שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה עג
ראה ראיתי השאלה הבאה מארץ אבילונ' אחריה דמר מרא דארעא תורה וגדולה בר אוריין ובר אבהן בנן של קדושים הח' השלם הכולל כמה"ר משה אלבילדה נר"ו אשר כל בני העיר למקטון ועד גדול לראש עליהם נתנוהו וקבלוהו עליהם בשבועה חמורה בכל אלות הברית וזה להם יותר מעשר שנים כי כלם יחד שותים מים מבורו באר מים חיים ויהי היום קם איש אחד מתלמידיו מיחידי קהל אחד ואמר שלהיות שהחכם הנז' הוא מרביץ תורה בארבע קהלות ובכל שבת ושבת דורש בקהל אחד ונמצא שבקהלו הם שלשה שבתות בכל חדש בלא תורה ושרוצה לדרוש ההוא תלמידא כל השלשה שבתות שהחכם הנזכר אינו דורש שם ובא לכאן איש א' אשר טען בשבילו טענותיו בפני חכמי עצומי רבני עירנו נר"ו. אי לזאת אמרתי אני אל לבי אשלחה ידי בעטי אשר אתי לברר וללבן הדברים כפי אשר תשיג ידי ומאודי אם יראה בעיני הרבנים המובהקים הנני בא לשתות בצמא את דבריהם ולהתאבק בעפר רגליהם:
ואומר דיש להחכם השלם הנזכר טענה על התלמיד משני צדדין האחד שהוא תלמידו וכבר אמרו בעירובין פרק הדר ובסנהדרין פרקא קמא כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. השני שהקהל קבלוהו עליהם לראש לקצין בכל אלות וחומרות הברית ובשבועה חמורה ואפילו לא יהיה תלמידו אינו רשאי לדרוש במקומו ולא הקהל יכולים לקבלו. ואומר דאל הצד הראשון לכאורה יש לתלמיד ארבעה טענות לפטור את עצמו חדא דאם אמרו מורה הלכה בפני רבו לא אמרו בדורש שאינו מורה שום דין אלא מפרש פשטי הכתובים. ב' שאפילו במורה כתב ר"י ז"ל שאינו אסור אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו וכדכתב הטור בסימן רע"ב אבל כשאומר דינים ומלמד ולא יהיו על מעשה שנשאל נראה מדברי ר"י דמותר. ג' שהרי כתב הרב מהר"י קולין ז"ל בסימן ק"ע בשם סמ"ק מצות ר"ך דבזמן הזה שאנו לומדים מפי ספרים אין לומר מורה הלכה בפני רבו ולא נאמר דין זה אלא בימי התנאים שהיו לומדים על פי הקבלה אבל בזמן הזה לא. די שהרי נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות תלמוד תורה דברבו שאינו מובהק שלא למד רוב חכמתו הימנו מותר להורות בפניו וזה התלמיד אומר שלא למד רוב חכמתו הימנו ועתה אבאר כל אלה הטענות:
ואומר דעיקרא דהאי מילת' איתא בסנהדרין פרקא קמא ובעירובין פרק הדר דיש שם שתי סוגיות סותרות זו לזו בסנהדרין אמרו על רבה בר בר חנא אי גמיר רשותא למה לי למשקל ותירצו משום מעשה שהיה דתניא פעם אחד הלך רבי למקום אחד וראה שהיו מגבלין עיסותיהן וכו' באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נעל רשות מרבו עוד אמרו שם תנחום בריה דרבי אמי איקלע לאתר דרש להו מותר ללתות חטין בפסח אמרו לו לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמוד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלשה פרסאות כנגד מחנה ישראל וכו' נראה מכאן דחוץ לשלשה פרסאות מותר. ובעירובין פרק הדר אמרו אמר רבא בפניו אסור וחייב מיתה ושלא בפניו אסור ואין חייב מיתה ושלא בפניו לא והתניא ראב"י אומר לא מהו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן וכו' ותלמיד א' היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו א"ל רבי אליעזר לאימה שלום אשתו תמיה אני אם יוציא זה שנתו וכו' ואמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן אותו תלמיד יהודה ן' גוריא שמו והיה רחוק ממנו שלשה פרסאות ותירצו בפניו הוה והקשו והא רחוק ממנו שלשה פרסאות קאמר וליטעמיך שמו ושם אביו למה אלא שלא תאמר משל היה עד כאן. נראה מסוגיא זו דשלא בפניו דהיינו חוץ לשלשה פרסאות אסור הפך הסוגיא דסנהדרין ולתרץ קושיא זו נאמרו בפירוש אלו הסוגיות ארבעה פירושים. האחד פירשו בעלי התוספות ואמרו דמה שכתב בסנהדרין תלמיד אל יורה אלא אם כן רחוק שלשה פרסאות היינו תלמיד חבר ולכך מותר לאחר שלשה פרסאות ומה שכתוב בעירובין הוא תלמיד ממש והקשה הרשב"א בסימן קי"א על זה דתלמיד סתם לא משמע אלא תלמיד ממש ולא תלמיד חבר ועוד דהא רבה בר בר חנא ורב תלמודי רבי היו ולא תלמידים חברים ואפילו הכי אמרינן התם בסנהדרין דכי נחתי לבבל שקלי רשותא מרבי ואמרינן כיון דגמירי למה להו רשותא ופרקינן משום מעשה שהיה וכוי אלמא דאי לאו גזירתיה דרבי הוה שרי בלא נעילת רשות עד כאן. ותמיה לי מאי קשיא ליה להרשב"א נימא דמאי דאמר רבא שלא בפניו אסור בפרק הדר הוא משום גזרה דרבי אבל אי לאו הכי הוה שרי וכן ראיתי להריב"ש בסי' רע"א כשכתב דעת התו' כ' שם וחוץ לשלשה פרסאות אסור ואין חייב מיתה ואיסורא משום הך גזרה ומנא ליה להרשב"א דמאי דאמרו התוס' ברבה אסור חוץ לשלשה פרסאות הוא מדינא עד שיקשה עליהם קושיא זו. הפירוש הב' פירש הרשב"א בסימן הנז' דבפניו ממש חייב מיתה דהיינו פניו ממש או מקומו ועירו ושלא בפניו עד ג' פרסאות אסור מן הדין וחוץ לג' פרסאות אסור משום גזרה ואיכא נפקותא בין איסור גזרה לאיסור מן הדין להיכא דנטל הרשות מרבותיו כדכתב שם. הפי' הג' הוא פי' הרמב"ם וביארו הריב"ש בסי' רע"א וז"ל והרמב"ם נר' ממ"ש בפ"ה מה' ת"ת שדעתו ג"כ דבפניו ממש איכא חיוב מיתה ושלא בפניו תוך ג' פרסאות אסור להורות כלל וליכא חיוב מיתה וחוץ לג' פרסאות מותר להורות באקראי בעלמא למי ששואל לו והיינו ההיא ברייתא דתלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות אבל לקבוע עצמו להוראה וכו' ותמיה אני מהיכן ראה הריב"ש בדברי הרמב"ם דהוא סובר דדוקא בפניו ממש הוי חיוב מיתה אבל עד ג' פרסאו' איסורא ולא חיוב מיתה וכדעת הרשב"א הא הרמב"ם לא כתב שם אלא כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה היה בינו ובין רבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב ומדלא כתב הרמב"ם אלא ב' גדרים בפניו וחוץ לג' פרסאות משמע דס"ל בהא כרבי דכל תוך ג' פרסאות הוי בפניו ותו דבשלמא הרשב"א ז"ל הוצרך לחלוקי בהא כדי לתרץ הסוגיות אבל להרמב"ם כבר מתורצות בחילוק דדרך אקראי לדרך קבע וכמו שכתב מהרי"ק בסי' ק"ע והרב ב"י בסי' רמ"ב בטור יו"ד ולמה ליה תו חילוק דכתב הרשב"א ואי אית ליה הך דהרשב"א אמאי לא מתרץ בהא ולא היה לו לחלק בין דרך אקראי לדרך קבע דלכאורה בחד מנייהו סגי ונראה דסובר הריב"ש דע"כ אנו צריכי' לומר כן לדעתו דכיון דבפניו הוי אפילו דרך פעם א' לבד א"כ גם שלא בפניו הוי אפילו דרך עראי דמאי דהוי בפניו הוי שלא בפניו וא"כ אי שלא בפניו הוי חוץ לג' פרסאות א"כ חוץ לג' פרסאות דרך עראי אסור וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דבפ"ק דסנהדרין משמע דחוץ לג' פרסאות מותר והכא אסור אפי' דרך עראי אלא עכ"פ צ"ל דשלא בפניו הוי תוך ג' פרסאות ואפי' דרך עראי אסור וחוץ לג' פרסאות מותר דרך עראי והיינו דאמרי' בפ"ק דסנהדרין דמותר והברייתא דקאמרה אל יורה אלא א"כ נטל רשות היינו חוץ לג' פרסאות בקביעות נמצא דהוצרך הרמב"ם לכל מאי דכתב הריב"ש לדעתו דבחילוק דדרך עראי לקבע לא סגי משום מאי דכתיב' ובחלוק דבין בפניו ממש לתוך ג' פרסאות לא סגי ליה דמ"מ קשה ליה ההיא ברייתא דגזרו אל יורה וכו' דהרשב"א מתרץ דמאי דקאמר באידך ברייתא מותר היינו מן הדין וברייתא דאל יורה היינו מטעם גזרה ונפקא מינה בין הא להא כדכתב הרשב"א אבל להרמב"ם משמע ליה דלא נפקא לן בהא מידי ולכך הוצרך לחלק בכל מאי דכתיב'. ויש לדקדק לכל הפי' בסוגיא דגמ' בפ' הדר למה לא אמרו בגמ' וליטעמיך אחר דהיא קושי' עצומה והוא דמאי מקשה לרבא הא הברייתות פליגי אהדדי דבברייתא דפ"ק דסנהדרין קאמר דלא נאסר חוץ לג' פרסאות אלא מטעם גזרה דר' והא התם בההיא ברייתא דרבי אליעזר דהוא מוכרח דהיה קודם גזרה דר' וכדכתב שם הרשב"א היה נאסר וחייב מיתה חוץ לג' פרסאות ולפי' הרמב"ם והרשב"א הוה מצי לאקשויי ליה מברייתא דאל יורה אלא א"כ רחוק ג' פרסאות דליכא לאוקומה בתלמיד חבר לדידהו דלא משמ' אלא תלמיד גמור וא"כ תקשי הני ברייתות עם ברייתא דר' אליעזר וצ"ע. הפי' הד' פירשו בעלי התו' בסנהדרין ואמרו דמ"ש בסנהדרין תלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק וכו' היינו כשנפל רשות ובעירובין איירי בשלא נפל רשות וכ"כ מהרי"ק בסי' ק"ע:
הכלל העולה לפי אלו הפי' דלפי' קמא תלמיד חבר תוך ג' פרסאות אסור ולאחר ג' מותר ותלמיד גמור אפי' לאחר ג' אסור והריב"ש בסי' ער"ה החמיר יותר כפי פי' זה וכתב דתוך ג' פרסאות לתלמיד חבר חייב מיתה ולפי פי' ב' תלמיד חבר בכל גוונא מותר ותלמיד גמור בפניו ממש חייב מיתה תוך ג' פרסאות אסור מדינא חוץ לג' פרסאות אסור מגזרה ולפי' ג' בפניו ממש חייב מיתה ושלא בפניו תוך ג' פרסאות אסור וחוץ לג' מותר באקראי אבל לקבוע מדר' אסור ותלמיד חבר בכל גוונא מותר אפי' בפניו ממש והוא דעת הרמב"ם שלא הזכיר אסור כלל בת"ח בדין ההוראה:
איברא דק' טובא הא דאמר בעירובין פ' הדר מהו לאורויי באתרא דרביה א"ל הכי א"ר יוסף אפי' ביעתא בכותחא בעי מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי ורב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא ע"כ דמה נפשך רב חסדא היה תלמיד חבר מרב הונא או תלמיד ממש אי תלמיד חבר אמאי לא אורי כל שני דרב הונא אפי' בפניו ממש ואי תלמיד גמור אמאי אורי בכפרי הא אפי' חוץ לג' פרסאות אסור בקביעות והאי אורי הוי בקביעות דומיא דרב המנונא לא אורי דהוי בכפרי בקביעות וכ"כ הרי"ק בסי' ק"ע ועוד דבר"פ זה בורר אמרי' בי דינא דרב הונא ורב חסדא משמ' דהיה בקביעות ואפשר היה לומר דנטל רשות ומ"מ תוך לג' פרסאות אסור כפי' בתרא דתוס' אבל מה נעשה שראינו להריב"ש בסי' רע"א אחר אשר כתב א"נ אפשר דתלמיד חבר מותר להורות אפי' בפניו ממש אלא דלשמותי בפניו וכו' כתב ולדעת התוס' אפי' תלמיד חבר תוך ג' פרסאות אסור והוצרכו לידח' במאי דאמר בריש זה בורר כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דא"ל מאי מסרחנ' לך דמשמ' שהם במקום א' ע"כ משמ' מפשט דבריו דמאן דאמר דתלמיד חבר בפניו מותר אתי שפיר ליה הא דריש זה בורר משום דרב חסדא תלמיד חבר של רב הונא הוי ולכך מותר להורות בפניו וא"כ קשה אמאי אמרי' בעירובין דלא אורי כולהו שני דרב הונא ואי משום מדת חסידות זה א"א דמדמשני רב יוסף לבעיא דמהי לאורויי באתריה דרביה משמ' דדינא קאמר וצ"ע ולפי' ג' אפי' דנטל רשות כל תוך ג' פרסאות אסור בתלמי' גמור ולאחר ג' פרסאות אם נטל רשות מותר א"כ בנ"ד אי דיינינן ליה להאי כתלמיד גמור ודאי דלכ"ע תוך ג' אסור ואי כתלמיד חבר מפני שלא למד רוב חכמתו ממנו לדעת הרמב"ם מותר גם הטענה האחר' שאין זו הורא' אלא על מעשה שבא לפניו כ' הטור ביו"ד סי' רמ"ב וז"ל ולא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו וכו':
איברא דהרמב"ם ז"ל כתב איזהו חולק על השכינה כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אף ע"פ שרבו במדינה אחרת משמע מפשט דברים אלו דאפילו שאינו אומר שום דין כיון דהוא קובע עצמו אסור ובנ"ד הרי זה התלמיד קובע עצמו לדרוש בכל חדש ג' שבתות וא"כ אסור אפילו שלא יאמר שום דין אליבא דכ"ע דדברי ר"י שכתב דלא מקרי הוראה אלא כשבא להורות על מעשה אינם חולקים על זה דר"י לא איירי בקובע עצמו תדע לך דהא הטור כ' בסי' רמ"ב דברי ר"י וכתב דברים אלו א"כ נראה ודאי שאסור אלא שראיתי להרב ב"י שכתב בספר כ"מ דהרמב"ם לא כתב הא דקובע מדרש אלא דוקא בקובע עצמו להוראה וא"כ בנ"ד דאינו קובע להורא' הטענה עומדת במקומה דיכול לדרוש ומצורף לזה שאר הטענות מה שכתבו ההגהות מיימוניות שכל פסק שאדם רואה בפי' מספרי הגאונים יכול להורות בימי רבו כך היו נראים הדברים לכאורה:
אבל אחר העיון נראה פשוט כביעתא בכותחא דאין לו רשות לתלמיד לדרוש בפניו אפי' שלא למד רוב חכמתו הימנו דכל אלו הדברים לא נאמרו בגמ' אלא כשאינו אתריה דרבו אבל כשהוא אתריה דרבו אפי' גדול הימנו או שוה לו אינו יכול לדרוש במקומו כ"ש תלמיד ומבואר הרבה בתשובות מהר"ר דוד כהן ז"ל בית כ"ב וז"ל ופשיטא דהאי אתרא אבילונ' אתריה דמהר"ר דוד קרינן לה הואיל והוא דר שם וקלא דלא פסיק הוא דיחיד בעירו ומריה דההיא ארעא ואפי' אם יבא שם גדול כמותו אין לו להורות או לדרוש שם מפני כבודו של הרב הנז'. עוד כתב שם הרי לפנינו במקום שיש ת"ח אם יבא שם ת"ח אחר גדול כמותו אין לו להורות שם או לדרוש דזלזול הוא להחכם הדר שם וכן נמי אמרי' בפ' הדר רבינא סר סכינא בבבל א"ל רב אשי לרבינא מ"ט עביד מר הכי וכו' ואף ע"ג דרבינא תלמיד חבר הוה כדמשמע התם וכו' וכן נמי אמרי' התם דרבי אלעזר מהגרוניא איענש משום דבדק סכין וכו' איברא דאין אלו ראיות מוכרחות בעיני דראיה ראשונה דרב אשי דאמר לרבינא מ"ט עביד מר הכי משום דהיה סבור דאפי' תלמיד חבר אין לו להורות במקום אחר אבל מנא ילפית מינה דהיכא דשוה לו דאין לו להורות ולא לדרוש ואפי' בתלמיד חבר הא השיב לו רבינא דמותר וכן ראיה דר' אלעזר מהגרוניא הרי אמרו בגמ' טעמא משום דאתחילו בכבודו כלו' דהתחילו לדבר בכבוד הזקן א"כ דמיפלג טובא וכל היכא דשוה לו לא למדנו:
מ"מ כבר הוכיח הרב הנז' הדין מכמה ראיות דודאי אסור לבא שום אדם להורות במקום אחר ואפילו שיהיה מן הדרים בעיר וכמו שכתב הרב הנז' שם ואע"ג דההיא גברא שהפסיק דרושו דר שם מ"מ הואיל ולאו גברא רבה שכבר הוגד מפי מגידי אמת שאינו כאחד מתלמידיו של מהר"ר דוד אתריה דמהר"ר דוד קרינן ליה ע"כ כ"ש בנ"ד שפשוט לכל שהוא תלמיד ולא הגיע להתאבק בעפר רגליו דפשיטא ופשיטא דאיסור גמור הוא לזלזל בכבוד רבו וכי תימא הא מילתא דאין להורות במקום אחר אפילו שהוא גדול כמותו אינו אלא אורח ארעא ולאו דינא וכנר' מדברי מהר"י קולין ז"ל בסימן ק"ע שכתב וגם מה שהקשה לך גבי ההיא דרבי תנחום בריה דרבי אמי דאמר קל להתיר וכו' למה לא הקשה בסתם והלא רבי מני דמן צור וכו' לפי פירש"י דפרק אלו טרפות וכו' פשיטא שיפה תירץ מר לפי הנלע"ד משום דאתריה דרבי מני לא הוי אלא איסורא ממש אלא דלאו אורח ארעא הוא וכו' ע"כ אין זה כלום דכבר נראה בגמ' בפ"ק דשבת גבי ההוא תלמידא דאורי בחדתא דארגז כר' שמעון דהוה אתריה דרב ואע"פ שהורה כהלכה שמתיה רב המנונא אע"ג דגם שם ליכא אלא דלאו אורח ארעא כדכתב רש"י בפ' אלו טרפות וכיון שמנדין אותו על כך ודאי דלא שבקינן ליה למעבד הכי כ"ש וק"ו בנ"ד דקבלו להחכם השלם הנז' כל הקהלות והקהל הזה בכללם בשבועה ואלה דפשיטא ופשיטא שאין לו רשות לתלמיד להורות או לדרוש במקומו: וראיתי טועים ואומרים שאין שבועה וחומרה חלה לבטל את המצוה וכדי שיהיו ג' שבתות בכל חדש הקהל בלא תורה וזה ודאי טעות גמורה דאפילו יהבינן להו טענתייהו דהוי לבטל את המצוה הא חיילה בכולל ומגו דחייל שבועה וחומרה לנהוג בהחכם השלם כל תכשיטי חכם מרביץ חייל אתכשיט זה שהוא שלא יניחו לשום אדם לדרוש בלתי רשותו שהוא אחד מתכשיטי מרביץ תורה כ"ש וק"ו שאין זה אלא נשבע לקיים את המצוה דודאי איסור גדול לזלזל בכבוד רבם וכל בני אבילונה כולם נקראו תלמידי החכם השלם נר"ו וכדכתב שם הרב מהר"ר דוד כהן ואפשר דהיכא דיש גדול בעיר ואין כמותו בעירו רב העיר נקרא דאתריה הוא וכדפרי' וכלם תלמידיו ואפשר דהוי טעמא משום שאי אפשר שלא שמע ממנו דבר א' או יותר וכו' ע"כ כ"ש בני אבילונה שזה להם יותר מי' שנים ששותים מימיו של רבם החכם השלם הנז' וכו' דפשיטא ופשיטא שכלם חייבין בכבודו וכן ההוא תלמידא חייב בכבודו ואין לזלזל כי יהיה ראוי לעונש גדול וגדול עונו מנשוא ואם ירצו בני הקהל לשמוע דרש ילכו בכל שבת לקהל אשר דורש שם החכם השלם נר"ו ושם ישמעו ואל יזלזלו בכבודו חס ושלום לשום אחר במקומו לדרוש בקהלו וכל העושה כן עתיד ליתן את הדין:
נאם הק' חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: