שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה עא
אמת כי בענין זה כבר כתב הרב הגדול תל שהכל פונים בו נר ישראל מורי ורבי נר"ו והורה להם היתר בפשיטות בלי שום פקפוק ושבח מעשיהם ומי הוא זה ואי זה הוא שיבא אחרי המלך הוא אבינו הוא מלכנו אי לזאת אמרתי אני אל לבי אחשוך ממשוך בעט סופר כי דברי מורנו ורבינו אינם צריכים חיזוק שבתי וראה בעירנו זאת מי שרצה לחלוק עליו אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר ויאמר אברהם אנכי עפר ואפר הנני בא לפרש דבריו כמלקט פניני אמריו ודבריו חיים וקיימים:
ואומר דהטענה הראשונה שטענו הקהל פטרתנו היא טענה ראויה דהטור ז"ל כתב בהלכות נאמנות סימן ע"א זה לשונו שטר שיש בו נאמנות ואין עדי השטר בפנינו וטוען הלוה כי לא נכתב הנאמנות בצוויו כי דרך הסופרים לכתוב מעצמם שופרא דשטרי אינו נאמן כיון שכתוב בו וקנינא על כל מאי וכו' אין יכול לבטלו אבל אם העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו כצווי הלוה אלא מפני שופרא דשטרי וכו' אף על גב דכתיב ביה וקנינא על כל מאי דכתיב לעיל אין סומכין על הנאמנות ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתימי כדאיתא בירושלמי נאמנים העדים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו עד כאן. והקשה שם הרב בית יוסף זכרונו לברכה דדברים אלו הפך תשובת הרב רבינו אשר זכרונו לברכה שכתב רבינו בסימן ס"א כל דבר שנהגו סופרים לכתוב כל מה שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שנהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ואין צריך לפרש שיכתבו לישנ' יתירי דאית ביה עד כאן ותירץ שני תירוצים הראשון דהטור איירי בסימן ע"א בשאינו מנהג פשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות אף על פי שבקצתן כתוב כן והרב רבינו אשר זכרונו לברכה מיירי כשהוא מנהג פשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות אי נמי הרב רבינו אשר זכרונו לברכה מיירי בשאין כאן עדים שיעידו שלא כתבוהו כצווי הלוה עד כאן. ולשני התירוצים יש לזכות לבני הקהל קדוש בנדון דידן לתירוץ הראשון אין מנהג פשוט במדינה לכתוב בכתבים אלו מקבלת חכם נאמנות שמקצת הסופרים כותבים כן לשופרא דשטרא ובפרט זה הסופר שכתב כתב זה שמו כה"ר יצחק חבר יצ"ו אשר נודע בעיר שהוא כותב כמה יפויים מדעתו אבל אין זה כשטר ממון שבכל השטרות כותבים שם נאמנות ובודאי שדעתו על הנאמנות דבענין נדון דידן פעמים אין כותבין ולכך יאמרו כאן הם עצמם לא חתמנו על הנאמנות ואף על פי שאמרו בשבועה לקיים כל הנזכר לעיל ובנזירות אם יעברו על שום פרט מכל הנזכר לעיל יאמרו אין כוונתינו על הנאמנות דהרי כתב הטור זכרונו לברכה דאף על גב דכתוב בשטר וקנינא על כל מאי דכתוב וכו' יכולים לומר לא חתמנו על הנאמנות ואף על פי שהוא עצמו אינו נאמן התם לומר כן כל זמן שלא אמרו כן העדים התם שאני דהעדים החתומים מורה שעל הכל חתמו כל זמן שלא פירשו דבריהם ואפילו שהוא טעון כן לאו כל כמיניה אבל הכא שאין העדים חתומים על ככה אלא חתימתם לבד יכולים לפרש אין כוונתנו על הנאמנו' דאינו אלא שופר' דשטרא ועדיף נדון דידן מההיא דהתם דהוי מילתא בינם לבין יוצרם ולכך הם נאמנים: ולתירוץ השני אתי שפיר טפי דמשמ' דאפי' מנהג פשוט במדינה יכולים החתומים לפרש דבריהם ולומ' ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו כיון דדרך הסופרים לכותבו לשופרא דשטרא:
איברא דקשיא לי טובא בהך לישנא דכ' הטור דהביא ראיה מהירושלמי דקאמר נאמנים העדים לומר על זה חתמנו וכו' דהירושלמי הזה הביאו הר"ן זכרונו לברכה בריש ראש השנה גבי שטרות המוקדמים מי מודיע כלומר שהשטרות מוקדמין רבי שמעון בר אבא בשם רבן יוחנן אמר הן הן עדיו והאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי תמן כשאומרים לא חתמנו ברם הכא יכלי למימר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו עד כאן וכתב שם הר"ן שתי סברות סברת הר"ז שמפרש ירושלמי זה אפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר וסברת הרמב"ן זכרונו לברכה שמפרשו שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וישוב פירוש הרמב"ן ז"ל כתבו נמוקי יוסף בפרק איזהו נשך וביארו יותר הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים דף ק"ל עיין שם והטור כתב בחשן משפט בסימן מ"ג בשם ר"י גבי שטרות מוקדמין דדוקא היכא דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו טעינו בשנת המלך נאמנים וכן כתב אדוני אבי הרא"ש זכרונו לברכה משמע שר"י והרא"ש מפרשים הירושלמי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכהרמב"ן זכרונו לברכה ואם כן לפי דעתם אין ראיה מירושלמי לדין זה שכתב הטור שטר שיש בו נאמנות וכו' דהטור איירי אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר מדקאמר ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד וכו' ועוד דלשון הטור מועתק מלשון בעל התרומות וחפשתי שם ובהדיא כתוב שם אחר שנתקיי' השטר בחותמיו ודין זה לא הוי לדעתם של ר"י והרא"ש אפי' היכא שנתקיים בחותמיו אלא דוקא היכא שלא נתקיים ואתמהא איך סתם הדברים כאן הטור נגד ר"י ואביו הרא"ש שכתב בסימן מ"ג ולא עוד אלא שנראה מריהטא דלישנא שכתב שם אבל לדעת ר"י ז"ל נראה שהוא מסכים לדעתם ועוד דהרב בית יוסף הסכים דין זה עם תשובת הרא"ש שהביא הטור בסימן ס"א דנראה. לכאורה דלא פליג הרא"ש ז"ל בדין זה מיהו לזה יש לומר דאותה התשובה לא פליגא אבל במקום אחר פליג ולא בא הרב בית יוסף אלא לישב דלא יחלוק אותה התשובה עם דין זה דאם כן היה הטור זכרונו לברכה מוקשה מדידיה אדידיה דהביא שני דברים בשני מקומות בסתם סותרים זה לזה אבל מכל מקום קושיא ראשונה צריכה לי עיון:
מ"מ בנדון דידן אפילו שיהיה מחלוקת בין הפוסקים דלדעת ר"י והרא"ש היכא שכתב ידם יוצא ממקום אחר דאינם נאמנים כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא הוי ספק וספק נזירות להקל דהא השבועה כבר הותרה על פי שלשה בעלי תורה כמו שאמרו לו אחר כך ואין אנו באים לדון אלא על הנזירות איברא דראיתי להרב מהר"י ן' לב ז"ל שכתב בפסקיו הראשונים כלל ו' דלא אמרי' ספק נזירות להקל בפלוגתא דרבוותא וכן דעת הרב הגדול מורי ורבי נר"ו: וכל זה אנו צריכים לחתומים בכתב אבל להרבה מהם שהם צוו לחתום פשיטא שאין זה כלום ונאמנים לומר שלא ביטו בשפתותיהם השבועה והנזירות וכמו שכתב הרשב"א בתשובה הובאה בב"י סי' ע"ה וזה לשונו עדים שאין יודעים לחתום וצוו אחר לחתום אין זה כלום לפי שורת הדין וכן כתב הר"ש בר צמח בתשובה יעויין שם ואף על פי שלמטה חתמו שכל הנזכר לעיל ביטו השבועה והנזירות כיון שיש חלק הרבה בין החתומים והעדים כמו שבא בשאלה אפשר שכל אלו של צוה לחתום בעל השטר עשאם אשר שחתמו העדים למטה ולא היו שם כעת חתימת העדים ונאמנים הם על עצמם לומר לא קבלנו השבועה והנזירות: עוד בא בשאלה שרבים מהם לא ידעו לקרות. איברא דהרשב"א כתב בתשובה סימן תרכ"ט וז"ל נשאל ביהודי עם הארץ שרצה לגרש את אשתו ואמרו לו ב"ד שיפרע לה כתובת' ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנ' ולא הבין התנאים ואמר כי שאלו את פי הרב רבינו מאיר ז"ל והשיב ששומעים לו והוא אומר דאין שומעין לו דהחזקה שהעידו עדים בע"פ ועל פיו חתמו ואם אי אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי ארץ ולא על הנשים ואין אלו אלא דברי תימה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה ע"כ וכן הרב ב"י בסימן מ"ה כתב כתוב בתשובות להרמב"ן סי' מ"ז על הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של גוים והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר וכו' ע"ש משמע מכאן דאין טענתם טענה אלא שיש לומר דבנ"ד דהוי מילתא דבינו לבין יוצרו כולי עלמא מודו לרבינו מאיר דנאמן ואפילו בממונא כתב הרשב"א מה אעשה שכבר הורה וכו' ולפחות באיסורא היה עושה מעשה כדבריו דבינו לבין קונו נאמן: גם הטענה האחרת שהלשין עליהם בערכאות אף על פי שהוא מכחיש אותם הדבר מפורסם בעיר שבשבתו הכו אותם והטור כתב בהלכות נאמנות סימן ע"ה בשם רבינו קלונימוס במי שהוחזק כפרן ועל ידי עדים אפילו שאינו באותו מקום אלא במקום אחר לא מהני ליה הנאמנות והיא כתובה בספר התרומות ויהיב טעמא למילתיה משום דאמרינן כי הימניה לוה למלוה משום דכל ישראל בחזקת נאמנים הם עד כאן וכיון שכן בנדון דידן מצו למימר כשהאמנוך הוא מפני שחשבנו שאתה אדם כשר אבל עתה שיצאת מקו הדין והיושר והלכת בערכאות והכתנו הכאות גדולות אין אנו מאמינים לך. איברא דיש מקום לחולק לחלוק ולומר הורה היתר לעצמו מפני שלדעתו עברו על הנזירו' ועל השבוע' אעפ"י שכפי הדין לא יהיה כן טעה בכך ולכך הכם ועוד שכבר עמד בב"ד וטען שלא פטר' ח' ימי' קוד' שהכם בבית הדיין ובעת ההיא לא יצא מקו הדין ומ"מ מחמת הטעמי' הא' בטל הנאמנות ונאמנים בטענם פטרתנו ואעפ"י שלא נסמוך על טענ' זו לבדה להקל יש כאן עוד כמה טענות ולפחות הוא סניף טוב לשאר הטענות: הטענה האחר' היא טענה אלימתא ועליה ודאי ראוי לסמוך להתיר דהא כל עצמם לא שמו מרביץ תור' אלא להורו' להם הדרך הטוב ושיהיה ישועת נפשם כמבואר בכתב שעשו ואם אינו יודע ואינו מלמד להם אין כאן ישוע' הנפש ועוד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' וכבר נודע עונש הממנה דיין שאינו חכם בתורה אעפ"י שיש בו מדות אחרות טובות שעובר בלא תעשה כדכתב הטו' בח"מ סי' ח' ומה גם דנ"ד הוי מילתא דהם נאמני' על עצמם וכדכתב הרא"ש בתשובה כלל י' שנאמן לומ' פטרתנו מהשבועה כי דברים הללו בינו לבין יוצרו ע"כ ולא עוד אלא שהם נשבעי' על ככה כמו שבא בשאלה ואעפ"י שהחכם נשבע בהפך אינו נאמן שאפילו שיאמר החכם שאמר להם ע"מ כן אתם מקבלים אותי שלא אדרוש לכם ולא אומר לכם דין ולא שום דבר ויש לו נאמנות בכתב אין נאמנו' מועיל לדבר זה שהרי כל הכתב אומר בהפך שירביץ תורה ויורה ושילבישם בגד ישועת נפשם וכל שאר הלשונו' ואם אינו דורש להם ואינו יודע לומר להם שום דבר מה אור התורה הם רואים ומה ישועת הנפש יש להם ובודאי דהוי נדר טעות כמו קונם שאשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה את בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה דהוי נדר טעות כדאיתא בפרק ד' דנדרים:
וראיתי מי שקראו תגר על טענה זו באמרם שהסבה שקבלוהו עליהם היה מפני ששני ראשי הקהל היה להם מלחמה זה עם זה ואחד מהם נתלה בו מפני שזה החכם היה לו ממשלה בבית הדיין שהיה רופא ויסייעהו וכיון שבסבה הזאת נכנס נכרים הדברים שלא קבלוהו בשביל התורה ותמהני עליהם דהא בפרק תפלת השחר במעשה דרבן גמליאל ור' יהושע אמרו מאן נוקים לר' יהושע וכו' נוקים לר"ע וכו' אלא נוקים לראב"ע דהוא חכם והוא עשירי וכו' והוא עשיר דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אזיל ע"כ מוכח משם דר"א אף עפ"י שהיה בחור והיו שם גדולים ממנו מ"מ נטלוהו מפני שיש לו גם כן מעלת עושר דמצי לפלוחי לבי קיסר וא"כ בנ"ד נמי כיון שאנו רואים בכתב שכתוב שקבלוהו להורו' להם הדרך טוב ועוד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' נאמר דהוי כנדון דרבי אלעזר ן' עזריה דנהי דנטלוהו מפני שיש לו ממשלה עם הדיין אבל אין מוכיח מפני זה שהיו יודעים שלא היה יודע כלל אלא היו חושבים שאעפ"י שהיו בעיר גדולים בחכמה ממנו נתלו בו מפני שיש לו ג"כ הממשל' הזאת ואית ליה תרתי כמו שנתלו בעלי הגמרא ברבי אלעזר ן' עזריה יותר מאחרים אבל אם היו חושבים שלא היה בו חכמה בתורה ודאי שלא היו נתלים בו מפני דבר זה לבד ולשון הכתב מוכיח זה כדכתיבנא ועוד דהם נשבעים ובינם לבין יוצרם הם נאמנים וטענה אלימתא היא זאת ועליה סמך הרב הגדול מורי ורבי נר"ו והביא ראיות וכמו שכתב בפסק בארוכה:
ועוד אני אומר אפילו היו סבורים שלא היה יודע כיון שבפיהם הוציאו שלקחו לישועת נפשם ולהורות הדרך הטוב ולהאיר להם אור התורה אנן בתר פומא אזלינן גבי נדרים ושבועות ודברים שבלב אינם דברים ואעפ"י שבלב חשבו שאינו חכם כיון שבפיהם הוציאו שלכך לקחוהו ודאי שהם פטורים וברור זה בעיני:
הטענה האחרת גם עליה סמך הרב הגדול מורי ורבי נר"ו והביא ראיה ממ"ש הרשב"א ז"ל הובאה בב"י סי' רע"ד וז"ל אפילו לא מסר מודעא וראינו שנאנס האונס מבטל הנדר ועוקרו מעיקרו ולא עוד אלא אפילו לא הכרנו באונסו כלל אלא שהוא אומר עכשיו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור נאמן וכו' ע"ש ובנ"ד נכרים הדברים שהקצת הם אנוסים שזה החכם נכנס בסבת מלחמת ב' ראשי הקהל וכל אחד מהם היה כת א' והכת הא' מהם נתלו בו ברצונם ולהכריח לכת האחרת המנגדת הוצרך להכות קצת מהם בבית הדיין עד שנפל פחד השאר עליהם והודו ע"כ והוא דבר מפורסם בעיר:
הטענה האחרת טענו כי ב"ד חקרו ודרשו לא' מן העדים ואמר בב"ד שכל החתומים שם לא ביטו בשפתותיהם בפניו אלא קצת וכיון שהיה חלק בין חתימתו לחתימתם הוסיפו אח"כ עליהם ובודאי דטענה זאת ג"כ מעלייתא היא דכיון שכל א' אמר אני לא בטיתי בשפתי ואין העדים מכחישים אותו נאמן כל אחד על עצמו וכ"ת הרי העד חוזר ומגיד במה שאומר שלא ביטו כלם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמו לא היא דכבר בא בשאלה דהרחיקו העדים מן החתומים יותר מד' וה' שיטין וכיון שכן הרי זה שטר פסול ואע"ג דכתב הטור בסי' מ"ה בשם רבינו יונה דאינו יכול לטעון להד"מ מ"מ לא שטרא הוא כדכתב הוא שם בפירוש דלא שטרא הוא וכיון שכן יכול לחזור ולהגיד דעדיין לא הגיד ויש לי קצת גמגום בלשון הטור דמדברי רבינו יונה שהשוה שטרות המוקדמין לזה משמע דבשטרות המוקדמין היכא דטען להד"ם הוחזק כפרן ובסי' מ"ג כתב הטור בשטרות המוקדמין ב' סברות סברת הרי"ף ורש"י ז"ל דלכל מילי הוי שטר חוץ לגבות ממשעבדי וסברת ר"י והרא"ש נראית הפוכה ממש דאפילו טוען להד"ם לא הוחזק כפרן דכן משמע מלשון הטור שכתב אבל ר"י כתב שהוא פסול לגמרי ולמעלה כשהביא סברת הרי"ף כתב ואי טען להד"ם הוחזק כפרן וכאן כתב לגמרי משמע שחולק על כל האמור וא"כ כפי זה ג' מחלוקות בדבר בשטרות המוקדמין לסברת הרי"ף ורש"י ז"ל הוי שטר גמור חוץ מלגבות ממשעבדי ולסברת ר"י והרא"ש הוי פסול ואפילו היכא דטען להד"ם ולסברת רבינו יונה היכא דטען להד"ם הוחזק כפרן וא"כ למה לא הביא בסימן מ"ג סברת רבינו יונה שהוא מחלוקת ג' ועוד ששם נראה שהסכים לסברת ר"י והרא"ש וכאן כתב דברי רבינו יונה בסתם שנראה שהם חולקים בין בהרחיק הכתב מן העדים בין בשטרות המוקדמין דלר"י והרא"ש משמע דאפילו טען להד"ם לא הוחזק כפרן מיהו היכא דהרחיק דלא הוי פיסול שם בפי' אפשר דר"י והרא"ש מודו אבל שערות מוקדמין דגריעי פפי דיש בהם פיסול דהא רבינו יונה כשכתב דין זה כתב ואפילו שטרות המוקדמין פליגי עליה וכיון דדין שטרות המוקדמין לא כתבו רבינו כאן בשם רבינו יונה בעיקר אלא אגב דינא דהרחיק לא הצריך להזכיר כאן מחלוקת ר"י והרא"ש ולומר ואני כתבתי למעלה כדרכו בשאר מקומות אבל מ"מ בסי' מ"ג לא ידעתי למה לא הביא סברת רבינו יונה ואם נסכים סברת רבינו יונה ור"י ולומר דמ"ש בסי' מ"ג פסול לגמרי לאו דוקא אלא היכא דטעין להד"ם הוחזק כפרן דוחק הוא כדפרישית:
מ"מ למדנו דאין כאן תורת שטר ואינו חוזר ומגיד ועוד דיש טעם אחר לבטלו מתורת שטר ממאי דכתב הרשב"א סימן אלף ר"ט גבי שטר קדושין וז"ל וה"נ אם כתבו העדים שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זו עד שיבאו ויעידו בפיהם ואין לומר בזה בחזקה ידעי ולא חתמי עד שאמרה להם חתומו דאנן סהדי דלא ידעי והוה ליה כאידך אודיתא וכו' וצא ושאל לכל אי ידעי הא או לא ובאמת לא ידעי ע"כ בנ"ד ג"כ אין אומרים שזה שחתמו העדים היה ברצון המתחייבים שיאמרו להם שיחתמו כדי שיהיה לזה תורת שטר דאל"כ לא הוו חתמי דאנן סהדי דלא ידעי ובודאי דחתמי אף ע"פ שלא יאמרו להם שיחתמו וצא ושאל לכל אי ידעי או לא וכדכתב הרשב"א דכ"ע סברי דא"צ שיאמרו הם שיחתמו וא"כ אין לזה תורת שטר ואין כאן חוזר ומגיד ויכול לפרש העד ולומר שמקצת מהם ביטו. ועוד דנכרים דבריו דברי אמת שכיון שהניח חלק בין חתימתו לחחימתם אחרי כן הוסיפו וכיון שכן כל א' אומר אני לא בטיתי בשפתי וכל אחד נאמן על עצמו וכ"ת נהי דלא נאמר על איש מיוחד מהם שהוא נזיר אבל נאמר על קצת מן הקהל שהם נזירים בכללות לא היא דעדיין נצרף זה עם הטענ' הקודמת ונאמר אין כאן נזירו' דכיון דבטענה הקודמת נאמר דיש כאן אנוסים א"כ נאמר אולי הקצת מהם שקבלו הנזירות היו אנוסים ולא חל עליהם הנזירות וא"כ אין כאן ח"ו פסול בהם כלל:
הטענה האחרת שאותם המקצת שקבלו אומרים אנחנו לא קבלנו אלא אדעתא שיקבלו כלם הא ודאי טענה מעליתא היא דאע"ג דשאר הקהל נתרצו בעת ההיא מ"מ יכולים המיעוט לומר אנחנו סבורים כשקבלנו שכל הקהל או רובו יקבלו הנזירות והשבועה ויהיו בקשר א' אמיץ כמונו אבל אם לא יהיו בקשר אמיץ כמונו אע"פ שיהיו מתרצים בעת ההיא לא היינו מקבלים הנזירות דאנחנו מקושרים בקשר קיים והם בחפצם ורצונם והם הרבים ואנחנו המיעוט ועל טענה זו סמך הרב הגדול מורי ורבי נר"ו זה לו שנים במעשה כיוצא בזה ועשה פסק על זה והתיר והאריך בראיות:
כלל העולה האנשים האלה שלמים הם אתנו ופטורים ומותרים מכל הטעמים האמורים ויש בהם טעמים ראויים כל א' מהם להתיר בשבילו לבד ויש מהם שראוי לעשותם סניפים ואפילו הרוצה לחלוק בהתחבר כלם יחד ודאי שהדבר ברור כשמש שהם פטורים ומותרים ודברי הרב הגדול מורי ורבי נר"ו חיים וקיימים. נאם המדבר עבד עבדי ה' וצדקתם עושה משמרת למשמרתם: הצעיר וקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה:
חתימת רבני צפת על הענין הנזכר ראינו כתבי הקדש דברי הרב נר"ו לפטור את הקהל הקדוש מיוסדים על הדין ועל האמת ודבריו אינם צריכים חזוק ותחת רגליו מעשה לבנת הספיר החכם השלם תלמידו נר"ו יצא לקראת נשק בעקבות הרב נר"ו בטוב טעם ודעת ונעשה סניף אל הרב נר"ו וכן דעתנו נוטה אחרי אשר העמדנו על עיקר הדין ולפשיטות הענין לא הארכנו בראיות:
משה בר חיים אלשיך זלה"ה. שלמה אבסבאן. יעקב בירב. שלמה בכמה"ר משה סאגיס זלה"ה:
הרבה כתב על זה הרב הגדול מהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל והאריך וסוף דבריו הם אלו:
מכמה אנפי יצאו הקהל מנוקים בצדק אין בהם נפתל ועקש ואדרבה שכרם הרבה מאד ואפילו שלא היה הדין כך היה ראוי להפרידן מפני הוראת שעה להקים דגל התורה כי מיום אשר קמו חכמים כאלה לישב בראש תבו חכימייא למהוי כעמא דארעא וחכמתם תסרח והאמת נעדרת ונתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוה בעולם והתורה חוזרת על לומדיה ופליאה דעת ממני למה לא יצאו זקנים איש משענתו בידו ותינוקו' של בית רבן במכתבין שלה' כשנעשה הקשר הזה להפר בריתם ולא תהיה לפוקה ולמכשול וכ"ש כי הדין פשוט יותר מביעתא בכותחא שהקהל הם פטורים ומנוקים וגם החכם נר"ו שנכנס אפיריין נמטייה אשר על ידו נבנתה קרית ספר על תלה כאשר לפנים וההסכמה אפילו שתהיה שרירא וקיימת אינה נוגעת ולא פוגעת בזה כאשר כתבתי ולאפס פנאי לא יכולתי להאריך אם ההסכמה חלה מעיקרא ובה"י עוד אאריך בזה ואל חי צורנו ישפות להם ולבו שלום בהשקט ובבטחה עד עולם ותחזור עטרה ליושנה בביאת משיחנו ובנין ההראל:
הצעיר מר ונאנח בצלאל אשכנזי: