שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה עד
שאלה חכם א' שנשבע ע"ד רבים מפורשים לבלתי היות מרביץ תורה בתוך ק"ק פלוני על תנאי שיתנו בידו כתב אחד חתומה מכל בני הקהל הנז' שלסוף ד' שנים רצופים ימנו אותו עליהם לראש ולקצין ככל שאר מרביצי תורה ואמרו שלזמן פלוני יתנו הכתב בידו ואח"כ נתחרטו בני הקהל ורצו למנותו על אפו של החכם הנז' והוליכוהו לבית הכנסת והושיבוהו על הכסא בזמן שהתנו ביניהם שהיה להם ליתן הכתב חתומה מכל בני הקהל הנז' והכתב לא נתנו ועתה רוב בני הקהל מוסרים נפשם למות אם לא ירצה החכם הנז' להיות מרביץ תורה ביניהם ואינם רוצים לחתום הכתב מד' שנים הנז' יורנו מורנו אם שבועה זו מותרת ואת"ל שאינה מותרת אם יש לה התרה ושכרו כפול ומכופל מן השמים תשובה בענין שבוע' זו יש צדדים להחמיר הא' שהיא לתועלת חברו דהרי החכם נשבע לבקשת דרישת היחידים אשר נפלו ביניהם קטטות ומריבות כפי אשר שמענו ובהא איכא פלוגתא דר"ת אית ליה דמתירין לכתחלה וכמו שכתב הרשב"א בשמו בחדושי גטין בהשולח הביאו הרב מהרי"ק ז"ל ביו"ד סימן רכ"ח יע"ש ושם נראה שהסכים עמו וכן כ' הריב"ש בתשובותיו בסימן קפ"ו וש"ע ובסימן תנ"ג כתב הדבר מפורש יותר שכתב על דין זה כדאי הם ר"ת והרשב"א לסמוך עליהם משמע דבחדא שיטה אזלי:
איברא דיש לתמוה דהרב מהר"י קולין ז"ל בסימן נ"ב הביא תשובה להרשב"א ז"ל על ראובן שנשבע ע"ד שמעון שלא יתעסק בסחורה שלא ברשותו וכו' דמוכח מההיא תשובה דהיכא דיש לו הנאה למשביע אפי' לא קבל הנשבע טובה מהמשביע דאין מתירין לו לכתחלה וכן למד שם הוא מדבריו והוא הפך הנאמר בחדושי גיטין כדכתיבנא גם שם לא הונח לי במה שהשוה הרב מהר"י קולין ז"ל בקבל טובת הנאה הראב"ד והרשב"א דאם התירו אינו מותר דכפי מה שנראה מדברי הריב"ש בסי' קפ"ו וש"ע ובמקומות אחרים משמע דדעת הראב"ד ז"ל דכל נשבע לתועלת חברו אם התירו לו אינו מותר ומשמע דכללא כייל אפילו שלא קבל טובת הנאה אלא שנעשה לתועלת חברו לבד ולכל זה צ"ע:
מ"מ למדנו דבהא איכא פלוגתא דלהרשב"א ור"ת מתירין לכתחלה וחלקו עליהם האחרונים ז"ל וכמו שכתב הריב"ש בסימן ש"ע וז"ל אין חילוקו של הרב מבואר כל הצורך ולא הסכימו כל האחרונים ז"ל הא חדא ריעותא שנית דהחכם נתקשר יחד עם היחידים בההיא הנאה שהם מתקשרים עמו ומקרי טובת הנאה ובהא ר"ת אית ליה דאם התירו מותר והראב"ד והרשב"א חלקו עליו והגם כי הרב ב"י ביו"ד סי' רכ"ז כתב לשון הרשב"א בתשו' וז"ל אם נדר או שבועה היה לתועלת מי שנשבע וכו' אין מתירין לו אלא מרצונו ואפי' אם התירו לו שלא מדעתו ורצונו אינו מותר וגם ר"ת מודה בכך וכו' וכתב עליו הרב ב"י ואין נראה כן מדברי המפרשי' אלא דאפי' מקובל טובה מחמת נדרו סובר ר"ת שאם התירו לו מותר ע"כ משמע דאית ליה להרשב"א דלר"ת אם קבל טובת הנאה אם התירו אינו מותר נ"ל דאין להבין כן מדבריו דא"כ קשיא טובא דפליג הרשב"א ז"ל מדידיה אדידיה שהוא כתב בחדושיו בהשולח והביאו שם הרב ב"י דיש מתרצין בדיעבד מותר ותדע מדסמך צדקיהו על מה שהתירו לו סנהדרין וכו' זו היא דעת ר"ת ז"ל הרי כתב בהדיא דר"ת אית ליה בהדיא דצדקיה קבל טובת הנאה דאם התירו מותר ועל הרב ב"י שהבין בדבריו כן יש לתמוה למה לא הקשה מדבריו על דבריו דפ' השולח. לכך נ"ל לומר דתרי דיני קאמר הרשב"א התם חדא דאין מתירין לכתחלה וחדא דאם התירו אינו מותר ומאי דקאמר וגם ר"ת מודה בכך קאי ארישא דלישניה דקאמר אין מתירין לו אלא מרצונו ולא אסיפא דלישניה והגם כי לשונו דחוק צריכין אנו לומר כן מחמת הקושיא שהקשיתי הא ריעותא תנינא. שלישית דשבועה זו היא ע"ד רבים מפורשים דאין לה היתר כי אם לדבר מצוה לכן אחרי רואי כל אלה הריעותות חוששני קצת לומר דאם שבועה זאת היתה קיימת שנתיר לכתחלה דאע"ג די"ל דמקרי דבר מצוה להרביץ תורה בקהל וכדכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בח"ג שאלה פ"ח דאין ספק דלמצוה כזאת מתירין אפילו ע"ד רבים ואע"ג דאינה טובת הנאה כי נ"ד דאינה הנאה גמורה מה שמתקשרים זה עם זה כדכתב שם מ"מ אם החכם נשבע ע"ד רבים מפורשים אשר בעיר והם צווחו כפי מה ששמעתי דאינם רוצים בהתרה לא מהני לפי מאי דכתב הריב"ש ז"ל בתשובה בסימן תקי"א ואע"ג דהרב ב"י בסימן רכ"ד לא היה דעתו כן נראה מדבריו שם שביטל דעתו מפני דעת הריב"ש ועוד אפשר דמאי דמקרי דבר מצוה היינו כשנשבעו הקהל שלא ליקח חכם מרביץ תורה דהא ודאי מצוה גדולה היא שיהיה להם מי שידרוש בכל שבת ושבת אבל החכם שנשבע ע"כ אין זה דבר מצוה שהרי אפשר להם ליקח חכם אחר שידרוש להם:
איברא דעדיין יש מקום לומר דאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות אבל מותר לכהן להטמא בבית הפרס וכו' לדבר מצוה כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה אע"פ שיש שם מי שילמדנו בא"י לא מן הכל אדם זוכה ללמוד ע"כ משמע דקרי דבר מצוה למי שהולך ללמוד מרב אי אפילו שיש אחר שילמדנו והתיר לכהן להטמא בבית הפרס על כך גם בנ"ד כיון שחפצים בחכם זה שידרוש להם יותר מאחר והוא רצוי לרוב אחיו ודאי דהוי דבר מצוה ועוד יש לעשות סניף לזה מה שכתב הרב מהר"י אדרבי ז"ל בפסקיו סי' ס"ד וז"ל ואין דרך ומבוא לסלק כל זה ולשים שלום ביניהם אחר החקירה והדרישה לפי מה שאמרו לי כי אם בזה האופן להתיר שבועת המושבעים המתחרטים משבועתם ויתחברו עם רוב הקהל ומתוך כך הנשארים לא יחזיקו כ"כ בסברת' באופן שיבא הדבר לידי גמר טוב ולהיות שלום ביניהם ע"כ גם נאמר בנ"ד כי האי גוונא דעל ידי כך יהיה שלום דהנשארים לא יחזיקו בסברתם אחר שירצו רוב הקהל ועוד טעמים אחרים שכתב שם לקרב הדבר לענין מצוה שייכי בנ"ד ומ"מ כיון דרבים מפורשים צווחי קמן ודאי דאין להתיר וכמו שכתבתי וא"כ אם השבועה היתה קיימת הייתי חושש להתירה לכתחלה. אך השבועה בעיני מעיקר' בטלה כיון דהיא היתה על תנאי ולא נתקיים וכ"ת הרי כתב הטור בא"ה בשם הרא"ש דבכל מקום שהזכירו תנאי בין באיסור ובין בממון צריכים כל דיני התנאי וכן כתב הרמב"ם ז"ל א"כ כיון דפסקו כר' מאיר לגמרי דבעינן תנאי כפול הא בפ' האומר משמע דרבינו מאיר גבי ההיא דא' תנקה מאלתי דבעינן תנאי כפול גבי שבועה וכדפירש"י דהוצרך לכפול התנאי להפטר מן השבועה וכיון דבנ"ד לא כפל א"כ השבועה קיימת והתנאי בטל הא לאו מילתא היא חדא דהתוס' כתבו בסוף שבועת העדות דשאני התם דאיכא ממונא דוכל טוב אדוניו בידו משמע דבעלמא היכא דליכא צד ממונא לית ליה לרבי מאיר תנאי כפול בשבועה ואפילו נאמר דאין הרא"ש ז"ל סובר כן דלא משמע הכי מדבריו אלא בכל גוונא בעינן תנאי כפול מ"מ הא אמרי' אפילו בממון דאיכא דברים דלא בעי אלא גלוי דעת בלבד כגון ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל דאומדנא דמוכח הוא ה"נ בנ"ד אחר שעברו ביניהם מריבות רבות כפי מה ששמעתי ומפני זה נתפשרו שיעשו כתב זה ודאי דעל מנת כן נשבע החכם ולא בעי תנאי כפול הנראה לע"ד כתבתי ועדי בשמים וסהדי במרומים כי השתדלתי להציל עצמי משלוח ידי בעטי אשר אתי בענין זה במקום גדולים ורבנים נר"ו אבל הפצירו בי ולא יכולתי להשיב פניהם ריקם להגיד מה שנרא' לעניות דעתי כי כבוד הרב הגדול מורי ורבי זלה"ה גדול עלי:
נאם הקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זללה"ה: