיכא לאוקומה כשחושדים אותה בב' כסף ולא נתבררו לי דבריו דכיון דהם משביעין אותה על מה שנעשית אפטרופא בחיי בעלה האיך ידעו אם חשדה אביו בשתי כסף ואם מוקמת לה שאמר להם אביהם כן זה דוחק גדול ומה שאמר רב נחמן והוא שיש טענה שתי כסף דמשמע דקאי אכולהו דקתני במתני' בסוף כל הנשבעין ושם נזכר האשה נושאת ונותנת בתוך הבית וכדנראה דדייק הרב הנז' לדחות דברי הרמב"ם מ"מ יש לומר דלא אמר כן רב נחמן אלא אשארה:
ואת"ל דקאי האשה הנותנ' איירי כשבעלה משביע' בדוקא וכדכתב הרי"ף בפ' הכותב דבכל גוונא איירי מתני' אבל כשהיורשים משביעים אותה על מה שנעשית אפטרופא בחיי בעלה ודאי דליכא בהו טענת שתי כסף ונמצאו דברי הרמב"ם על נכון ומ"מ אעפ"י שדחה סברת רבותיו בטעם נכון מ"מ יכול ראובן לומר קים לי כרבותיו של הרמב"ם כדי לפטור משבועה וא"כ נמצא ראובן פטור משבועה מכל הצדדים ומ"מ יחרימו עליו חרם סתם אם כדבריו כן הוא:
הכלל העולה דראובן זכאי בדינו ואפילו יש לו אלף אלפי זהובים אין יכולים לתבוע ממנו יורשי שמעון ולוי מאומה ואפילו שבועה אינו צריך מן הדין אלא חרם סתם ומ"מ להיות נקי מה' וישראל לצאת מפני החשד ישבע שכדבריו כן הוא הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי:
הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: