אור ברסלב
שות לחם רב שאלה סה

שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון

שאלה סה

שאלה סד

שאלה עיר שיש בה ארבעה קהלות ונפל מחלוקת בין הג' קהלות עם האחד והג' קהלות עשו הסכמה עם החכם המרביץ תורה ביניהם שלא יוכל שום א' מהג' קהלות הנזכרים ללכת להתפלל דרך קבע בבית הכנסת הד' ולבסוף עשה שלום המרבין תורה החכם הנז' עם הקהל הד' ונכנס הוא לראש ולקצין עליהם והתיר ההסכמה הנז' אחר כך נתבקש בישיבה של מעלה החכם הנזכר ואחר פטירתו נתחדשו מחלוקות בין הג' קהלות עם הקהל הד' וחזרו וקיימו ההסכמה הנז' וביני וביני יצאו ג' יחידים והלכו להתפלל בקהל הד' דרך קבע וממוני הג' קהלות תבעו אותם באומרם שעוברים על ההסכמה הנז' ועברו דברי ריבות ביניהם עד אשר אמרו להם הממונים שיפרעו בקהלותם הסך הנוגע להם מהמסים עד זמן העריכה ויהיו אחר כך ברצונם לעשות כל מה שלבם חפץ ועתה חזרו הג' קהלות לטעון על האנשים הנז' שעוברים על ההסכמה והם טוענים שאינם יודעים דבר מאותה ההסכמה והם נאמנים על עצמם ועוד שלא יעלה על הדעת שיהא אדם אסור בכח ההסכמות וחומרות להיות נדון עפ"י אנשים שאינם יודעים כמו שהם דנים בג' קהלות שכעת אינם חפצים לשים הדנים דין אמת לאמיתו שהם נדונים על פי הממונים שאינם דנין דין תורה רק על פי הסברא ורוצים לדון על פי דעתם מה שאין כן בקהל הד' שנמצא לשם מרביץ תורה שאין הממונים לדון רק דין תורה או פשרה אם הבעלי דינים רוצים ונשבעו האנשים הנז' שבועה חמורה על דעת המקב"ה ועל דעת היותר מחמיר שבקהל להיותם מתפללים בקהל הד' וקבלו עליהם סך גבול עתה יורנו מורנו אם חייבין לעמוד בשבועתם זאת או אם הם עוברים על ההסכמה הנז':

תשובה אם בהסכמה הראשונה לא היה בה חרם אף ע"ג דהסכימו האנשים בה שלא יוכלו לצאת מהג' קהלות מ"מ כיון שנשבעו אחר כן להיות בקהל הד' חייבין מכח השבוע' דהטור כתב ביו"ד סי' רל"ט דהנשבע לבטל דבר מצוה דרבנן השבועה חלה כגון שלא להדליק נר חנוכה ואע"ג דבעור או"ח סימן תק"ע כתב דאם נשבע להתענות בשבתות ויו"ט וחנוכה ופורים דאין צריך התרה שאין שבועה חלה על דבר מצוה אע"ג דחנוכה ופורים דרבנן הנה כבר הוקשה זה להרב ב"י בטור הנז' סי' תי"ז והניח הדבר בצ"ע. ולי נראה לתרץ דשם סתם רבינו כהרמב"ם ז"ל דאית ליה בפרק ג' מהלכות נדרים דאין נדר חל על חנוכה ופורים משום דרבנן עשו חיזוק לדבריהם וכ"ש שאין שבועה חלה לדעתו מהטעם ההוא וכדכתב שם הב"י בסימן הנז' ואע"ג דבטור יו"ד סי' רמ"ו כתב דהרא"ש סובר כהרמב"ן ודלא כהרמב"ם ז"ל מ"מ אין זה תימא אם סתם שלא כדעת אביו דכן דרכו בהרבה מקומות מ"מ למדנו דהנשבע לבטל דבר מצוה דרבנן השבועה חלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל דבטור יו"ד סי' רל"ט כתב הב"י בשם הרשב"א וז"ל ומה שכתבת שהרמב"ם כתב שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שוא משמע לך שהוא סבור שאין שבועה חלה על ביטול דברי סופרים שהרי תענית בשבת מד"ס אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות מדאורייתא ע"כ הרי שהוא סבור כדעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי:

איברא דיש לתמוה עליו דאיך כתב הדבר באפשר דהרי כתב בהדיא הרמב"ם בפרק ג' מהלכות נדרים דהנודר לצום בשבת ויו"ט שהנדר חל ולא בחנוכה ופורים שהם מדבריהם ועשו חיזוק משמע בהדיא דאית ליה דשבת ויו"ט הוי מן התורה ועוד קשה עליו דמשמע דמשום שהם מן התורה קראם שבועת שוא הא אם הוי מדרבנן לא ואינו כן דאדרבה איסור דרבנן עשו חזוק יותר ואין הנדר חל וכדכתב בפרק ג' מהלכות נדרים וכל שכן השבועה שלא חלה משום דעשו חזוק וכדכתב הב"י שם כדכתיבנא לעיל. ואולי דסברת הרשב"א ז"ל דשאני חנוכה ופורים שכל עיקרן הם מדבריהם ולא דמי לשבתות וימים טובים שאע"פ שאיסור התענית אינו מן התורה מ"מ עיקר השמחה בהם הוי מן התורה ולכך עשו חזוק בהם. איברא דלשון הרמב"ם דפרק ג' מהלכות נדרים הוא הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הם צריכים חזוק משמ' דלא תלה החזוק אלא באיסור דצום דרבנן ולמדנו מכל הנ"ל דשבועה חלה על דבר דרבנן וכיון שבהסכמה שאין בה חרם דאין בה אלא איסור דרבנן דהכי נראה מדברי הרשב"א בתשוב' כתב הרב מהריב"ל בראשונות דהסכמות שאומרים משביעים אנו מחרימי' אנו וארור בו שבועה הוי ספקא דאורייתא ולחומרא משמע דאי ליכא חרם לא וגדולה מזו כתב שם מהריב"ל לדעתו דלא סגי בשתיקה אפילו שיאמרו משביעים אנו אלא שענו אמן או דבר שעניינו כעניית אמן וכיון שכן דלא הוי אלא אישור דרבנן ודאי דהשבועה שנשבעו להתפלל בקהל הד' חלה. איברא דראיתי בהגהות מיימוניות שכתב על מה שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות שבועות או שהתענה בשבתות ויו"ט שבכלל זה מי שנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל ע"כ דמשמע דהוי שוא והדבר קשה בעיני דאע"ג דאדם חייב להיות בתקנת הקהל ושלא לפרוש מהם אין זה אלא מדרבנן ולא מדאורייתא וכבר ביארתי למעלה דשבועה חלה על דבר דרבנן ואע"ג דהב"י בטור יו"ד סוף סי' רכ"ח דף רע"ב כתב כמה תשובות מהרשב"א דאין היחיד רשאי להוציא עצמו מתקנת הקהל מ"מ משמע דאין זה אלא מדרבנן ואפי' החרימו הצבור על כך כל זמן שלא ענה אמן וכדמשמע מדברי הרב מהריב"ל ז"ל בראשונות בתשובות שהזכרתי לעיל עיין שם. לכן בנ"ד אני אומר דודאי השבועה חלה אם בהסכמה הראשונה לא היה בה חרם אבל אם בהסכמ' הראשונה היה חרם והסכים היחיד עמהם ודאי דאין השבועה האחרונה חלה דהוי נשבע לבטל את המצוה אבל אם הם טוענים שלא הסכימו בכך ושלא ידעו בהסכמה ודאי שהם נאמנים על עצמם בדברים שבינם לבין קונם וכמו שכ' הרא"ש בתשובה ואם אין עדים שיכחישו אותם הם נאמנים ואפילו אם הג' קהלות מכחישין אותם אינם נאמנים מפני שהם כולם תובעים ליחידים ההם והם נוגעים בעדות מפני שנמשך להם נזק דהיחידים ההם מסייעים להם בפרעונות הצריכים לשלשה קהלות וכן כ' הרב מהריב"ל בח"ב שאלה ע"ב דף כ"ז א"כ ודאי דנאמנים על עצמם לומר שלא הסכימו ולא ידעו כלל מההסכמה והשבועה אחרונה להיות בקהל הד' קיימת וכמו שהורה החכם השלם אלוף התורה מאריה דאתרי' נר"ו: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה:

תוכן העניינים

שות לחם רב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה